ולנטין בן גיורג' טוקליה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3796/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3796/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: ולנטין בן גיורג' טוקליה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-תפ"ח 1003/03 מיום 1.4.2004 שניתן על ידי כבוד השופטים סביונה רוטלוי, אברהם טל ו- עפרה סלומון צ'רניאק תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשס"ז (14.5.2007) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים: ס' רוטלוי, א' טל ו-ע' סלומון-צ'רניאק) בשתי עבירות של רצח בכוונה תחילה. המערער, כך נקבע רצח את גרושתו ליליאנה טוקילה ואת מעבידתה גב' מילה ויסבך, אשה בת 88. הרצח התבצע בבית הגב' ויסבך שבראשון לציון בו עבדה ליליאנה כמטפלת הצמודה שלה. המערער נדון לשני מאסרי עולם במצטבר, והוא מערער לפנינו על ההרשעה. סניגורו, עו"ד דוד ברהום, טען את כל שניתן היה לטעון בעניינו, ואולם ההרשעה היא, לדעתנו, מסקנה בלתי נמנעת מהראיות. 2. בפתח הדברים אומר מלים מספר על הודאותיו של המערער. המערער הודה, בהדרגה אמנם, בשני מעשי הרצח. הודאותיו הוגשו בהסכמה, אך בערעור נטען, בלא שנושא זה עלה בערכאה הראשונה, כי ההודאות נמסרו בלא שהמערער הועמד תחילה על זכותו להיוועץ בעורך דין ולכן הן אינן קבילות ולמצער משקלן פחות. בנוסף, בחקירתו הובטח למערער, שהוא עובד זר ממולדביה, כי אם יודה יקבל עונש מופחת. נאמר לו כי הודאה כנה מביאה להקלה בעונש, וזאת גם בתיקי רצח וכי העונש על כמה מעשי רצח הוא כמו על מעשה רצח אחד. המערער נמנע מלנהל משפט זוטא. בית המשפט המחוזי קבע כי אין קשר סיבתי בין ההשאה להודיה. בנוסף, המערער הודה ברצח גרושתו מחוץ למסגרת חקירתו, בפני שוטר, בשם עדי צור, ששמר עליו בבית החולים בו היה המערער עצור. ואולם, וכפי שנראה מיד גם בלא ההודאות של המערער שנגבו על ידי חוקריו המסקנה המתחייבת מן הראיות היא הרשעה. אפתח דווקא בתיאור הנתיב האחר להרשעה, נתיב שאינו מסתמך על הודאת המערער בפני חוקר. אין חולק על כך שמי שגרם ל"גילוי" מותן של שתי המנוחות היה המערער עצמו. המערער פנה לבעל חנות מכולת, בסמוך למקום מגורי הגב' ויסבך, אדוארד שמו, וציין כי הוא דואג לגרושתו הנמצאת בבית מעסיקתה ואינה עונה לטלפונים וכן למעסיקתה. עוד הוסיף המערער כי בבית דולקים האורות. בעל המכולת פנה למשטרה, ומשהגיעו כוחות ההצלה, משטרה ומכבי אש, ופרצו לדירה מחזה נורא נגלה לעיניהם: ליליאנה נמצאה באמבטיה מלאת מים ללא רוח חיים. מעליה היתה גופתה של גב' ויסבך שגם ראשה הוטבע במים. השתיים, כך העלתה בדיקה פתולוגית, נחנקו למוות. 3. היה זה איפוא המערער, שבאמצעות בעל המכולת הפנה את כוחות ההצלה לדירה. לזמן קצר נראה הרצח הכפול כרצח לא מפוענח. ואולם, מהר מאד הסתברה עובדה מעוררת פליאה והיא שעוד באותו הבוקר, בשעות שקדמו לגילוי הגופות, הביע המערער תחילה חשש במקום עבודתו שקרה משהו לאשתו ובשעות הצהריים אמר המערער לאנשים שונים במקום עבודתו כי אשתו (גרושתו) נפטרה והוא אף יצא מוקדם מן העבודה. הכיצד זה ידע המערער כי אשתו אינה בין החיים (כעובדה, לא כחשש) אם לא ידו בדבר? ועוד: כבר בשעה 17:30, כפי שהודה המערער עצמו, הוא אמר בטלפון לחברה מהעבודה שטלפנה אליו בדאגה, כי אשתו טבעה באמבטיה וכי הגברת אצלה עבדה ניסתה להציל אותה אך טבעה יחד איתה. כשהתפרסם בכלי התקשורת שנמצאו שתי הגופות עורר הדבר את חשדו של אחד ממעבידיו של המערער ונראה היה לו כאילו המערער חזה את העתיד, דבר שאינו הגיוני. המעביד יצר קשר עם המשטרה וסיפר מה שאמר המערער, וכך נפל החשד על המערער. בחקירתו, טען תחילה המערער כי אשתו התאבדה. אחר כך הודה ברצח אישתו, ומאוחר יותר הודה גם ברצח מעבידתה. דו"ח פתולוגי אושש את דברי המערער בהודאותיו לגבי חניקתן של השתיים. הפתולוג ד"ר לוי שהגיע לזירת העבירה סיפר כי בדירה לא ניתן היה להבחין כי השתיים נחנקו ורק בנתיחת הגופות ידע על כך. 4. המערער ידע איפוא מה שלכאורה התגלה רק כתוצאה מכניסת כוחות ההצלה לבית. הידיעה על המוות עוד בטרם התגלה מה שהתגלה, לכאורה מצביעה על כך שהמערער היה מעורב בגרימת המוות, שאת פרטיו (טביעה באמבטיה) ידע לתאר. ואולם, המערער טען במשפט כי הגיע לדירה בסביבות השעה 17:00, לאחר שהקדים לעזוב את מקום עבודתו. הוא פתח את הבית באמצעות מפתח שהיה ברשותו, ואז נתגלתה לעיניו הזוועה, הוא נבהל, היה בפאניקה, יצא מן הבית, נעל אותו, והשליך את המפתחות שברשותו במקום רחוק, אחר כך חזר ואז שכנע את בעל המכולת להזמין משטרה. גרסה זו שנשמעה במשפט לראשונה היתה גרסה כבושה שהרי במשטרה הודה המערער, וממילא לא העלה טענה כזו. מכל מקום אין בגרסה הכבושה כדי להסביר כיצד ידע המערער לומר עוד בשעות הצהריים במקום עבודתו כי אשתו נפטרה. ודוק: תחילה אמר המערער כי הוא חושש שקרה משהו לאשתו. אך אחר כך אמר לחבריו לעבודה פוזיטיבית כי אשתו נפטרה. לדעתי בצדק מצביעה המשיבה על כך שראיות אלה, כשלעצמן, ובלא להיזקק כלל להודיות במשטרה מהוות תשתית מספקת להרשעה. 5. מכאן אעבור, בבחינת למעלה מן הצורך לשיטתי, להודאותיו של המערער במשטרה. אציין בפתח הדברים כי אין המדובר בהודאות שיש בהן סתירות כפי שטען הסניגור אלא בגרסה מתפתחת שרק במהלכה הודה המערער בכך שרצח את שתי הנשים ולא רק אחת מהן. בית המשפט דחה, ובצדק, גרסה של המערער לפיה סיפר דברים שאינם אמת בהשפעת תרופות שנטל כביכול. הוא ציין כי צפיה בהקלטת וידאו של החקירה, בסמוך לארוע, שללה גרסה זו. ואף חשוב מזה – המערער ידע פרטים מוכמנים כדוגמת האופן בו מצאו השתיים את מותן – בחנק, ולא בטביעה. הסניגור קורא לעזרתו את הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (מיום 4.5.2006)) שנפסקה לאחר החקירה בתיק זה וטוען כי לא הוסברה למערער זכותו להיוועץ בעורך דין. לדעתי אין ממש בטענה, כל נושא ההיוועצות לא עלה בבית המשפט המחוזי, אף אחד מהשוטרים לא נחקר בעניין זה וגם המערער לא טען דבר (ראו והשוו ע"פ 2264/07 בכר נ' מדינת ישראל (מיום 2.5.2007), פס' 9 לפסק הדין). המערער גם הודה וביוזמתו (ברצח אשתו) בפני השוטר צור, שלא היה שוטר שהשתתף בחקירה אלא שוטר ששמר עליו בבית החולים. עניין זה מחזק ובצורה משמעותית, את ההודאות. אכן, ההודיה בפני צור מתייחסת רק לאחד ממעשי הרצח, אך הצדדים לא היו חלוקים על כך ששני מעשי הרצח בפרשה קשורים זה בזה, ואין זה מתקבל על הדעת שמעשה רצח אחד בוצע על ידי פלוני ומעשה רצח שני בידי אלמוני שאינם קשורים זה לזה. גם ידיעת הפרטים המוכמנים בדבר אופן ביצוע הרצח יש בה חיזוק משמעותי למשקל ההודאות שנגבו במשטרה כאמור. המערער לא ניהל משפט זוטא בשל ההבטחות שניתנו לו. נראה לי כי בצדק קבע בית המשפט על יסוד דברי המערער עצמו כי אין קשר סיבתי בין האמצעי הפסול להודאות (ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 225-224, 251, 264-263). בין כך ובין כך - כאמור לשיטתי דיון בהודאות המערער בחקירתו הוא בבחינת למעלה מן הצורך. טענות נוספות שהעלה הסניגור קיבלו מענה מספק בפסק הדין. על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ' סיון, תשס"ז (6.6.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04037960_C15.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il