מוסך תבור שאן חרוד-אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 3797/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3797/14 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרת: מוסך תבור שאן חרוד - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים אגף הרכב ושירותי תחזוקה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רמי שפאן בשם המשיבה: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העותרת היא אגודה חקלאית שיתופית המפעילה מוסך. המוסך קיבל כתב הרשאה ממשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: משרד התחבורה) לבצע מבחני רישוי שנתיים לכלי רכב שבהם הוא מטפל. 2. בעבר, כך מסתבר, ניתנו למספר מוסכים שעסקו בתיקונים של מכונאות רכב כתבי הרשאה מטעם משרד התחבורה למתן שירותי רישוי לכלי רכב המקבלים בהם טיפולי מכונאות. אולם, ביום 24.11.2010 נשלח לעותרת מכתב שממנו עולה כי משרד התחבורה הגיע למסקנה שקיים ניגוד עניינים פוטנציאלי במצב שבו מוסך בודק רכב לצורכי רישוי ולאחר מכן מבצע את התיקון שנדרש ברכב. על כן, צוין במכתב כי בכוונת משרד התחבורה לשנות את המדיניות "כך שכל בעל/י מוסך רישוי יאלץ/ו לבחור אם ברצונו/נם להפעיל מוסך לתיקון כלי רכב או מכון רישוי בכפוף לתנאים ולקריטריונים של היום". עוד נאמר בו כי ככל שלעותרת יש הסתייגות מהצעה זו עליה לשלוח אותה תוך 15 יום, וכי לאחר שמשרד התחבורה יבחן את הנושא על כל היבטיו הוא צפוי לקיים הליך שימוע. 3. לטענת העותרת, מכתב זה כלל הבטחה שלטונית של משרד התחבורה לפיה היא תהיה זכאית לבחור בין שתי חלופות – הפעלת מוסך לתיקון כלי רכב או הפעלת מכון לרישוי כלי רכב. בשל כך, העותרת פנתה למשרד התחבורה, מספר פעמים, בבקשה לפעול מעתה ואילך כמכון לרישוי כלי רכב. פניות אלו, כך נטען, לא נענו. 4. בהמשך לכך, בחודש יולי 2013 פרסם משרד התחבורה טיוטת מדיניות להסדרת פעילותם של מוסכי רישוי (להלן: טיוטת המדיניות). טיוטת המדיניות כללה, בין השאר, המלצות בדבר הפסקת פעילות רישוי של מוסכים. אם כן, לפי טיוטת המדיניות מוסכי הרישוי לא יוכלו להמשיך ולהעניק ללקוחותיהם שירותי רישוי אלא רק שירותים של תיקון מכונאות רכב. טיוטת המדיניות נשלחה גם לעותרת, על מנת שזו תוכל להעלות את השגותיה לגבי המדיניות המוצעת. העותרת שלחה למשרד, מספר פעמים, את השגותיה לטיוטת המדיניות, וחזרה על טענתה כי ניתנה לה הבטחה שלטונית לפעול כמכון רישוי, אם תבחר בכך, היינו שאם תזנח את פעילותה כמוסך תקבל הרשאה כללית לשמש כמכון רישוי. 5. ביום 2.3.2014 שלח המשרד לעותרת טיוטה של הוראות נוהל שמטרתו להסדיר את פעילותם של המוסכים שקיבלו הרשאה לפעול בתחום הרישוי, עד להשלמת הדיונים בטיוטת המדיניות שפורסמה. 6. ביום 5.3.2014 שלחה העותרת למשרד את השגותיה על טיוטת הנוהל, ובמסגרתן חזרה על טענתה כי ניתנה לה הבטחה שלטונית שתקבל הרשאה לפעול כמכון רישוי. 7. ביום 13.4.2014 השיב משרד התחבורה לטענות העותרת במכתבה זה. משרד התחבורה דחה את טענת העותרת לפיה ניתנה לה הבטחה שלטונית לפעול כמכון רישוי, והובהר כי המכתב מיום 24.11.2010 היה מכתב מוקדם, אשר היווה הצהרת כוונות כללית בלבד, בכפוף להליכי שימוע, וכי הפתרון שהוצע במכתב זה לא אומץ בסופו של בטיוטת המדיניות. 8. נוכח האמור לעיל הגישה העותרת את העתירה דנן. בעתירה התבקש צו על תנאי שיורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תכובד ההבטחה השלטונית שניתנה לעותרת לפיה היא תוסמך לפעול כמכון רישוי, אם רק תפסיק את פעילותה כמוסך המטפל בכלי רכב. 9. בתגובה המקדמית מטעם משרד התחבורה נטען כי דינה של העתירה להידחות על הסף מאחר שלעותרת עומד סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בתגובה זו נטען כי ההחלטה מושא העתירה התקבלה בהתאם לתקנה 273(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וכי לפי פרט 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בהחלטה של רשות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה). 10. בהחלטתי מיום 11.6.2014 הוריתי לעותרת להגיש תשובה לתגובה המקדמית לעתירה וכן להבהיר מהי ההחלטה הקונקרטית שכנגדה מופנית העתירה, באיזה תאריך התקבלה ומה מועדה המדויק. 11. בתגובת העותרת מיום 17.6.2014 נטען כי החלטת משרד התחבורה שכנגדה מופנית העתירה הוא מכתבו של משרד התחבורה מיום 13.4.2014, שבו דחה משרד התחבורה את טענת העותרת לפיה ניתנה לה הבטחה שלטונית לכך שתוכל לקבל כתב הרשאה לשמש כמכון רישוי, אם תבחר בכך. בנוגע לטענה בדבר קיומו של סעד חלופי טענה העותרת כי המכתב מיום 13.4.2014 ניתן מטעמו של משרד התחבורה ולא מטעמה של רשות הרישוי, ולכן סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים אינה "נקייה מספקות", אך הותירה טענה זו לשיקול דעתו של בית המשפט. 12. לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף. 13. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי תחנות לבדיקת רישוי לרכב, ההיתר להקימן והסמכות להפעילן הוא נושא שמוסדר בתקנה 273(א) לתקנות התעבורה, הקובעת כי "המבקש רשיון רכב או חידושו יביא את הרכב למשרד רשות הרישוי שאליו הגיש את הבקשה או לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי או למקום אחר שתורה רשות הרישוי ובמועד שתורה" (ראו: בג"ץ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד מט(4) 808, 811 (1995)). כפי שכבר צוין, פריט 14(א) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים קובע כי "החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים, רכב, שירותי אוטובוסים, שירותי מוניות והוראת נהיגה, למעט החלטות שר, ולמעט כל ענין שבסמכות בית משפט לתעבורה". עולה מכאן אפוא כי ככל שהעתירה מכוונת נגד החלטה הנוגעת למתן רישיון להקמת מכון לרישוי רכב, הרי שמדובר בעתירה נגד החלטה שניתנה מכוח פקודת התעבורה, וניתן לתקוף אותה בבית המשפט עניינים מינהליים. לכן, דינה של העתירה שבפנינו להידחות כבר מהטעם שלעותרים עומד סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט העליון. 14. מבלי לקבוע מסמרות, ראוי להוסיף כי מן העתירה עולה לכאורה שמשרד התחבורה טרם גיבש מדיניות סופית באשר לעתידן של ההרשאות שניתנו למוסכים לשמש כמכוני רישוי ביחס לכלי רכב שבהם טיפלו. בא כוח משרד התחבורה בחר שלא להידרש לעניין זה בתגובתו, ויש להצטער על כך. אולם, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה שטוב תעשה העותרת אם תיתן דעתה לדבר. 15. אשר על כן, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו בסיון התשע"ד (‏24.6.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14037970_A04.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il