בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 378/99
ע"פ 472/99
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופט י. טירקל
כבוד
השופט ע. זועבי
המערערת
בע"פ 378/99 : מדינת ישראל
והמשיבה
בע"פ 472/99:
נ
ג ד
המשיבה
בע"פ 378/99: חי (חיים) בן אהרון שמעוני
והמערער
בע"פ 472/99:
ערעורים
על פסק דין בית המשפט
המחוזי
בבאר שבע מיום 9.12.98 בתיק
546/96
שניתן על ידי כבוד השופטים
ג.
גלעדי, ב. אזולאי. ח. עמר
בשם
המערערת: עו"ד אלון אינפלד
בשם
המשיב: עו"ד אלי ביתן
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. המערער בע"פ 472/99 הורשע בבית המשפט
המחוזי בבאר שבע בביצוע עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) בחוק העונשין
תשל"ז - 1977 (להלן - החוק) וכן בעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק.
בית המשפט המחוזי השית עליו עונש מאסר לתקופה של שלש שנים, מתוכן שנה וחצי לריצוי
בפועל (בניכוי תקופת המעצר) והיתרה על תנאי. המערער משיג לפנינו הן על הרשעתו והן
על חומרת עונשו. בע"פ 378/99 משיגה המדינה על קולת העונש.
הכרעת הדין
2. בפתח הכרעת הדין תאר בית המשפט את השתלשלות
האירועים ככל שלא הייתה כל מחלוקת עובדתית לגביה, בין גרסת הנאשם לבין גרסת
המתלוננת. ואלו הם עיקרי הדברים: הנאשם פירסם מודעה בעיתון מקומי על פיה ביקש
ליצור קשר רציני עם אשה. המתלוננת נענתה למודעתו של הנאשם במכתב ובין השניים נוצר
קשר טלפוני שהוביל למספר פגישות ביניהם. בפגישותיהם היה אוסף הנאשם את המתלוננת
ברכבו והיא הייתה יושבת במושב האחורי מתוך כוונה למנוע מן הבריות לחשוב שהיא בת
זוגו, שכן טרם התגרשה אז מבעלה. השניים נהגו לנסוע לאזור הקאנטרי קלאב שהיה נטוש
בשעות הערב וכשהיו מגיעים הייתה המתלוננת עוברת לשבת במושב הקדמי והשניים היו
משוחחים. בתום פגישתם היה מחזיר הנאשם את המתלוננת סמוך לביתה.
יום לפני האירוע נשוא כתב האישום יצאו הנאשם והמתלוננת
לבילוי בקניון באשקלון במהלכו ניסה הנאשם לחבק ולנשק את המתלוננת והיא סירבה לשתף
פעולה ואמרה לו "לא בפורום הזה". מששמו פעמיהם חזרה הביתה סטה הנאשם מן
הדרך אל חוף הים באשקלון. המתלוננת כעסה על כך ונזפה בו על שאינו מתייעץ עמה באשר
ליעד הנסיעה. בחוף הים, בהיותם במכונית, התחבקו והתנשקו השניים עד שביקשה המתלוננת
להפסיק והם נסעו הביתה.
למחרת היום אסף הנאשם את המתלוננת ממקום עבודתה, כפי שסיכמו
ביניהם קודם לכן; גם הפעם סטה הנאשם מכיוון הנסיעה המתוכנן וכשנזפה בו שוב
המתלוננת על כך, אמר לה כי ברצונו להראות לה את מקום עבודתו. משהגיעו למוסך שבו
עבד הנאשם כצבעי רכב ירדו השניים מן המכונית ונכנסו למוסך והנאשם ערך למתלוננת
סיור בין תחנות העבודה במוסך. תוך כדי הסבר על עבודתו חיבק הנאשם את המתלוננת
ונישקה עד שהיא ביקשה כי יפסיק ושאלה כיצד הוא מסוגל לעשות את זה בתנאים כאלה.
הנאשם השיב למתלוננת כי יותר נעים במשרד שבמוסך והציע כי השניים יפנו לשם.
בשלב זה של ההתרחשויות, כך מציין בית המשפט בהכרעת דינו,
קמה מחלוקת בין גרסאותיהם של הנאשם והמתלוננת. בית המשפט מתאר בהכרעת דינו את טיבה
של המחלוקת:
"המתלוננת
העידה, כי הנאשם משך את ידה, ובכוח גרר אותה אל תוך המשרד. במשרד היה שולחן שהיה
צמוד לקיר. הנאשם דחף את המתלוננת אל השולחן, וכאשר התישבה על השולחן, הסיר הנאשם
בכוח את מכנסיה ותחתוניה (רק מרגל אחת), פשט את מכנסיו ובעל אותה, כאשר הוא עומד
והיא יושבת על השולחן.
גרסת
הנאשם היא, שהשניים נכנסו למשרד. המתלוננת לא התנגדה למעשיו, אדרבא, היא שיתפה
איתו פעולה ופשטה בעצמה את בגדיה והנאשם בעל אותה. לאחר קיום יחסי המין, התלבשו
השניים יצאו מן המוסך ונסעו במכונית הנאשם...."
בית המשפט נמנע מלציין איזוהי הגרסה - מבין השתיים - האמינה
עליו.
בהמשך הכרעת הדין קבע בית המשפט כי הסוגיה העיקרית שבמחלוקת
היא אם מעשה הבעילה היה בהסכמת המתלוננת - כפי שטוען הנאשם, או למרות התנגדותה -
כגרסת המתלוננת; על מנת להגיע להכרעה ברורה בסוגיה זו נדרש בית המשפט לבחון את
מערכת היחסים שבין השניים - על שלביה השונים.
3. המסקנה הראשונה אליה הגיע בית המשפט היא שבכל
תקופת ההיכרות בין השניים הבהירה המתלוננת לנאשם שאין היא רוצה בקיום יחסי מין
עמו. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט על עדותו של הנאשם אשר העיד, בין היתר, כי
במכתבה אליו כתבה לו המתלוננת כי היא מעונינת ביחסי ידידות בלבד; כן העיד כי לאחר
שהתנשקו בפעם הראשונה אמרה לו המתלוננת "שהנשיקה לא הייתה צריכה להיות";
ועוד העיד הנאשם כי בעת שחיבק ונישק את המתלוננת במהלך הבילוי המשותף באשקלון אמרה
לו "לא בפורום הזה" ואף בהמשך אותו הערב, בעת שהיו בחוף הים והנאשם
חיבקה ונישקה, ביקשה ממנו המתלוננת כי יפסיק ואמרה לו כי "מוקדם מדי".
מסקנה נוספת אותה הסיק בית המשפט לאחר ששקל את הראיות
שהובאו בפניו היא כי המתלוננת לא הסכימה למעשה הבעילה. בית המשפט נימק את מסקנתו
זו, בין היתר, בהתנהגותה המתנכרת של המתלוננת כלפי הנאשם קרי, המנעותה מלשוחח עם
הנאשם בעת שהסיע את המתלוננת חזרה לביתה לאחר האירוע, התנהגות המעידה - כך קובע
בית המשפט - על כעסה של המתלוננת כלפי הנאשם, כעס שאין להבינו אם יחסי המין היו
בהסכמתה. כן סמך בית המשפט מסקנתו זו על עדותם של בנה של המתלוננת, אחותה וגיסה,
עדויות שמהן עולה כי המתלוננת סיפרה אודות המקרה זמן קצר לאחר התרחשותו - עוד
באותו הערב; כן העידו בני משפחתה אודות תגובותיה של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע -
כי הייתה מפוחדת ופרצה בבכי נסער. זאת ועוד, בית המשפט מבסס את מסקנתו זו אף על
דברי הנאשם עצמו, בעימות שנערך בינו לבין המתלוננת, מהם עולה כי בעת שהיו במוסך
אמרה לו המתלוננת שזה "מוקדם מידי" ו"שהמקום איננו מתאים",
דברים המעידים על חוסר הסכמתה.
לבסוף קבע בית המשפט בהכרעת דינו כי הנאשם הביא את המתלוננת
אל המוסך בכוונה לקיים עמה שם יחסי מין על אף שהבהירה לו במהלך פגישותיהם הקודמות
כי איננה מעונינת בכך. יתר על כן, בית המשפט קבע כי אף באותו ערב הביעה המתלוננת
התנגדות והנאשם אטם את אוזניו לאי הסכמתה והשיב לה תשובות סתמיות כגון שבגילם אין
כזה דבר "מוקדם מדי" ושהמשרד שבמוסך מתאים יותר כי יש בו שולחן. תשובות
אלה של הנאשם היו בבחינת "תירוצים שלא ממין העניין", ובית המשפט קבע כי
אצל הנאשם קמה "מודעות של ממש" להתנגדותה של המתלוננת.
הערעור
4. הסניגור המלומד טען לפנינו שתי טענות עיקריות.
טענתו האחת היא כי בית המשפט קמא נמנע כמעט כליל מלהתיחס לגרסת המתלוננת באשר
להתרחשויות בעת שהותם של הנאשם והמתלוננת במוסך. הסניגור הצביע על סתירות שונות
בין גרסת המתלוננת כפי שנמסרה במשטרה לבין עדותה בפני בית המשפט קמא, סתירות אשר -
כך לטענתו - התעלם מהן בית המשפט בהכרעת דינו ויש בהן להביא לקריסת גרסתה של
המתלוננת ולזיכויו של הנאשם. טענתו האחרת של הסניגור קשורה בטענה הראשונה, והיא כי
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי חסרה למעשה ממצא באשר להתרחשויות שבתום הסיור
במוסך, תוך הכרעה במחלוקת שנתגלעה בין גרסת הנאשם לבין גרסת המתלוננת בעניין זה. בא
כוח המשיבה ניסה לשכנענו כי משקבע בית המשפט קמא ממצא מפורש בדבר חוסר הסכמתה של
המתלוננת לא נדרשה עוד קביעה מפורטת ומדויקת באשר לאופן התרחשות מעשה העבירה.
5. לאחר שעיינו היטב בהכרעת דינו של בית המשפט
קמא, במוצגים ובעדויות שהובאו לפניו, ובטיעוני בעלי הדין, מצאנו כי הדין הוא עם
המערער. בית המשפט אכן נמנע כמעט כליל מלהתיחס לגרסתה של המתלוננת ביחס לעובדות
שבמחלוקת, וזאת מלבד לעניין הסרת הבגדים. לעניין זה העדיף בית המשפט את גרסתה של
המתלוננת כי הנאשם הסיר מעליה את בגדיה, על פני גרסתו של הנאשם. כך, לא קבע בית
המשפט בפסק דינו ביחס לגרסת המתלוננת אם שיתפה פעולה עם הנאשם עת שחיבק ונישק אותה
בתום הסיור במוסך. המתלוננת העידה לעניין זה, בחקירה ראשית, כי הנאשם חיבק אותה
ומשך אותה בכוח (עמ' 6 שורה 24), אולם בחקירתה הנגדית הציגה המתלוננת גרסה מבולבלת
כאשר פעם היא אומרת כי היא שיתפה פעולה עם הנאשם - חיבקה ונישקה אותו (עמ' 22 שורה
27, עמ' 26 שורה 18-19), ופעם היא אומרת " קרוב לודאי שלא חיבקתי אותו"
(עמ' 23 שורה 22) ו- "לא יכול להיות שנישקתי אותו" (עמ' 23 שורה 24).
עניין נוסף אשר התעורר בעדותה של המתלוננת ואף לגביו נמנע בית המשפט לקבוע ממצא
הוא עניין תנוחת הבעילה. המתלוננת העידה כי הנאשם הושיב אותה על השולחן במשרד
שבמוסך, פשט את בגדיה התחתונים ופיסק את רגליה בכוח. משהציג הסניגור למתלוננת את
הבעייתיות שבגרסת "תנוחת הישיבה" שינתה המתלוננת את גרסתה והעידה כי
מעשה הבעילה נעשה בעמידה, וכי הנאשם העמיד אותה בכוח לשם עשייתו (עמ' 31 משורה
14). קביעת ממצאים חד משמעיים בעניינים אלו (ואחרים) הייתה מקימה בידי בית המשפט
ראיות ישירות למעשה העבירה או לחילופין עדות לכך שהמעשה לא התהווה לכלל עבירה. עם
זאת, בית המשפט לא התעלם מטענותיו של הסניגור המלומד באשר לסתירות שנתגלו בגרסתה
של המתלוננת וקבע כי אף שיש בהן כדי לפגום במידה מסוימת במהימנותה, ניתן להסביר את
הסתירות הנטענות באישיותה המופנמת של המתלוננת וברתיעתה מחשיפת פרטים אינטימיים;
אך הוא לא נכנס לעובי הקורה של הטענות והוא נתן משקל יתר להתנהגותה של המערערת
לאחר האירוע כתחליף לניתוח מדוקדק של הראיות.
6. בהעדר התיחסות, בנסיבות העניין, לגרסתה של
המתלוננת, חסרה בהכרעת דינו של בית המשפט קמא ראיה ישירה למעשה העבירה. בית המשפט
אכן נמנע מלקבוע ממצא באשר להתרחשויות שארעו בתום הסיור שנערך במוסך ומסקנתו אודות
חוסר הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי מין עם הנאשם מבוססת בעיקרה על עדותו של
המערער. יחד עם זאת, לא נתקבלה עדות המערער במלואה ויוצא מכאן, כי הרשעת הנאשם
בהכרעת הדין מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות שמהן למד בית המשפט על חוסר הסכמה מצד
המתלוננת לקיום יחסי מין. אכן, אף אם בנסיבות העניין לא הוסר החשד כי הנאשם בעל את
המתלוננת בניגוד לרצונה, לא שוכנענו, כי במקרה זה, די בראיות הנסיבתיות, כדי לבסס
הרשעה.
7. הערעור הופנה גם כנגד ההרשעה בעבירה של הדחה
בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק. בעניין זה בחן בית המשפט את הודעתו של גרושה
של המתלוננת במשטרה (להלן - העד), ואמנם לא היה מוכן לקבל כי הנאשם הציע פיצוי
כספי למתלוננת אם תחזור בה מתלונתה, אולם גרסה זו תאמה את עדותו של העד לפני בית
המשפט, בשתיהן דבק בגרסתו כי הנאשם ביקש ממנו לפנות אל המתלוננת ולנסות להשפיע
עליה שתבטל את התלונה. בית המשפט קבע כי הוא מעדיף עדות זו על פני עדותו של הנאשם
ולא מצאנו עילה להתערב בקביעה זו כשלעצמה.
עם זאת, מצאנו כי לאור זיכויו של הנאשם מן העבירה העיקרית
שיוחסה לו נותר ספק אם התגבשה בלבו הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה לפי סעיף
245(א) לחוק (ראה סעיף 248 לחוק).
לאור כל האמור לעיל, דין הערעור בע"פ 472/99 להתקבל.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מתבטל ואנו מזכים מחמת הספק את המערער
מהעבירות שיוחסו לו. ממילא מתיתר הצורך לדון בערעורים ככל שאלה נוגעים למידת עונשו
של המערער.
המשנה
לנשיא
השופט י' טירקל:
אני מסכים לנימוקיו של חברי הנכבד, המשנה
לנשיא ש' לוין, ולתוצאה שאליה הגיע.
בשולי דבריו רואה אני חובה לעצמי להעיר על
ענין אחד שעליו עמד בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין שנתן. לפי שיטתו לא היה בא כוח
המערער רשאי להציע "הסבר פסיכולוגי להתנהגות המתלוננת" משום
ש"אבחנה פסיכולוגית או הסבר פסיכולוגי צריכים לבוא מפי מומחה לדבר ולא מפי
עורך דין". לפיכך היה עליו להביא "עד מומחה בתחום הפסיכולוגיה או
הפסיכיאטריה".
מבלי לקבוע כללים, מסופקני אם התנהגותה של
המתלוננת בפרשה שלפנינו הצריכה "אבחנה פסיכולוגית" ואם הסברו של הסניגור
- שכונה "הסבר פסיכולוגי" - חרג מגדר ההסברים שבהגיון שאותם שוקלים בתי
המשפט, דבר יום ביומו, מבלי להזקק לחוות דעת מקצועיות.
ש ו פ ט
השופט ע. זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום ז באב תשנ"ט (20.7.99).
המשנה לנשיא ש ו
פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99003780.B05
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: מדינת
ישראל
נגד
המשיב: חיים
שמעוני
תאריך הישיבה: '
ב ה"
(00.00.00)
בשם
המערער: עו"ד פרקליטות המדינה
בשם המשיב: עו"ד ביתן אלי