אליהו אליהו נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה

פסק-דין בתיק ע"א 3781/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3781/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: אליהו אליהו נ ג ד המשיבות: 1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה 2. עיריית פתח תקוה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 27.3.07 בה"פ 1331/05 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: ח' בשבט תשס"ט (2.2.09) בשם המערער: עו"ד א' קמר בשם המשיבות: עו"ד ר' אלפר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה) בה"פ 1331/05 שבמסגרתו פסק בית המשפט המחוזי למערער פיצויים בגין הפקעת חלקותיו על פי החלופה הראשונה בה נקבה המומחית מטעם בית המשפט, והכל כפי שיפורט להלן. הרקע העובדתי 1. ביום 31.3.1957 נרשם המערער כבעלים של חלקים מתוך שלוש חלקות קרקע בפתח תקווה (חלקות 221, 222 ו-223 בגוש 6361 הגובלות זו בזו), בשטח כולל של 1,612 מ"ר (להלן: החלקות). 2. מחוות דעתה של המומחית שמינה בית המשפט המחוזי, שמאית המקרקעין לבנה אשד (להלן: המומחית), עולה כי במשך השנים חלו על החלקות מספר תכניות רלבנטיות, כפי שיפורט להלן. על פי תכנית מתאר פת/1002 שפורסמה ביום 1.2.1945, סווג ייעוד החלקות כייעוד מסחרי. על פי תכנית חלוקה פת/109 מיום 30.1.1947, חולקה חלקה 127 המקורית למספר מגרשים אשר נרשמו מאוחר יותר כחלקות 221, 222 ו-223 (החלקות נשוא הערעור) ובתכנית זו סווג ייעוד החלקות למסחר ולעסקים. בתכנית פת/1205 מיום 14.11.1963 סווגו החלקות בתשריט התכנית כמיועדות לשטח לחניה ותחנת אוטובוסים מוצעת. בתכנית מתאר פת/3/1002ב' שפורסמה ביום 20.5.1971 סווג ייעוד החלקות כמסחרי. יחד עם זאת, קבעה תכנית זו כי "תכניות מפורטות שאושרו לאחר פרסום ההודעות בדבר הפקדת תכנית המתאר הרשומות במצורף, מהוות חלק בלתי נפרד מתכנית זו". המומחית ציינה בחוות דעתה כי תכנית פת/1205 (שבה סווג ייעוד החלקות כשטח לחניה ותחנת אוטובוסים) נכללה ברשימה המצורפת. בתכנית פת/1256 שפורסמה ביום 6.10.1983 סווגו החלקות כשטח לתחנת אוטובוסים. בתכנית זו צויין עוד כי השטחים בתכנית המיועדים לצרכי ציבור יופקעו על ידי הרשות המקומית ויירשמו על שם עיריית פתח תקווה. לבסוף, בתכנית מפורטת פת/10/1256 מיום 9.8.2006 יועד שטח של כ-24 דונמים של מתחם התחנה המרכזית בפתח תקווה (ובהם החלקות) למרכז תחבורה עירוני. 3. ביום 6.1.1984 פורסמה ברשומות (י.פ. 3017 עמ' 1366) הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) ולפיה הקרקע המתוארת בתוספת, ובכללה החלקות, דרושה לוועדה המקומית לתכנון ובניה לחלוטין לצרכי ציבור וכי הוועדה המקומית מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע. ביום 28.3.1989 פורסמה ברשומות (י.פ. 3642 עמ' 2474) הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות בדבר הקניית החלקות לבעלות עיריית פתח תקווה. 4. לטענת המשיבות, החל מיום פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, בראשית שנת 1984, הוצע למערער לקבל פיצוי כספי בגין ההפקעה, אולם המערער סירב לקבל פיצוי כספי ועמד על כך שהפיצוי יהיה בדמות קרקע חלופית. לאחר שנים ארוכות שבמהלכן לא השכילו הצדדים להסכים אודות אופן הפיצוי ושיעורו, פנה המערער בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, כפי שיפורט בהמשך. 5. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי בסמוך לחלקות (במרחק שתי חלקות בלבד) מצויה חלקה 218 בגוש 6361 (להלן: חלקה 218), בשטח 951 מ"ר, שהייתה בבעלותה של הגב' עדינה ינטל. אין חולק כי על חלקה 218 חלו אותן הוראות תכנוניות שחלו על החלקות אלא שחלקה 218 הופקעה כעשר שנים לאחר הפקעת החלקות (כך צויין על ידי בית המשפט המחוזי - ראו סעיף 6 לפסק הדין). במסגרת עתירה שהגישה הגב' ינטל נגד המשיבות (בג"ץ 733/93) הגיעו הצדדים להסכם פשרה שהתבסס על הערכת שמאי מכריע אשר העריך את שווי חלקה 218 לצורך קביעת פיצויי ההפקעה בסך כולל של 467,000$. ההליך בבית המשפט קמא 6. המערער טען כי עיקרון השוויון מחייב שהפיצוי שישולם לו על ידי המשיבות יהיה לפי אותם קריטריונים של הפיצוי ששולם לגב' ינטל בגין הפקעת חלקה 218. עוד טען המערער כי מהנדס העיר דאז, מר אורי וארון, נפגש עם המערער ורעייתו ועם בניהם, עוד בטרם ניתנה השמאות המכרעת בעניין חלקה 218, והבטיח להם כי יקבלו פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לגב' ינטל, אולם המשיבות לא עמדו בהתחייבות זו. המערער ביקש לקבוע כי הוא זכאי לפיצוי בגין ההפקעה בהתאם לחוות דעת השמאי חיים בן ארי שצורפה להמרצת הפתיחה (בחוות דעת זו הוערך שווי החלקות, על פי ייעוד מסחרי, ביחס לשני מועדים שונים: האחד, 6.10.1994, מועד עריכת השומה המכרעת לגבי חלקה 218. על פי חוות הדעת נכון למועד זה עמד שווי חלקו של המערער בחלקות על 3,061,095 ₪; השני, 26.3.1984, 60 ימים לאחר המועד שבו פורסמה ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות ביחס לחלקות. על פי חוות הדעת נכון למועד זה עמד שווי חלקו של המערער בחלקות על 19,880.87 ₪). המערער הוסיף וטען כי לסכום הפיצויים המגיע לו יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שלגביו נישומו הפיצויים ועד למועד התשלום בפועל, לא בהתאם לשיעור הריבית הקבוע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: החוק לתיקון דיני הרכישה), אלא בשיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה). לדבריו הוראת סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה אינה חוקתית ואינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 7. בד בבד עם המרצת הפתיחה הגיש המערער לבית המשפט המחוזי "בקשה לפסוק את הסכום שאינו שנוי במחלוקת" ובה טען כי יש לחייב את המשיבות לשלם לו את "הסכום שאינו שנוי במחלוקת", בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם המשיבות שנערכה במסגרת המגעים בין הצדדים. המשיבות התנגדו לבקשה זו והודיעו, בין היתר, כי אין בכוונתן להסתמך על חוות הדעת האמורה. ביום 13.2.2006 דחה רשם בית המשפט המחוזי ד' גלדשטיין את הבקשה וקבע כי "הסעד בהמרצת הפתיחה אינו סעד כספי לתשלום אלא לקביעה הצהרתית ולכן אין מקום בשלב זה לחי[ו]ב כספי כלשהו". 8. כפי שצויין לעיל, בית המשפט המחוזי מינה מומחית מטעמו, על מנת שתחווה את דעתה בעניין שווי פיצויי ההפקעה בגין החלקות. על פי הנחיית בית המשפט המחוזי, העריכה המומחית את השווי נכון לשני המועדים שנזכרו לעיל - האחד, 60 ימים לאחר מועד פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות ביחס לחלקות והשני, מועד עריכת שומת הפיצויים לגבי חלקה 218. בחוות דעתה ציינה המומחית כי, למרות שישנו חוסר בהירות מסוים בנוגע לייעוד שאליו יש להתייחס בהערכת השווי נכון למועד 26.3.1984, לדעתה, יש להתייחס לייעוד של תחנת אוטובוסים, להבדיל מייעוד מסחרי. לדעתה, במועד זה יש לחשב את השווי לפי ערך של 80$ למ"ר וסך הכל 14,437 ₪ לחלקו של המערער בשלוש החלקות (להלן: החלופה הראשונה). לעומת זאת, בהערכת השווי נכון למועד 6.10.1994, ציינה המומחית כי יש להתייחס לאותו ייעוד קרקע שאליו התייחס השמאי המכריע בעניין חלקה 218, קרי ייעוד מסחרי, לרבות זכויות הבנייה, וסך הכל, להערכתה, שווי חלקו של המערער בחלקות למועד זה עומד על 2,265,233 ₪ (להלן: החלופה השנייה). פסק הדין של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי פסק כי המועד הקובע לצורך הערכת שווי הקרקע הוא מועד פרסום ההודעה על הפקעת הקרקע, וזאת בהתאם לסעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות. בית המשפט המחוזי סבר כי אין לסטות מהוראה סטטוטורית מפורשת זו. 10. אשר לטענה בדבר פגיעה בעיקרון השוויון קבע בית המשפט כי מדובר בשני מקרים שונים ומובדלים האחד ממשנהו בפרמטרים הקובעים והרלוונטיים, ולכן לא ניתן להשוות בין המקרים ולטעון כי המשיבות נהגו בחוסר שוויון כלפי המערער. בעוד שהודעת ההפקעה לגבי החלקות פורסמה ביום 26.1.1984, הרי ההודעה בדבר הפקעת חלקה 218 פורסמה כעשר שנים לאחר מכן. בשני המקרים הוערך שוויין של הקרקעות על בסיס מועד ההפקעה כקבוע בפקודת הקרקעות, אלא שלאור העובדה שמועדים אלו שונים בתכלית, נקבע לכל אחת מהקרקעות שווי שונה. בית המשפט המחוזי קיבל את מסקנת המומחית מטעמו שלפיה בהערכת השווי לשנת 1984 הכף נוטה לכיוון הערכת השווי על פי הייעוד של תחנת אוטובוסים להבדיל מהייעוד המסחרי. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי פיצויי ההפקעה ששולמו לגב' ינטל בגין הפקעת חלקה 218 חושבו ונקבעו על בסיס הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וגם בגין שוני זה אין מקום להשוות בין שני המקרים, שכן מדובר בהסדר שהושג, מן הסתם, על בסיס ויתורים הדדיים של שני הצדדים. לדברי בית המשפט המחוזי, בנסיבות דנן, כאשר המערער סרב לקבל פיצוי כספי בגין הפקעת החלקות ועמד במשך כל השנים על זכותו (או דרישתו) לקבל קרקע חלופית, אין לראות בפיצוי שמשולם לו על פי ייעוד אחר של הקרקע (מזה שעל פיו שולם הפיצוי לגב' ינטל) משום פגיעה בעיקרון השוויון. 11. אשר לטענה כי ניתנה למערער הבטחה ממהנדס העיר שלפיה יקבל פיצוי בהתאם לזה שישולם לגב' ינטל, בית המשפט המחוזי קבע כי ההבטחה הנטענת, ככל שניתנה, לא ניתנה על ידי הגורם המוסמך לחייב את המשיבות לשלם פיצויים או כספים בשיעור כזה או אחר. לכן, אף אם ניתנה הבטחה, דבר שלא הוכח, היא אינה בת תוקף ואינה מחייבת את המשיבות. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף אם המשיבות לא העלו טענה זו בכתב התשובה, אין בעובדה זו כדי להביא את בית המשפט לפסוק בניגוד להלכות שנקבעו. 12. בכל הנוגע לטענת המערער כי יש לפסוק לו ריבית והפרשי הצמדה לפי הקבוע בסעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה ולא לפי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה, קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2005) ושורה ארוכה של פסקי דין נוספים, ההוראה הספציפית שבסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה גוברת על ההוראות הכלליות שבחוק פסיקת ריבית והצמדה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין זה ראוי ואין זו האכסניה המתאימה לבחון את שאלת חוקתיותה של הוראה סטטוטורית זו לאורם של חוקי היסוד, מה עוד שלא הונחה על ידי המערער התשתית העובדתית והמשפטית הראויה לצורך בחינה כזו. 13. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי המערער זכאי לקבל כפיצויי הפקעה את הסכום שבו נקבה המומחית מטעם בית המשפט בחלופה הראשונה (קרי, נכון ליום 26.3.1984 על פי הייעוד של תחנת אוטובוסים), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כאמור בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבות תשלמנה למערער את שכר טרחתה של המומחית מטעם בית המשפט ואגרת בית המשפט וכן שכר טרחת עורכי דין בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המערער לקבוע את שיעור שכר הטרחה שישולם לו בהתאם להתחייבותו בהסכם שכר הטרחה שאותו כרת עם בא כוחו. טענות המערער 14. המערער טוען כי מהנדס העיר הבטיח לו שיינתן לו פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לבעלי חלקה 218. לטענתו, המשיבות לא טרחו לסתור את עדותו בעניין זה בדרך כלשהי, הן לא הביאו לעדות את מהנדס העיר דאז ואף ויתרו על זכותן לחקור את המערער בחקירה נגדית. לטענתו, המשיבות העלו את טענת חוסר התוקף של ההבטחה רק בסיכומיהן בבית המשפט קמא, לאחר שלב הראיות, באופן ששלל ממנו להביא ראיות סותרות ולהתייחס לטענה בסיכומיו. בתגובה לטענות המשיבות כי הדרישה לקבלת פיצוי על פי אותם קריטריונים של הגב' ינטל היא דרישה מאוחרת, טוען המערער כי כבר בשנת 1996 דרש פיצוי על יסוד הקריטריונים שעל פיהם הסכימו המשיבות לשלם לגב' ינטל. 15. עוד טוען המערער כי חייב להתקיים שוויון לעניין תשלום פיצויים לבעלים של חלקות שהופקעו בידי אותה רשות, באותו מתחם, כאשר חלות על החלקות אותן הוראות תכנוניות, ייעודן הציבורי של החלקות זהה וההוראות להפקעתן זהות. המערער מוסיף כי חלקה 218 אמנם הופקעה במועד מאוחר יותר מאשר החלקות, אך זאת ללא כל סיבה עניינית נראית לעין. לדבריו, אין כל הצדקה עניינית לכך שהגב' ינטל תקבל פיצוי גבוה פי כמה מהמערער, בפרט נוכח העובדה שהגב' ינטל קיבלה פיצוי כבר בשנת 1995 בעוד המערער נאלץ "לחזר" אחרי המשיבות שנים רבות. המערער טוען כי על אף שחלקה 218 הופקעה כעשר שנים לאחר החלקות, הסכימו המשיבות לקבוע את הפיצוי לפי הייעוד המסחרי, בעוד שלגבי המערער מתעקשות המשיבות שהפיצוי ייקבע לפי התכנית המאוחרת יותר - פת/1205, קרי לפי הייעוד הציבורי של תחנת אוטובוסים. 16. המערער מוסיף וטוען כי המשיבות התעלמו מהוראת סעיף 190א(4) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 המורה לשלם מיד את אותו חלק מהפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. משך כל השנים שחלפו, טוען המערער, לא שילמו המשיבות למערער את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, גם לאחר שפנה אליהן עובר להגשת התובענה וגם לאחר שהגיש בקשה בעניין זה לבית המשפט המחוזי, וזאת לאחר שהמשיבות הסכימו כי למערער מגיע פיצוי על פי החלופה הראשונה בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט. 17. לטענת המערער, יש להעמיד את הריבית שתתווסף לפיצוי שנפסק לטובתו על השיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לדבריו, הוראת סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא אינה מידתית בעליל והיא מפלה לרעה ומקפחת את זכותם של בעלי מקרקעין שהופקעו לעומת כל אדם אחר הזכאי לקבל מרעהו או מרשויות השלטון כספים. המערער מוסיף כי מאחר והוראה זו תוקנה לאחר חקיקת חוק היסוד, אין היא נהנית מהוראת שמירת הדינים ולכן לבית המשפט סמכות "לתקן" הוראה זו. כמו כן טוען המערער כי אין מניעה להעלות טענה זו במסגרת תקיפה עקיפה. המערער טוען עוד כי למן יום ההפקעה ידעו המשיבות כי המערער זכאי לפיצוי, ועל כן היה עליהן להפקיד את הפיצוי בקרן מיוחדת שתצבור ריבית והצמדה ולכן אין הן יכולות כעת לטעון לפגיעה ביכולת ההסתמכות שלהן. 18. לבסוף מלין המערער נגד שכר הטרחה שנפסק לטובתו, שכן לדבריו הסכום שנפסק אינו סביר בהתחשב בסכום הפיצוי וכן בהתחשב בכך שבמשך שנים נמנעו המשיבות מלשלם למערער את הפיצוי המגיע לו. המערער הציג לפני בית המשפט קמא את הסכם שכר הטרחה בינו לבין בא כוחו אולם לטענת המערער בית המשפט קמא התעלם מהאמור בו ובכך גרם לכך שהמערער ייצא בחסרון כיס למרות שזכה בפיצוי. טענות המשיבות 19. המשיבות טוענות כי המערער אינו זכאי לקבל פיצוי לפי החלופה השנייה שבחוות דעתה של המומחית (החלופה המוערכת ליום 6.10.1994). אשר לטענת הפגיעה בשוויון, טוענות המשיבות, כי קיימים הבדלים מהותיים בין החלקות לבין חלקה 218 אשר שומטים את הקרקע תחת טענת המערער. הבדל מהותי אחד הוא מועד פרסום הודעות ההפקעה ברשומות, המהווה על פי חוק את המועד הקבוע להערכת שווי הפיצויים. הבדל מהותי נוסף הוא העובדה שהפיצוי שולם לגב' ינטל מכוח הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים על רקע עתירה שהגישה נגד המשיבות. המשיבות מוסיפות וטוענות כי מדובר בחלקות במיקום שונה ובעלות תכונות שונות, ושוויין הוערך על פי תוכניות בניין עיר שונות וייעודים שונים. 20. אשר לטענת המערער בדבר הבטחה שלטונית, טוענות המשיבות כי הראיה היחידה לכך היא טענתו של המערער עצמו, אך הוא נמנע מלציין את המועד המדויק שבו ניתנה, ואין להבטחה זו כל זכר במסמך כלשהו. זכרה של ההבטחה לא בא באף אחת מפניותיו של המערער למשיבות לאחר המועד שבו ניתנה לכאורה והמערער לא תיעד אותה בדרך אחרת. בנוסף, טוענות המשיבות כי ההבטחה הנטענת חסרת תוקף. בידי המערער אין ולו מסמך אחד בכתב אשר יש בו כדי להקנות ולו שמץ של תוקף משפטי מחייב להבטחה-כביכול שניתנה. לשון ההבטחה מעורפלת, אינה מפורשת ואינה ברורה. ממילא, מאחר וביחס למועד שומת הפיצויים קיים הסדר נורמטיבי מחייב, רק הסדר זה יכול לחייב את המשיבות. 21. בהתייחס לשאלת מנגנון הצמדת הפיצוי טוענות המשיבות כי בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק כי מנגנון ההצמדה הקבוע בחוק לתיקון דיני הרכישה הוא הסדר מיוחד הגובר על ההסדר הכללי הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לטענתן, אין זה ראוי כי בית המשפט ייכנס בנעליו של שר האוצר ויקבע מהו שיעור הריבית ותקופתה. לקבלת טענות המערער ישנן השלכות כלכליות רחבות היקף על המדינה, הרשויות המקומיות וגופי התכנון ושינוי שיעורי הריבית ראוי שייעשה מתוך מחשבה מעמיקה, הקפדה יתרה והסתמכות על מומחים לעניין. עוד טוענות המשיבות כי טענתו של המערער היא בבחינת תקיפה ישירה של הוראת חוק, שהסמכות לדון בה נתונה רק לבית המשפט הגבוה לצדק, בהתאם להוראות חוק יסוד: השפיטה. ככל שעסקינן בתקיפה עקיפה של חוק, טוענות המשיבות, אין זה ראוי כי שאלת תוקפו של חוק של הכנסת תתברר בהליך מעין זה. עוד טוענות המשיבות כי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסעיף נדרש לתכלית ראויה, תוך שהוא מאזן בין מתן פיצוי לנפגע מהפקעת מקרקעיו לבין הנטל על הציבור המשלם את כספי הפיצוי, וקובע הסדר ריבית הנוטה לטובת הציבור. עוד מוסיפות המשיבות כי ממילא התיקון לסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה חל רק על הפקעות שנעשו מיום התיקון ואילך. 22. אשר לטענותיו של המערער נגד שיעור שכר הטרחה שנפסק לטובתו, טוענות המשיבות כי בדרך כלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא. בענייננו, הן מציינות, בית המשפט המחוזי אמר את דברו באופן ברור ומנומק תוך התייחסות ישירה לגובה שכר הטרחה. המשיבות מוסיפות כי הן אלה אשר יזמו והתאמצו לפצות את המערער ולסיים את הפרשה אולם זה האחרון עמד בסירובו חסר הפשרות לקבל פיצוי כלשהו פרט לקרקע חלופית והביא לניהול הליכים מיותרים. המשיבות מציינות עוד כי על פי הוראת נוהל של כבוד הנשיא בדימוס א' ברק, בקביעת שיעור שכר טרחת עורכי דין רשאי בית המשפט להביא בחשבון הסכם שכר טרחה בכתב שבין עורך דין ללקוחו, אך אינו חייב לעשות כן, וממילא אין זה השיקול היחיד. יתר על כן, לטענתן, שכר הטרחה שעליו הוסכם בין המערער לבא כוחו אינו סביר ואין מקום לחייב רשות ציבורית לשאת בשכר טרחה שמחייב עורך דין בשוק הפרטי. דיון והכרעה 23. לפנינו מספר שאלות נפרדות: הראשונה, האם זכאי המערער, מכוחה של הבטחה מנהלית מחייבת, לקבל פיצוי (בגין הפקעת החלקות) בהתאם לעקרונות שעל פיהם חושב הפיצוי ששולם לגב' ינטל? השנייה, האם זכאי המערער, מכוח עיקרון השוויון, לקבל פיצוי (בגין הפקעת החלקות) בהתאם לעקרונות שעל פיהם חושב הפיצוי ששולם לגב' ינטל, קרי, בהתאם לייעוד המסחרי של הקרקע ונכון ליום 6.10.1994? השלישית, האם זכאי המערער כי לסכום הפיצוי תתווסף ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה או שמא על פי החוק לתיקון דיני הרכישה? הרביעית, האם יש מקום להתערב בשכר הטרחה שנפסק לטובת המערער על ידי בית המשפט המחוזי? נדון בשאלות אלה כסדרן. הבטחה שלטונית 24. אין חולק כי בשיטת המשפט שלנו, ניתן להכיר, בתנאים מסוימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מנהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. מספר תנאים מצטברים נדרשים להתקיים על מנת לחייב את הרשות לקיים הבטחה שנתנה, ואלה הם: (א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; (ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה [ראו: בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706-707 (2003) (להלן: עניין קלכמן); ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 2.12.2008)]. אלא שלפני שכלל ניגשים לבחון האם מתקיימים תנאים אלו, על הטוען לקיומה של הבטחה מנהלית להוכיח באופן ברור כי אכן ניתנה הבטחה כאמור וכי מדובר בהבטחה מפורשת, ברורה וחד-משמעית (ראו: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 484 (1999); בג"ץ 7474/05 העמותה לקידום ויישום יום חינוך ארוך נ' משרד החינוך (לא פורסם, 19.6.2006), סעיף 6; עניין קלכמן, עמ' 706). 25. בענייננו, מבלי להיכנס כלל לשאלה - שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי - האם מהנדס העיר היה בעל סמכות לתת את ההבטחה, די לומר כי לא הוכח התנאי המקדמי, כלומר לא הוכח כי אכן ניתנה הבטחה מפורשת, ברורה וחד משמעית. כל שנטען בתצהירו של המערער (שצורף להמרצת הפתיחה) הוא כדלקמן: "מהנדס העיר דאז, אורי וארון, נפגש איתי ועם רעייתי שמחה ועם בני רונן וזוהר עוד בטרם ניתנה השמאות המכרעת בעניין ינטל והבטיח לנו, כי אנו נקבל פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לינטל. המשיבות לא עמדו בהתחייבות זו." אף בהתעלם מכך שהמערער לא ציין מתי בדיוק ניתנה ההבטחה, המילים "פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לינטל" הן כלליות ולא מהוות אמירה מפורשת. כעת מנסה המערער ליצוק תוכן להצהרה זו ולטעון כי הכוונה לקבלת פיצוי על פי אותם עקרונות שעל פיהם חושב הפיצוי שניתן לגב' ינטל, קרי, חישוב הפיצוי על פי אותו מועד ואותו ייעוד. אלא שלא הוכח בדרך כלשהי כי אכן זה היה תוכן ההבטחה. הצהרתו של המערער אינה ברורה דיה, ולכן לא ניתן לומר כי הוכח התנאי הראשוני לקיומה של הבטחה מנהלית, כאמור לעיל. 26. לא למותר להוסיף ולציין - אף כי המשיבות טענו זאת בחצי פה בלבד - כי גם אם הבטיח מהנדס העיר פיצוי על פי אותם עקרונות שלפיהם חושב הפיצוי שניתן לגב' ינטל, ספק אם ההבטחה הנטענת הייתה יכולה להיות מחייבת, שכן על פניו מדובר בהבטחה הסותרת את עקרונות הפיצוי שנקבעו בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרכישה. על פי אותו סעיף, המועד שבו רואים את הקרקע כנרכשת - לצורך חישוב הפיצוי - הוא מועד פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות. מכאן שהבטחה של מהנדס העיר לחשב את הפיצוי למערער לפי מועד הפקעה מאוחר יותר, ככל שניתנה, מנוגדת ללשון החוק. כידוע, הבטחה שלטונית שסותרת את הוראות החוק, אין לה כל נפקות [ע"א 615/83 אלמרז חב' להשקעות ולמימון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 601, 611 (1987); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004)]. גם מטעם זה, דין הטענה לקיומה של הבטחה שלטונית להידחות. פגיעה בעיקרון השוויון 27. כאמור, המערער טוען כי סמיכות החלקות לחלקה 218 והזהות במצב התכנוני לגביהן צריכות היו להביא לכך שגם הפיצוי בגין הפקעת החלקות יהיה על פי אותם עקרונות שלפיהם קיבלה הגב' ינטל פיצוי. המערער מבקש אפוא לפסוק לו את הפיצוי הקבוע בחלופה השנייה לחוות דעתה של המומחית (סעיף 5 לסיכומי המערער). 28. סעיף 12 לפקודת הקרקעות קובע את העקרונות שלפיהם ייקבע הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין על פי הפקודה. לענייננו רלוונטי סעיף 12(ב) אשר קובע כדלקמן: "בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים שיש לפסוק בעד כל קרקע או זכות או טובת הנאה בקרקע, ינהג לפי התקנות הבאות: ... (ב) בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשויה של הקרקע, אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב: בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה, יעריכם לפי השווי שימצאנו כשויה של הקרקע, הזכות או טובת ההנאה על אותו בסיס, בזמן ששר האוצר פרסם ברשומות את ההודעה על כוונתו לרכוש אותה, ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או שנבנו או שתעשינה או שתבנינה על אותה קרקע: ..." מן המובא לעיל עולים שני עקרונות מרכזיים בקביעת הפיצויים: האחד, כי הערכת שווי הקרקע תיעשה על פי התמורה המשתלמת עבור קרקע הנמכרת בידי מוכר מרצון לקונה מרצון; השני, כי הערכת שוויה של הקרקע תיעשה כשוויה ביום הפרסום ברשומות של ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות [ראו: ע"א 2912/93 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 23, 33 (1997) (להלן: פרשת הורוביץ)]. כידוע, מטרת הפיצויים היא להעמיד את בעל הזכות במקרקעין באותו מצב כספי שבו היה עומד אלמלא ההפקעה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הפיצוי בגין ההפקעה נועד לרפא את הפגיעה בזכותו של בעל המקרקעין אך לא להעמידו במצב טוב יותר. לפיכך, בעל הזכות המופקעת לא יהיה זכאי לקבל פיצויים בסכום גבוה יותר משווי המקרקעין שהופקעו. פיצויים העולים בשוויים על שוויו של הנכס שהופקע ישפרו את מצבו של בעל הנכס, ולא יהוו ביטוי לדרישת החוק, כי גובה הפיצויים יהיה כתמורה שהיתה ניתנת בעבורם בעסקה מרצון [ע"א 2991/06 מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - חולון (לא פורסם, 19.11.2007), סעיף ו' (להלן: עניין מנשה)]. כפועל יוצא מן העיקרון שלפיו תכליתם של הפיצויים בגין ההפקעה היא להעמיד את בעל המקרקעין שהופקעו באותו מצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה, נפסק כי שומת שווי הקרקע תיעשה רק בהתחשב באותם שימושים המתאפשרים על פי ייעודה התכנוני של הקרקע במועד ההפקעה [ראו: ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (לא פורסם, 9.12.2008) (להלן: עניין פינקלשטיין)]. 29. בחינת החלופה הראשונה שבחוות דעתה של המומחית מלמדת אותנו כי שומת הפיצוי בחלופה זו נעשתה בדיוק על פי העקרונות שצויינו לעיל. מבחינת המועד, המועד הרלוונטי לקביעת השומה הוא מועד פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, וכך נעשה בחלופה הראשונה. מבחינת הייעוד, בעמוד 18 לחוות דעתה סוקרת המומחית את התוכניות הרלוונטיות שחלו על החלקות במועד ההפקעה. לדבריה, בתכנית המתארית פת/3/1002 ב' סווג אזור החלקות בייעוד מסחרי. דא עקא שסעיף 10 לתקנון אותה תכנית קבע את עדיפותן של תכניות מפורטות שאושרו לפני אישורה, ופירוש הדבר - לדברי המומחית - שיש "לחזור" אל תכנית פת/1205 כאל התכנית הקובעת לעניין השווי, ובה סווגו החלקות על פי הייעוד של תחנת אוטובוסים. המומחית אמנם ציינה כי קיימת התלבטות האם הייעוד שלפיו יש לערוך את השומה הוא הייעוד של תחנת אוטובוסים או הייעוד המסחרי, בשל חוסר בהירות מסוים בניסוח התכניות הנזכרות לעיל, אולם בסופו של דבר קבעה כי "במצב כזה, של כפות מאזניים כמעט מעויינות, סבורני שהכף נוטה לכוון ההתייחסות על החלקות בייעוד לתחנת אוטובוסים" (עמוד 19 לחוות הדעת). החלופה הראשונה, אם כן, נערכה בהתאם לייעוד של תחנת אוטובוסים במועד פרסום ההודעה על ההפקעה. כלומר, השומה שנערכה על ידי המומחית תואמת את הוראות הדין הן בנוגע למועד שביחס אליו חושב שווי החלקות והן בנוגע לייעוד התכנוני שבהתאם לו חושב השווי כאמור. 30. כאמור לעיל, המערער עותר לקבל פיצוי לפי החלופה השנייה בחוות דעתה של המומחית (סעיף 5 לסיכומי המערער), קרי, פיצוי שיחושב נכון ליום 6.10.1994 ולפי ייעוד מסחרי. לא ניתן לקבל טענה זו, ולו מן הטעם הפשוט שהמועד שקבע הדין החקוק לקביעת שווי הפיצוי הוא מועד פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, כאמור לעיל. 31. בסיכומיו ביקש המערער כי נפסוק לו פיצוי על פי החלופה השנייה בחוות דעתה של המומחית (ראו: סעיף 5 לסיכומים). יחד עם זאת, הן במסגרת הסיכומים והן בדיון שהתקיים בעל פה, העלה המערער טענה רחבה יותר, והיא שעקרון השוויון מחייב לחשב את הפיצויים שישולמו לו על פי אותו ייעוד שעל פיו חושב הפיצוי ששולם לגב' ינטל. המערער טוען, כי כפי שהפיצוי לגב' ינטל שולם על פי ייעוד מסחרי, כך גם הפיצוי שישולם לו ראוי שיהיה על פי הייעוד המסחרי, שהלא אותן תכניות חלות על חלקותיו שלו ועל חלקתה של הגב' ינטל, ומדוע זה הפיצוי יחושב על פי ייעוד שונה? כפי שעולה מחוות דעתה של המומחית - וכמפורט לעיל - אכן קיימת אי בהירות מסוימת בנוגע לשאלה איזה ייעוד צריך לחול. המומחית, כאמור, הגיעה למסקנה כי הפרשנות הנכונה היא דווקא הפרשנות הקובעת כי הייעוד לפי תכנית פת/1205 הוא הקובע, קרי הייעוד של תחנת אוטובוסים. מילים אחרות, על אף שהמומחית הגיעה למסקנה כי במחלוקת בין שתי הגישות "המאזניים כמעט מעויינות" (ראו עמוד 19 לחוות דעתה) הפרשנות הראויה היא זו של המשיבות. 32. יוער, כי במבט ראשון מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות משפטיים הנהוגים אצלנו. ראשית, מסקנה זו אינה מתיישבת עם הכלל הפרשני (המשני) בדבר "פרשנות נגד המנסח" [ראו והשוו: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4), 145, 159-160 (1998); ע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל, פ"ד נה(1) 1, 10 (1999)]. אמנם התכניות הנזכרות לעיל אינן בגדר "חוזה", אולם סבורני כי כאשר קיימת עמימות או חוסר בהירות בפרשנותן של התכניות, אשר המשיבות הן מנסחותיהן, ככלל, אין זה ראוי שהפירוש המיטיב עמן הוא זה שיתקבל דווקא. שנית, כידוע הכלל הוא כי יש לפרש את החוקים העוסקים בפיצויים בגין הפקעות תוך שמירה על זכויות הקניין ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עניין מנשה, סעיף ו'; עניין פינקלשטיין, סעיף 9). מסקנתה של המומחית, המקבלת דווקא את פרשנותן של המשיבות, מנוגדת לכאורה לעקרון זה. בית המשפט המחוזי לא מצא פגם במסקנה זו של המומחית ואף ציין כי "מסקנתה מבוססת כדבעי על העובדות והנסיבות שפורטו על ידה בהרחבה בחוות הדעת. לציין כי אף ב"כ המבקש לא הסתייג בסיכומיו ממסקנתה והסבריה". 33. על אף הסתייגויותיי המפורטות לעיל, לא מצאתי לנכון להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' גולדברג בע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568-569 (1998): "השאלה היא מהו יחסה של ערכאת הערעור להכרעת-דין של ערכאה קמא, שנסמכה על חוות-דעת של מומחה שנתמנה בהסכמת הצדדים על-ידי בית-המשפט? על שאלה זו השיב בית-משפט זה, כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן... ...קביעותיו של בית משפט קמא הן בעיקר קביעות של עובדה שבית משפט זה איננו ממהר להתערב בהן, בעיקר כשמדובר בקביעות המתבססות על חוות דעת של מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת בעלי הדין" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מ' רבי ואח' [1]). ... מתוך הדברים שהובאו לעיל עולה כי חוות-דעת מומחה נהנית ממעמד מיוחד, עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך-כלל את מסכת העובדות הרלוונטית ואת והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה." לא זו בלבד שלא בנקל תסטה ערכאת הערעור מקביעתה של הערכאה הדיונית אשר נסמכת על חוות דעתו של מומחה מטעמה, אלא שבמקרה דנן נמצא טעם לקבל דווקא את גישתה של המומחית. המקרה של המערער נבדל מן המקרה של הגב' ינטל, הבדל אשר עשוי היה להצדיק את השוני בייעוד שלפיו נערך חישוב הפיצוי. כוונתי לכך שממועד הפקעת חלקותיו של המערער ועד סמוך להגשת התובענה, עמד האחרון על קבלת פיצוי בדמות קרקע חלופית וסרב להצעותיהן של המשיבות לפיצוי כספי. כל זאת במשך למעלה מעשר שנים. גישתו של המערער השתנתה, ככל הנראה, בעת שבא כוחו הנוכחי החל לייצגו. לעומת זאת, הגב' ינטל, שחלקתה הופקעה כעשר שנים מאוחר יותר (ויוצגה אף היא על ידי בא כוחו של המערער), הסכימה להתפשר עם המשיבות במסגרת עתירה שהוגשה בעניין ההפקעה. הבדל זה בנסיבות מהווה שוני רלוונטי אשר עשוי היה להצדיק את השוני בייעוד שלפיו נערך חישוב הפיצויים בכל אחד מהמקרים. 34. עקרון השוויון הוא אמנם מעמודי התווך של כל משטר דמוקרטי ושל שיטת המשפט הישראלית בכלל זה [ראו למשל: בג"ץ 9863/06 קר"ן - עמותת קטועי רגלים לוחמים נ' מדינת ישראל - שר הבריאות (לא פורסם, 28.7.2008) (להלן: עניין קר"ן), סעיף 9 והאסמכתאות הנזכרות שם]. יחד עם זאת ברור, כי שוויון אינו מחייב זהות וכי לא כל הבדל פוגע בשוויון. השאלה אם הבדל פוגע בשוויון במקרה מסוים תלויה בהקשר, בנסיבות ובשיקולים המיוחדים לאותו מקרה. המבחן הוא מבחן של רלוונטיות, כלומר רק בהעדר שוני רלוונטי תיחשב האבחנה בין בני אדם לאפליה פסולה (בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נ(3) 57, 65 (1996) (להלן: עניין הופנונג); עניין קר"ן, סעיף 9; בג"ץ 11956/05 בשארה נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם, 13.12.2006), סעיף 8). 35. לדידי, הנכונות להתפשר היא אכן שיקול רלוונטי כאשר בוחנים האם מתן יחס שונה לשני אנשים השייכים לאותה "קבוצת שוויון" אכן מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. כידוע, פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים שאותם הצדדים רואים כהוגנים ואשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם [ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1977); ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר (לא פורסם, 23.3.2008), סעיף 6; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 346 (מהדורה עשירית, 2009)]. במסגרת הפשרה בין הגב' ינטל לבין המשיבות - שאיננו יודעים פרטים רבים אודותיה - ברור כי המשיבות ויתרו על טענתן שלפיה הייעוד שלפיו יש לערוך את החישוב הוא הייעוד של תחנת אוטובוסים, בעוד הגב' ינטל, כך יש לשער, ויתרה אף היא על חלק מטענותיה. שוני זה בהתנהלותם של בעלי הקרקעות, מצדיק לטעמי גם את השוני בהתייחסות. יודגש: אין פירוש הדבר כי בעל דין שעומד על זכויותיו יקבל פחות מן המגיע לו על פי דין. כוונתי היא שכאשר הרשות מחליטה "ללכת לקראת" מי שמוכן לוותר על חלק מטענותיו, אין פירוש הדבר כי היא "מפלה" אותו לטובה. בל נשכח, כפי שציינתי בפתחו של ראש פרק זה (סעיף 29 לעיל) הפיצוי שנפסק לטובת המערער עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בחקיקה ובפסיקה לעניין שומת פיצויי הפקעה, כלומר המערער לא קיבל פחות ממה שהגיע לו על פי דין. מנגנון ההצמדה והריבית 36. כזכור, המערער טוען כי מן הראוי לקבוע שלסכום הפיצוי תתווסף ריבית על פי השיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי השיעור הקבוע בחוק לתיקון דיני הרכישה, שכן לטענתו, הוראת סעיף 8 לחוק האחרון אינה חוקתית. 37. עמדנו לעיל בקצרה על עקרונות פסיקת הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין (ראו סעיף 28 לעיל). אשר להוספתה של ריבית לסכום הפיצוי, עוד בטרם קבע המחוקק דבר מפורש בעניין זה, קבעה ההלכה הפסוקה כי הנפקע זכאי לריבית על פיצויי ההפקעה, מיום תפישת החזקה בקרקע ועד ליום תשלום הפיצוי (פרשת הורוביץ, עמוד 37). התיקון החקיקתי הראשון שנעשה בעניין זה היה במסגרת תיקון מס' 2 לפקודת הקרקעות, שמטרתו הייתה (כלשון הצעת החוק, ה"ח תשל"ו 49) "להבטיח כי בעת התשלום יהיו הפיצויים מתאימים לערך הכסף ביום התשלום ולא ביום ההפקעה". מאז נעשו תיקוני חקיקה נוספים, וכיום קובע סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה (ככל שהדברים נוגעים לענייננו), כדלקמן: "8.(א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן תשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן תשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב);" סעיף 8(א) כנוסחו לעיל חל גם על ענייננו, שכן על אף שההפקעה בוצעה לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה, הרי נכון לאותו מועד טרם שולם פיצוי בגינה (ראו: חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 8), התשנ"ה-1995, סעיף 6(א), ס"ח תשנ"ה 107). 38. בפרשת הורוביץ הוסבר הרציונאל העומד ביסוד הוספת ריבית והצמדה לפיצויי הפקעה: פיצויי ההפקעה (סכום הקרן) המוצמדים למדד אמורים לפצות את הבעלים על שווייה של הקרקע בחישוב ריאלי ליום התשלום. בכך זוכה הבעלים לפיצוי הולם בשל ירידת ערך הכסף ככל שמדובר בשווייה של הקרקע. ואילו הריבית והריבית צמודת-המדד אמורות לפצות את הבעלים (למצער באורח חלקי) על הפסדי הפירות בשל עיכוב הכספים בידי הרשות (שם, עמוד 44). התיקון לחוק לתיקון דיני הרכישה נועד להיטיב עם הבעלים שממנו הופקעה הקרקע, אולם מלכתחילה היתה הטבה זו מוגבלת בהיקפה, כפי שנקבע בסעיף 8 שנוסחו הובא לעיל. הריבית לה זכאי הבעלים על פי החוק לתיקון דיני הרכישה נמוכה מזו הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה. 39. בפרשת הורוביץ פסק בית משפט זה, בהרכב של חמישה שופטים, כי הוראותיו של החוק לתיקון דיני הרכישה גוברות על הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכן מדובר בחוק מיוחד הגובר על חוק כללי (שם, עמוד 52). מן הראוי להביא את דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת הורוביץ (עמוד 52-53): "נזכור עוד זאת, כי תיקון מס' 8 לחוק המתקן - תיקון שמיום 3.2.1995, והוא החוק שיצר את מסגרת הפיצוי שהחוק המתקן מעניק כיום - נדון לעומקו בוועדת משנה של ועדת הכספים של הכנסת, וההסדר שנקבע בו - כל אחד ממרכיבי אותו הסדר - נקבע בכוונת-מכוון. כך, למשל, נדחתה מפורשות הצעה להחיל את חוק הריבית על פיצויי-הפקעה. הנבוא אנו עתה ונהפוך את הקערה על ראש המחוקק? זאת ועוד: כפי שאמרנו למעלה, החוק המתקן אמר ליצור הסדר שלם (שאינו בהכרח הסדר מושלם) לפיצוי על הפקעה ו"בנותיה" (שימוש בנכס וכו'), תוך הגבלת ההצמדה כקבוע בו. על רקע זה, קבלת טיעונו של הבעלים - להצמיד את "בנותיה" של ההפקעה לחוק הריבית - והגדלת שיעור הפיצויים על דרך זו, נראית בעיניי מלאכותית ובלתי קבילה. ... והמסקנה מכל אלה נדרשת מאליה: חוק הריבית לא יחול לא על פיצויי-ההפקעה ולא על פיצוי בגין דמי-החכירה האבודים. אכן: החוק המתקן הוא-הוא החוק המיוחד, והחוק הכללי - הנסוג מפניו בנושא ההצמדה - הוא חוק הריבית." [חלק מההדגשות אינן במקור - י.ד.] מאז נפסקה פרשת הורוביץ חזר בית משפט זה מספר פעמים על ההלכה שלפיה חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל על פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (ראו: ע"א 3964/97 מדינת ישראל נ' בורז'יקובסקי (לא פורסם, 20.11.2001); ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701 (2004); ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2005); ע"א 9749/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית-אתא נ' אליהו (לא פורסם, 22.8.2007). סבור אני כי אין מקום לסטות מהלכה ברורה ומפורשת זו. כפי שנאמר בע"א 7809/01 הנ"ל, גם אם המצב החקיקתי הקיים אינו משביע רצון, הרי זהו עניין למחוקק לדון בו. 40. שאלת החוקתיות של תיקון מס' 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה טרם נדונה על ידי בית משפט זה (ראו: ע"א 3964/97 הנ"ל, סעיף 9) וסבורני כי גם בענייננו ניתן להותיר שאלה זו ללא הכרעה, לנוכח נסיבות המקרה הקונקרטיות. אבאר את דבריי. 41. כפי שנאמר לעיל, מרכיב הריבית נועד לפצות את הבעלים שמקרקעיו הופקעו בגין הפסדי הפירות בשל עיכוב הכספים בידי הרשות (פרשת הורוביץ, עמוד 44). המערער עצמו מסביר את הרציונאל העומד ביסוד מרכיב הריבית כדלקמן: "במילים אחרות: בעל המקרקעין זכאי היה לקבל את כספי הפיצויים סמוך לאחר ההפקעה ותפיסת ההחזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה. משלא שילמה לו הרשות המפקיעה את הפיצויים באותו מועד והחזיקה אותם בידיה, קמה זכותו לקבל ממנה את מחיר השימוש בכסף." (סעיף ג.8. לסיכומי המערער) בענייננו, המשיבות טוענות - וכך אף נפסק על ידי בית המשפט קמא - כי במשך שנים רבות דחה המערער את הצעות המשיבות לפיצוי בגין הפקעת הקרקע תוך שהוא עומד על דרישתו לקבל קרקע חלופית. היינו, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ה"אחריות" לעיכוב הרב בתשלום הפיצוי למערער רובצת - לפחות בחלקה - לפתחו של המערער. בנסיבות אלה, אמנם אין חולק בדבר זכותו של המערער לקבל את מרכיב הריבית בהתאם לקבוע בחוק לתיקון דיני הרכישה, אולם נדמה כי אין זה ראוי - בלשון המעטה - כי דווקא במקרה שבו הגורם לעיכוב בתשלום הכסף הוא המערער עצמו, יעלה המערער טענה לאי חוקתיותו של ההסדר. 42. יש לזכור כי טענה בדבר היעדר חוקתיות של דבר חקיקה של הכנסת אינה דבר של מה בכך ואין להעלותה כעניין שבשגרה. טענה כנגד חוקתיותו של חוק מחייבת זהירות וריסון [בג"ץ 6976/04 עמותת תנו לחיות לחיות נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר (לא פורסם, 1.9.2005), סעיף 9 (להלן: עניין תנו לחיות לחיות)]. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט י' זמיר בבג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 496 (1996): "כבוד החוק המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מחוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט. וכי יש צורך לחזור על אמת נדושה זאת? אכן כן. מי ששומע טענות שעורכי-דין שוטחים לפני בית-משפט זה בעת האחרונה, יכול להתרשם כי חוק של הכנסת הורד לדרגה של החלטה מינהלית. עורכי-דין באים לפני בית המשפט חדשים לבקרים, כשרוממות חוקי היסוד בגרונם, וטוענים כי חוק זה או אחר סותר חוק יסוד. האם כסדום היינו לעמורה דמינו, שכל כך הרבה חוקים פוגעים בזכויות היסוד של האדם, עד שאין להם תקנה? ואם אין שום יסוד לומר על חוק מסוים שהוא פוגע, למשל, בחופש העיסוק או בזכות הקניין, לפחות אומרים עליו שהוא פוגע בכבוד האדם, כל עותר והכבוד שלו." לדעתי, הנטל המוטל על הטוען לפגיעה חוקתית אינו נטל כבד רק במובן זה שעליו להוכיח שהחוק אכן פוגע פגיעה ממשית בזכות חוקתית ולהניח לכך תשתית מספקת (ראו: עניין הופנונג, עמוד 67; עניין תנו לחיות לחיות, סעיף 9; בג"ץ 1548/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם, 14.7.2008), סעיף 17 והאסמכתאות הנזכרות שם), אלא גם הנטל להראות כי במקרה הקונקרטי שבא לפני בית המשפט יש הצדקה לבירור הטענה כבדת המשקל. אוסיף עוד כי גם אם סברנו כי קיים טעם לפגם בהסדר החקיקתי הקובע שיעור ריבית מופחת על פיצויי הפקעה לעומת השיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מן הראוי כי המחוקק הוא שייתן דעתו לשאלה זו ולא בית המשפט. הוצאות ושכר טרחה 43. המערער טוען כי שכר הטרחה שנפסק לטובתו על ידי בית המשפט המחוזי אינו עומד בשום יחס לסכום הפיצוי שנפסק. לדבריו, שכר הטרחה שנפסק אינו ריאלי ואינו הוגן. לטענתו, הוא זכאי גם להחזר אגרת בית המשפט ששילם ולשכר טרחת השמאי מטעמו. המשיבות טוענות כי התנהלותו של המערער היא שעמדה ביסוד פסיקת שכר הטרחה כפי שנפסק וכי אין מקום להתערב בכך. 44. כלל ידוע הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. בבסיסה של הלכה זו עומד שיקול הדעת הרחב הנתון בהקשר זה לערכאה הדיונית [עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה (לא פורסם, 18.11.2008), סעיף 28; ליתר הרחבה ראו פסק דינו של השופט א' גרוניס בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)]. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע את סכום שכר טרחת עורכי הדין לו זכאי המערער (10,000 ₪) ונימק זאת בטעם הבא: "לאור התוצאה אליה הגעתי ואופן התנהלותו של המבקש, אשר דחה במשך שנים רבות את הצעת המשיבות, אין מקום לשלם לו פיצויים כספיים... לאור כל אלה, אין מקום לפסוק למבקש שכ"ט עו"ד בשיעור שנתבע על ידו בסיכומיו". לא מצאתי מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין. גם אם נאמר כי בית המשפט המחוזי פסק למערער שכר טרחת עורכי דין על הצד הנמוך, הרי הוא עשה זאת מהטעמים שפורטו בפסק הדין - התנהלותו של המבקש במשך השנים וכן העובדה שהמבקש לא זכה במלוא הפיצוי שנתבע על ידו. כידוע, אף אם בעל דין זכה בהליך, אפשר שלא ייפסקו לטובתו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן (עניין סיעת ביאליק, עמוד 395). אשר לטענה כי המערער יצא בחסרון כיס כיוון שבית המשפט לא התחשב בהסכם שכר הטרחה שאותו כרת עם בא כוחו ושצורף לסיכומיו, הרי בהתאם להנחיית נשיא בית המשפט העליון מיום 17.11.2002, בקביעת שיעור שכר טרחת עורך הדין רשאי בית המשפט להביא בחשבון את הסכם שכר הטרחה בין עורך הדין ללקוחו, רשאי אך לא חייב. בנוסף, אותה הנחיה אינה קובעת מהו המשקל שיש לייחס, אם בכלל, לאותו הסכם, בקביעת שיעור שכר הטרחה. מכל מקום, לא שוכנעתי כי בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין שכר הטרחה נפלה טעות משפטית או כי נתגלה פגם או פסול בשיקול דעתו המצדיקים את התערבותנו [ראו והשוו: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)]. אשר לטענת המערער כי הוא זכאי לאגרת בית המשפט, לא ברור על מה מלין המערער, שכן בית המשפט המחוזי פסק במפורש כי המשיבות תשלמנה למערער "את שכר טרחתה של המומחית מטעם בית המשפט ואגרת בית המשפט...". ככל שהמשיבות נמנעו מלשלם למערער את אגרת בית המשפט (או כל רכיב נוסף של פסק הדין) יובהר כי עליהן לעשות כן לאלתר. סיכום 45. אציע לחברותיי לדחות את הערעור על כל חלקיו. אשר לשאלת ההוצאות, על אף שהערעור נדחה במלואו, כיוון שנראה שאכן בית המשפט המחוזי פסק למערער שכר טרחה על הצד הנמוך, אציע לחברותיי שלא לעשות צו להוצאות נגד המערער. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט דנציגר. לעניין סוגיית מנגנון ההצמדה והריבית: אף אני סבורה, כמו חברי, כי הטענות החוקתיות שמעלה המערער אינן טעונות הכרעה במקרה זה. אפילו הייתי מניחה – בניגוד להלכה הפסוקה עליה עמד חברי – כי חלות הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, לא היה מקום להעניק למערער ריבית והצמדה כאמור בחוק נוכח העובדה שהמערער סרב לקבל פיצוי, ועמד על דרישותיו לקבלת קרקע חלופית. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ח' בסיון תשס"ט (31.5.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07037810_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il