פסק-דין בתיק עש"ם 3789/04
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם
3789/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
אריה ציפורי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה
ערעור על גזר דינו של בית הדין
למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 73/03 מיום 3.3.03 שניתן על ידי כבוד
השופטים: עו"ד ניצה אדן-ביוביץ, מ"מ אב בית הדין, מר נסים בן שטרית
ומר מייק לוין
תאריך הישיבה:
י' בתמוז התשס"ד (29.6.2004)
בשם המערער:
עו"ד שלמה רכבי
בשם המשיבה:
עו"ד רחל מטר
פסק-דין
המערער
הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2),
17(3) ו- 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג–1963 (להלן: החוק). על
המערער הוטלו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה לשירות
המדינה עד גיל 60. בפניי ערעור כנגד חומרת העונש.
1. המערער שימש כמנהל הרכש בבית החולים
"אסף הרופא". במסגרת תפקידו היה המערער אחראי על עריכת ההתקשרויות עם כל
ספקי הטובין והשירותים לבית החולים. כנגד המערער הוגש לבית משפט
השלום ברמלה כתב אישום בו מתוארות פעולות שעשה המערער במסגרת קשר שקשר עם אדם בשם
רפאל דדון, שהיה בעל בית דפוס ברמלה. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע המערער פעולות
שונות שהביאו לכך שלבית הדפוס של דדון הוזרמו הזמנות לעבודות עבור בית החולים
בניגוד להוראות המחייבות בדבר בחירת ספקים ועריכת מכרזים ולעתים אף בניגוד להחלטות
ועדת הרכישות. כן נטען כי המערער אישר תשלומים לדדון בסכומים העולים על הסכומים
שעליהם הוסכם במכרזים בהם השתתף דדון. בסיכומו של דבר גרם המערער לכך שבית החולים
שילם לדדון סכום של כ- 70,000 ש"ח מעבר לסכומים שהיו צריכים להשתלם וכן גרם
לכך שפריטים רבים הוזמנו מדדון ללא מכרז כדין. בכתב האישום המקורי הואשם המערער
בעבירה של שוחד אך במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים תוקן כתב האישום כך שלמערער יוחסה
קשירת קשר למעשים אחרים, עבירה לפי סעיף 500(8) לחוק העונשין, התשל"ז-1977,
שימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית,
עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין. ההסכמה בהסדר הטיעון היתה כאמור בנוגע לעבירות
שיוחסו למערער וההסדר לא כלל הסכמה כלשהי בקשר לעמדת התביעה ביחס לעונש שייגזר על
המערער. לאחר שהוצג הסדר הטיעון לבית המשפט טען בא כוח המערער כי יש להימנע מהרשעה
בעניינו של המערער ולהסתפק בהטלת צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. לאחר שנערך
דיון בשאלה אם יש להרשיע את המערער – כעמדת התביעה – או להימנע מהרשעה בעניינו –
כעמדת הסניגוריה – החליט בית המשפט להרשיע את המערער. לאחר מכן שמע בית המשפט את
טיעוני הצדדים לעונש וגזר על המערער חודשיים מאסר לריצוי בפועל, שירוצו על דרך של
עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס בגובה של 4,000ש"ח.
2. לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים כנגד
המערער הוגשה נגדו תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה ובית הדין
הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בהתאם לסעיף 61ג לחוק. לאחר שנשמעו טיעוני
הצדדים לגזר הדין הטיל בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת שצוינו לעיל, דהיינו, נזיפה
חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה לשירות המדינה עד גיל 60. הערעור
שבפניי מופנה כנגד הרכיב האחרון – פסילת המערער לשירות המדינה.
3. בערעורו טען בא כוח המערער כי בית הדין החמיר
עם המערער יתר על המידה בגזרו עליו, בנוסף לנזיפה ולפיטורין, גם פסילה משירות
המדינה. לטענת בא כוח המערער התעלם בית הדין מהתיקון שנערך בכתב האישום בעקבות
הסדר הטיעון, דהיינו מכך שעבירת השוחד נמחקה ותחתיה באו עבירות קלות יותר. בא כוח
המערער טען כי תיקון כתב האישום תומך בגרסת המערער לפיה הוא לא הפיק כל טובת הנאה
לעצמו מהמעשים שעשה וכי תכליתם היתה ייעול הרכש עבור בית החולים. עוד הוסיף בא כוח
המערער וציין כי הפסילה בעניינו של המערער לא נועדה למנוע ממנו עבודה בשירות
המדינה, שכן ממילא המערער הינו בן 56 והוא קרוב לגיל הפרישה, וכל מטרתה היא שלילת קיצבת
הפרישה של המערער למשך 4 שנים. בקשר לכך טען בא כוח המערער כי אין זה ראוי לפגוע
בזכויותיו הממוניות של המערער, אשר הושגו במהלך השנים הרבות בהן עבד בשירות
המדינה. בא כוח המערער הזכיר גם את הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים ואת נסיבותיו
האישיות של המערער המצדיקות, לגישתו, הקלה באמצעי המשמעת שהוטלו עליו.
באת כוח המדינה, בתשובה לטענות אלו, עמדה
על חומרת מעשי המערער, העולה מן העובדות המפורטות בכתב האישום, וטענה כי עובדות
אלו מעידות על מעשים שיטתיים אשר פגעו באמון הציבור ובכיסו. באת כוח המדינה ציינה
גם את מעמדו הבכיר של המערער, שהיה אחראי על ניהול הרכש עבור בית החולים כולו,
ובנסיבות אלו מוצדק – לגישתה – השימוש באמצעי הפסילה.
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל
מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה דן לא אחת בתכליתו של הדין המשמעתי
והשופט י' זמיר עמד על התכלית האמורה בעש"ם
1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד(3) 694, 703:
"עיקר התכלית של הדין
המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי. הצורך בהגנה על השירות הציבורי אינו בא לידי
ביטוי מלא בהליך הפלילי. גם אם בהליך הפלילי נגזר על עובד הציבור עונש של קנס,
מאסר או עונש אחר, עדיין יש צורך לברר אם ראוי לנקוט נגדו גם הליך משמעתי: האם
ראוי שאותו עובד ציבור יישאר בתפקידו, או שמא ראוי להעבירו לתפקיד אחר, או להורידו
בדרגה, או אף לפטרו מן השירות, וזאת כדי למנוע פגיעה נוספת של אותו עובד בשירות
הציבורי, או כדי להגן על תדמית השירות ועל אמון הציבור, וכן כדי לשרש תופעות
פסולות בשירות הציבורי ולהרתיע עובדי ציבור אחרים מהתנהגות שאינה הולמת את השירות."
כמו הפיטורין, גם הפסילה משירות המדינה
נובעת מאותה תכלית של הגנה על השירות הציבורי מפני עובדים שסטו מדרך הישר. כאשר
העובד מפר במעשיו את הנורמות המחייבות בשירות המדינה, ומועל באמון שניתן בו, הרי
שיש מקום לקבוע – בנסיבות המתאימות, ועל פי חומרת הענין – כי עובד זה יפוטר ואף כי
יהיה פסול מלשוב ולשרת בשירות המדינה. אמצעי הפסילה מהשירות נחוץ, איפוא, כדי לשמור
על טוהר המידות בשירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לצורך תכלית זו
אמצעי הפסילה הוא ראוי ומקובל.
לאמצעי הפסילה פן נוסף שהוא תוצאה נלווית
לפסילה והוא הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד שנפסל. חוק שירות המדינה
(גמלאות), תש"ל-1970 (להלן-חוק הגמלאות) קובע מנגנון
אוטומטי לפיו מי שנפסל לצמיתות משירות המדינה נשללת קיצבת הפרישה שלו באופן מלא
בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 15(4) לחוק הגמלאות ומי שנפסל לשירות המדינה לתקופה
מוגבלת נשללת קיצבת הפרישה שלו לתקופת הפסלות בתנאים ובמגבלות הקבועים בסעיף 57(1)
לחוק הגמלאות. זהו הפן "הכלכלי" של אמצעי הפסילה וגם לפן זה של הפסילה
יש תכלית ראויה. ראשית, תכלית הפסילה היא שלא יצא חוטא נשכר, דהיינו, שלא יווצר
מצב בו עובד שפוטר בהחלטת בית הדין למשמעת בגין עבירות שביצע יקבל זכויות אשר בדרך
כלל אינן מוענקות לעובד שפורש בדרך העניינים הרגילה באותו גיל ובאותו ותק. שנית,
מלבד היות אמצעי הפסילה סנקציה עונשית, משמש הוא להרתעת עובדים אחרים בשירות
המדינה מפני הפרת הנורמות המחייבות בשירות. לצד תכליות אלו יש לזכור כי הפגיעה
בזכויותיו הממוניות של העובד היא פגיעה כואבת במיוחד ולפיכך, יש להיזהר ולבחון
בקפידה את הפעלת האמצעי של פגיעה בזכויות ממוניות שצבר העובד בשנות עבודתו.
5. בעייתיות מיוחדת בשימוש באמצעי הפסילה
מתעוררת במצב שבו אין הצדקה לכך ששתי תכליותיו של עונש הפסילה יתממשו. הכוונה היא
למצב שבו עובד ביצע עבירת משמעת המצדיקה את פיטוריו והרחקתו משירות המדינה אך
עדיין אין זה מוצדק, בנסיבות הענין, לשלול את זכויותיו הממוניות של אותו עובד, אשר
נצברו במשך שנים של שירות נאמן. במקרים כאלה נוצר קושי שכן, על פי לשון החוק, אין
ניתן להשיג את המטרה הראויה של פסילת העובד שהורשע ומניעתו מלשוב לשירות המדינה
מבלי לפגוע בזכויותיו הממוניות. על הקושי המתעורר כתוצאה מאפקט אוטומטי זה של
אמצעי הפסילה כבר עמדה פסיקתנו בעבר ועיקרם של הדברים הוא, כאמור, הבעייתיות שיש,
בנסיבות מסוימות, בפגיעה בזכויות ממוניות שצבר עובד במהלך השנים (ראו: ע"א
1795/93 קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד
נא(5), 433, 463 - 464; עש"ם 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל (לא
פורסם), פסקה 5). קושי זה הביא לכך שבמספר מקרים ראה בית משפט זה לבטל, באופן חלקי
או מלא, את הפסילה שנקבעה בגזר דינו של בית הדין למשמעת וזאת, לא כדי להחזיר את
העובד לשירות אלא כדי למתן את הפגיעה הממונית (ראו: עש"ם 978/03 בנדקובסקי
נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם), פיסקה 7; עש"ם 5044/03 בליתי נ'
נציבות שירות המדינה (טרם פורסם), פיסקה 6; עש"ם 318/04 מנוס נ'
נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). את הקושי עליו עמדנו לעיל ראוי לפתור
על ידי ניתוק האמצעי של שלילת קיצבת הפרישה מעונש הפסילה והסמכתו של בית הדין
למשמעת, ובערעור את בית המשפט העליון, להחליט מהם אמצעי המשמעת ההולמים בנסיבות
הענין, אך שינוי כזה הוא ענין למחוקק לענות בו (לדעה דומה ראו: פסק דין נוימן
המוזכר לעיל).
6. השאלה המתעוררת בענייננו היא אימתי יהא זה
מוצדק להשתמש באמצעי הפסילה כאשר מטרתו היא בעיקר הפעלת סנקציה כלכלית ולא הרחקת
העובד משירות המדינה. סיטואציה מעין זו מתעוררת כאשר, מבחינה מעשית, הנסיבות
מצביעות בברור על כך שאפשרות החזרה לעבודה אינה ריאלית, בין אם עקב גילו של העובד
ובין אם עקב נסיבות אחרות ועל כן, הפסילה אינה משמעותית לענין החזרה לעבודה.
ככל אמצעי משמעת, גם השימוש באמצעי
הפסילה נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין אשר בוחן את נסיבותיו
של העובד ואת נסיבותיה של עבירת המשמעת. ברי שככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר
ובהיקף נרחב יותר וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור
כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות. באשר
לשיקולים שיש לבחון בסיטואציה של עובד שלגביו האפשרות של חזרה לעבודה אינה ריאלית
הרי ששיקול מרכזי לשימוש באמצעי שיש בו שלילה של קיצבת פרישה הינו שאין זה ראוי
להעמיד עובד שפוטר בגין עבירת משמעת במצב טוב יותר מזה שהיה בו לו היה פורש בדרך
הרגילה. אשר על כן, ככלל, יש להימנע מלהעניק לעובד שפוטר בגין עבירות משמעת זכויות
אשר בדרך כלל אינן מוענקות לעובד אחר. עניין נוסף שיש להתחשב בו בעת שנשקל השימוש
באמצעי הפסילה כסנקציה במישור הכלכלי הוא הנזק הממוני שגרם העובד לקופת הציבור.
ככל שנזק זה יהא חמור יותר כך יהא מוצדק יותר להשתמש באמצעי הפסילה כנגד העובד
שגרם נזק לקופה הציבורית. ברור כי אם שלשל העובד לכיסו כספי ציבור יהא זה מוצדק
לשלול ממנו את קיצבת הפרישה שלו ואולי אף, בנסיבות חמורות במיוחד, שלילה מוחלטת,
כאמור בסעיף 15(5) לחוק הגמלאות. ואולם, גם אם מדובר בעובד שגרם בעבירות המשמעת
שביצע לנזק לקופה הציבורית – מבלי שהוכח כי שלשל כספים לכיסו – אזי במקרים מסוימים
יהיה זה מוצדק לפגוע בזכויותיו הממוניות של אותו עובד שכן, ככלל, אין זה ראוי כי
עובד שגרם בשנות עבודתו לנזק לקופה הציבורית יוכל עם פיטוריו להנות מהטבות כספיות
וזכויות ממוניות שהתגבשו עקב הפיטורין. פגיעה בזכויותיו הממוניות של עובד כזה תהא
מוצדקת הן על מנת למצות את הדין עם אותו עובד והן על מנת להשיג את אפקט ההרתעה
כלפי עובדי ציבור אחרים, למען יראו וייראו.
7. אלו הם, איפוא, מקצת מן השיקולים אשר ראוי
כי ינחו את בית הדין בבואו לבחון את השימוש באמצעי הפסילה. נפנה עתה לבחון את
הנסיבות במקרה דנן. בענייננו, המערער היה בעל תפקיד בכיר ומעילתו באמון שניתן בו
היתה חמורה. כפי שציין בית משפט השלום בהליך הפלילי שננקט כנגד המערער, מעשיו של
המערער היו מעשים מתוכננים ושיטתיים אשר נמשכו לאורך תקופה ארוכה ואין מדובר בתקלה
חד-פעמית או בסטיה קלה מהנהלים. אמנם, כתב האישום הפלילי שהוגש כנגד המערער תוקן
כך שנמחקה ממנו עבירת השוחד אך לא שוכנעתי כי יש בעובדות כפי שהורשע בהן המערער
בכדי לתמוך בגרסתו, לפיה עשה את שעשה לטובת בית החולים בלבד. המערער גרם נזק לקופה
הציבורית ופגע באמון הציבור. העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה
לעבירות מהסוג שבהן הורשע ואין זה ראוי כי המערער יוכל להנות מגימלה כבר עתה, עוד
בטרם מלאו לו 60. לפיכך, פסילתו של המערער עד גיל 60, כפי שהורה בית הדין, הינה
שימוש ראוי באמצעי המשמעת של הפסילה.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ח באב התשס"ד
(15.8.2004).
ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04037890_N01.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il