אלכסנדר זוק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3787/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1652/07 ע"פ 1662/07 ע"פ 1701/07 ע"פ 1726/07 ע"פ 1890/07 ע"פ 3112/07 ע"פ 3672/07 ע"פ 3787/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער בע"פ 726/07 והמשיב 1 בע"פ 1662/07: יאן נורמטוב המערער בע"פ 1890/07 והמשיב 2 בע"פ 1662/07: חיים עובדיה המערער בע"פ 3112/07 והמשיב 3 בע"פ 1662/07: מיכאל בוטיאר המערער בע"פ 3787/07 והמשיב 4 בע"פ 1662/07: אלכסנדר ז'וק המערער בע"פ 1652/07 והמשיב 5 בע"פ 1662/07: רחמים חי המערער בע"פ 1701/07 והמשיב 6 בע"פ 1662/07: אברהם ממן המערער בע"פ 3672/07 והמשיב 7 בע"פ 1662/07: חגי ממן נ ג ד המשיבה בע"פ 1652/07, 1701/07, 1726/07, 1890/07, 3112/07, 3672/07, 3787/07 והמערערת בע"פ 1662/07: מדינת ישראל ערעור וערעורים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 959/04 שניתן ביום 8.1.07 על ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וח' סלוטקי תאריך הישיבה: י"ב באייר התשס"ז (30. 4.07) ג' בתמוז התשס"ז (19.6.07) בשם המערער בע"פ 1726/07 והמשיב 1 בע"פ 1662/07: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המערער בע"פ 1890/07 והמשיב 2 בע"פ 1662/07: עו"ד נועם בודנר בשם המערער בע"פ 3112/07 והמשיב 3 בע"פ 1662/07: עו"ד עופר אשכנזי בשם המערער בע"פ 3787/07 והמשיב 4 בע"פ 1662/07: עו"ד יניב בוקר בשם המערער בע"פ 1652/07 והמשיב 5 בע"פ 1662/07: עו"ד ישראל קליין בשם המערער בע"פ 1701/07 והמשיב 6 בע"פ 1662/07: עו"ד שמעון תורג'מן בשם המערער בע"פ 3672/07 והמשיב 7 בע"פ 1662/07: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה בע"פ 1652/07, 1701/07,1726/07, 1890/07, 3112/07, 3672/07, 3787/07 והמערערת בע"פ 1662/07: עו"ד זיו אריאל פסק-דין השופט י' אלון: בתיקי פ"ח 959/04, 965/04, 969/04 ו-977/04 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (בפני סגן הנשיא ר' אבידע, סגן הנשיא ב' אזולאי וכבוד השופטת ח' סלוטקי) הועמדו לדין שבעת המערערים שבפנינו בכתב אישום בן שישה עשר אישומים, ובהם עבירות רבות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות לפי סעיפים 203א(ג) ו-203א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 201 ו-203 לחוק, סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 199(א)(2) ו-189(ב) לחוק, כליאת שוא, אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, איומים, עבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. בהכרעת הדין הורשעו הנאשמים בחלק מהמעשים והעבירות שיוחסו להם, זוכו מחלקם, ועונשיהם נגזרו איש כפי עונשו. בפנינו ערעוריהם בנפרד של שבעת הנאשמים כנגד הרשעתם בדין וכנגד גזרי דינם. מנגד מערערת המדינה כנגד גזרי הדין כולם, הנמצאים בעיניה קלים יתר על המידה. דנו במאוחד בערעורים כולם. נסקור תחילה את כתב האישום ואת ממצאי וקביעות הכרעת הדין וגזר הדין ביחס לכל אחד מהאישומים ולכל אחד מהמערערים. לאחר מכן נפנה לבחינת הערעורים השונים לגופם. א. כתב האישום, הכרעת הדין וגזרי הדין 1. חמישה תיקונים תוקן כתב האישום המקורי, ובהם התווספו נאשמים ואישומים. גלגולו האחרון הינו ב"כתב האישום מאוחד ומתוקן בחמישית", ובו כאמור שבעה נאשמים וששה עשר אישומים. נאשם מס' 1 - יאן נורמטוב - המערער בע"פ 1727/07 (להלן: מערער 1 או נורמטוב); נאשם מס' 2 - חיים עובדיה - המערער בע"פ 1890/07 (להלן: מערער 2 או עובדיה); נאשם מס' 3 - מיכאל בוטיאר - המערער בע"פ 3112/07 (להלן: מערער 3 או בוטיאר); נאשם מס' 4 - אלכסנדר ז'וק - המערער בע"פ 2890/07 (להלן: מערער 4 או ז'וק); נאשם מס' 5 - רחמים חי - המערער בע"פ 1652/07 (להלן: מערער 5 או רחמים); נאשם מס' 6 - אברהם ממן - המערער בע"פ 1701/07 (להלן: מערער 6 או רמי); נאשם מס' 7 - חגי ממן - המערער בע"פ 3672/07 (להלן: מערער 7 או חגי). המדינה מערערת כאמור כנגד גזר דינם של כל המערערים, וזאת בע"פ 1662/07. אישום 1 2. על פי הנטען באישום הראשון, בנובמבר 2003 קשרו המערערים 1, 3 ו-4 ושלושה נוספים לרכוש נשים תושבות חבר העמים לשעבר, לשם מכירתן לעיסוק בזנות בישראל או לשם העסקתן בזנות בישראל, תוך הכנסת הנשים הנ"ל לישראל שלא כדין. לשם כך קשרו קשר עם "סוכנים" באוזבקיסטאן ובמוסקבה ושילמו להם 500 דולר עבור כל אשה שיאתרו עבורם למטרות אלה. במסגרת זו רכש המערער 1 (נורמטוב) עשר נשים, ארבע מהן בשותפות עם מערער 3 (בוטיאר) ושש מהן בשותפות עם מערער 4 (ז'וק). השלושה פעלו להעברת עשר הנשים שרכשו למוסקבה, משם להטסתן למצרים ומשם, תוך הברחת הגבול, לשטח ישראל. כאן מכרו חלק מהנשים לעיסוק בזנות, "השכירו" חלק מהן לאחרים וחלק מהן העסיקו בעצמם בעיסוקי זנות. לאחר שהגיעו הנשים לישראל קשרו המערערים 2, 5 ו-6 עם המערערים 1, 3 ו-4 לרכוש, לסחור ולהעסיק בזנות חלק מאותן הנשים. נציין בשלב זה, כי באישומים 12-2 מפורטים מעשי הסחר, הרכישה, המכירה, ההשכרה, הסרסרות וכיוצא באלה, כפי שנעשו על ידי מי מהמערערים ביחס לאותן הנשים. עניינו של אישום 1 הינו בשלב הקודם לכך ובעבירת הקשר לביצוע פשע המיוחסת למערערים 6-1, קשר שקדם לעבירות הסחר והמעשים הנוספים שהשתלשלו ממנו. בהכרעת הדין הורשעו המערערים 1, 3 ו-4 בעבירה זו, ואילו המערערים 2, 5 ו-6 זוכו ממנה. אישומים 2 ו-3 3. אישומים 2 ו-3 עוסקים בשתי הנשים "ילנה" ו"טניה". במסגרת הקשר שקשר המערער 1 (נורמטוב), הובאו שתיהן מארצן אוזבקיסטאן לדירה בה נכלאו במוסקבה, וזאת לאחר שנורמטוב רכש כאמור את שתיהן. נורמטוב דאג להטסתן למצרים ולהברחתן מעבר לגבול לישראל. כאן המתין להן מעבר לגבול והסיע אותן לדירה ששכר לשם כך בבת ים. הוא כלא אותן באותה הדירה לשם מכירתן לעיסוק בזנות. הוא הוציא אותן למקומות שונים לשם בדיקתן על ידי רוכשים שונים ששקלו את רכישתן ממנו, אך ללא הצלחה. בניסיון נוסף הועברו השתיים למלון בבת ים, שם המתין המערער 5, רחמים, שרכש ממערער 1 ושותפו את ילנה ושילם להם תמורתה סכום של כ-6,500 דולר. רחמים לקח את ילנה איתו לירושלים, ושם העסיק אותה בזנות משך כשישה חודשים (דצמבר 2003 עד יוני 2004), וזאת בנוסף לאשה נוספת שהועסקה שם על ידו בזנות. אשר למתלוננת טניה – משלא הצליח נורמטוב למצוא לה קונה, הוא "השכיר" אותה למכון ליווי בתל אביב לעיסוק בזנות, וחלק באתנן שקיבלה עם בעלי אותו המקום. בהכרעת הדין נקבע כי הוכח כל המיוחס למערערים 1 ו-5 באישומים השני והשלישי הנ"ל, והם הורשעו בשל כך בעבירות הבאות: מערער 1: א. שתי עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין (דהיינו, "רכישת" ילנה וטניה במוסקבה); ב. שתי עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(ב) לחוק העונשין (דהיינו, הוצאת ילנה וטניה מארצן כדי להעסיקן בזנות); ג. שתי עבירות של כליאת שוא (דהיינו, כליאתן של טניה וילנה בדירה במוסקבה, ולאחר מכן בדירה בבת ים); ד. שש עבירות של ניסיון לסחור בבני אדם לעיסוק בזנות (דהיינו, הנסיונות שניסה נורמטוב למכור את ילנה וטניה ללא הצלחה); ה. שתי עבירות נוספות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (דהיינו, מכירת ילנה למערער 5 ו"השכרת" טניה למכון ליווי בתל אביב); ו. עבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל, לרבות הלנת שב"ח, וזאת ביחס להכנסת ילנה וטניה לישראל שלא כדין והלנתן בה. מערער 5: א. סחר בבני אדם למטרות העסקתן בזנות (דהיינו, רכישת ילנה מנורמטוב); ב. עבירות רבות של סרסרות בנסיבות מחמירות, וזאת ביחס לסרסורו לזנות את ילנה, ואשה נוספת, במהלך התקופה מדצמבר 2003 ועד יוני 2004. המערערים 1 (נורמטוב) ו-5 (רחמים) אינם מערערים כנגד הרשעתם בכל העבירות האמורות לעניין האישומים 2 ו-3. אישום 4 4. אישום 4 כוון כנגד נאשמים 1, 4 ו-5 ביחס לנסיונות רכישה ורכישה בפועל של נשים נוספות, הבאתן לישראל וכליאתן בה. בהכרעת הדין זוכו הנאשמים מהעבירות שיוחסו להן בסעיף זה, זאת מאחר ואותן הנשים המפורטות באישום זה לא הובאו לעדות ובית המשפט קמא מצא כי לא ניתן לבסס ההרשעה על עדותו היחידה של שותף נטען אחר למעשים. 5. שבעת האישומים 11-5 עניינם בארבע נשים נוספות שרכשו המערערים 1 (נורמטוב), 3 (בוטיאר) ו-4 (ז'וק) דרך סוכנים באוזבקיסטאן, העבירון לדירה בה נכלאו במוסקבה, משם הטיסון למצרים, העבירו אותן בגניבה את הגבול לישראל, וכאן המשיכו במעשים ובעיסוקים שיפורטו להלן. המדובר בארבעת הנשים "גולה", "ויקה", "נטליה" ו"גולונורה". גולה וויקה הוברחו דרך גבול מצרים (5.11.04). נורמטוב וז'וק המתינו להן מעבר לגבול והסיעון לדירה בבת ים, שם כלאון עד שימצאו להן קונים. כך עשו שבוע אחר כך (11.1.04) עם השתיים הנוספות, נטליה וגולונורה. סמוך לאחר מכן ניסה נורמטוב מספר פעמים למכור את ארבעת הנשים ללקוחות, אולם לאחר שאלה בדקו את הנשים וגופן לא היו מעוניינים ברכישתן. בשלב מאוחר יותר הציג נורמטוב את ויקה וגולונורה בפני מערער 5, רחמים, וזה רכש ממנו את גולונורה תמורת 7,000 דולר. הוא לא היה מעוניין ברכישת השניה, ויקה. לאחר שרכש רחמים את גולונורה, הוא נטל אותה עמו לירושלים ושם העסיק אותה בזנות משך שלושה חודשים. הוא גם הואשם בכך כי בעל אותה שלוש פעמים במהלך אותה התקופה, בניגוד לרצונה. אישומים 5 ו-6 5. בהכרעת הדין נקבע כי התביעה הוכיחה את המיוחס למערערים 1, 3, 4 ו-5 באישומים החמישי והשישי, למעט עבירות האינוס שיוחסו לרחמים באישום השישי וכליאת השוא שיוחסה למערער 3 (בוטיאר) באישום החמישי. הם הורשעו איפוא באישומים אלה, בעבירות דלהלן: המערערים 1, 3 ו-4: א. ארבע עבירות לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין (דהיינו, רכישת ארבעת הנשים במוסקבה); ב. ארבע עבירות לפי סעיף 203א(ב) לחוק העונשין (הוצאת ארבעת הנשים מארצן לשם העסקתן בזנות); ג. כליאת שוא של ארבעת הנשים (ביחס למערערים 1 ו-4); ד. עבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל; ה. עבירות איומים כנגד נטליה בעת ש"שמר" עליה במוסקבה (ביחס למערער 3); ו. עבירת סחר לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין (מכירת גולונורה למערער 5); ז. חמש עבירות ניסיון לסחר לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין (ביחס לנסיונות שלא צלחו, למכירת ארבעת הנשים). המערער 5: א. עבירה לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין (רכישת גולונורה מנורמטוב); ב. הבאת אדם לזנות בנסיבות מחמירות (ביחס לגולונורה); ג. סרסרות בנסיבות מחמירות; ד. עבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל. המערערים 1, 3, 4 ו-5 אינם מערערים כנגד הרשעותיהם אלה. אישום 7 6. כאמור, לא הצליחו המערערים 1, 3 ו-4 למצוא קונה לשלוש הנשים נטליה, ויקה וגולה. לאור זאת החלו להעסיקן בזנות. הם המשיכו לכלוא את שלושתן בדירה, פירסמו מודעות בדבר שירותי זנות והסיעון ללקוחות שהזמינו את שירותי הזנות. כספי האתנן נלקחו בתחילה במלואם על ידי המערערים 1, 3 ו-4 "לכיסוי ההוצאות". בתקופה בה שהה מערער 3 במוסקבה העביר לו נורמטוב לשם את חלקו בדמי האתנן. לאחר כחודש נמלטו נטליה וויקה מהדירה בה החזיקו בהן המערערים 1, 3 ו-4 אל אדם בשם "משה", ומשך כשבוע הוא העסיקן בזנות, תוך חלוקת כספי האתנן ביניהן. ב-16.2.04 ארבו המערערים 1, 3 ו-4, ועמם אנשים נוספים, לנטליה וויקה ליד הדירה שגרו בה, חטפו אותן לרכבם והסיעו אותן לסאונה מסויימת בפתח תקווה. שם הורה נורמטוב (מערער 1) לשתיהן לקיים יחסי מין עם המערער 3 (בוטיאר) וארבעה אנשים נוספים, וזאת, כלשון כתב האישום, "כגמול המגיע להם" על השתתפותם בחטיפתן מ"משה". תחת איומים אלה ומתוך פחד, נאלצו נטליה וויקה לקיים יחסי מין עם המערער 3 וארבעת הנוספים. לאחר מכן החזיר אותן מערער 1 לדירה בבת ים, תוך איום עליהן כי ידאג לפגוע בבני משפחותיהם באוזבקיסטאן אם יעזו פעם נוספת להמרות את פיו ולהמלט. בשל המעשים האמורים יוחסו בכתב האישום למערערים 1, 3 ו-4 עבירות רבות של הבאת אדם לידי מעשי זנות וסרסרות – למעשי זנות בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של חטיפה לשם עיסוק בזנות, וכליאת שוא ואיומים. למערערים 1 ו-3 יוחסו גם שתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, וזאת ביחס למעשים הנטענים שארעו באותה סאונה. בהכרעת הדין נקבע כי התביעה הוכיחה את ביצוע העבירות דלהלן בהן הורשעו המערערים: מערערים 1 ו-4: א. עבירות רבות של הבאת אדם למעשי זנות בנסיבות מחמירות; ב. עבירות איומים (כנגד ויקה ונטליה). מערערים 1, 3 ו-4: שתי עבירות חטיפה לשם עיסוק בזנות. מערערים 1 ו-3: שתי עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (ולא אינוס בנסיבות מחמירות, כנטען בכתב האישום). שלושת המערערים 1, 3 ו-4 זוכו מעבירות כליאת השוא, והמערער 3 זוכה לעניין אישום זה מעבירות האיומים ומעבירות של הבאת אדם למעשי זנות. 7. המערערים 1 (נורמטוב) ו-3 (בוטיאר) מערערים כנגד הרשעתם בעבירות החטיפה, האינוס ו"הנסיבות המחמירות" ביחס לעבירות הבאת אדם לידי מעשי זנות. אישומים 8 ו-9 8. למחרת פרשת הדברים שבאישום השביעי, ביום 17.2.04, הגיע מערער 5 (רחמים) לדירה בה שוכנו המתלוננות בבת ים, שם פגש במערערים 1, 3 ו-4. השלושה מסרו לידו את שלושת הנשים – גולה, נטליה וויקה – על מנת שימצא להן קונה או שוכר, או שיעסיקן בעצמו למטרות זנות. מערער 5 נטל עמו את שלושתן לדירות בירושלים, שם החזיק נשים נוספות שעסקו עבורו בזנות. סמוך לאחר מכן הגיע המערער 2 (חיים עובדיה) אל המערער 5, ורכש ממנו, תמורת סכום לא ידוע, את המתלוננת נטליה לשם העסקתה בזנות באילת. עובדיה לקח עמו את נטליה ונסע עמה למלון בתל אביב. שם בעל אותה בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה. למחרת, 19.2.04, לקח עובדיה את נטליה לאילת, שם שיכן אותה בדירתו והחל להעסיקה בזנות משך חודשיים. מרבית האתנן שקיבלה מלקוחותיה נלקחה על ידי המערער 2, "לכיסוי הוצאות". עוד נטען באישום זה (התשיעי), כי במהלך שהייתה של נטליה באילת בעל אותה המערער 2 – שלא ברצונה ובהסכמתה – בשמונה הזדמנויות, וביצע בה מעשים מגונים בשתי הזדמנויות נוספות. משך כל אותה תקופה הוא כלא אותה בדירה (בתחילה בדירתו ואחר כך בדירה ששכר לשם כך). 9. בהכרעת הדין הורשעו המערערים 1, 2, 3, 4 ו-5 בעבירות לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, וזאת ביחס להעברת שלוש הנשים ממערערים 1, 3 ו-4 למערער 5, וכן למכירת נטליה מהמערער 5 למערער 2. כמו כן, הורשע המערער 5 בעבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל, ביחס לאכסונן של שלוש הנשים בדירות בירושלים. המערער 2 הורשע בביצוע העבירות הבאות (בקשר לנטליה): א. עבירות רבות של הבאתה לידי מעשי זנות בנסיבות מחמירות; ב. עבירות רבות של סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות; ג. עבירות רבות של איומים; ד. עבירה אחת של אינוס לפי סעיף 345(א)(1)(4) לחוק (ביחס לאינוס בו הואשם בבית המלון בתל אביב בליל 18.2.04); ה. חמש עבירות של בעילה אסורה בהסכמה (לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין) ושתי עבירות של מעשים מגונים בהסכמה (לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין); ו. עבירות לפי חוק הכניסה לישראל ביחס לשהיית נטליה באילת. המערער 2 זוכה מעבירות האינוס והמעשים המגונים שיוחסו לו מלכתחילה בכתב האישום, ביחס לתקופה בה שהתה נטליה באילת, והורשע בשל אותם המעשים בעבירות של בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות. אישומים 10 ו-11 10. באישום העשירי נטען, כי המערערים 6 (רמי) ו-7 (חגי) הפעילו משרד ליווי בירושלים, ובמסגרת זאת שכרו דירות בעיר, שיכנו שם נשים שהעסיקו בזנות, פירסמו את שירותיהן והסיעו אותן ללקוחות. דמי האתנן – או חלקם הארי – נלקחו על ידי המערערים 6 ו-7. במסגרת עיסוק זה, עשה המערער 6 עיסקה עם המערער 5, ולפיו "ישכיר" לו האחרון את המתלוננות ויקה וגולה לשם העסקתן בזנות, באופן בו דמי האתנן יתחלקו בין המערערים 1, 3 ו-4 ("הבעלים" של ויקה וגולה) לבין מערער 5 (המתווך) ולבין מערער 6 ("השוכר"). המערער 7 יקבל 50 ש"ח עבור שירותי ההסעה שיספק לכל הזמנת אחת מהמתלוננות אל הלקוח. במסגרת זו העסיקו המערערים 6 ו-7 את המתלוננות ויקה וגולה משך חודשיים. בכל אותה התקופה אסר עליהן מערער 6 לצאת את הדירה ללא אישורו, ואיים עליהן כי יקנוס אותן אם יפרו הוראה זו. באישום האחד עשר נטען כי במהלך התקופה האמורה בעל המערער 6 את המתלוננת גולה שלוש פעמים שלא בהסכמתה ובניגוד לרצונה, ופעם אחת ביצע בה – בניגוד להסכמתה – מעשה סדום. בהכרעת הדין הורשעו המערערים 1, 3, 4 ו-6 בשתי עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, וזאת ביחס לעיסקת ה"השכרה" והתיווך האמורה באישום העשירי לעניין גולה וויקה. המערערים 6 ו-7 הורשעו בעבירות רבות של הבאת אדם לידי מעשי זנות בנסיבות מחמירות. כן הורשעו השניים בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל ביחס להלנת המתלוננות בירושלים. המערערים זוכו משאר העבירות שיוחסו להם באישום העשירי (דהיינו, עבירת הקשר שיוחסה למערער 6 ועבירת הסחר בבני אדם שיוחסה למערער 5). 11. אשר לאישום האחד עשר, המערער 6 זוכה מחמת הספק מעבירות האינוס ומעשה הסדום שיוחסו לו בעניין המתלוננת גולה. הוא הורשע בשל אותם המעשים בעבירות של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, לפי סעיף 346(ב) לחוק. אישום 12 12. המערער 5 פתח "מכון ליווי" באילת בשותפות עם אחד קבנוב, וזאת במקביל לעסקי הזנות שניהל בירושלים. על פי הנטען באישום ה-12 "שכר" המערער 5 מהמערערים 1, 3 ו-4, במרץ 2004, את גולה (שעד לאותה שעה "הושכרה" על ידם למערער 6), נטל אותה עמו לאילת ושם הועסקה בזנות בעסק שפתח עם קבנוב. בנוסף לגולה העסיקו המערער 5 וקבנוב נשים נוספות בעסקי הזנות שלהם באילת, שתיים מהן "יובאו" ישירות מגבול מצריים ואחת נוספת הועברה לשם על ידי המערער 6 מעסק הזנות שלו בירושלים. דמי האתנן שקיבלה גולה מלקוחותיה התחלקו בין "שוכריה" (המערער 5 וקבנוב) לבין "בעליה" (המערערים 1, 3 ו-4). כך פעלו הדברים משך כשלושה חודשים. בהכרעת הדין הורשעו המערערים 1 (נורמטוב) ו-5 (רחמים) בעבירות רבות של הבאת אדם לידי מעשי זנות בנסיבות מחמירות ובעבירות רבות של סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות. שניהם זוכו מיתר העבירות שיוחסו להם באישום זה. המערערים 3 ו-4 זוכו מכל העבירות שיוחסו להם באישום זה. המערערים 1 ו-5 אינם מערערים בפנינו על הרשעתם בעבירות בהן הורשעו באישום זה. אישומים 13, 15 ו-16 13. באישומים אלה הואשמו המערערים 2 (אישום 13), 4 (אישום 15) ו-5 (אישום 16) בעבירות הדחה בחקירה. בהכרעת הדין זוכו שלושתם, כל אחד מעבירת ההדחה שיוחסה לו. אישום 14 14. באישום זה הואשם המערער 4, כי לאחר מעצרו של מערער 1 ועיכובה של המתלוננת נטליה, טילפן אל המתלוננת גולה ודרש ממנה כי לא תספר לחוקרים מאומה שעה שיגיעו לחוקרה. בהכרעת הדין נקבע כי המיוחס למערער 4 באישום זה הוכח, והוא הורשע בעבירת הדחה בחקירה. המערער 4 אינו מערער כנגד הרשעתו זו. גזר הדין 15. בגזר הדין הטיל בית המשפט קמא על שבעת המערערים את העונשים הבאים: המערער 1 (נורמטוב): עשר שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי בסכום 5,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות נטליה, גולה, גולונורה וילנה; המערער 2 (עובדיה): חמש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי למתלוננת נטליה בסכום של 5,000 ש"ח. המערער 3 (בוטיאר): עשר שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחובת פיצוי בסך 5,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות נטליה, גולה וגולונורה. המערער 4: שש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי בסך 5,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות נטליה, גולה וגולונורה. המערער 5: ארבע שנות מאסר בפועל והפעלה במצטבר של עונש מאסר על תנאי בן 15 חודשים, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי בסך 5,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות ילנה וגולונורה. המערער 6: חמש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי המתלוננת גולה בסכום של 5,000 ש"ח. המערער 7: מאסר בפועל כתקופת מעצרו (24.8.04-9.6.04), מאסר על תנאי של שנתיים וחיוב בפיצוי המתלוננת גולה בסכום של 5,000 ש"ח. ב. הערעורים 1. המערער 1 – נורמטוב 1. ערעורו של נורמטוב כנגד הכרעת הדין מופנה נגד הרשעתו בעבירות החטיפה והאינוס שבאישום השביעי. אין הוא מערער כנגד שאר העבירות שהורשע בהן. אשר לעבירות החטיפה – סמך בית המשפט קמא את ממצאיו בראש ובראשונה על עדותה המפורשת של נטליה (עמ' 27-25 לפרוטוקול). על פי עדותה, היא הוחזקה יחד עם ויקה וגולה בדירה בבת ים בה נכלאו שלושתן, ומשם היו מוצאות על ידי המערערים 1, 3 ו-4 ללקוחות שהזמינו דרכם שירותי הזנות. אחד מאותם לקוחות, אדם בשם "משה", הציע להן שימלטו מהמקום ויבואו אליו. כך הגיעו היא וויקה ל"משה", ושם עסקה עבורו בזנות תוך שהשניים מתחלקים בכספי האתנן. בשלב מסויים חבר של משה טלפן אליה ואל ויקה, ואמר להן כי "משה" ממתין להן מחוץ לבית ליד הרכב. שתיהן יצאו מהדירה, ושם הופיעו המערערים 1 (נורמטוב), 3 (בוטיאר) ו-4 (ז'וק) ועמהם "עוד כמה חברים", והיא ממשיכה: "נאשם 4 תפס אותי בחוזקה, אחר כך עזב אותי ותפס את ויקה. אז באו בריצה גיאה, איגור ועוד החברים שלהם ... שהכניסו אותנו לרכב. אני לא זוכרת מי בדיוק הכניס אותי לרכב, אבל אני זוכרת במדויק שאנחנו ישבנו באוטו של ווה". במקום אחר במהלך עדותה סיפרה נטליה כי במהלך התקופה בה נמלטו מהמערערים 1, 3 ו-4 והיו תחת חסותו של "משה", התקשרו אנשים לביתה ולבית ויקה באוזבקיסטן ואיימו על משפחותיהן כי אם לא יחזרו ל"מעביד שלהן" יהיו להם הרבה צרות. לאחר שהכניסו אותם המערערים 1, 3 ו-4 למכוניתו של מערער 4 (ז'וק), המכונית עצרה במקום מסויים, הורידו אותן מהמכונית והורו להן להכנס למכונית אחרת בה היה "החברים" של המערערים הנ"ל. יחד איתן נכנס לאותה המכונית גם המערער 3 (בוטיאר). בטרם נכנסו למכונית השניה, אמר המערער 1 "לחברים" הנוספים "אני מאחל לכם בילוי נעים", ואילו לנטליה וויקה הוא אמר "אל תאכזבו את הבנים, הם עבדו קשה מאוד" (עמ' 29 לפרוטוקול). המערער 3 ו"החברים" הנוספים הסיעו אותן לסאונה, ושם היא מעידה: "אני וויקה קיימנו איתם יחסי מין. מתוך האנשים האלה הכרתי את גיאה. לשאלה כמה אנשים חוץ מגיאה קיימו איתי יחסי מין, אנו אומרת שארבעה, אני חושבת 4 או 5 כולל גיאה". כשנשאלה מדוע קיימו שתיהן יחסי מין עם גיאה ו"החברים", היא משיבה: "לא היתה לנו ברירה כי באותו רגע הם היו כועסים עלינו כל כך, והם אמרו ואנחנו עשינו ... אני אומרת שאיגור כעס עלינו מאוד וגם ווה (המערער 4)" (עמ' 29). על פי עדותה, המערער 3 רצה זמן רב לקיים עמה יחסי מין, עוד כשהיו במוסקבה, בטרם הגיעו למצרים. שם היא סירבה לו, אולם הפעם פחדה לסרב. לדבריה: "במוסקבה לא היינו באותו מצב כמו פה. ההבדל מבחינתי היה שהפעם הזאת פחדנו ובגלל זה הלכנו, אני וויקה, הלכנו איתם לסאונה...". ובהמשך: "נסענו איתם כי הם כעסו עלינו ולא היתה אפשרות אחרת, אנחנו פחדנו" (עמ' 31). כשהחזירו אותם מערער 3 ו"החברים" לדירה בה נכלאו בבת ים, המתין להן שם המערער 1 ואמר: "זה שברחתן, יש עונש במשך עשרה ימים לא תקבלו כסף ותעבדו חינם ... הוא אמר שאם עוד פעם נברח יעשו בעיות לנו (וגם) בעיות (למשפחות) בטשקנט" 2. בית המשפט קמא מצא את עדותה של נטליה מהימנה וסמך עליה את ממצאיו. לגירסתה של נטליה נמצאו חיזוקים בעדויות גולה ומרקיאל (שותף נוסף של המערערים 1, 3 ו-4 שהועמד לדין בנפרד), ובהם אישור לבריחתן מהמערערים 1, 3 ו-4 אל "משה". מרקיאל בעדותו (עמ' 428) מוסר, כי המערער 1 סיפר לי כי שתי בנות ברחו, ואחרי שבירר לאן ולמי ברחו, פגש את האיש שברחו אליו. בית המשפט קמא דחה את עדויות המערערים 3 ו-4 כבלתי מהימנות ואילו המערער 1 בחר שלא להעיד כלל במשפטו. 3. המערערים 3 ו-4 אינם מערערים על הרשעתם בשתי עבירות החטיפה לשם עיסוק בזנות. המערער 1 מערער כנגד הרשעתו בעבירות אלה. לטענתו, לא היה די בעדותה של נטליה להשתית עליה את הממצא המרשיע, שכן על פי עדותה שלה אמרה ויקה למערער 4 בעת שהמתין להן במארב מחוץ לבית של "משה" אליו ברחו, "אוי כמה טוב שבאתם ואיזה מזל שמצאתם אותנו, חטפו אותנו". לטענת בא כוח המערער, מאמירתה זו של ויקה עולה כי המערערים 1, 3 ו-4 לא חטפו כלל את נטליה וויקה מ"משה" אלא להיפך. משה הוא שחטף אותן מהמערערים 1, 3 ו-4, ואלה חשו כאבירים על סוסים לבנים וצחורים להצילן ולפדותן מידי "משה" השובה. טענה זו אין בה כלום. העובדה שנטליה וויקה ברחו ונמלטו מהמערערים אל אותו "משה" מתאשרת כאמור מעדות נטליה ומעדויות גולה ומרקיאל. הפחד שאחז בשתיהן שעה שנקלעו למארב בו נתפסו והוכנסו על ידי המערערים למכוניות ומשם ל"סאונה", משתקף מהאיומים שהושמעו נגדן בעת החטיפה ומהאיומים שאוימו משפחותיהן במהלך תקופת הימלטותן. הימלטותן מהמערערים מוארת באור הנכון אל מול כליאתן המחפירה בדירה בבת ים ממנה נמלטו, ושאר מעשי ניצול על הנסיבות שנלוו למעשי המערערים בהן. כזכור, אין המערערים 1, 3 ו-4 מערערים כנגד המעשים והעבירות שביצעו בנטליה, ויקה וגולה במהלך כליאתן ושהייתן בדירה בבת ים בטרם נמלטו ממנה השתיים. לאור כל זאת, אמירתה הנ"ל של ויקה למערער 4 (כפי שהעידה עליה נטליה) אין בה אלא ללמד על הפחד והאימה בה היו שעה שנקלעו למארב שטמנו להן המערערים, הכנסתן למכוניות ולקיחתן משם לאותה "הסאונה". לאור זאת, אין כל ממש בטענה הנוספת של בא כוח המערער 1, לפיה מעורבותו ב"חטיפה" היתה רק לאחר שהמערערים 3 ו-4 הכניסו את נטליה וויקה למכונית, ומכאן שאין לפקוד עליו את עוון אותה החטיפה. המערער 1 היה מבצע עיקרי ושותף למעשי החטיפה מתחילתם ועד סופם. המערער 1, כעולה מעדות נטליה, ניצח על מלאכת המארב והחטיפה, היה במכונית לתוכה הוכנסו השתיים, איים עליהן ו"קנס" אותן בשל בריחתן, ועל הכל – המערער 1 בחר כאמור שלא להעיד כלל במשפטו ולא הביא בפני בית המשפט גירסה אחרת משלו. נוכח כל המפורט, אין ממש בערעורו של המערער 1 כנגד הרשעתו בשתי עבירות של חטיפה לשם זנות. 4. טענתו המשמעותית יותר של המערער 1 הינה באשר להרשעתו בעבירות אינוסן של נטליה וויקה באותה "סאונה" אליה הוסעו לאחר החטיפה במכונית השניה, ביחד עם המערער 3 (בוטיאר) ו"החברים" הנוספים. אין מחלוקת כי לאחר שהוצאו נטליה וויקה ממכוניתו של מערער 4, בה היו עם המערער 1, הן הועברו למכונית השניה ובה המערער 3 שהסיע אותן לסאונה ושם קוימו יחסי המין נשוא עבירות האינוס דנן. אין מחלוקת כי המערער 1 לא היה עמהן בהמשך הנסיעה ולא נכח כלל בסאונה שעה שהשתיים נאלצו לקיים יחסי המין עם המערער 3 ושאר "החברים". בית המשפט קמא מצא להרשיע את המערער 1 בעבירות האינוס נוכח דברי נטליה בעדותה, ולפיהם לאחר שנחטפו על ידו, ושאר המשתתפים, ובטרם הועברו מהמכונית בה היה עמן למכונית השניה, אמר המערער 1 למערער 3 ו"לחברים": "אני מאחל לכם בילוי נעים", ואילו לה ולויקה אמר המערער 1: "אל תאכזבו את הבנים. הם עבדו קשה מאוד". במקום אחר בעדותה, כשנשאלה מדוע קיימו היא וויקה יחסי מין עם המערער 3 ו"החברים" בסאונה, היא משיבה: "איגור אמר לנו שהם התאמצו היטב, ולא לאכזב אותם, ושנעשה את כל מה שהם רוצים, ולא היתה לנו ברירה. הם גם ככה היו כועסים עלינו באותו רגע" (עמ' 29). ובחקירתה הנגדית: "זה לא שזה היה לפי הסכמתי, אמרו לי ללכת, הלכתי. לא התנגדתי. אמרו לי לקיים יחסי מין וכך עשיתי, אבל זה לא היה לפי הסכמתי" (עמ' 54). בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי על אף שהמערער 1 לא נכח במקום ביצוע המעשים ולא לקח חלק פעיל בהם – דינו כדין מבצע עיקרי של עבירת האינוס. זאת הואיל ו: "אותם יחסי מין בסאונה נעשו במצות המערער 1 ולאור העובדה כי מעשי המין בוצעו בשל החשש מהנאשמים בנסיבות שתוארו לעיל, בהן נטליה וויקה נחטפו מ"משה" ולא מתוך הסכמה חופשית ומרצון. אין ספק כי מעשי המין נכפו על הבנות מתוקף מנהג הבעלות שנהגו בהן הנאשמים. נאשמים 1 (נורמטוב) ו-3 (בוטיאר, שקיים כאמור את יחסי המין עם השתיים בסאונה), ניצלו מצב זה שמנע מנטליה וויקה לתת הסכמה חופשית לבעילתן עלידי הנאשם 3 ואחרים בהוראתו של הנאשם 1" (הכרעת הדין, עמ' 76). בית המשפט קמא מוסיף כי שתיקתו של מערער 1 והימנעותו מלהעיד "מחזקת את עדויות התביעה ומסייעת להן, בכל הנוגע לחלקו באירוע הנ"ל נשוא אישום זה". 5. בא כוח המערער 1, עורך הדין מ' רובינשטיין, טוען כי אין בממצא הראייתי הנ"ל לבסס הרשעת המערער 1 בביצוע האינוס ב"סאונה" מכוח הלכות השותפות לעבירה. אכן, בסעיף 350 לחוק העונשין נקבע לעניין עבירות המין שבסימן ה' לפרק העשירי לחוק כי: "350. גרם מעשה לעניין עבירה לפי סימן זה, אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר". אולם, כך לטענתו, אמירותיה הנ"ל של נטליה בעדותה אין בהם כדי להוכיח שיחסי המין שקויימו על ידי נטליה וויקה בסאונה "נגרמו" על ידי המערער 1. 6. נראה לי כי צודק בא כוח המערער 1 בטענתו זו. הלכות השותפות בעבירה ומכוחן הרחבת מעגל "מבצעי העבירה", קבעו זה מכבר כי יכול ויורשע אדם כמבצע עיקרי של עבירה, גם אם לא נטל חלק פיזי בביצוע המעשים. ובלבד, שתרומתו וחלקו בעבירה הספציפית מצויים בתוך "המעגל הפנימי" של נסיבות ביצועה. נחלקו דעות שופטי בית משפט זה בשאלה האם על מנת להיחשב מבצע בצוותא נדרשת עשיית מעשה פיזי, ולו גם חלקי, בגוף העבירה עצמה ("תרומה פיזית בת ערך", כהגדרת השופט גולדברג בע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997)); או שמא די במבחן ה"סינרגטי", כלשון השופט מ' חשין, ולפיו ייחשב למבצע עיקרי כל מי שתרומתו ל"מכלול" עשייתה של העבירה מהווה חלק עיקרי ומרכזי ממנה גם אם זו לא מתבטאת בעשיית מעשה פיזי לגופה של העבירה (ר' דנ"פ 1294/96 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 56 (1998)). אולם, גם לדעת המרחיבים את מעגל השתרעותו של "המבצע העיקרי" נדרשת "תרומת השתתפות" קונקרטית במעשה העבירה עצמו. מוכן אני להניח כי אם אכן הורה המערער 1 למתלוננות נטליה וויקה לקיים יחסי מין עם המערער 3 וחבריו, יכול ויהיה בעצם הוראה שכזו כדי הפיכתו ל"מבצע עיקרי" בעבירת האינוס בשל אותם יחסי מין, אם אכן בוצעו בנסיבות של אינוס. אולם זאת בתנאי כי המדובר הינו בהוראה מפורשת, ובלתי ניתנת לסירוב, ההופכת מתוך כך לגורם אפקטיבי וישיר במעשה האינוס שבוצע בעקבותיה. כך יהיה אם נותן ההוראה, השולט מכוחם של פחד ואימה בחיי הנשים ובגופן, נוכח בעת ביצוע המעשה, תוך שהוא מצווה עליהן לבצעו. יתכן וכך יהיה בנסיבות המתאימות גם אם אינו נוכח פיזית במקום המעשה, ובלבד שהעוצמה והאפקטיביות של אותה הוראה עולים כדי גורם ישיר המוביל לביצוע המעשה הפיזי על ידי אחרים. הוראת סעיף 350 לחוק בדבר מי "...שגרם שהמעשה ייעשה" – עניינה במבחן התוצאה האפקטיבי והישיר שבין "מעשה הגרימה" ל"מעשה העבירה". בהעדרו של קשר ישיר ואפקטיבי שכזה, יצאנו ממעגלי "המבצע העיקרי". במקרים מסויימים נשאר במעגלים היקפיים רחבים יותר של "מסייע". 7. נסיבות הדברים שקדמו לאירוע בסאונה – כפי שהעידה עליהן נטליה בעדותה – אינן עולות לטעמי כדי רמת ההוכחה הנדרשת כי אמירותיו של המערער 1 למתלוננות – בטרם נסעו לסאונה – עולות כדי "הגרימה הישירה והאפקטיבית" ליחסי המין שקוימו לאחר מכן בסאונה. אמירתו של נורמטוב, על פי עדות נטליה (שהיא הראיה היחידה לעניין זה), היתה "אל תאכזבי את הבנים, הם עבדו קשה מאוד". לענייננו, דבריה הנוספים של נטליה, לפיהם היא וויקה קיימו את יחסי המין עם המערער 3 ו"החברים" הואיל והמערער 1 (איגור) והמערער 4 (ווה) "כעסו עלינו מאוד", אין בהם כשלעצמם להוסיף לעוצמת הציווי והאמירה "המקורית" שהיתה – "אל תאכזבו את הבנים". אכן, עדותה של נטליה מציגה בפנינו סיטואציה בה היא וויקה נאלצות לקיים יחסי מין באותה סאונה שלא מרצונן עם המערער מס' 3 ו"החברים", שעה שהן מרגישות מאוימות ומפוחדות. אולם, משבאים אנו לקבוע אחריותו בפלילים של המערער 1 למעשי האינוס הספציפיים שהתבצעו באותה סאונה, איננו פטורים ממבחן הגרימה הישירה והאפקטיבית שבין הדברים שאמר לנטליה לבין אותם מעשי אינוס כשלעצמם. לעניין זה נותר ספק הפועל לטובת הנאשם. לאור זאת, יש לדעתי לקבל הערעור לעניין זה ולזכות המערער 1 מחמת אותו הספק משתי עבירות האינוס שהורשע בהן באישום השביעי. 8. גם המערער 3 (בוטיאר) מערער כנגד הרשעתו באישום השביעי באינוסן של נטליה ושל ויקה. הוא איננו מכחיש (בגירסתו המאוחרת) כי אכן היה עם נטליה, ויקה ו"החברים" באותה הסאונה, אולם טוען כי לא קיים יחסי מין עם מי מהן. לטענתו, גם על פי עדותה של נטליה, לא הוכח כי אותם יחסי מין קוימו שלא בהסכמתה, או למצער כי נתנה ביטוי לאותה אי הסכמה. אשר לויקה – היא כלל לא העידה, ואילו עדות נטליה כי קיים יחסי מין גם עם ויקה שלא בהסכמתה, אין בה כדי ממצא מרשיע לא לעצם הטענה כי קיים יחסי מין עם ויקה בסאונה, ולמצער – לטענה כי אלה היו שלא בהסכמתה של ויקה. נבחן ראשית את טענותיו לגבי הרשעתו באינוסה של נטליה. בית המשפט קמא נתן כאמור אימון בעדותה של נטליה, הן מתוך התרשמותו מעדותה והן מתוך ראיות החיזוק הנוספות שנמצאו לה. על פי עדותה, הובלו היא וויקה לסאונה על ידי המערער 3 ו"החברים" – "... ושם בסאונה אנחנו היינו עם כל אחד לפי התור ... אני וויקה קיימנו איתם יחסי מין" (עמ' 29). לדבריה, המערער 3 חשק זה מכבר לקיים עמה יחסי מין, עוד כשהיתה במוסקבה, אולם אז סירבה לו. עתה, בסיטואציה המאיימת בה היתה עם ויקה בסאונה, היא נאלצה, מתוך מצב הפחד והאיום, להענות לדרישתו. אף אמרה לו שם, כי "התמלאה משאלתו של האידיוט". לדבריה: "במוסקבה לא היינו באותו מצב כמו פה. ההבדל מבחינתי היה שהפעם הזאת פחדנו. ובגלל זה הלכנו, אני וויקה, הלכנו איתם לסאונה" (עמ' 30). ועוד: "נסענו איתם כי הם כעסו עלינו ולא היתה אפשרות אחרת, אנחנו פחדנו". בית המשפט קמא מצא, לאור עדותה של נטליה, כי נתקיימו יסודות עבירת האינוס ביחסי המין שקיים עמה המערער 3. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מצב הפחד והאימה בו היו נטליה וויקה באותה סאונה זמן קצר לאחר חטיפתן על ידי המערערים 1, 3 ו-4 וה"חברים". לא מצאנו מקום להתערב בממצאי העובדה והמשפט שהסיק בית המשפט קמא לעניין זה. 9. ומכאן לטענות המערער 3 לעניין הרשעתו באינוסה של ויקה. אכן, ויקה עצמה לא זומנה להעיד במשפט, שכן יצאה כבר אותה שעה את ישראל. עם זאת, עדותה של נטליה כי נכחה בסאונה שעה שויקה קיימה יחסי מין עם המערער 3 וה"חברים" נמצאה מהימנה בפני בית המשפט קמא. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. מוסיף בא כוח המערער וטוען, כי גם בהניחנו נתון זה – לא הוכח הנתון המרכזי הנוסף בדבר הסכמתה או אי הסכמתה של ויקה לקיום יחסי המין עם המערער 3. גם בעדותה של נטליה אין התיחסות ישירה לעניין זה. נטליה אמנם מעידה, בלשון רבים, כי: "נסענו איתם כי הם כעסו עלינו ולא היתה אפשרות אחרת, אנחנו פחדנו...". אין ספק כי בלשון רבים זו מתכוונת נטליה לה עצמה ולויקה. אכן, ויקה עצמה לא העידה והמערער 3 מכחיש כי קיים בכלל יחסי מין עמה או עם נטליה (בתחילה הכחיש את עצם נוכחותו בסאונה, ואחר כך חזר בו מהכחשה זו). על אף זאת, שוויון וזהות הסיטואציה – הפיזית והנפשית – בה היו נתונות נטליה וויקה בסאונה ולצידן ארבעה או חמישה גברים (ובהם המערער 3) שזה עתה נחטפו ואוימו על ידם, די בה ברמת הראיות להוכחת מניע הפחד והאיום של קיום יחסי המין, הן על ידי נטליה והן על ידי ויקה. נוסיף ונציין, כי המערער 3, בשותפות עם המערערים 1 ו-4, הם שהיו "הבעלים" של נטליה וויקה, הם שסחרו בהן, שסירסרו בהן, שהביאון לארץ, שכלאו אותן תקופה ממושכת ושאימתם היתה עליהן בכל אשר פנו. בהינתן כל אלה, לא מצאנו מקום להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המשפט שמצא וקבע בית המשפט קמא לעניין המערער 3 בהרשיעו אותו באינוסן של שתי הנשים נטליה וויקה, כמפורט באישום השביעי. ומכאן, כי דין ערעורו של המערער 3 לעניין זה להידחות. 2. המערער 3 (מיכאל בוטיאר) המערער 3 מערער כנגד הרשעתו בשתי עבירות האינוס שבאישום השביעי, כנגד הרשעתו בעבירת הקשר שבאישום הראשון וכנגד העבירות הרבות שהורשע בהן באישומים החמישי והשישי. לטענתו, הרשעתו באישומים 5 ו-6 מתבססת על היות אותם המעשים תוצאה של עבירת הקשר בה הורשע באישום הראשון, ועל כן קבלת ערעורו על האישום הראשון תוביל מניה וביה לקבלת הערעור גם בעניין האישומים 5 ו-6. ערעורו של המערער 3 על הרשעתו בעבירות האינוס שבאישום השביעי נדון בפרק הקודם, ומצאנו לדחותו. נפנה איפוא לטענותיו כנגד הרשעתו באישומים הנוספים. האישום הראשון 1. באישום הראשון יוחסה למערערים 6-1 עבירת הקשר לביצוע מעשה פשע, וזאת ביחס לתכנון וארגון רכישת הנשים לצורך העסקתן בזנות, ממקומות מגוריהן בחבר העמים, העברתן למוסקבה, משם למצרים ומשם דרך הגבול לישראל, לשם מכירתן או השכרתן לזנות או לשם העסקתן הישירה בזנות. ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין זה מופיעות בהכרעת הדין בפרקי האישומים השונים שבכתב האישום, כחלק מהממצאים לגבי העבירות עצמן שבוצעו על ידי מי מהמערערים כתוצאה מאותו הקשר ומדרכי מימושו וביצועו. בתום הדיון באישום השני נקבע בהכרעת הדין כי הוכחה עבירת הקשר שקשרו המערערים 1, 3 ו-4 ועמם "מרקיאל" ואחרים לביצוע עבירות הסחר בבני אדם לגבי המתלוננות גולה, גולונורה, נטליה וויקה. ארבעתן הועברו לישראל לאחר הקשר שיצר לעניין זה המערער 3 עם המערער 1 בהשתתפות נוספים ובהם המכונה "דימה". בעמ' 40 נקבע, כי הוכח הקשר שקשרו המערערים 1, 3 ו-4 (ועמם "מרקיאל") לרכוש את אחת המתלוננות הנ"ל ולמוכרן בישראל, כי המערער 3 היה היוזם לקשר להבאתן לישראל, וזאת לאחר שגנב אותן ממעורב נוסף המכונה "טרזן". בית המשפט דחה לעניין זה את גירסתו של המערער 3 כאילו מעורבותו ב"גניבת" המתלוננות מ"טרזן" והעברתן לישראל, לא היתה אלא בגדר טובה וחסד שעשה עם ארבע המתלוננות לבקשתן. הוא הוסיף וקבע, כי מניעיו של מערער 3 באותו הקשר היו כספיים גרידא. לאחר שהובאו המתלוננות לישראל התקיימו קשרים ומגעים תכופים בין המערער 3 למערער 1 (וגם למערער 4) לעניין הנסיונות למכירתן, ולאחר מכן להעסקתן בזנות של אותן מתלוננות שלא עלה בידם למוכרן. הוכחה בעדויות רבות נוכחותו של המערער 3 באירועים רבים עם המערערים ועם המתלוננות, ומעורבותו הישירה באותם האירועים. הן במעשי סחר שסחרו במי מהמתלוננות, הן בסרסורן והן בחטיפת נטליה וויקה ואינוסן (אישום 7). בית המשפט קמא דחה מכל וכל את גירסת המערער 3 ותירוציו השונים, כי נוכחותו בכל אחד מאותם אירועים (במוסקבה, בבת ים, בפתח תקווה, בירושלים ובמקומות נוספים) היתה מקרית בלבד, וכדבריו – הוא היה "במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". המערער 3 לא חלק כלל כי אכן קיבל מהמערער 1 את חלקו בכספי הסחר, כבר בשלב "המוסקבאי". כן הוכח, כי המערער 1 נהג לשלוח למערער 3 – בתקופת שהייתו במוסקבה – את חלקו בכספי האתנן של המתלוננות. בשלב מסויים היה נוסע המערער 3 לירושלים לגבות את חלקו בדמי האתנן של גולה ש"הושכרה" על ידו ביחד עם מערערים 1 ו-4 למערער 6. 2. מתוך משקלן המצטבר של הראיות הרבות לגבי עשרות האירועים – ממוסקבה ועד אילת – מצא בית המשפט קמא כי הוכחו עבירות הקשר שיוחסו למערער 3 באישומים 1, 3 ו-5. בהודעת הערעור ובטיעונים בעל פה טוען בא כוח המערער כי אכן המערער 3 נכח בכל אותם מפגשים "חובקי עולם" שנעו על ציר רכישת הנשים בטשנקט, העברתן למוסקבה, הטסתן למצרים, העברתן לישראל, הסחר, הסרסרות ומעשי הזנות שעשו בהן במקומות שונים בישראל. אולם, טוען הוא כי היה על בית המשפט קמא להעדיף את גירסת המערער 3, כי נוכחותו בכל אותם המקומות (לרבות אתרי הסחר במתלוננות, אתר חטיפתן ואינוסן, ואתרי הסוחרים והסרסורים שרכשו ושכרו אותן מהם) – לא היתה אלא צירוף מקרים בלבד. הוא מאשר כי המערער קיבל אמנם בהזדמנויות שונות – במוסקבה ובישראל – כספים מהמערער 1. אולם, לטענתו היה על בית המשפט קמא להאמין לו למערער 3 כי המדובר בהלוואות ועיסקאות כלכליות – זאת ותו-לא. 3. איננו מוצאים כל ממש בטענות אלה של המערער 3. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, בהרשיעו את המערער 3 בעבירת הקשר שיוחסה לו, נסמכים כולם על עדויות רבות שהובאו בפניו ועל ממצאי המהימנות שנקבעו לעניין זה. אותם ממצאים מתבקשים מאליהם גם מכוח היגיון הדברים כמסקנה האחת והיחידה המתבקשת מהצטברות האירועים יחדיו ומנוכחותו המתמדת של המערער 3 בכולם. הם גם מתחזקים נוכח חוסר האימון החד משמעי של בית המשפט קמא בגירסת המערער 3 לעניין זה ובמופרכותה המתבקשת מאליה. אישומים 5 ו-6 4. עיקר טענותיו של המערער 3 לעניין הרשעתו באישומים אלה, נסובות על טענותיו כנגד הרשעתו בעבירת הקשר שבאישום הראשון. משדחינו את ערעורו כנגד הרשעתו באישום הראשון, נשמטות מאליהן מרבית טענותיו לעניין הרשעותיו שבאישומים 5 ו-6. עם זאת, מוסיף בא כוח המערער 3 כי גם במקרה שכזה עדיין לא הוכח המיוחס לו באישומים 5 ו-6 ברמה הנדרשת להרשעתו כ"מבצע עיסקה" או כ"משדל". המערער 3 אינו מעלה טענות לעניין זה מעבר לנטען על ידו בהודעת הערעור כי אין לראות באיזו מהפעולות אשר ביצע פעולת "שידול" לעבירות הסחר והניסיון לסחר בבני אדם בהם הורשע באישומים 5 ו-6. 5. הרשעת המערער 3 בעבירות הסחר והניסיון לסחר בבני אדם שיוחסו לו בשני האישומים דנן התבססה בהכרעת הדין על הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ואשר על חלק נכבד מהן אין המערער חולק אלא שטוען הוא לפרשנות אחרת למעשיו. המערער אינו חולק כי הוא שיצר את הקשר בין "סוכני" הנשים במוסקבה לבין המערער 1 לרכישתן אלא שטוען הוא כאמור כי עשה זאת כמעשה טובה וחסד לבקשת המתלוננות עצמן. הוא אינו חולק כי המערער 1 העביר לו כספים אגב כך, אלא שלטענתו המדובר היה בהלוואה חברית. הוא אינו חולק כי שהה במוסקבה באותה דירה עם המתלוננות, אלא שלטענתו עשה זאת הואיל והיה במוסקבה והדירה היתה דירת חברו ו"במקרה" נתקל שם בנשים, וכיוצא באלה עלילות שונות ומשונות. לא מצאנו מקום להתערב במסקנות ובממצאים – המתבקשים מאליהם – שמצא וקבע בית המשפט קמא לעניין עבירות הסחר והניסיון לסחר בבני אדם בהם הורשע המערער 3 בעבירות שיוחסו לו באישומים 5, 6 ו-7. יצויין, כי העבירות בהן הורשע באישום החמישי עניינן ברכישת ארבעת המתלוננות בארץ מוצאן, לשם עיסוק בזנות, והוצאתן ממוסקבה, דרך מצריים, לישראל, למטרות אלה. העבירות בהן הורשע באישום השישי – עניינן בנסיונות הסחר ובמעשי הסחר בבני אדם, שסחר המערער 3 עם שני שותפיו, המערערים 1 ו-4, בנשים הנ"ל לאחר שנרכשו על ידם בחו"ל והובאו על ידם למטרה זו לישראל. הוכח כדבעי כי המערער 3 ביצע בצוותא את כל אותם המעשים עם המערערים 1 ו-4 – הן עבירות הסחר בבני אדם הן עבירות ניסיון הסחר בבני אדם והן העבירות לפי חוק הכניסה לישראל שעברו במהלך הלנת, כליאת והחזקת הנשים בישראל. גם אם המערער 3 יצא מידי פעם, במהלך התקופה למוסקבה, הרי שבנסיבות השותפות האמורה עם מערערים 1 ו-4 – נמצא הוא מבצע בצוותא עמם של עבירות אלה. 6. לסיכום – אנו דוחים את ערעור המערער 3 לעניין הכרעת הדין, על כל חלקיו. 3. המערער 4 – א' ז'וק 1. לטענת המערער 4, אין די בממצאי העובדה שהסיק בית המשפט קמא (ושעליהם אין הוא חולק) כדי להרשיעו בעבירות הסחר והניסיון לסחר בהן הורשע באישומים השישי והשמיני. אשר לאישום השישי – כך הטענה – אין ראיות ישירות בדבר מעורבותו הפיזית או האקטיבית בכל אותם המעשים. ככל שבית המשפט קמא קבע את ממצאו המרשיע בהסתמך על הקשר שקשר המערער 4 עם המערערים 1 ו-3 – לרכישת הנשים עוד במוסקבה ולהבאתן לישראל – אין בקשר כשלעצמו כדי להוות אלמנט המבסס את קיום עבירות הסחר והניסיון לסחר שבוצעו לאחר מכן מבלי שנטל בהם חלק. דין הטענה להידחות. בסעיף 499(ב) לחוק העונשין נקבע: "הקושר קשר, יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר, או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". מעורבותו של מערער 4 בקשר שקשר לרכישת ארבע המתלוננות, נשוא האישום השישי, עוד במוסקבה, והבאתן לישראל לשם מכירתן לעיסוק בזנות – לא הסתכמה ב"הסכמה" המשותפת בלבד עם שותפיו המערערים 1 ו-3. המערער 4 נלווה למערערים 1 ו-3 בעסקאות אלה בכל אשר פנו, המתין עם המערער 1 להגעתן מגבול מצריים, נכח והשתתף בהחזקתן בדירות שנשכרו לשם כך והמשיך להתלוות לפעילותו השוטפת של מערער 1 בהמשך סירסורן, מכירתן והנסיונות למכירתן לאחרים. על פי הודעותיו ועדותו של מרקיאל (שותף נוסף לקשר שהועמד לדין בנפרד), התלווה המערער 4 למערער 1 "לפגישה כדי למכור אותן ... והוא היה הולך לפעמים לפגישות עם סרסורים שיקנו את הבנות". מכלול הראיות כולו – כפי שמצא בית המשפט קמא – מלמד על כך שהמערער 4 היה שותף אקטיבי ופעיל בעסקי הזנות והסחר עם המערערים 1 ו-3. המדובר בפעילות אינטנסיבית ומסועפת המתייחסת למספר ניכר של נשים שנרכשו על ידם ונסיונותיהם למוכרן לאחרים. אחריותו של המערער 4 בעבירות הסחר בנשים והנסיונות לסחור בהן – כמפורט באישום 6 – קמה איפוא גם מתוך הגדרת אחריותו בפלילים של הקושר כקבוע בסעיף 499(ב) לחוק. זאת, כיוון שמתוך שותפותו הפעילה והאקטיבית האמורה, הפך הוא למבצע בצוותא של העבירות הכרוכות בכך. תוצאה זו מתבקשת גם אם נקבל טענת סניגורו כי לא הוכחה נוכחותו הפיזית בביצוע כל "עיסקה" ו"עיסקה", שכן כל אותן עיסקאות ונסיונות לעיסקאות נעשו בגידרה של "השותפות העיסקית" הפעילה והאקטיבית שהתקיימה לעניין זה בין המערערים 1, 3 ו-4 כאשר פעולות המכירה ונסיונות המכירה נעשות על ידי מי מהם בשם ועבור שלושתם. לאמור, המערער 4 אחראי בפלילים בעבירות הסחר וניסיון הסחר שבאישום השישי לא מחמת הקשר הראשוני שקדם למעשי העבירות, אלא מחמת היותו מבצעו בצוותא על פי הלכות השותפות לעבירה. דומה הדבר לשלושה שותפים שרכשו במשותף סם מסוכן על מנת למוכרו, במכירות שונות, לצרכנים. השלושה אוחזים במשותף בסמים ומחלקים ביניהם את זירות המכירה. ראובן ימכור כאן, שמעון כאן ולוי שם, וחוזר חלילה. במקרה שכזה אחריותם הסולידרית כמבצעים משותפים של כל המכירות יסודה אינו בקשר "הרעיוני" שקדם לרכישת הסם לצורך מכירתו, אלא בשותפות הפנימית והאקטיבית בה נוהגים הם בניהול עסקם המשותף של מכירת הסמים. 2. ומכאן לאישום השמיני. המערער 4 אינו חולק כי נסע יחד עם המערער 1 ועם שלוש מהנשים לירושלים, שם נמסרו לידי המערער 5. אלא שלטענתו, בעת ביצוע "המסירה" של הנשים בירושלים הוא ישן במכונית ועל כן אין לראותו כמבצע בצוותא של עבירת הסחר בהן. אין ממש בטענה. כמפורט לעיל, שלוש הנשים נסחרו למערער 5 על ידי שלושת "בעליהן" – המערערים 1, 3 ו-4. לשם כך נלווה המערער 4 לשותפו המערער 1 בהובלת "הסחורה האנושית" שסחרו בה לירושלים כדי למוסרן לידי הרוכש אותן מהם, המערער 5. אחריותו בפלילים לעבירות אלה, כמבצע בצוותא, היתה קמה במלוא תוקפה אפילו אם לא נלווה למערער 1 בהובלתן לירושלים. העובדה שנרדם במהלך הנסיעה אינה גורעת כמלוא הנימה משותפותו לכל אותם מעשי העבירה. 3. אותה שותפות אקטיבית ו"מסחרית" של המערער 4 עם המערערים 1 ו-3, די בה להקים גם את אחריותו בפלילים לנסיבות החזקתן וכליאתן בדירה ששכרו לשם כך בבת ים. המדובר בחוליה – בלתי נפרדת – ממכלול עיסקאות הסחר ונסיונות הסחר שנעשו במשותף על ידם, שעה שכליאתן באותה הדירה נועדה למטרת "אכסונן" עד שיעלה בידם לממש את מטרת פעילותם המשותפת – מכירת הנשים והסחר בהן. 4. לסיכום, דין ערעורו של המערער 4 כנגד הכרעת הדין, להדחות. 4. המערער 5 – רחמים חי 1. המערער 5 אינו חולק על פעילותו הענפה בעסקי הזנות, הסרסרות וניהול משרדי הליווי, אלא שמשיג הוא כנגד הרשעתו באישום השישי בעבירה של "רכישת" המתלוננת גולונורה, ולהרשעתו בעבירות הסרסרות והבאת אדם לזנות באישומים השלישי, השישי והשתים-עשרה "בנסיבות מחמירות", שעה שלטענתו לא התקיימו נסיבות שכאלה. 2. נפתח בעבירת הסחר בה הורשע באישום השישי. לטענתו, הוא אמנם קיבל את המתלוננת גולונורה מהמערערים 1, 3 ו-4, אולם לא במסגרת "רכישתה" מהם אלא ללא תמורה כלשהי. לטענתו השלושה רצו להיפטר ממנה גם בלא כסף. הוא מפנה לקביעת בית המשפט קמא (ס' 111 להכרעת הדין), כי אכן איש מהנוכחים לא ראה כסף מועבר מיד ליד, אך משיג הוא על מסקנת בית המשפט לפיה המדובר בעיסקת סחר גם ללא ראיה שכזו. לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו האמורה של בית המשפט קמא. הוכחת עבירת הסחר לשם זנות אינה דורשת ראיה ישירה בדבר העברת אמצעי התשלום מהקונה למוכר, אלא נלמדת היא דרך כלל מהנסיבות בהן העבירו זה לזה את האשה הנסחרת. בענייננו נלמדות הנסיבות הן מתוך עדותה של המתלוננת גולונורה, לפיה היא הובלה על ידי המערער 1 להצגתה בפני קונים פוטנציאליים (לאחר שבפעמים קודמות לא צלחה המכירה), ובמסגרת זו המערער 5 הופיע כקונה שאף בדק אותה והורה לה להציג גופה בפניו. המערער 5 אינו כופר בכך כי אכן הגיע למקום כדי לבחון את "הסחורה האנושית" שביקש המערער 1 להציע לו. העד מרקיאל – בהודעתו ת/213 – מפרט את נסיבות ביצוע עיסקת הרכישה והמכירה הנ"ל, וכנשאל אם המערער 5 ("רמי") שילם למערער 1 ("יאן") תמורת גולונורה, הוא השיב: "תמיד משלמים, בלי לשלם יאן לא היה נותן לאף אחד את הבחורות". בהודעה נוספת – ת/212 – מוסיף מרקיאל ומציין, כי אמנם לא ראה במו עיניו את מסירת הכסף מרמי ליאן, אולם ציין כי "יאן אמר לו שרמי שילם לו את הסכום הזה". באותן הודעות מתייחס מרקיאל להעברת גולונורה מיאן (שהיה שותפו אותה שעה) למערער 5, במילים "אחרי שמכרנו את הבחורה עם השיער האדום (גולונורה – י"א) לרמי", וכן "כבר לא היה למי למכור את כל השאר" (ור' אמירות נוספות של מרקיאל לעניין מכירת גולונורה ב-ת/213, תמליל שני, עמודים 15-14, 30 ותמליל שלישי עמ' 7). יצויין, כי בחקירתו הנגדית אישר מרקיאל את תוכן שיחותיו עם יאן כפי שפורטו בהודעותיו הנ"ל (עמ' 471-469), אולם תוך הסתייגות כי המדובר בשיחות שהיו בדיעבד. כזכור, המערער 1 בחר שלא להעיד כלל. המפורט לעיל וכן פעילותו הענפה של המערער 5 בעסקי הזנות, העובדה שרכש נשים נוספות לצורך עיסוק בזנות (ולענייננו המתלוננת הנוספת ילנה) ומכר נשים אחרות לעיסוק בזנות (את המתלוננות גולה וויקה למערער 6), מלמדת גם היא על המסקנה המתבקשת כי אמנם גם המתלוננת גולונורה הועברה לידיו מבעליה הקודמים בעיסקת רכישה. 3. השגותיו הנוספות של המערער 5 הינן כנגד "הנסיבות המחמירות" שנקבעו בהכרעת הדין לגבי עבירות הסרסרות והבאת אדם לזנות, בעבירות שפורטו באישומים 4, 6 ו-12. אין הוא חולק כי הנשים שסרסר בהן והביאן לזנות הן כל אותן המתלוננות שנסחרו במולדתן והועברו לישראל דרך מצרים בתנאי תלות מוחלטת באדוניהן וסרסוריהן. אלא שלטענתו, הוכח מתוך עדויותיהן של המתלוננות כי הוא – בניגוד לסרסורים וסוחרי הנשים האחרים – היה אהוד עליהן, נהג בהן יפה ושילם להן בעין טובה. הוא מפנה בנימוקי הערעור למובאות מעדויות המתלוננות השונות בדבר הדרך הטובה שנהג בהן והתיחסותו החיובית אליהן. אין בידינו לקבל טענה זו. גם אם נניח לטובת המערער 5 כי אכן נהג עמהן יפה, הרי שאותן המתלוננות בהן סרסר, תוך הבאתן לזנות, היו כולן נשים זרות אשר סוחרים בבני אדם (דוגמת המערער 5 עצמו), רכשו אותן, נהגו בהן כחפץ הנמכר מיד ליד, תוך ניצול מצוקתן הכלכלית ועליבות החיים שנכפתה עליהן. כולן שהו בישראל במחתרת ושלא כחוק, ללא משפחה, קרוב או מודע. המסרסר לזנות בנשים שזה מצבן, והמביאן תוך ניצול מצב זה לידי זנות, עושה זאת מניה וביה "בנסיבות מחמירות". 4. אנו דוחים איפוא את ערעור המערער 5 כנגד הכרעת הדין. 5. המערער 6 – אברהם ממן 1. המערער 6 מערער כנגד הרשעתו בשתי עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות שהורשע בהן באישום העשירי, ובעבירת הבעילה האסורה בהסכמה שהורשע בה באישום האחד עשרה. באישום העשירי הואשם המערער 6, בכך שביום 18.2.04 "שכר" מהמערערים 1, 3 ו-4 (בתיווכו של מערער 5) את המתלוננות ויקה וגולה, ומשך חודשיים לאחר מכן סרסר בהן בזנות במכון הליווי שלו בירושלים. דמי האתנן התחלקו בשלושה חלקים בינו ("השוכר"), המערערים 1, 3 ו-4 ("המשכירים") והמערער 5 ("המתווך"). המערער 6 הודה ומודה בביצוע עבירות הסרסרות, הבאת אדם לידי זנות והלנת שב"ח שיוחסו לו באישום זה, אולם משיג הוא כנגד הרשעתו בעבירת הסחר בבני אדם. לטענתו, לא הוכחה עיסקת ה"שכירות" הנטענת שבה שכר את המתלוננות מ"בעליהן". בית המשפט קמא מצא בהכרעת הדין כי משך התקופה בה העסיק המערער 6 את שתי הנשים הנ"ל בזנות, הועברו למערערים 1, 3 ו-4 נתחים מדמי האתנן, אם בתשלומים שהועברו להם ישירות על ידי המערער 6 או "הקופאי" במכון הליווי שלו (כדברי המערער 3 בהודעתו ת/122), ואם בהעברות ישירות שהעבירו המתלוננות עצמן למערערים 1, 3 ו-4 מדמי האתנן שלהן. המערער 6 עצמו מאשר בהודעתו ת/173 את דברי המתלוננת גולונרה בדבר עצה שיעץ לה כיצד תוכל לצמצם בתשלומי האתנן אותם אמורה היא להעביר לידי המערער 1. מממצאי הכרעת הדין עולה הקשר המתמיד ששרר משך כל תקופת העסקת המתלוננות בזנות על ידי המערער 6, בין המתלוננות והמערער 6 לבין בעליהן המערערים 1, 3 ו-4. המדובר אינו בשותפות שהשתתפו בה עם המערער 6 בביצוע שוטף של עבירות הסרסרות, אלא ב"מודל עיסקי" לפיו זכאים הם – מכוח "בעלותם" בנשים – לחלקם בפירות האתנן. לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו זו של בית המשפט קמא, המתיישבת עם הממצאים הראייתים והמתבקשת מהגיונם של דברים. "המודל הכלכלי" של השכירות, לפיו נותרו המתלוננות בבעלות המערערים 1, 3 ו-4 שעה שהמערער 6 מסרסר בהן ומביאן למעשי זנות, משלם ל"בעליהן" את חלקם דמי האתנן – מקים את אלמנט הסחר בבני אדם מעבר למעשי הסרסרות גרידא. העובדה שהמערער 6 הינו "השוכר" והמערערים 1, 3 ו-4 נותרו "הבעלים", נלמדת גם מעדות המתלוננת גולה, לפיה ניסתה כל העת לצאת מידי המערער 6 וביקשה לשם כך שוב ושוב את רשותו של יאן, המערער 1 (ר' עדותה עמ' 133-132, 166, 179 וכן עדות מערער 3 ב-ת/122 עמ' 7). חיזוק נוסף לקשר זה של "בעלים" ו"שוכרים" מצוי בהודעת המערער 7 (ת/185). לדבריו שם, נתבקש ערב אחד על ידי המערער 6 לקחת את שתי המתלוננות ויקה וגולה לפגוש את "בעלי הבית" של הבנות. הוא לקח אותן למגרש חניה ליד בנייני האומה, ושם פגשו המתלוננות את "בעלי הבית" שלהן, הלא הם המערערים 1, 3 ו-4. תמצית הראיות הנ"ל ויתר הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, עולים כדי מסקנת בית המשפט קמא כי אכן נערכה עיסקת "שכירות" במודל הנ"ל בין המערער 6 למערערים 1, 3 ו-4. לא מצאנו מקום להתערב במסקנה זו. 2. בהכרעת הדין זוכה המערער 6 מעבירות אינוסה של המתלונת גולה שיוחסו לו באישום 11, ותחת זאת הוא הורשע בעבירות של בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות. המערער אינו חולק בפנינו כי אכן קיים יחסי מין עם המתלוננת בכל אותם המקרים. אותה המתלוננת היתה כאמור אשה שהוא סרסר בה והביאה לידי זנות לאחר ששכר אותה מבעליה המערערים, 1, 3 ו-4. בא כוח המערער טוען, כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא לא ביססו ממצא בדבר שליטה של המערער 6 במתלוננת ברמה המקימה את יסוד ה"מרות" שבעבירת הבעילה האסורה שבסעיף 346(ב) לחוק העונשין. 3. בהכרעת הדין (עמ' 185) מצא בית המשפט קמא כי נותר ספק ביחס להתקיימות יסודות עבירות האינוס שיוחסו למערער 6, שכן "נותר אצלנו ספק אם היה הנאשם 6 מודע לאי הסכמתה של גולה לקיים יחסי מין איתו". כמו כן קבע בית המשפט קמא כממצא שבעובדה, כי: "... נראה לנו כי בנסיבות העניין, כאשר אין מדובר בסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות בדרך של "העברת בעלות" אלא בדרך של "השכרה", כאשר הבעלים הדומיננטים היו נאשמים 1 וחבריו מקבוצת בת ים (המערערים 1, 3 ו-4 – י"א), והיתה לה (לגולה) אפשרות לעבור לנאשם 5 לפי בקשתה, אין מדובר במקרה בו ניתן וראוי להחיל את ההנחה של אי הסכמה לקיום יחסי מין, אף במצב בו לא הופיעה כל אי הסכמה לקיום יחסי מין". לטענת המערער 6, קביעותיו אלה של בית המשפט קמא משליכות מעצם הנאמר בהן גם על עוצמת או היקף ה"מרות", ובלשון בית המשפט קמא – "הדומיננטיות", שביחסי המערער 6 והמתלוננת גולה. לאור זאת, כך הטענה, נותר ספק לגבי עוצמת ומידת ה"מרות", מכוחה מצא בית המשפט להרשיע את המערער 6 בבעילה אסורה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. איננו מקבלים טענה זו. בית המשפט קמא יצא אמנם מתוך הנחה כי ה"מרות" של מערערים 1, 3 ו-4 במתלוננת היתה גדולה מ"מרותו" של המערער 6. ברם, העבירות בהן הורשע המערער 6 עניינן בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות. ממצאי בית המשפט קמא לעניין תלותה של המתלוננת גולונורה במערער 6 משך החודשים בהם סרסר בה לזנות – די בהם להקים את יסודות העבירות בהן הורשע לעניין זה. זאת, מתוך כך שאותה תלות של המתלוננת במערער 6 משך כל אותם החודשים מקימה מאליה את יחס המרות והכפיפות שהתקיים כלפיה מצידו של המערער. 6. המערער 7 – חגי ממן 1. המערער 7 הורשע בעבירות סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, הבאת אדם לידי מעשה זנות והלנת שב"ח, וזאת ביחס לחלקו במעשים נשוא האישום העשירי. בהכרעת הדין נקבע, כי המערער 7 היה שותף למערער 6 בניהול והפעלת מכון הליווי בירושלים, שם הועסקו בזנות המתלוננות ויקה וגולה וכי המשרד בו התנהל אותו עסק של זנות נשכר על ידי המערער 7 ועל שמו. על פי הנאמר בהודעותיו של המערער 6 בחקירה, היה המערער 7 שותפו לכל עניין ודבר. בתחילה היה חלקו ברווחים 30% ולאחר מכן עלה ל-50% (ת/180 עמ' 4-2). בעדותו בבית המשפט ניסה המערער 6 להמעיט מחלקו ומחלקו של מערער 7 באותה הפעילות. בית המשפט קמא העדיף, כמימצא שבמהימנות, את גירסת המערער 6 ב-ת/180 (שהוגשה כראיה על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות) על פני עדותו בבית המשפט. המערער 7 אישר בעדותו כי אכן הוא ששכר את המבנה ששימש למכון הליווי, כי הוא לקח את המתלוננות והנשים האחרות למפגשי הזנות עם לקוחותיהן, אולם לטענתו הצטמצם כל חלקו בהיותו הנהג, המוציא, המסיע והמביא את העוסקות בזנות אל לקוחותיהן – ותו לא. לאור הראיות הנ"ל וכן לאור עדותה של המתלוננת גולה בדבר חלקו האקטיבי של המערער 7 בניהול עסקי הזנות, דחה בית המשפט קמא את גירסת המערער 7 לגבי היותו נהג בלבד והרשיעו כאמור בעבירות שיוחסו לו באישום זה. 2. ערעורו של המערער 7 כנגד הרשעתו מתמקד כל כולו בהשגותיו לגבי מימצאי העובדה שהסיק בית המשפט קמא, תוך העדפת הראיות המפלילות על פני עדותו וגירסתו שלו. לא מצאנו מקום להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא ביחס לחלקו ולהיקף פעילותו של המערער 7 במעשים האמורים. ממצאים אלה נסמכים כאמור על התרשמות בית המשפט מהעדויות העדים והראיות שהובאו בפניו. בהינתן אלה – מבוססת המסקנה המרשיעה כדבעי. 7. המערער 2 – חיים עובדיה 1. המערער 2 הורשע בסידרת מעשים ועבירות שנעברו על ידו ביחס למתלוננת נטליה. באישום השמיני הורשע בעבירה של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, וזאת בכך שביום 17.2.04, בדירתו של המערער 5 בירושלים, רכש את נטליה מ"בעליה", המערערים 1, 3 ו-4, וזאת בתיווכו של המערער 5. באישום התשיעי הורשע בכך כי בלילה הראשון לאחר שרכש את נטליה, אנס אותה בחדר מלון בתל אביב. למחרת היום נטל אותה עמו לאילת, ושם העסיקה בזנות משך כחודשיים. בשל כך הורשע בעבירות רבות של סרסרות לזנות בנסיבות מחמירות והבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. במהלך תקופה זו בעל אותה מספר פעמים בנסיבות המקיימות את עבירת הבעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות. הוא גם הורשע באישום זה בעבירות איומים, מעשים מגונים והלנת שב"ח. בפנינו ערעורו של המערער 2 כנגד הרשעתו בדין בכל העבירות המפורטות לעיל. 2. טענות המערער 2, רובן ככולן, משיגות כנגד ממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא בהסתמך על עדותה של נטליה, תוך העדפתה על פני גירסתו שלו. לטענתו, הוא מעולם לא "רכש אותה" ממי מהמערערים האחרים, ולא היה קשר כלשהו בינו לבין מי מהם. לדבריו, היא פנתה אליו מיוזמתה באילת (ביום 18.2.04 בשעה 05:00 לפנות בוקר). היא הציעה לו לנהל עסק משותף שבו היא תעסוק בזנות ושניהם יתחלקו ברווחים. הוא הסכים, ומשם ואילך פעלו שניהם כשותפים עסקיים על פי משאלתה ובקשותיה. נטליה, לעומתו, העידה כי ביום 17.2.04 (כשבוע לאחר אירועי החטיפה והאינוס נשוא האישום השביעי), נלקחה על ידי מערער 5 לירושלים. למחרת הגיע למקום המערער 2. לאחר משא ומתן בין מערער 5 למערער 2, לקח אותה המערער 2 לתל אביב לאחר שהובהר לה כי מכאן ואילך תועסק על ידו בזנות. במלון בו לנו אותו לילה בתל אביב היא נאנסה על ידו. למחרת לקח אותה עמו לאילת, ושם הועסקה על ידו בזנות כחודשיים, במהלכם אירעו האירועים המיוחסים למערער 2 באישום התשיעי. 3. בית המשפט קמא נתן אמון בעדות נטליה לגבי נסיבות הגעתה אל המערער 2, ודחה את עדות המערער 2 בעניין זה כבלתי אמינה בעליל. חיזוקים לממצאי מהימנות אלה מצא בית המשפט קמא בראיות שבאו בפניו בדבר קשר טלפוני הדוק שהתקיים בין המערער 2 למערער 5. עוד נמצא, כי גירסת המערער 2, לפיו פגש בנטליה לראשונה ב-18.2.04 ב-05:00 לפנות בוקר באילת, נשללת מניה וביה נוכח הראיות לפיהן בלילה הקודם שוחררו מערערים 1, 3 ו-4 ממעצר לצורך חקירה בשעה 24:00. הם נסעו לדירה בבת ים, שם נכלאו על ידן המתלוננות, ובהן נטליה. מחשש לפשיטה אפשרית של המשטרה, הוזעק על ידם המערער 5 לאותה דירה בבת ים, ושם מסרו לו המערערים 1, 3 ו-4 את המתלוננות שהוחזקו באותה הדירה. הוא נסע עם המתלוננות לירושלים, שם פיזר אותן בדירות שונות. לאור זאת, גירסת המערער 2 כאילו פגש את נטליה ב-05:00 לפנות אותו הבוקר באילת – מופרכת מעיקרה. ראיה נוספת השוללת את גירסת המערער 2 נמצאה באיכוני מכשיר הפלאפון שלו, המעידים על מועד ומסלול נסיעתו מאילת צפונה תוך שלילת גירסתו בבית המשפט. ערכאת הערעור לא תתערב דרך כלל בממצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית ביחס לעדים שהעידו בפניה. לא מצאנו מקום לסטות מכלל זה בעניין העדפת עדותה של המתלוננת נטליה, וזאת הן מתוך המהימנות שרחשה לה הערכאה הדיונית והן מתוך הראיות הנוספות – חלקן כאמור אובייקטיביות במהותן – השוללות את גירסת המערער ותומכות בגירסת המתלוננת נטליה. 4. גם בהינתן האמון בגירסת נטליה, טוען סנגורו של המערער 2 כי לא היה בראיות ממצא התומך את הרשעת המערער ב"רכישתה" של נטליה מהמערערים 1, 3 ו-4 בתיווכו של המערער 5, שכן לא הובאה בפני בית המשפט ראיה מפורשת על כסף ש"החליף ידיים" בין המתווך והמוכרים לבין המערער הקונה. דין טענה זו להידחות. מסקנת בית המשפט ממכלול הראיות בדבר התנהלות עסקי הסחר בנשים של המערערים 1, 3 ו-4 – החל מרכישת הנשים בארץ מוצאן, העברתן לישראל, כליאתן בדירות והנסיונות החוזרים ונשנים למכירתן לרוכשים אחרים – כל אלה יש בהם ללמד כי הם לא "העניקו" את הנשים שרכשו ללא תמורה. המתלוננת נטליה מסרה בעדותה על המשא ומתן שהתנהל בין המערער 2 למערער 5 בירושלים בטרם הועברה לידי המערער 2. אין חולק כי משם ואילך הפכה המתלוננת נטליה ל"קניינו" של המערער 2 באילת, שם עסקה עבורו בזנות תקופה ארוכה, כאשר כספי האתנן, רובם ככולם, מועברים על ידה אליו. מכלול הראיות האמורות יש בו את רמת ההוכחה הנדרשת כי ה"קניין" בנטליה – לאמור השליטה בה, בגופה ובמעשיה – הועברה מבעליה הקודמים (המערערים 1, 3 ו-4) ובתיווכו של המערער 5 לידי המערער 2. 5. מעדותה של נטליה, שהיתה מהימנה על בית המשפט קמא, עולה תמונת השליטה המלאה ששלט בה המערער 2 מאז רכש אותה בליל 17.2.04 ועד למעצרו כחודשיים לאחר מכן. משך כל אותה התקופה הוא שיכן אותה בדירות באילת וסרסר בה למעשי זנות אצל הלקוחות שהתקשרו אליו למטרה זו. מכל אתנן ששולם לה הותיר המערער בידה 20 ש"ח בלבד, כאשר רוב רובו של האתנן הגיע לידו. בהכרעת הדין נקבע, כי עובדות אלה עולות כדי הרשעת המערער בעבירות רבות של סרסרות בנסיבות מחמירות והבאת אדם לידי מעשי זנות בנסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות מצויות בשליטה ובקניין שהיו למערער 2 בנטליה, בעובדה שהוחזקה על ידו כאמור בהיותה שוהה לא חוקית בישראל החרדה מתפיסתה על ידי הרשויות, ובניצול המצוקה הכלכלית והתלות המוחלטת שלה בסרסורה-המערער מתוך כל אותן הנסיבות. לא מצאנו מקום להתערב בממצאים אלה שבעובדה ובמסקנה המרשיעה המתבקשת מהם. נסיבות אלה של מרות ושליטה שבה היתה נתונה נטליה מצדיקות גם את המסקנה המרשיעה בעבירות הבעילה האסורה בהסכמה בהן הורשע המערער 2, ביחס למגעי המין שקיים עמה משך אותה התקופה. 6. עוד הורשע המערער באישום התשיעי, בכך כי בלילה בו רכש את נטליה מהמערער 5 הוא לקח אותה איתו לתל אביב, ושם בחדר המלון בעל אותה שלא בהסכמתה ובהתנגדותה. היה זה כאמור מיד לאחר "המפגש הראשון" ביניהם ומיד לאחר שה"קניין" בה ועליה הועבר מהמערער 5 לידי המערער 2. נטליה העידה כי כשהגיעו למלון והמערער נשכב עליה, היא ניסתה להדוף אותו מעליה כמה פעמים אולם אחר כך נאלצה להסכים לדרישתו "...בגלל שהוא הפך להיות הבוס שלי, ולאחר כל הצרות אני פשוט לא ידעתי מה לעשות" (פר', עמ' 35). בהכרעת הדין (סעיף 165) קבע בית המשפט, כי נותר ספק בדברי נטליה לפיהם קוימו אותם יחסי מין לאחר שניסתה לדחוף מעליה את המערער, ולאור זאת קבע כנקודת מוצא עובדתית את ההנחה לפיה היא "...לא הסכימה לבצע יחסי מין עם המערער, אולם לא התנגדה בשל כך שהמערער נתן לה את ההרגשה כי הוא בעל הבית שלה". נסיבות אלה, קבע בית המשפט, "אינם מתארים הסכמה חופשית אלא השלמה בדלית ברירה". בהינתן תשתית עובדתית זו של הערכאה הדיונית, מקובלת עלי טענת הסנגור כי אין בה – ולו מחמת הספק – לקיים את הרשעת המערער בעבירת האינוס שהורשע בה. מסקנה זו מתבקשת בעניינו מתוך כך שבהינתן תשתית עובדות – כמעט זהה – זיכה בית המשפט קמא את המערער 2 מעבירות האינוס שיוחסו לו ביחס למגעי המין שקיים עם המתלוננת נטליה בעת שהותה באילת. "השלמה בדלית ברירה" לקיום יחסי מין מחמת היות הבועל "בעל הבית" או "המעסיק", היא המאפיינת את עבירת הבעילה האסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. בעילה שכזו הינה אסורה, כיוון שההסכמה אינה אמיתית כי אם – כלשון בית המשפט קמא – "השלמה בדלית ברירה", וזאת מחמת המרות והשליטה של הבועל. ההכרעה בשאלה האם המדובר בבעילה "שלא בהסכמה" המקימה עבירת אינוס לפי סעיף 345 לחוק או בבעילה שההסכמה לה הינה בגדר "השלמה בדלית ברירה", אינה פשוטה כל עיקר. אולם, משמתעורר הספק, פועל הוא לטובת הנאשם. לא מצאתי בנימוקי הכרעת הדין טעם מספיק שיהיה בו להצדיק את ההבחנה שעשתה הערכאה קמא בין מעשה הבעילה במלון בתל אביב לבין אלה שתכפו לאחר מכן באילת. לאור זאת, סבור אני כי היה מקום לזכות את המערער 2 מעבירת האינוס שהורשע בה ולהרשיעו תחתיה בעבירה נוספת של בעילה בהסכמה בניגוד לסעיף 346(ב) לחוק העונשין. תוצאת הדברים הינה, כי ערעור המערער 2 מתקבל לעניין הרשעתו בעבירת האינוס, ונדחה ביחס לכל שאר העבירות בהן הורשע בהכרעת הדין קמא. הערעורים על גזר הדין 1. המדינה מערערת על גזרי הדין שהוטלו על כל אחד משבעת המערערים, שכן אלה נמצאים קלים בעיניה ביחס לחומרת המעשים והעבירות שהורשעו בהם ונמוכים מאמות המידה העונשיות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעניין עבירות שכאלה. לעומתה, מערערים המערערים על גזרי הדין שנגזרו בעניינם, בטענה כי בית המשפט קמא החמיר עמם. הם גם מפנים לעונשים קלים יותר שנגזרו על שותפים אחרים של המערערים 1, 3 ו-4 שהועמדו לדין בנפרד. 2. תופעת הסחר בנשים "ממיטה חרפה על החברה בישראל ועומדת בניגוד לעקרונות עליהם היא מושתתת. אמרנו, וחזרנו ואמרנו, כי יש להחמיר בעונשיהם של עבריינים מתחום זה" (ע"פ 282/05 קבנוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.06)). גם עבירות הסרסרות והבאת אדם לידי זנות בנסיבות המסתעפות מתוך עסקי הסחר בנשים – כפי שנתגלו ונחשפו בהליכים אלה – חורגות בחומרתן ובאופן משמעותי מעבירות ה"סרסרות" משכבר הימים, בטרם פשט הנגע הנורא והמחפיר של הסחר בנשים. העבירות הרבות של הסרסרות והבאת אדם לידי זנות בהם הורשעו המערערים שבפנינו, שלובות כל כולן בעסקי הסחר בנשים בהם הורשעו המערערים. חלקם סרסרו בנשים שקודם סחרו בהן, חלקם סחרו בנשים שקודם סרסרו בהן, ואלה ואלה עסקו בסחר בבני אדם אשר בו החפצים הנסחרים, המוצגים לראווה למכירה, הנכלאים בדירות מסתור והמובלים לזנות, אינן אלא נשים קשות יום, למודות מצוקה וסבל המוצאות עצמן כשפחות הנסחרות מסרסור לסוחר אדם ומסוחר אדם לסרסור. בית המשפט קמא, בגזר הדין המפורט והמנומק, עומד על חומרת הדברים האמורה כנקודת המוצא להתייחסות העונשית הראויה. כנגד זאת – וכהלכת יסוד בתורת הענישה – שקל בית המשפט קמא ובחן את טענות הקולא שהעלה כל אחד מהמערערים ביחס לנסיבותיו האישיות. ככלל, באיזון הנדרש לקביעת עונשם של סוחרי נשים המסרסרים בהן ועושים בגופן ובנפשן כבתוך רכושם שלהם – דין הוא שנסיבותיו האישיות של עובר העבירה לא יהוו אלא שיקול משני – ולעיתים אף שולי – אל מול השיקול המכריע הנדרש לעניין זה לגמול לרשע כרוע מעלליו ולהתריע ולהרתיע מפני חומרת המעשים, חרפתם וקלונם. לאור זאת, נפנה לבחינת עונשו של כל אחד מהמערערים. המערער 1 – יאן נורמטוב – היה הרוח החיה והפעילה שבחבורת המערערים שבפנינו. הוא הורשע בעבירות רבות של סחר בבני אדם, סרסרות, הבאת אדם לזנות ועוד ועוד. היקף המעשים והעבירות שהורשע בהם הצדיק מלכתחילה הענשתו בחומרה יתירה ובאופן משמעותי מזו שאחז בה כלפיו בית המשפט קמא, וזאת על אף נקודות הזכות שבנסיבותיו האישיות. אולם, מתוך כך שמצאנו לזכותו מעבירות האינוס שהורשע בהן באישום השביעי, ומתוך כך שאין ערכאת הערעור ממצה את מלוא חומר הדין – החלטנו לקבל ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו באופן מתוך מזה שראוי היה להיגזר עליו בשל שלל העבירות והמעשים שהורשע בהם. לאור זאת, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את עונש המאסר בפועל שיישא בו המערער 1 לתקופםה של 11 שנות מאסר. המערער 2 – חים עובדיה – הורשע בעבירת סחר בבני אדם שעבר בעניין המתלוננת נטליה, סירסורה, הבאתה לזנות ובעילתה האסורה בהסכמה. עם זאת, מצאנו כאמור לזכותו מעבירת האינוס שהורשע בה. מתוך כך, מוצאים אנו להקל במידת מה בעונשו ולהעמיד את תקופת מאסרו בפועל לארבע שנים. המערער 3 – מיכאל בוטיאר – והמערער 4 – אלכסנדר ז'וק – היו שותפים כמעט לכל עניין ודבר של המערער 1, החל מרכישת הנשים במוסקבה ועד לאחרון מעשי הסחר, הסרסרות וההבאה לזנות שחזרו ועשו בהן משך תקופה ממושכת בישראל. המערער 3 הורשע בנוסף בעבירות אינוס שאנס שתיים מהנשים שסחר בהן סמוך לאחר חטיפתן. מצאנו כי באיזון המתבקש הקל עמהם בית המשפט קמא במידה המצדיקה התערבותנו. על כן, אנו מקבלים ערעור המדינה בעניינם ומעמידים את עונש המאסר בפועל שישא בו המערער 3 לתקופה של 11 שנים, ואת עונש המאסר בפועל שישא בו המערער 4 לתקופה של 7 שנים. אשר למערערים 5 – רחמים חי, 6 – אברהם ממן ו-7 – חגי ממן – מצאנו שלא להתערב בעונשים שנגזרו עליהם על ידי בית המשפט קמא, וזאת מתוך נימוקי גזר הדין כפי שפורטו בעניינו של כל אחד מהם. חלקם של המערערים 5 ו-6 נמוך משמעותית מזה של המערערים 1, 3 ו-4, בראש וראשונה מתוך כך שהיקף מעשיהם של המערערים 1, 3 ו-4 ראשיתו בקשר שקשרו להבאת הנשים מארצות מוצאן עובר להובלתן לישראל וכלה ברשת המאורגנת והמסועפת של עסקי הסחר בנשים שטוו ושהוציאו לפועל. חלקו של המערער 7 נמצא בנסיבות הדברים בשולי פעילותו של המערער 6 – ושלא כאחרים, הוא לא הורשע בעבירות הסחר בבני אדם. גם אם מצאנו כי בית המשפט קמא הקל, מעבר לנדרש, בדינם של שלושת המערערים הנ"ל – החלטנו שלא להתערב במידת דינם ולו מתוך כך שאין ערכאת הערעור ממצה את מלוא חומר הדין. סיכום העולה במקובץ מכל המפורט לעיל, הינו איפוא כדלהלן: 1. ערעורו של המערער 1 לעניין הכרעת הדין מתקבל במובן זה שאנו מזכים אותו משתי עבירות האינוס שהורשע בהן באישום השביעי. אנו דוחים את שאר הטענות שבערעורו כנגד הכרעת הדין ואת ערעורו לעניין גזר הדין. ערעור המדינה לעניין גזר דינו של המערער 1 מתקבל באופן בו תקופת המאסר בפועל שישא בה תהייה בת 11 שנים. שאר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. 2. ערעורו של המערער 2 לעניין הכרעת הדין מתקבל, במובן זה שאנו מבטלים הרשעתו בעבירת האינוס שהורשע בה באישום התשיעי, ומרשיעים אותו תחתיה בעבירה נוספת של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. לאור זאת, אנו מקבלים ערעורו של המערער 2 על גזר דינו, ומעמידים עונש המאסר בפועל שיישא בו לתקופה של 4 שנים. 3. אנו דוחים את ערעורי המערערים 3, 4, 5, 6 ו-7 על הכרעת הדין ועל גזר הדין. 4. ערעור המדינה לעניין גזר דינו של המערער 3 מתקבל, באופן בו תקופת המאסר בפועל שיישא תהיה בת 11 שנים. שאר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. 5. ערעור המדינה לעניין גזר דינו של המערער 4 מתקבל באופן בו תקופת המאסר בפועל שיישא תהיה בת 7 שנות מאסר. שאר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. 6. ערעור המדינה לעניין גזר דינם של המערערים 5, 6 ו-7 – נדחה. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשס"ח (8.10.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07037870_A01.doc של מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il