שלמה יפת נ. ידיעות אחרונות בע"מ

החלטה בתיק רע"א 3788/06 בבית המשפט העליון רע"א 3788/06 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המבקשים: 1. שלמה יפת 2. פנינה יפת נ ג ד המשיבים: 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. משה ורדי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.3.2006 בתיק בר"ע 1376/02 (כב' השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן) בשם המבקשים: עו"ד צבי ריש בשם המשיבים: עו"ד תמיר גליק פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים: א' קובו (אב"ד) מ' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן). בגדרי פסק הדין נדחה הערעור שהגישו המבקשים (במסגרת בר"ע 1376/02) על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק), שם סורבה בקשתם של המבקשים לאסור על פירסום שמם ופרטיהם המזהים של המבקשים, ביחס לתביעה כספית שהגישו כנגד המשיבים – לבית משפט השלום הנכבד. בפתח הדברים יוצגו הנתונים הנדרשים להכרעה. העובדות הרלבנטיות והשתלשלות ההליכים 2. בתאריך 7.9.2000 פורסמה בעמוד הראשון של עיתונו של המשיב 1, עיתון ידיעות אחרונות (להלן גם: העיתון) – תמונה, שבה נראה המבקש 1 (להלן: המבקש), כשהוא מסב לשולחן ביחד עם עוד כעשרה גברים נוספים, וביניהם השר לשעבר אריה דרעי, בחצר בית-הכלא "מעשיהו" (להלן: התמונה). המבקש ריצה באותה עת עונש מאסר של כחמישה חודשים, באגף התורני בבית-הכלא האמור. בכותרת התמונה הופיע הכיתוב: "דרעי, מאחורי הסוגרים", ובתחתית התמונה נרשם: "כלא מעשיהו אתמול, שבע בבוקר: אריה דרעי (יושב שלישי מימין) עם חברים ללימוד תורה בחצר אגף שומרי המסורת". התמונה צולמה ופורסמה ללא קבלת הסכמה או אישור מן המבקש. 3. בעקבות פרסום התמונה פנו המבקש ואשתו, המבקשת 2, בתלונה למועצת העיתונות. לאחר מכן, הגישו המבקשים תביעה כספית בסך 750,000 ש"ח לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נגד המשיבים בגין הנזקים שפרסום התמונה גרם להם על פי טענתם. נוכח הגשת התביעה הוחלט במועצת העיתונות להשעות את הטיפול בתלונה – עד למתן פסק דין בתביעה. במסגרת התביעה, המבקשים טוענים כי המשיבים פגעו בפרטיותם והפרו מספר סעיפים בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). כן מתבססת התביעה על העוולות של: הפרת חובה חקוקה, רשלנות, ועוולות חוקתיות שהמשיבים ביצעו, לגישת התובעים. הטענה המרכזית שבה אוחזים המבקשים בתביעה, היא כי פרסום התמונה בעיתון שלל מהם את האפשרות להסתיר את עובדת הרשעתו ומאסרו של המבקש – מפני: מכריהם, קרוביהם וסביבתם. בשל כך נגרמו, על פי הנטען, מספר נזקים בריאותיים למבקש, אשר סבל אף עוד קודם לפרסום התמונה ממחלות קשות, ובהן מחלת לב וסוכרת. בנוסף לכך המבקשים גורסים כי נגרם נזק למעמד החברתי שלהם ושל משפחתם, וכי פרסום התמונה הסב להם בושה רבה. 4. במקביל להגשת התביעה האמורה, פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה (בש"א 105294/02) להטיל צו איסור פרסום על שמם ופרטיהם המזהים – שלהם ושל בני משפחתם. כן התבקש איסור פרסום של התמונה, מושא התובענה, או של כל תמונה אחרת של המבקשים, או בני משפחתם – כל זאת, עד להכרעה בתובענה. המבקשים טענו כי הצו נדרש על מנת לאפשר להם לממש את זכותם למצות את התביעה כנגד המשיבים, מבלי להחמיר עוד יותר את הנזק שכבר נגרם להם בעקבות פרסום התמונה. למען הדיוק אדגיש שמקריאת לשון הבקשה (לרבות הכותרת שלה) ועיון בטענות שהמבקשים העלו ביחס אליה, ברור הדבר כי הבקשה הינה בקשה לאיסור פרסום, המופנית כלפי כולי עלמא, ולא רק בקשה לצו מניעה זמני, המופנה כלפי המשיבים בלבד (שעליו היתה חלה מסגרת דינים שונה באספקטים מסוימים מזו הרלבנטית לעניננו). 5. בית משפט השלום הנכבד (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) דחה את בקשתם של המבקשים לאיסור הפרסום המבוקש, תוך שהוא קובע, בין היתר, כי המבקשים לא הראו עילה המצדיקה סטייה מעקרון פומביות הדיון, שזכה לעיגון חוקתי במסגרת סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. להשלמת התמונה יש לציין כי בית משפט השלום הנכבד ראה לנכון להידרש בהחלטתו גם לשאלות המתעוררות בגדרי התובענה עצמה. כך, לדוגמה, נקבע בהחלטה כי "לכאורה, יש לראות בבית הכלא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד" (ראו: פיסקה 22 להחלטה). למסקנה זו יש משמעות לעניין סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, שעליו, בין היתר, מסתמכים המבקשים בהליך העיקרי. סעיף זה מגדיר חלופה אחת למונח "פגיעה בפרטיות" כך: "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". 6. על החלטת בית משפט השלום הנכבד הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור (בר"ע 1376/02) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתאריך 28.2.2002 ניתן (מפי כב' השופטת ה' גרסטל) במעמד צד אחד צו ארעי לאיסור פרסום – עד לדיון במעמד הצדדים, והבקשה הועברה להרכב תלתא. בתאריך 26.3.2006 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד כאמור את הערעור (כב' השופטים: א' קובו (אב"ד) מ' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן), על בסיס הנמקותיו של בית משפט השלום הנכבד. בית המשפט המחוזי הנכבד נתן אף הוא את דעתו למספר סוגיות, אשר ההכרעה בהן נדרשת במסגרת ההליך העיקרי, ובהן, בין השאר: שאלת סיווג בית הכלא לעניין סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות הנ"ל, והגדרת הרשעתו של אדם – האם היא "עניין ציבורי" שניתן לפרסמו. לבסוף בית המשפט המחוזי הנכבד חייב את המבקשים ב:"הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ מיום מתן פסק הדין". מכאן הבקשה שהובאה בפנינו, לאחר שהועברה לשמיעה בפני הרכב. 7. להשלמת התמונה יש להזכיר שלוש החלטות שהתקבלו לאחר הגשת הבקשה, ואשר אף להן יש נגיעה לענייננו: (א) בתאריך 4.5.2006 החליט בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת (כתוארה אז) ד"ר ד' אבניאלי) להשהות את ההליכים בתובענה העיקרית – עד למתן החלטה בבקשה זו שלפנינו (שכן בתי המשפט הנכבדים שדנו בענין עד כה נדרשו כאמור גם לסוגיות המתעוררות בהליך העיקרי). (ב) בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי – נדחתה. (ג) בעקבות דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי הנכבד, המבקשים הגישו בקשה דומה לבית משפט זה – וזו נענתה. טענות הצדדים 8. המבקשים טוענים כי במקרה זה יש להעדיף את זכותם לפרטיות על פני האינטרס הכללי של פומביות הדיון מן הטעם שהם אינם דמויות ציבוריות, ואין הם מבקשים לאסור באופן מלא את פרסום דבר קיומה של התובענה, על הסוגיות העקרוניות שהיא מעלה, אלא רק למנוע את פרסום פרטיהם האישיים, או כל פרט שעלול לזהות אותם. עוד משיגים המבקשים על קביעות של הערכאות הנכבדות דלמטה, אשר נדרשו לשאלות העומדות להכרעה במסגרת ההליך העיקרי ובתוך כך הם עותרים כי תתקבלנה עמדותיהם בסוגיות אלו. המבקשים מבקשים לערער גם על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, להשית עליהם תשלום בסך 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. בהקשר זה הם טוענים שמצבם הרפואי קשה והם דלי אמצעים וכי חיוב זה משבית בפועל את זכות הגישה שלהם לערכאות. 9. כנגד השגות המבקשים – המשיבים סומכים ידיהם על הכרעת בית המשפט המחוזי הנכבד, ומבקשים כי נשאיר אותה על כנה. בתוך כך טוענים המשיבים כי העובדה שהמבקש הורשע וריצה עונש מאסר – כבר ידועה ברבים, ולא נשקפת סכנה של יצירת נזק נוסף בעקבות דחיית הבקשה למתן צו איסור פרסום ומכל מקום אפשרות של נזק נוסף כזה לא הוכחה. 10. בנוסף לטיעונים, כפי שהוצגו לעיל, שני הצדדים הוסיפו וחידדו את עמדותיהם במספר סוגיות העומדות בבסיס ההליך העיקרי, ואשר אליהן נדרשו כאמור הערכאות הנכבדות קמא. כך, לדוגמה, הצדדים חלוקים בסוגית סיווג חצר בית הכלא כ"רשות הרבים" או כ"רשות היחיד" וכן בשאלה – מהי נפקותה של העובדה כי בשעתו לא הוטל איסור פרסום על הרשעתו של המבקש, בסוף ההליך הפלילי שבמסגרתו הוא הורשע. על אף ששני הצדדים הרחיבו בביאור עמדותיהם בשאלות אלה – אין הם טעונים פירוט בשלב זה, ואתייחס אליהם, ככל שהדבר ידרש, אם בכלל, בהמשך (ראו פיסקה 16 שלהלן). דיון והכרעה 11. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הרב – העובדתי והמשפטי – שהוגש על ידם, הגענו למסקנה כי יש ליתן פה רשות ערעור ואולם יש לדחות את מרביתו של הערעור לגופו, בכפוף לאמור בפיסקה 18 שלהלן. אבאר עתה את הנימוקים לביסוס תוצאה זו. 12. החלטנו ליתן רשות ערעור, שכן הבקשה מעלה שאלות החורגות מענינם של הצדדים לה (השוו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (1998) (להלן: עניין אבי יצחק). עתה אעבור לליבון המהותי של הדברים. 13. כאמור, הבקשה שלפנינו מעלה את השאלה, האם יש מקום להתערב בהחלטת הערכאות הנכבדות דלמטה, שלא ליתן צו איסור פרסום על פרטיהם המזהים של המבקשים ובני משפחותיהם, וכן על התמונה, מושא התובענה העיקרית – עד להכרעה בהליך העיקרי. תשובה לשאלה זו תיגזר מהמסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, שאותה אציג מיד בסמוך. 14. נקודת המוצא לדיון היא חוקתית והיא מצויה בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. סעיף זה מעגן את עקרון פומביות הדיון ומורה אותנו כדלקמן: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק, או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". כלל פומביות הדיון מוצא הד ברמה התת-חוקתית בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובע בסעיף קטן (א) שבו את הכלל כי: "בית משפט ידון בפומבי" ומציג בסעיפים הקטנים הבאים חריגים לכלל. עקרון פומביות הדיון זכה, איפוא, בשיטת משפטנו למעמד חוקתי-על-חוקי, ונקבע לא אחת כי הוא מהווה מרכיב-יסוד במשטר הדמוקרטי שלנו, התורם לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי (ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 340 (1995); עניין אבי יצחק; ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' תורג'מן (טרם פורסם – 14.5.09)). מעקרון זה נגזרת גם הזכות לפרסם דברים שנאמרים בבית המשפט (ראו: ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, 27.2.2008), והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 7). 15. לעקרון פומביות הדיון קבע המחוקק מספר סייגים כאמור, ובהם שניים העשויים להיות רלבנטיים לענייננו ואותם נסקור מיד: (א) סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מורה כדלקמן: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון, או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם" (ההדגשה שלי – ח"מ). אחת ההחרגות מעקרון פומביות הדיון נעשית, בגדרי סעיף זה, בשמה של הזכות לפרטיות, שזכתה אף היא לעיגון חוקתי בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין חולק על כך כי חשיבותה במארג החוקתי גם היא נכבדה (ראו: בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994); ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309 (1995); בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, פ"ד נח(4) 842 (2004); ועיינו: דן חי ההגנה על הפרטיות בישראל 39 (2006); מיכאל בירנהק מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 125-115 (2010)). ברם על אף חשיבותה של הזכות לפרטיות, נקבע כבר בבית משפט זה כי על דרך הכלל, במקרה של התנגשות בין עקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות –לעקרון פומביות הדיון נשמר מעמד בכורה (ראו: רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592 (2002) (להלן: עניין מוזס); אלי הלם דיני הגנת הפרטיות 369 (2003)). הדבר נובע – בהקשר שלנו – משלושה נימוקים: (1) סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה הוא בבחינת הוראה מיוחדת, הגוברת על סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עיינו: ענין מוזס, 598). (2) סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט הוא בחינת סייג לכלל בדבר פומביות הדיון וחריגים, כידוע, יש לפרש בדרך כלל בצמצום (השוו: דנ"א 21/89 אורית כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 499 (1991); בג"צ 4672/90 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(3), 267, 269 (1992); בג"צ 4381/97 דוד מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה, פ"ד נא (5) 385 (1997)). (3) תנאי להפעלתו של סעיף 70(ד) האמור דורש כי הפרסום מושא ההליך יוביל לפגיעה חמורה בפרטיות. מכאן עולה כי לא בנקל יטה בית המשפט להגן על פרטיותו של אדם, תוך הנסגה של עקרון פומביות הדיון מפניו. (ב) בצד החריג הכללי שצוין לעיל בס"ק (א) שלעיל, קבע המחוקק חריג נוסף – בסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות. בסעיף זה נקבע כי בהליכים לפי חוק הגנת הפרטיות יחול, בין היתר, גם סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בשינויים המחויבים לפי הענין. הוראת חוק אחרונה זו קובעת כהאי לישנה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות". בפסיקה שדנה בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי יש לאסור את הפרסום רק מקום בו הוכח כי במקרה בו מדובר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל, שמתאפיינות בכך שתוספת הפגיעה עקב פרסום הדיון בתובענה (להבדיל מהפגיעה המקורית הנטענת, שהולידה את התובענה) תהיה חמורה במיוחד, ותצדיק את איסור הפרסום (ראו: עניין אבי יצחק, דעת הרוב מפי השופט ת' אור, בעמ' 70. כמו כן עיינו לגבי נושא זה – בדעת המיעוט של השופט א' גולדברג, שם בעמ' 54-53). חריג זה, על מגבלותיו, חל כאמור מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות גם בהקשר של הליכים הנוגעים לפגיעה בפרטיות וזאת על מנת להסיר את החשש המקנן לעתים אצל אלו שזכותם לפרטיות נפגעה, כי הגשת תביעה בשל הפגיעה הנטענת – תוביל לחשיפה נוספת של המידע שהנפגע ביקש שישאר מוצנע (עיינו והשוו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843 (1995)). עם זאת אף פה הטענה הכללית כי יש בפרסום ההליכים כדי לפגוע בפרטיות – איננה מספקת לצורך הפעלת סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, והנטל המוטל על המבקש כדי לשכנע כי יש לחרוג מכלל הפרסום הינו משמעותי ביותר ודורש ממנו להוכיח כי תוספת הפגיעה הצפויה בו היא מהותית ומצדיקה את איסור הפרסום. 16. מן הסקירה שהובאה לעיל נמצאנו למדים כי קיימים שני "מסלולים" לקבלת בקשתם של המבקשים: החריג שבסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מהווה "מסלול" כללי, החל בענייננו. בנוסף לו, קיים ה"מסלול" שנוצר בחוק איסור לשון הרע, ושאותו "מייבא" חוק הגנת הפרטיות במקרה שבו עילת התביעה קשורה לפגיעה בפרטיות. בשני "המסלולים" המבקש נדרש להראות (ב"מסלול הראשון" – מכוח הוראה מפורשת בחוק, ב"מסלול השני" – מכוח פסיקה) כי איסור הפרסום דרוש על מנת למנוע פגיעה חמורה בפרטיות. מהאמור לעיל ניתן להסיק כי ההכרעה בבקשה שלפנינו איננה קשורה ישירות לשאלה (האמורה להיבחן בגדרי ההליך המרכזי) – האם פרסום התמונה בעיתון פגע בפרטיותם של המבקשים, והאם הם זכאים לפיצוי בגין פגיעה זו. אנו נדרשים להכריע פה בשאלה אחרת, שעניינה הפגיעה הנוספת בפרטיות, שעלולה לבוא בעקבות פרסום הליכי המשפט ולעניננו: פירסום שמותיהם ופרטי זהותם של המבקשים. השיקולים להכרעה בבקשה שלפנינו שונים, איפוא, מאלו הנידונים בהליך העיקרי, כאשר השוני בין שני ההליכים נובע, בעיקרו, מן העובדה שהמסגרת הנורמטיבית שצוינה בפסקאות 15-14 שלעיל איננה רלבנטית, ככזו, להכרעה בהליך העיקרי. אשר על כן, אין מקום להידרש כאן למגוון הרחב של הטענות שהצדדים העלו, בין היתר, בסוגיות הבאות: סיווג בית הכלא והחצר שבו כ"רשות הציבור", או כ"רשות היחיד"; מידת ההגנה מפני פרסום, שיש להעניק לנתון כי אדם פלוני הורשע בדין ונגזר דינו למאסר; נפקותה של העובדה כי המבקש לא העלה בקשה לאיסור פרסום בעת הרשעתו. שאלות אלה כולן רלבנטיות, במידה כזו או אחרת, להליך העיקרי, אך אין להן בהכרח השלכה מיידית לענייננו – ולכן בחרתי שלא להביע דעתי בהן, שהרי אחרת אם נעשה זאת כאן, עלולים אנו להימצא מקרינים כביכול מראש על פסק הדין בתובענה. אין איפוא מקום להגרר לדרך זו, אף כי שני הצדדים בחרו להרחיב בסוגיות אלו, משל היו מבקשים שנחווה דעתנו עליהן (וייתכן שבשל העובדה שעשו כן גם בהליכים, מושאי ערעור זה – אף הערכאות הנכבדות דלמטה הוציאו קביעות לכאוריות בנושאים הנ"ל, למרות שתוקפן הוא כשל אמירות אגב בלבד בענינים שבקשה זו עוסקת בהם). ארבעה טעמים תומכים בגישה המוצעת על ידי: (א) התנהלות אחרת תנגוד כאמור את סדר הדברים הנכון. (ב) רק בבקשה כגון זו המונחת לפנינו – ולצרכיה בלבד – ההנחה היא שבפרסום יש משום פגיעה בפרטיות. (ג) הצדדים לא הציגו בפני בית משפט זה את מלוא החומר העובדתי והמשפטי הרלבנטי להכרעה בסוגיות אלו (לרבות משפט משווה, שהתחדש בנושאים אלה בשנים האחרונות). (ד) אין לקבל את טענתם של המבקשים, כי הקביעות של הערכאות הנכבדות קמא בשאלות הרלבנטיות להליך העיקרי, במסגרת החלטותיהם בנוגע לצו איסור הפרסום שהתבקש – חוסמות למעשה את סיכוייהם בתובענה. אסביר: כידוע קביעות בית המשפט בשאלות הנוגעות להליך העיקרי, במסגרת הליכי ביניים – הן במישור הלכאורי בלבד. קביעות אלה אינן יוצרות מעשה בית-דין, ואין הכרח כי הן יוותרו על כנן במסגרת ההכרעה בתובענה לגופה (עיינו: ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד, פ"ד כט(1) 597 (1974); ע"א 9020/07 קאנטרי קלאס גלי גיל בע"מ נ' בראון (לא פורסם, 7.1.2008), בפיסקה 4; רע"א 10072/01 חיפה כימיקלים בע"מ נ' עמותת דייגי המכמורת-קישון (לא פורסם, 9.1.2002), בפיסקה 4; נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך האזרחי 258-256 (1991)). 17. בעקבות כל האמור לעיל, נעבור עתה מן הפרוזדור לטרקלין, ונבחן לגופן את טענותיהם של המבקשים, אשר נוגעות במישרין לענייננו – על רקע המסגרת הנורמטיבית והפסיקתית שתוארה. כזכור, טענתם העיקרית של המשיבים בגדרי ההליך המרכזי היא, כי פרסום התמונה, מושא התביעה, חשף את סוד מאסרו של המשיב 1 בפני סביבתו. לצורך הדיון בעניין שלפנינו בלבד, נניח כי מאסרו של המשיב 1 אכן לא היה ידוע לסביבתו, טרם פרסום התמונה, וכי פרסום התמונה אמנם הביא את עובדת המאסר לידיעת הכלל (בהנחה זו אין כדי להביע עמדה בשאלה האם צילום שכזה של המבקש ופרסומו – היו מותרים, או אסורים). דא עקא שהמבקשים אינם מצביעים על נזק משמעותי נוסף שעלול להיגרם להם בעקבות פרסום ההליכים, או פרסום התמונה בשנית, הוא היסוד שעליו צריכה להתבסס בקשתם לאיסור הפירסום. במקום זאת, המבקשים מציינים, בשפה רפה ומבלי לפרט, כי הפרסום הנוסף צפוי להחמיר עוד יותר את הנזק שנגרם להם – הא ותו לא (ראו: סעיף 9 לבקשה המקורית). נוכח האמור לעיל, ובשים לב לנטל הכבד שמוטל על המבקשים במקרה שכזה כאמור – אין אפשרות לקבוע כי המבקשים ביססו עילה מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות (ה"מייבא" כאמור את 21 לחוק איסור לשון הרע), או מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, המצדיקה הוצאת צו איסור פרסום, כפי שהתבקש. מכאן שדין בקשתם – להידחות. השוו: בג"צ 441/98 מנבר נ' בית המשפט המחוזי (לא פורסם – 14.7.98); בש"פ 2698/08 משהו הפקות בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם – 18.5.09)(להלן: ענין משהו הפקות). נבהיר ונחדד: במקרה זה קיים מעין "שיווי-משקל" בין טענותיהם של המבקשים בהליך העיקרי ובין טענותיהם במכלול שלפנינו, הפועל דווקא לחובתם של המבקשים: ככל שנקבל את טענתם של המבקשים, כי פרסום התמונה יצר להם – בעת הפרסום – נזק משמעותי יותר (טענה העומדת כהנחה בלבד במכלול שלפנינו), כך קשה יותר לבסס כל נזק נוסף, שכן הנזק המהותי האפשרי בגין פרסום התמונה כבר נגרם, לשיטתם, הפך לנחלת הכלל והגיע ל"גבולותיו הטבעיים". להמחשת מסקנה זו, אביא את דבריהם של המבקשים עצמם בכתב התביעה, בחלק בו פורט הנזק שנגרם להם, שם הם טוענים כך: "בעקבות הפרסום האסור פשט דבר כליאתו [של המבקש] בקרב כל מקורביהם ומיודעיהם של התובעים, והפך לשיחת היום בשכונה בה הינם מתגוררים. [...] משפחת התובעים הפכה לנרדפת ומושמצת, ולכל בני המשפחה (הקרובה והמורחבת) נגרמו בושה, צער, השפלה וחרפה שלא יתוארו" (ראו: בסעיפים 26-25 לכתב התביעה). ברי כי תיאור זה מצביע על היקף גדול של נזק שנגרם לכאורה. בגדרי הבקשה שלפנינו המבקשים לא הראו כי בעקבות פרסום ההליכים ייגרם להם נזק משמעותי נוסף על זה שתואר לעיל – ובנסיבות אלה אין מקום איפוא להיעתר לבקשתם. ודוק: בדברים אלו – אין כדי לשלול מבחינה עקרונית קיומו של מצב, בו לתובע ייגרם נזק כבד מפרסום שפגע בפרטיותו, ובנוסף כי אכן ייגרם לו עוד נזק משמעותי משלים מפרסום ההליכים המשפטיים שהחלו בגין תביעתו. אדרבא: לשם מצבים כאלה החיל מלכתחילה המחוקק (בסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות) את סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע על הליכים בגין פגיעה בפרטיות. ברם המבקשים שלפנינו לא עמדו בנטל להראות כי זהו המצב בעניינם. למען הסר ספק יובהר כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מ"מידת חסידות" ראויה, שמכוחה מתבקשת המשיבה שלא ליזום בכלי התקשורת שבשליטתה פרסומים נוספים כאמור תוך חשיפת תמונתם, שמם ופרטיהם של המבקשים, זאת, בין השאר, בשל היותה נוגעת בדבר (השוו לדבריה של השופטת ט' שטרסברג כהן בעניין אבי יצחק ולמחויבות שקיבלה על עצמה המבקשת בענין משהו הפקות לגבי המשיב 11 שם). 18. ערעורם של המבקשים לגבי ההוצאות שנפסקו לחובתם הוא מנגד מוצדק ברובו. המבקשים הם אנשים קשי-יום ומצבם הבריאותי והכלכלי עגום (ראו: החלטת הרשמת של בית משפט זה מתאריך 11.6.2007 בבקשה לפטור אותם מאגרה ועירבון בהליך שלפנינו). השתת שכר טירחת עורכי דין על מבקשים אלה, בשיעור של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בערעור על הליך בינים, מכבידה בנסיבות, ועלולה לנעול בפניהם למעשה את זכות הגישה שלהם לערכאות. נראה לי איפוא שזהו המקרה שבו יש להפעיל את החריג להלכה הקובעת שבדרך כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בשאלות של קביעת הוצאות משפט ושכר טירחה של עורך דין שהושתו בערכאה דלמטה (עיינו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)). כאן ההתערבות החריגה נדרשת בשני היבטים: א. הפחתת סכום ההוצאות (כולל שכר הטירחה) שנפסק בבית המשפט המחוזי הנכבד, והעמדת כלל ההוצאות כאמור על סכום של 7,500 ש"ח (השוו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (טרם פורסם, 28.6.2009)). ב. דחיית תשלום החיוב הנ"ל (או יתרתו) ככל שלא נפרע, כולו או חלקו מהעירבון שהופקד בבית המשפט המחוזי הנכבד – עד מועד מתן פסק הדין בתביעה. 19. לקראת סיום פסק הדין ראוי לדעתי להזכיר לצדדים כי בשעתו הצענו להם להגיע להסדר פשרה מתון מאוד במכלול משום דרכי שלום. לצערנו הדבר לא הסתייע אז ואולם ייתכן ועתה הם יהיו נכונים לשקול אפשרות שכזו מחדש. אם נסיון כזה שוב לא יעלה יפה ראוי שהם יבקשו מהערכאה המבררת לאפשר להם להשלים טיעונים ולהגיש אסמכתאות נוספות בסוגיות שעל הפרק בתביעה טרם מתן פסק הדין, בין השאר מאחר וחלו בינתיים התפתחויות רבות בנושאים אלה במשפט המשווה (לרבות באשר לצילומים במרחב הציבורי ופרסומם). 20. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור ברובו, אך לקבלו ביחס לסכום ההוצאות (כולל שכר הטירחה) שנפסק בבית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור בפיסקה 18 שלעיל – והכל ללא צו להוצאות כאן. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר. אוסיף, כמובן בלא לטעת על מסמרות באשר להליך המתנהל בין הצדדים בבית משפט אחר, כי באשר לפרסום פרטיו של צד, בנוסף למקורות הנורמטיביים שאליהם הפנה חברי - סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, סעיפים 68 ו-70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 - קבע המחוקק הסדרים ספציפיים לאי פרסום. הדוגמאות הבולטות, הנוגעות לזכויות אדם (בנוסף לנושאי ביטחון) הן - דומה - ענייני משפחה וענייני קטינים. באשר למשפחה, חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 קובע בסעיף 68 (ה)(1), כי הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה יהיו ככלל בדלתיים סגורות; דבר זה שונה מן המצב ששרר עד הקמתם של בתי המשפט למשפחה, שלפיו היו שמותיהם של הצדדים בתיקי משפחה רגישים מתפרסמים על פסקי הדין בראש כל חוצות, על כל המבוכה שבכך. באשר לקטינים, סעיף 68(ה)(2) לחוק בתי המשפט קובע דלתיים סגורות בעניינם, ככלל. וכפועל יוצא, קובע סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, כי פרסום על דיון בדלתיים סגורות טעון אישור בית המשפט. ברי עסקינן במאטריות רגישות, אם של יחסי משפחה ואם של מי שטרם בגרו, חוליה חלשה בחברה. ב. ואכן, בהתחשב בהוראות הדין וברוחו, נוקטים בתי משפט גישה רגישה בנושאי סגירת דלתיים ופרסום, בודאי כשהמדובר בתיקי עבירות מין במשפחה ומחוצה לה; אך גם, למשל, כשהמדובר בתיקים הנוגעים למצב בריאותו של אדם, תוך פרשנות ליברלית, אל מול עקרון הפומביות, לעניין "הפגיעה החמורה" בפרטיות המנויה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. הטענה בענייננו היא שעסקינן באסירים ובפרטיותם; זו שאלה נכבדה בהיות האסירים חוליה חלשה אחרת בחברה. ואולם, כפי שציין חברי, נותיר זאת לתיק העיקרי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ד טבת התשע"ב (19.1.2012). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06037880_K09.doc חב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il