החלטה בתיק רע"א 3780/16 בבית המשפט העליון רע"א 3780/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המבקשים: 1. קלנר רון 2. קלנר אייל 3. קוגן רוז אדל 4. קדם שולמית 5. קדם מרצל 6. בונן רבקה 7. גור מרים נ ג ד המשיבים: 1. עזבון פת גיטיה ז"ל 2. שרון אורי 3. שרון תמר בלומה בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר וס' ג'יוסי) בעש"א 62380-10-15 מיום 21.4.2016 בשם המבקשים: עו"ד שמואל לביא בשם המשיבים: עו"ד אבנר בר זיו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר וס' ג'יוסי) שבמסגרתה נדחו בקשת המבקשים לחילוט עירבון ובקשתם החלופית להארכת מועד להגשת תביעה טרם תוחזר ערובה למשיבים. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המבקשים זכו בתביעה נגד המשיבים שהוגשה למפקחת על רישום המקרקעין בחיפה ועניינה סכסוך באשר לפרויקט תמ"א בבית משותף. המשיבים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה ובצד ערעורם הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 22.11.2015 עיכב בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' חן-ברק) את פסק הדין בכפוף "להפקדת סכום של 100,000 ש"ח" (להלן: הסכום המופקד; ההחלטה בדבר הסעד הזמני). ביום 1.3.2016 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר וס' ג'יוסי) את ערעור המשיבים. במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט כי מכיוון שלא הייתה הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין של המפקחת על רישום המקרקעין, "העירבון שהפקידו [...] לא יוחזר [למשיבים – ע' פ'] בטרם חלוף 45 ימים ממועד המצאת פסק דיננו. בפרק זמן זה יתאפשר למשיבים [הם המבקשים לפנינו – ע' פ'] לשקול הגשת תביעה בגין נזקים נטענים שנגרמו להם, ככל שנגרמו, בעטיו של עיכוב הביצוע" (להלן: פסק הדין). 2. המבקשים הגישו בקשה "לחילוט עירבון" לפי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולחלופין להארכת המועד שנקבע בפסק הדין להגשת תביעה בעניין נזקיהם טרם יוחזר הסכום המופקד למשיבים. ביום 21.4.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם (להלן: ההחלטה נושא הבקשה) תוך שציין כי "לא ראינו מקום לדון בשאלה האם מדובר במקרה זה ב'ערבות' או ב'עירבון', ואף לא בשאלה האם בנסיבות העניין ניתן היה לעשות שימוש בבקשה לחילוט עירבון". זאת, שכן נקבע כי המסלול למימוש הסכום המופקד נקבע בפסק הדין – בתביעה שתוגש תוך 45 ימים ממתן פסק הדין. עוד נקבע כי לא ניתן טעם למתן ארכה; כי הבקשה למתן ארכה הוגשה ביום האחרון לחלוף 45 ימים ממועד מתן פסק הדין; וכי ממילא לא נמצאה עילה למתן ארכה. יוער כי בית המשפט עיכב את החזר הסכום המופקד לידי המשיבים עד ליום 10.5.2016. הבקשה שלפניי וטענות הצדדים 3. מכאן הבקשה שלפנינו שבצידה הוגשה בקשה למתן סעד ארעי של הותרת הסכום המופקד בקופת בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, בית המשפט כלל לא התייחס בפסק הדין לכך שמכוח תקנה 371(א) לתקנות למבקשים קיימת זכות לחילוט העירבון "במסלול ישיר" מבלי שיידרשו להגיש תביעה. נטען כי גם אם היה בסמכות בית המשפט לקבוע מתווה של תביעה למימוש הסכום המופקד, אין הוא מוסמך לשלול את אפשרות המבקשים לבקש את חילוט הכספים מכוח התקנה האמורה. לחלופין נטען כי הסכום שהופקד הוא בבחינת "ערבות" שבה מדברת תקנה 371(ג), וכי ומכוחה של תקנה זו עומד לרשות המבקשים פרק זמן של 6 חודשים להגשת תביעה בגין נזקים נטענים שנגרמו כתוצאה ממתן הסעד הזמני שלהבטחתו הופקדה הערבות, שבמהלכם לא מוחזרת ערבות. 4. ביום 10.5.2016 הוריתי כי הסכום שהופקד יוותר בקופת בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה אחרת ועל קבלת תשובת המשיבים. בתשובתם טענו המשיבים כי פסק הדין התווה את הדרך למימוש הסכום המופקד, היינו הגשת תביעה בתוך 45 ימים; כי זהו "הסדר ממצה" לעניין זה; כי המבקשים כשלו מלפעול במתווה האמור; וכי לפיכך יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערער. עוד נטען כי אין לראות בסכום המופקד משום עירבון שכן השובר ששולם על ידי המשיבים והגדרת המזכירות בתיק הכספים אינם תואמים את הפרקטיקה המקובלת בעניין עירבון; וכי החלטות בית המשפט המחוזי השונות לא התייחסו לכספים אלה כעירבון. בצד זה טוענים המשיבים כי אף אם הסכום המופקד עולה בגדר עירבון, לא היה מקום להורות על חילוטו. כך, שכן המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי עיכוב ביצוע פסק הדין גרם להם לנזק כפי שנדרש לפי תקנה 371(א). כמו כן נטען כי בקשתם החלופית של המבקשים למתן ארכה להגשת תביעה הוגשה ללא נימוקים ולפיכך דינה היה להידחות. לבסוף נטען כי טענות המבקשים מכוונות עצמן למנגנון מימוש הערובה שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שעליו לא הגישו המבקשים בקשת רשות לערער. דיון והכרעה 5. ההחלטה נושא הבקשה שלפנינו היא "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק הדין ובמרכזה השגתם של המבקשים על שלילת האפשרות לחילוט עירבון – שנעשתה במסגרת ההחלטה נושא הבקשה ולא בפסק הדין; ועל דחיית בקשתם החלופית להארכת מועד. החלטה זו אינה נוגעת לחיוב עצמו בפסק הדין ועל כן ניתן לערער עליה לאחר קבלת רשות (וראו: בר"ם 8974/15 מוסקוביץ, אזרואל – משרד עורכי דין נ' גרוסמן, פסקה 5 (13.4.2016); חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי 106-104 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי)). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. ערבות ועירבון – תשתית נורמטיבית בערכאה הדיונית 6. תקנה 364 לתקנות עניינה בסוגי הערובות הכספיות שעל בית המשפט לדרוש בעת שניתן סעד זמני. בשל חשיבות תקנות 364(א)-(ג) לדיוננו נביאן כלשונן: ערבות ועירבון (א) בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) בית המשפט רשאי לצוות על הפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות הענין; בית המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות הענין צודק וראוי לפטור מהפקדת העירבון. (ג) סכום העירבון לא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; בית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום העירבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן עירבון אחר. [...] הנה, מתקנה 364(א) נובע כי מתן סעד זמני בערכאה הדיונית מותנה בראש ובראשונה בהפקדת התחייבות עצמית וערבות. על אף זאת, בית המשפט רשאי לפטור מהפקדת הערבות אם שוכנע כי "הדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שירשמו" (וראו רע"א 3847/10 לחאם נ' לחאם, פסקה 20 (10.10.2010)). 7. נעמוד בקצרה על ההבחנה בין התחייבות עצמית לבין ערבות. התחייבות עצמית היא "התחייבות בכתב של החייב לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב" (תקנה 1 לתקנות). לעומתה, ערבות היא "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי", לרבות ערבות בנקאית (תקנה 1 לתקנות; סעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967). בעוד שהתחייבות עצמית היא התחייבות החייב עצמו, ערבות היא התחייבות צד שלישי (לרבות ערבות בנקאית אוטונומית) לקיום חיוב, והיא משלימה את ההתחייבות העצמית על ידי העמדת קרן חלופית לפירעון הפיצויים שהחייב עשוי להתחייב בהם אם לא יעמוד בכך בעצמו. 8. נוסף על אלה מסמיכה תקנה 364(ב) רישה את בית המשפט להורות גם על הפקדת עירבון כתנאי לעיכוב הביצוע, בנוסף להתחייבות העצמית ולערבות שתופקדנה במצב הדברים הרגיל (למעט במקרים של מתן סעד זמני במעמד צד אחד, שאז ככלל יורה בית המשפט על הפקדת עירבון אלא אם שוכנע "כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין" – תקנה 364(ב)). הגדרת עירבון בתקנות היא "ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי [...] לרבות ערבות בנקאית" (תקנה 1). כלומר, בעוד שערבות היא התחייבות לקיום חוב בלבד – עירבון הוא בטוחה חפצית של ממש, המופקדת בקופת בית המשפט. 9. אף דרך המימוש של הערבות והעירבון שונה, כאמור בתקנה 371: חילוט עירבון; החזרת ערבות ועירבון (א) פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם. (ב) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר. (ג) לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ד) הופקד עירבון ולא חולט או חולט מקצתו – תוחזר יתרת העירבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני; הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט העירבון, רשאי בית המשפט לעכב את החזרת העירבון עד למתן החלטה בבקשה. כעולה מתקנה זו, בית המשפט יורה על חילוט העירבון אם נוכח כי נגרם למבקש החילוט נזק כתוצאה ממתן הסעד הזמני; וכי הבקשה למתן סעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין (לפי שנקבע בפסיקתנו, על המבקש חילוט עירבון לעמוד ברף הוכחה מינימלי בעניין הוכחת התקיימות הנזק, והוא אינו נדרש להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו: ע"א 954/15 י.ע דן סנטר ב.ב שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ, פסקה 9 (30.3.2016) (להלן: עניין דן סנטר); רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727, 732 (2003) (להלן: עניין גדנסקי)). לאחר זאת לא יידרש מבקש החילוט לנקוט הליך נוסף. לעומת זאת, כדי לממש את הערבות יש להגיש בקשה לפיצויים במסגרת ההליך שבו ניתן הסעד הזמני או להגיש תובענה חדשה לפי כל דין "בגין נזק שנגרם עקב מתן הצו הזמני" (תקנה 371(ב)). במסגרת הבקשה או התובענה יש להוכיח את הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני, אך אין צורך להראות כי הבקשה למתן סעד זמני לא הייתה סבירה (עניין דן סנטר, פסקה 9). 10. הבדל נוסף נוגע למסגרת הזמנים למימושן של כל אחת מן הערובות. כאשר עסקינן בעירבון, לניזוק מן הסעד הזמני עומדים 60 ימים לצורך פירעון העירבון. אם לא יחולט העירבון בפרק זמן זה, כולו או מקצתו, יוחזר העירבון למבקש הסעד הזמני. זאת למעט אם בקשת החילוט הוגשה בתוך 60 ימים, שאז רשאי בית המשפט לעכב את החזרת העירבון עד להחלטה בבקשה (תקנה 371(ד)). לעומת זאת, לצורך מימוש ערבות עומדים לרשות הניזוק 6 חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני שבמהלכם נותר כתב הערבות בידי בית המשפט. בצד זה לבית המשפט מסורה הסמכות לקבוע מועד אחר להחזרת הערבות "אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 371(ג)). 11. לבסוף, הערבות והעירבון נבדלים גם מבחינת שיעורם. על פי התקנות, ברירת המחדל היא כי סכום העירבון לא יעלה על 50,000 ש"ח, וניתן להגדילו מעבר לסכום האמור אם ראה בית המשפט "שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו [...]" (תקנה 364(ג) לתקנות). להבדיל, ערבות יכולה להיות בכל סכום שהוא, בהתאם לשיקול דעת בית המשפט (רע"א 2854/16 שיל"ת תמ"א 38 בע"מ נ' חברת זערורה קסדר נדל"ן בע"מ, פסקה 7 (7.6.2016)). 12. עינינו הרואות כי מדובר בערובות שונות בטיבן ובעצמתן: עירבון מאפשר לנפגע להיפרע באופן מיידי ופשוט יחסית בגין הנזקים שגרם הצו הזמני וזאת על ידי חילוטו הישיר. לפיכך נודעת לו חשיבות בהרתעת מתדיינים מהגשת בקשות לסעדים זמניים מטעמים פסולים, בפרט שעה שאלו מוגשות במעמד צד אחד (רע"א 1925/16 בנימין נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 4 (24.4.2016); עניין גדנסקי, בעמ' 732). לעומת זאת, מימוש ערבות יכול שיחייב הליך נפרד החורג מן ההתדיינות המשפטית הישירה, באופן שמטיל נטל נוסף על הניזוק (וראו הערעור האזרחי, בעמ' 376-374). על רקע ההבדלים האמורים בין עירבון לבין ערבות עמד בית משפט זה לא פעם – בעיקר בקשר לערבות בנקאית אשר על פי התקנות יכולה לשמש הן כערבות, הן כעירבון (תקנה 1 לתקנות) – על החשיבות שבהבהרת סוג הערובה הנדרשת במסגרת ההחלטה הראשונית המורה על הפקדתה: "הבדלים אלו מצריכים הבחנה חדה בין קביעת בטוחה מסוג ערבות לבין קביעת בטוחה מסוג ערבון. בעניין זה עלולה להתעורר בעיה כאשר מדובר בערבות בנקאית, אשר כפי שראינו עשויה לבוא הן בגדר ערבות והן בגדר ערבון. אם התנה בית המשפט את מתן הסעד הזמני בהפקדת 'ערבות בנקאית', בלא לפרש איזה תפקיד אמורה הערבות הבנקאית למלא, עלולה בסוף הדרך להתעורר השאלה כיצד מסווגת הבטוחה. זאת, שכן אם יפקע הסעד הזמני והנתבע יבקש מימוש של הבטוחה, תהיה חשיבות לסיווג על מנת לקבוע האם ניתן לנקוט הליך של חילוט ערבון" (רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, פסקה 9 (21.4.2009); ראו גם: רע"א 3875/13 סאלח נ' חברת ניב אל בע"מ, פסקה 11 (9.12.2013); רע"א 5481/12 גרינבוים נ' ביאלסטוצקי, פסקה 5 (30.8.2012); עניין גדסקי, בעמ' 731; רע"א 11964/04 צפי פרופיל חן (1983) בע"מ נ' אזולאי, פ"ד נט(6) 350, 356 (2005)). בערכאת הערעור 13. דיוננו עד כה עסק בהסדר הנוהג בערכאה הדיונית. על מתן סעד זמני בערכאת הערעור לרבות עיכוב ביצוע – כפי שניתן בהליך נושא בקשה זו – חלה תקנה 467(ב) לתקנות. לפי תקנה זו, לאחר שהוגש ערעור רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה שעליה מערערים או על מתן סעד זמני בקשר אליה "למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו". תקנה 467(ג) מוסיפה וקובעת כי הוראות תקנה 364(א)-(ד) יחולו על מתן סעד זמני ועל עיכוב ביצוע פסק דין בערכאת הערעור "בשינויים המחויבים לפי העניין". מכאן, כי ההסדרים הנוגעים להפקדת ערובות כספיות בערכאת הערעור זהים – אלא אם נמצא שינוי מחויב – להסדרים הקיימים בערכאה הדיונית. יוער כי בית משפט זה החיל בעבר גם את תקנה 371 שעניינה דרך מימוש ערובות ביחס לסעדים זמניים בערכאת הערעור (וראו: עניין דן סנטר; בע"ם 7294/14 פלונית נ' פלונית (2.2.2016); ע"א 7087/14 אבידר נ' החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון) בע"מ, פסקה 3 להחלטתה של הרשמת ל' בנמלך (14.2.2016). לגישה שונה טרם התקנת תקנה 467(ג) ראו רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2) 562 (2003)). מן הכלל אל הפרט 14. לצורך הכרעה בבקשה שלפנינו יש לקבוע תחילה כיצד יש לסווג את הסכום שהופקד. כאמור, הכלל הוא – וזוהי דרך המלך – כי מתן סעד זמני יותנה בהמצאת ערבות מספקת (בצד התחייבות עצמית). זאת, אלא אם ראה בית המשפט לפטור את מבקש הסעד הזמני מהפקדת ערבות אם סבר שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שירשמו. בענייננו, בית המשפט לא ציין בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני כי הוא פוטר את המשיבים מהפקדת ערבות. כמו כן בהחלטה זו קבע בית המשפט את הסכום המופקד על סך הגבוה מהסכום המנוי בתקנה 364(ב), הנוגע לעירבון, וזאת ללא נימוק מיוחד. לאחר מכן בפסק הדין קבע בית המשפט כי מימוש הערובה – הגם שכינה אותה "העירבון" – ייעשה בדרך של הגשת תביעה, שכמוסבר לעיל היא אחת הדרכים המנויות בתקנות למימוש ערבות (להבדיל מעירבון שמימושו הוא בחילוט). נוכח אלה, ועל אף שהסכום המופקד הוא בטוחה חפצית המאפיינת עירבון, מסקנתי היא כי יש לראות את הסכום המופקד כערבות (ראו עניין דן סנטר והשוו רע"א 9430/11 גרינבוים נ' ביאליסטוצקי, פסקה 4 (9.5.2012)). 15. בצד זאת, סבורני כי היה מקום לקבל את בקשת המבקשים להארכת המועד להגשת תביעתם. לא התבהר מההחלטה מדוע לא ניתן לחרוג ממסגרת 45 הימים שנקצבו בפסק הדין, כאשר הדין מלכתחילה קובע לוח זמנים של 6 חודשים להגשת התביעה. לפיכך – אף מבלי להכריע בשאלה אם בית המשפט היה רשאי לכתחילה לקבוע מועד קצר יותר מזה שקבוע בתקנות – בשים לב לחוסר הבהירות שהיא פועל יוצא של ההחלטות האמורות ועל מנת שלא לקפח את המבקשים, מצאתי להאריך את המועד להגשת תביעת המבקשים ב-45 ימים מיום מתן פסק דיננו כפי שהתבקש, עד ליום 7.9.2016 (וראו רע"א 1176/09 וורד נ' סולניר בע"מ, פסקה 5 (7.5.2009)). סוף דבר, הערעור מתקבל כאמור בפסקה 15. הסכום המופקד יוותר בקופת בית המשפט עד לחלוף התקופה האמורה. ככל שלא תוגש תביעה על ידי המבקשים בתקופה זו – הסכום המופקד יוחזר למשיבים. אם תוגש תביעה במהלך התקופה – ייקבע גורל הסכום המופקד על פי ההחלטות שתתקבלנה בגדר אותה תובענה. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך של 8,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשע"ו (‏24.7.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16037800_M04.doc אח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il