חמדני משה נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3779/94 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערער: חמדני משה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 24.5.96 בת"פ 192/90 שניתן על ידי כבוד השופט פריש בשם המערער: עו"ד א' סבן-ארואטי בשם המשיבה: עו"ד נ' גרנות פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הועמד לדין בגין סדרה של מעשים אשר ביצע, על פי הנטען, על רקע מערכת היחסים הסבוכה בינו לבין המתלוננת, שעבדה במחלקת הגביה העירונית אותה ניהל. מהאישום הראשון, החמור מכולם, איום ברצח - זוכה המערער בבית המשפט המחוזי, ואין על כך ערעור לפנינו. בגין האישום השני, הורשע המערער בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), במקום בעבירה של סחיטה באיומים בה הואשם בכתב האישום. באישום השלישי הורשע המערער בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין. בית המשפט קמא דן את המערער לארבעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע תוך שלוש שנים מיום מתן פסק הדין (24.5.94), וכן הטיל עליו קנס בסך 1,500 ש"ח. תקופת התנאי נסתיימה זה מכבר, והערעור שלפנינו מופנה אך כנגד הרשעתו של המערער בעבירות שפורטו לעיל. 1. המערער עובד בעיריית יבנה משנת 1977, ומשנת 1981 משמש כמנהל מחלקת הגבייה בעירייה. המתלוננת, צעירה ממנו בשנים רבות, החלה לעבוד במחלקת הגבייה בספטמבר 1984. בספטמבר 1986 התגרש המערער מאשתו, ובמועד כלשהו לאחר מכן, נרקם קשר רומנטי בינו לבין המתלוננת. בתקופה בה היו בקשר, העניק המערער למתלוננת הטבות שונות במקום העבודה. כך, למשל, נהגה המתלוננת להגיע לעבודה בשעה 08:00 במקום בשעה 07:30, נרשמו לה שעות נוספות מעבר לשעות שבהן עבדה בפועל, ומידי פעם יצאה לסידורים בשעות העבודה. המתלוננת נהגה להיכנס למשרדו של המערער ללא כל הגבלה, גם כאשר הוא היה עסוק. המערער עשה מאמצים רבים כדי לשכנע את המתלוננת להינשא לו, אך המתלוננת לא נענתה לו. בדחותה את נסיונות השכנוע שלו, תירצה בפניו המתלוננת את סירובה להינשא לו בכך שהיא מתקשה לספר להוריה האדוקים ולמשפחתה שהיא עומדת להיכנס לעול הנישואין עם אדם גרוש, מבוגר ממנה בשנים רבות ומטופל בשלושה ילדים. המתלוננת אכן לא סיפרה לבני משפחתה על הקשר שנרקם בינה לבין המערער, אך בעדותה בבית המשפט הודתה, כי מעבר לכך - מעולם לא חשבה ברצינות על אפשרות של נישואין למערער. בסוף חודש אפריל 1989 הכירה המתלוננת את מי שלימים היה לבעלה, ובסמוך לכך, חל משבר ביחסי המתלוננת והמערער, שעמד ברקע לעבירות שיוחסו למערער. באשר לנסיבות בגינן פרץ המשבר, דחה בית המשפט קמא את גירסת המערער, כי היה זה הוא אשר החליט לנתק את קשריו עם המתלוננת, וזאת לאחר שהבין ממנהל מחלקת כוח אדם בעירייה, שהמתלוננת אינה מתכוונת להינשא לו. לגירסתו, המתלוננת התקשתה להשלים עם הפרידה ביניהם, והפצירה בו כי יחזרו להיות בקשר, אך הוא סירב, ובראשית מאי כבר יצר קשר עם בחורה אחרת. לפי הטענה, על רקע התעקשותו לנתק עמה קשר, החלה המתלוננת לנקוט בפרובוקציות נגדו, שכתגובה להן ביצע הוא שורה של מעשים בגינם הועמד לדין. השופט קמא העדיף את גירסת המתלוננת, לפיה, משעה שנודע למערער שהיא יוצאת עם חבר חדש, הפך יחסו אליה שלילי ועוין. על כעסו של המערער על המתלוננת למד השופט בעיקר מן האירועים בגינם הועמד המערער לדין, ומעדויותיהם של מספר עדים אשר תארו את התפרצותו וכעסו של המערער משנודע לו כי המתלוננת מצאה חבר (עדויותיהם של החבר צבי משה, המתלוננת עצמה וקרובה העד נסימי). על רקע ההשתלשלות העובדתית שתוארה לעיל, בחן השופט קמא את האירועים נשוא האישומים השונים וקבע את מסקנותיו המרשיעות. הכרעת דינו של בית המשפט קמא 2. בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שנודע למערער כי המתלוננת עזבה אותו ויש לה חבר אחר, הוא הפיץ בקרב בני משפחתה תצלומים שבהם נראתה המתלוננת בחברתו כששניהם לבושים בבגדי-ים על החוף. המערער סיפר לקרובי משפחתה של המתלוננת כי קיים עימה יחסי מין, וכי היא ביצעה הפלה שהוא מימן. בת דודתה של המתלוננת, העדה מוסאי, העידה כי באחד הימים הגיע המערער לביתה ומסר לה מעטפה ובה תצלומים שלו ושל המתלוננת בבגדי-ים. הוא הסביר לה את מעשהו בכך שהוא רוצה שכל משפחתה של המתלוננת תדע מי היא, והוסיף כי המתלוננת עשתה הפלות שבעבורן שילם 1,000 ש"ח. לאחיה של המתלוננת נשלחה מעטפה עם תצלומים מאותו סוג, אליהם צורף מכתב מן המערער (ת16/) שזה לשונו: "למר אפרים יצחק פור, רצ"ב מספר תמונות שיעידו על מעשיה של אחותך שמכחישה הכל ומנסה לעשות מכולם מטומטמים. תמונות אחרות ומכתבים ואישורים רפואיים מגניקולוג ימסרו כבר לבית הדין. לידיעתך. משה". (ההדגשות שלי - ד.ב.) בית המשפט קיבל את עדויותיהם של קרובי המשפחה כמהימנות, ועל יסוד עדויות אלה קבע את ממצאיו ומסקנותיו. המערער טען כי הפיץ את התמונות והמכתב, לאחר שהמתלוננת התפרצה בצעקות למשרדו, הכחישה את סיפורו בענין היחסים שקיימו, וטענה שהוא מדמיין וחולה נפש. הוא אישר כי עוד באותו מעמד אמר למתלוננת כי בכוונתו לשלוח את התמונות, וכן לפנות לבית הדין הרבני, על מנת שיחייבה לעשות בדיקה בה יוכח כי קיימו יחסי מין. גירסתה של המתלוננת היתה, כי הם מעולם לא קיימו יחסי מין מלאים. המתלוננת אישרה, כי באחד מימי ראשית חודש יולי 1989, היא נכנסה למשרדו של המערער ודרשה ממנו להפסיק לשלוח לה מכתבי התראה ולהטריד את בני משפחתה, ואף התבטאה כלפיו כי הוא מדמיין וחולה רוח. עם זאת, לטענתה, אמרה לו דברים אלה אחרי שהוא אמר לה "שיפנה לבית דין ושלא אצליח להתחתן" (עמ' 94 לפרוטוקול). לפיכך, ציינה באוזניו, כי לא היתה ביניהם "מערכת יחסים כזאת שהוא יכול לתבוע אותי", אך הוא חזר ואמר לה שהם ייפגשו בבית הדין. השופט קבע, כי גירסתה של המתלוננת לגבי טיב יחסיה עם המערער מקובלת עליו, וכי טענתו של המערער, לפיה פעל כפי שפעל כדי להוכיח לבני משפחתה שהוא לא מדמיין, היא טענה חסרת-שחר. השופט קבע, כי הפצת התצלומים בידי המערער נועדה להעניש את המתלוננת על כך שהפרה את הקשר איתו. הוא הוסיף, כי בעשותו כן, ידע המערער שהמתלוננת ביקשה להסתיר את יחסיה עמו מבני משפחתה, וביקש לפגוע בה בנקודה רגישה זו. בסיכומו של דבר, קבע השופט, כי הפצת התצלומים, בצירוף הדברים שכתב המערער לאחיה והדברים אותם אמר לגב' מוסאי, נועדו לפגוע במתלוננת ולבזותה, והיו בבחינת "איום על שמה הטוב של המתלוננת, על הקשרים שלה עם בני משפחתה, על הקשרים עם החבר שלה ועל יכולתה להינשא". עוד קבע, כי גם ההתבטאויות והרמזים על פניות לבית הדין הרבני לא נועדו אלא לאיים על המתלוננת כי המערער מסוגל לפגוע בעתידה ובסיכוייה להינשא. אשר להשלכות שהיו למעשים אלה בפועל על המתלוננת, קיבל השופט את עדותה, לפיה בעקבות הפצת התמונות, וההערה אודות "אישורים רפואיים מגניקולוג" שנכללה במכתב שנשלח לאח, החלו לרחוש אודותיה שמועות, והיא החליטה לפנות לרופא, על מנת שיתן לה אישור רפואי שהיא בתולה. הרופא שבדקה, ד"ר לוין, מסר לה אישור, בו נאמר, כי "בבדיקה אני מוצא אותה ללא ספק עם קרום בתולין שמור" (ת20/). השופט לא מצא, כי מעשי המערער נועדו לצורך סחיטה, שכן בשלב בו הם בוצעו כבר היה ברור, כי חל נתק ביחסים וכי אין להם עוד תקנה. עוד סירב לקבל את טענת בא-כוח המדינה, לפיה ביקש המערער במעשיו להניע את המתלוננת להודות בפומבי בגירסתו באשר למערכת היחסים שהייתה ביניהם. עם זאת, מצא השופט כי המערער פעל מתוך מגמה של נקמנות, הפחדה והקנטה, ועל כן הרשיע את המערער בעבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, במקום בעבירה של סחיטה באיומים שיוחסה לו. 3. האישום השלישי ייחס למערער שורה של מעשים בהם פעל בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת הגבייה, כדי לפגוע במתלוננת בעבודתה ולהצר את צעדיה. מעשים אלה כללו, בין היתר, משלוח מכתבי אזהרה חריפים למתלוננת בשל איחוריה והתנהגותה בשעות העבודה, וכן פניה למנהל כח האדם בעירייה כדי שיעביר את המתלוננת מהמחלקה. בגין ששת המכתבים ששלח המערער למתלוננת בין התאריכים 26.6.89 ועד ל4.7.89- ובשל פניה שפנה לרופא קופת חולים, כדי שלא יאשר למתלוננת ימי מחלה שיאפשרו לה להעדר מהעבודה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין, שימוש לרעה בכח המשרה. הערעור 4. באת כוחו המלומדת של המערער טענה לחפות מרשה, ולחילופין ביקשה מאתנו להמנע מהרשעתו גם אם נאשר את ממצאים הכרעת הדין. טיעוניה של הסניגורית היו מפורטים ביותר והתייחסו הן לממצאים העובדתיים והן למסקנות המשפטיות. במישור העובדתי ביקשה מאתנו לקבוע כי טעה השופט בקביעתו שהמערער סיפר לבת דודתה של המתלוננת שהמתלוננת ביצעה הפלות שהוא מימן. לא ראיתי להתערב בממצא עובדתי זה, המבוסס על המהימנות אותה ייחס השופט קמא לבת-הדודה, שהעידה בפניו. באת כוח המערער חזרה על טענות מרשה כי הפצת התמונות נעשתה נוכח פרובוקציות מצד המתלוננת, שהכחישה את קיום יחסיה עם המערער, ונועדה לשכנע את בני משפחתה של המתלוננת כי אכן אינו בודה מליבו את סיפור יחסיו עם המתלוננת. ביחס לאישום השלישי ביקשה הסניגורית המלומדת לשכנענו כי המערער פעל מתוך מחוייבות לתפקידו ובהתאם לאופיו ודרישותיו הקפדניות. להלן אתייחס לטענות אלה של באת-כוחו של המערער, במסגרת הדיון בעבירות בהן הורשע המערער. דיון 5. סעיף 192 לחוק העונשין קובע לאמור: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". על אפיה של עבירה זו עמד השופט ברק (כתוארו אז) בפסק הדין בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (להלן: "ליכטמן"): "עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין) קשה היא - תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של הפרט. מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש עם השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרש איפוא, איזון בין הערכים המתנגשים. גבולותיו של איזון זה מטבע הדברים אינם מדוייקים, ולדבר השלכה ישירה על חוסר הבהירות באשר לגבולותיו של האיום האסור". (עמ' 384). תוך התחשבות בבעייתיות המיוחדת לעבירת האיומים, יש לבחון איפוא אם נתקיימו יסודות העבירה במעשיו של המערער באופן שיש בו כדי לקיים את הרשעתו. היסוד העובדתי 6. הרכיב הראשון שביסוד העובדתי הטעון הוכחה בעבירת האיומים הינו "האיום" עצמו. משנעשה האיום "בכל דרך שהיא" והוא איום בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב של האדם או בפרנסתו, נתמלאו דרישות היסוד העובדתי. האיום הינו הטלת פחד או אימה מפני רעה צפויה, שיש בה כדי לפגוע באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף כאמור. כבר נפסק לא אחת כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אוביקטיבית, היינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום. בלשונו של חברי השופט גולדברג: "לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו הן שקובעות אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה". (ראו פסק דין ליכטמן, הנ"ל בעמ' 378-379; כן ראו ע"פ 237/53 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד ח' 295; ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 514 בעמ' 525; ודברים שנאמרו לאחרונה בע"פ 6524/96 מדינת ישראל נ' יוסי לוי ואח', טרם פורסם). בית משפט זה דן לא אחת בשאלה מתי ביטוי שיש בו "איום" יוצא מגדר אמירה או אזהרה מותרת מפני רעה עתידית צפויה והופך להתנהגות אסורה. ניתן לזהות איום אסור בין היתר על פי הנסיבות בהן ניתן לו ביטוי, ועל פי המסר הגלום בו שנועד להטיל אימה ביחס לדרך פעולתו של המאויים. יש והמסר ונסיבות העברתו הופכים את הביטוי מאזהרה מותרת לאיום אסור. כמו כן, יש משקל רב למבחן העזר שקבע בית משפט זה לאיתור האיום, "האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע ? אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (ראו: ליכטמן, דברי השופט ברק בעמ' 384, ודברי השופט גולדברג בעמ' 379). בענייננו העביר המערער למתלוננת מסר ברור באופן ישיר ובאופן עקיף שהיה בו כדי לעורר בלבו של כל אדם סביר שהיה נתון באותן הנסיבות, חשש כבד מפני חשיפה של פרטים אינטימיים, בין אם נכונים ובין אם כוזבים, שיש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב. בנסיבות המקרה שלפנינו, המתלוננת הינה בת למשפחה דתית, שחששה כל העת מפני מסירת פרטים למשפחתה בדבר יחסיה עם המערער, וחשש זה ניצל המערער כרקע לאיומים. האיום שהופנה כלפי המתלוננת בא לידי ביטוי תחילה בדברים שהמערער עצמו אישר כי אמר למתלוננת לפי גירסתו, בתגובה לכך שהתריסה כנגדו כי הוא מדמיין וחולה נפש: "למה את אומרת את זה, הרי יש לנו תמונות שהיינו ביחד, ואני אשלח את התמונות למשפחה שלך... אמרתי שאני אשלח את התמונות, והיא אמרה, תשלח. אמרתי אם זה לא מפחיד אותך אני אתבע אותך בבית הדין הרבני... אמרתי שאני אפנה לבית הדין הרבני ואתבע אותה על כך שהיא היתה אתי ושכבה איתי וכעת מוציאה סיפורים..." (עמ' 101 ו110- לפרוטוקול - ההדגשות שלי - ד.ב.) לאחר מכן שלח המערער תמונות לבני משפחתה של המתלוננת, בהן נראו שניהם בבגדי-ים מחובקים ומתנשקים. לתמונות שמסר לבת דודתה של המתלוננת הוסיף את סיפורו בענין ההפלות שכביכול ביצעה. כן שלח המערער תמונות מאותו סוג לאחיה של המתלוננת בצירוף מכתב בו נאמר: "תמונות אחרות ואישורים רפואיים מגניקולוג ימסרו כבר לבית הדין". במשלוח התמונות והמסרים שנלוו אליהם, ניתן לראות לא רק מימוש האיום שהופנה תחילה כלפי המתלוננת במישרין, אלא גם התנהגות מאיימת מתמשכת. שכן, בהתנהגות זו גלום מסר צופה פני עתיד כי יש בכוונתו וביכולתו של המערער לבצע פעולות נוספות מסוג זה. אין ספק כי התנהגותו של המערער יש בה כדי להטיל מורא בליבה של כל צעירה במצבה של המתלוננת, חשש ממשי מפני פגיעה בשמה הטוב וערעור שלוותה הנפשית. העובדה כי האיומים והשמועות שהגיעו למתלוננת באמצעות בני משפחתה אכן עוררו בליבה של המתלוננת תחושת חרדה, אשר אף הביאה אותה לבקש אישור מרופא על היותה בתולה, אינה אלא ראייה לכך שהאיומים שפעלו את פעולתם היו בעלי אופי פוגעני אפקטיבי, הגם שאין השפעת האיומים תנאי הנדרש להוכחת יסודות העבירה. ניתן איפוא לקבוע, כי הרכיב הכלול ביסוד העובדתי המתייחס "לאיום" הוכח. 7. הרכיב הנסיבתי הנוגע אף הוא ליסוד העובדתי בעבירה המיוחסת למערער, ומתייחס לפגיעה העתידית הגלומה באיום, הוא הרכיב "שלא כדין" שמוזכר בהגדרת העבירה. לא מעט דיו נשפך והרבה דיונים הוקדשו לשאלת משמעותו ופירושו של הביטוי "שלא כדין" כאשר הוא מופיע כרכיב ביסודותיה של עבירה פלילית, שכן הוא נכלל ברבות מהעבירות, ומשמעותו, "תפקידו" וחיוניותו בהגדרת העבירה שונים בעבירות השונות. הענין שלפנינו אינו מחייב התמודדות עם השאלות הרבות שהתעוררו סביב נושא זה. דומה, שגם, לפי הדעה הגורסת שבמקרים רבים זהו רכיב מיותר בהגדרת העבירות (ראו ספרו של פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א') 403-419), הרי בעבירת האיומים יש חשיבות לרכיב זה באשר יש בו כדי ליצור הבחנה בין אזהרות, התראות וביטויים מעוררי חרדה מפני הצפוי שהם בעלי אופי מותר, הנכללים בגדר התנהגות נורמטיבית, לבין התנהגות שהמחוקק אסר. גם לעניין טיבו ופירושו של רכיב זה, במקום בו הוא נדרש, אינני רואה להכריע בין הגישות השונות בפסיקתנו. יש הגורסים על דרך הצמצום כי מקום שהמחוקק קבע עבירה בהוספת התנאי כי ההתנהגות תהא שלא כדין או תתייחס לפגיעה שלא כדין, יש להוכיח קיומו של איסור נפרד פלילי או אזרחי. יש הגורסים על דרך ההרחבה כי בהוכחת יסודותיה של העבירה אין נדרש, כי ההתנהגות האמורה תהא אסורה בנורמה נפרדת, אלא די בכך שאין היא מותרת או אין הצדק כלשהו בדין לאותה התנהגות. לדעה אחרונה זו ראו פסק דינו של השופט זוסמן בע"פ 324/73 דנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 706 ,710, אשר קבע כי די בכך: "שלא עומדת לנאשם אחת ההגנות שבדין הכללי", ובכך שאין הצדק בדין למעשה. פרופ' פלר בספרו על דיני העונשין, הציג עמדה לפיה יש לפרש את הביטוי "שלא כדין" כמשתרע על התנהגות שאין לה הצדק לפי כל דין פלילי או אזרחי המסדיר התנהגות בדרך פוזיטיבית, ואינו סבור כי הגנות מהתחום האזרחי או הסייגים לאחריות הפלילית יכללו בביטוי "שלא כדין" כהצדק להתנהגות של נאשם. (שם בעמ' 416-418). כשלעצמי, נוטה אני לקבל את דעתו זו של פרופ' פלר, וסבורה אני שפירוש הביטוי עשוי להשתנות בהתאם לעבירה ולהקשר שבו הביטוי מופיע. בעבירות מסויימות הוא מיותר ושורשיו נעוצים בגישה שעבר זמנה, באחרות ראוי לתת לו משמעות שאין בה כדי לגרוע מהאיסור שביקש המחוקק לקבוע. אמנם, בעבירת האיומים הנדונה לפנינו הרכיב המוגדר "שלא כדין" אינו מיותר, אך נראה לכאורה, כי ניתן להסתפק לצורך סעיף זה במבחן הנזכר של התנהגות ללא היתר פוזיטיבי בדין. אולם, כאמור, איני סבורה כי נזקקים אנו להכרעה בין הגישות השונות בנסיבות הענין שלפנינו. בעניינו של המערער, גם לפי הגישה המצמצמת את פירוש הרכיב שלא כדין ומחייבת כי הפגיעה העתידית נשוא האיום תאסר באיסור נפרד (פלילי או אזרחי) הוכח הרכיב האמור. כאמור, המערער איים על המתלוננת, בין היתר, בכך שיפיץ תמונות שלו ושלה בקרב בני משפחתה, וכי יעשה שימוש בתעודות רפואיות גניקולוגיות המתייחסות אליה (כאשר בהקשר זה, רמז המערער כי ברשותו מידע לגבי הפלות שביצעה המתלוננת). מעשים מעין אלה - שחלקם אף בוצעו בפועל בידי המערער - לא רק שאין למערער היתר פוזיטיבי לעשייתם, אלא אף אסורים הם, הן בדין הפלילי והן בדין האזרחי, וזאת על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-, המגן על פרטיותו של אדם, וכן על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-, המגן על שמו הטוב. כאן המקום להדגיש, כי אף אם ראוי היה לקבל את טענת באת-כוח המערער לעניין אישום זה, לפיה יש לראות את מעשיו של המערער כתגובה לפרובוקציה שנהגה כלפיו המתלוננת, בהתריסה כנגדו שהוא מדמיין וחולה נפש, לא היה בכך, לכאורה, כדי לשנות את מסקנותיי לעיל באשר להיות הפגיעה נשוא איומיו - "שלא כדין". גם אם אניח, כי המתלוננת נהגה בצורה לא נאותה בעקבות המשבר ביניהם, וכי ניתן להגדיר את דבריה למערער כ"פרובוקציה", ואף אם אקבל את טענתו של המערער כי אותם דברים שהשמיעה באוזניו המתלוננת לא נעמו לו כלל ועיקר - לא היה בכך כדי להצדיק את הפגיעה נשוא האיומים אותם השמיע, לפי מערכות הדינים שהוזכרו לעיל. בהקשר זה, לא למותר לציין כי בפסק דינו של השופט קמא לא נקבע כל ממצא עובדתי באשר לשמועות אותן הפיצה כביכול המתלוננת אודות המערער בעיר יבנה, ואין כל ראיות בתיק באשר לכך. הדברים אותם הטיחה המתלוננת במערער, גם לגירסתו, נאמרו לו על ידה בחדרו, במקום עבודתם (ראו עמ' 106 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, לא די בתחושת עלבון אותה חש המערער לנוכח הדברים שהטיחה בו המתלוננת, כדי להצדיק את הפגיעה בה איים לפגוע במתלוננת, לפי הדינים שהזכרתי לעיל. אשר על כן, בסיכומו של דבר, ניתן לקבוע, כי במעשיו של המערער התקיים היסוד העובדתי של עבירת האיומים. היסוד הנפשי 8. בהתייחסו ליסוד הנפשי בעבירת האיומים קבע המחוקק כי האיום נעשה "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". ענין לנו איפוא בעבירה שנדרשת בה מחשבה פלילית, היינו, מודעות של עושה העבירה להתקיימותם של רכיבי היסוד העובדתי במעשיו, כשהוא פועל במטרה להפחיד או להקניט. דרישת היסוד הנפשי מתמלאת כמובן, כאשר המאיים פועל במטרה להפחיד או להקניט, אך היא מתקיימת גם אם למאיים היתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, עד כדי קרוב לודאי, כי התנהגותו יש בה כדי להפחיד או להקניט. המערער שלפנינו היה ללא ספק מודע לכך שמעשיו יש בהם כדי להפחיד את המתלוננת. במשך תקופה ארוכה לחץ עליה לגלות להוריה ולמשפחתה את דבר הקשר ביניהם והתרעם על סרובה לעשות כן. הוא ידע כי היא חוששת מפני הפצת הידיעות בדבר יחסיהם, והיא מסתירה אותם ממשפחתה, כך שהיה לו ברור שהפצת התמונות והשמועות בקרב בני המשפחה הוא איום על שמה הטוב של המתלוננת. השופט קמא הגיע למסקנה, כי מעשיו של המערער לא נעשו כדי לסחוט את המתלוננת, אולם נעשו במגמה של נקמנות, הפחדה והקנטה. כאמור, באת כוחו של המערער טענה ביחס ליסוד הנפשי של המערער, כי מעשיו היו בתגובה לפרובוקציה מצד המתלוננת. אולם, מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר כוונותיו של המערער להפחיד ולהקניט את המתלוננת היתה מעוגנת היטב בראיות שהיו לפניו, ואף בדברי המערער עצמו בעדותו. כזכור, העיד המערער: "אמרתי שאני אשלח את התמונות, והיא אמרה תשלח. אמרתי - אם זה לא מפחיד אותך אני אתבע אותך בבית הדין הרבני...". (עמ' 106 לפרוטוקול, ההדגשה שלי - ד.ב.). כן העיד המערער כי: "ת. אני אמרתי שאני אבקש שיבדקו אותה בדיקה גניקולוגית אם תמשיך להעליב ולהפיץ את הסיפור בכל יבנה. ש. האם ראית בזה מהלך שיכול לעצור את השמועות שהיא מפיצה. ת. כן". (עמ' 119-120 לפרוטוקול). גם אם נכונה הגירסה של המערער כי התנהגותו נבעה מתוך רצון להפסיק את הפצת גירסתה המכחישה של המתלוננת, אין ספק כי פעל מתוך מטרה להפחיד ולהקניט. מטעם זה, גם אילו התקבלה גירסתו העובדתית של המערער ביחס למניעיו, וטענתו כי הדברים נעשו בתגובה להתנהגותה של המתלוננת היתה מקובלת על בית המשפט קמא, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי היה בכוונתו להפחידה ולהקניטה, וכי היה לו ברור וגלוי כי יש במעשיו ובהתנהגותו כדי להפחיד את המתלוננת. אשר על כן, ניתן לקבוע כי גם היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעתו של המערער בעבירת האיומים - הוכח. לפיכך, לא ראיתי להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת האיומים. הרשעת המערער בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה 9. הרשעתו של המערער בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין, מבוססת על כך שהוא שלח למתלוננת בתקופה הקצרה שבין ה26.6.89- לבין - 4.7.89 שישה מכתבים בהם נזף בה בגין איחורים לעבודה ובשל התנהגותה בעבודה, וכן בשל פנייתו של המערער לרופאה של המתלוננת ובקשתו שהרופא ימנע מליתן למתלוננת תעודת מחלה שתאפשר לה העדרות מעבודה בלא סיבה מספקת. השופט קמא קבע כי המכתבים לא נשלחו בתום לב כדי לשמור על סדרי עבודה תקינים, אלא נשלחו מתוך מניע להציג את המתלוננת באור שלילי כעובדת המזלזלת בעבודתה. משדחה את הסברי המערער בדבר כנות מניעיו, ראה השופט קמא במעשיו שימוש לרעה בכח המשרה והרשיעו בביצוע העבירה. סביר ביותר להניח שפיקוחו הצמוד של המערער על התנהגותה של המתלוננת הושפע מהמשבר ביחסים ביניהם. ראשית חטאת רובצת לפתחו בעצם מערכת היחסים שפיתח עם המתלוננת שעבדה תחת פיקוחו ונשארה לעבוד במחלקה שהוא ניהל גם בתקופת ידידותם. מהראיות עולה כי באותה תקופה זילזלה המתלוננת בסדרי העבודה ונטלה לעצמה חירות לנהוג שלא בהתאם לנדרש מכל העובדים, תוך ניצול יחסיה עם המערער. יתכן, שאילו הועמד המערער לדין בגין ההטבות שנתן למתלוננת בתקופת ידידותם היה מקום לבחון אם מעשיו אלה היו בגדר שימוש לרעה בכח המשרה. שאלה זו אינה בפנינו ואינה טעונה הכרעה. עם זאת, הנני סבורה כי קיים ספק אם המעשים שעשה המערער בתקופה שלאחר ניתוק יחסיו עם המתלוננת עולים כדי עבירה של שימוש לרעה בכח המשרה. בבית המשפט קמא העידו עובדים שונים במחלקה כי בתקופה בה שלח המערער את מכתבי הנזיפה למתלוננת, אכן חלה התדרדרות ביחסה לעבודה. לפי אותן עדויות אחרה המתלוננת להגיע לעבודה, זלזלה בעבודתה, התחצפה ויצאה מהעבודה ללא רשות. (עדות הגב' יצהרי, עמ' 28 לפרוטוקול, וגב' אלקסלסי, עמ' 129 לפרוטוקול): "היא לא עשתה את עבודתה כמו שצריך. היו הרבה איחורים לעבודה". (עדות הגב' בן ישי, עמ' 137 לפרוטוקול). עוד העידו העובדים כי המערער נהג לשלוח מכתבים מאותו סוג ובסגנון דומה גם לעובדים אחרים. המתלוננת עצמה העידה כי "כל מי שצחק במשרד היה מקבל ממנו מכתב "'שחור' לתיק האישי" (עמ' 92 לפרוטוקול). גם מר יחיאל כהן, מנהל כח האדם בעיריה העיד על נוהגו של המערער לשלוח מכתבי נזיפה לעובדים וגם למתלוננת עוד בטרם פרץ הסכסוך. עוד העיד כי נושא העברתה של המתלוננת מהמחלקה בשל התנהגותה בעבודה, נידון בינו לבין המערער, הגם שידע את הרקע המיוחד של היחסים ביניהם. בהתחשב בכל הראיות האמורות, מתעורר ספק אם אכן הוכחו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 280(1) לחוק. יתכן שראוי היה מבחינת סדרי המנהל כי המערער ימנע מלטפל בעניינים הקשורים במתלוננת. אולם לא נבחנה ולא נדונה השאלה אם ניתן היה למנוע טיפול בענייניה במסגרת התפקיד. מכל מקום, גם אם מעשיו של המערער הושפעו במידה רבה מיחסו המיוחד למתלוננת, הרי עדיין נותר ספק אם ניתן לקבוע כי נתמלא במעשיו היסוד של מעשה "שרירותי". נוכח הראיות בדבר תפקודה הלקוי של המתלוננת באותה תקופה, העדויות בדבר חיוניות עבודתה התקינה לתפקוד המחלקה והעובדה שהמערער נהג לשלוח מכתבים מסוג זה גם לעובדים אחרים, ואף למתלוננת עצמה בתקופות אחרות, לא ניתן לקבוע כי פעל בעניינה בשרירות, וכי פעל כדי לפגוע במתלוננת וללא טעמים עניניים של צרכי העבודה. זאת ועוד, נוכח האמור לעיל, מתעורר ספק רב אם עשה מעשה "הפוגע בזכותו של אחר" כנדרש בהגדרת העבירה. לא ברור איזה זכות של המתלוננת נפגעה או היתה עשויה להפגע ממעשהו של המערער, בהתחשב בכל העדויות בדבר התנהגותה ותיפקודה, אשר שימשו עילה למכתבי המערער. לפיכך, אינני סבורה כי ניתן להרשיעו בגין משלוח המכתבים האמורים. גם באשר לפנייה לרופאה האישי של המתלוננת, לא ניתן לדעתי, לראות במעשיו של המערער משום מעשים שרירותיים הפוגעים בזכותו של אחר, וזאת על אף שמקובלת עלי קביעתו של השופט קמא, כי ניכר בהם עירוב של ענייניו האישיים של המערער עם ענייני עבודתו. כאמור, הראיות מצביעות על כך שלאחר שהוחלט כי המתלוננת תועבר למחלקה אחרת, סוכם כי תמשיך לעבוד במחלקה עד שהעברת התפקיד תושלם. החלטה זו לא הייתה החלטה של המערער אלא של מר יחיאל כהן, שאף חתום על המכתב שנשלח למתלוננת ובו התבקשה להמשיך להתייצב לעבודה (ת15/; ר' גם עדותו של מר כהן בע' 35-45 לפרוטוקול). כפי שהעיד המערער, בשלב מסויים בתהליך התדרדרות היחסים ביניהם, הודיעה לו המתלוננת כי בכוונתה לקבל ימי מחלה מרופא. כשראה המערער שהמתלוננת נעדרת מן העבודה, התקשר לד"ר כצנלסון, הרופא שטיפל בה, על מנת לבדוק אם יש לה תעודת מחלה. המערער העיד כי: "ד"ר כצנלסון אמר שביום רביעי וחמישי היא לא הייתה אצלו וביום ששי הוא לא היה בעבודה ואם אני רוצה לברר משהו אז לא בטלפון, שאני אבוא אליו. אז אני הגעתי אליו. אמרתי לו שהגב' אתי יצאה מהמשרד כועסת ואמרה שהיא יכולה להוציא תעודות מחלה כמה שהיא רוצה כי יש לה יחסים עם העובדים. אמרתי שאם היא חולה שיתן לה תעודת מחלה. רציתי שהוא ידע שהיא אמרה שהיא יכולה להוציא תעודת מחלה מה שהיא רוצה". (עמ' 107 לפרוטוקול). גם הרופא העיד, כי מה שביקש ממנו המערער הוא "לתת לה [למתלוננת] חופשת מחלה רק אם היא חולה ולא לתת בלי הצדקה רפואית". בנסיבות העניין, ספק אם ניתן לומר כי מעשיו של המערער היו שרירותיים, הגם שחרגו הם מן המקובל ביחסי עבודה והיו בלתי נאותים. כמו כן, לא ניתן לומר כי המערער פגע במעשיו בזכות כלשהי שהיתה למתלוננת אלמלא פנה לרופא. בשולי הדברים, יש להוסיף, כי הפנייה לרופא של המתלוננת כלל לא נזכרה בכתב האישום, ואף אם נתקיימו תנאיו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, המאפשרים הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, לא בטוח שבמקרה זה ראוי היה לעשות כן. אשר על כן, בסיכומם של דברים, הנני סבורה כי יש לזכות את המערער מן האישום השלישי. הרשעת המערער בדין 10. לא נותר לי אלא לדון בטענתה החלופית של באת כוחו של המערער, לפיה גם בהנחה שהמערער עבר את העבירות שיוחסו לו, לא ראוי היה להרשיעו. אכן, המערער הוא אדם נשוי עם ילדים, וללא עבר פלילי, אך עובדות אלה באו לידי ביטוי בעונש הנמוך שהוטל עליו, ולא מצאתי כי מעבר לכך, היה על השופט להימנע מהרשעתו של המערער בדין. מעשיו של המערער אמנם אינם מן החמורים בקשת המעשים הפליליים, ולא נעלם מעיני כי הוא הועמד לדין בעבירות הרבה יותר חמורות מאלה שהורשע בהן לבסוף. עם זאת, אין להקל ראש במעשים. האיומים שהפנה המערער לעבר המתלוננת נועדו לפגוע בה באופן ממשי והוא לא בחל באמצעים. מעבר לכך, בהיות המערער עובד ציבור, ובהתחשב בכך שמעשיו בוצעו כלפי אחת מן העובדות הכפופות לו, יש לראות בהתנהגות זו גוון מיוחד של חומרה, ולא ניתן לומר כי עניינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, שראוי להמנע בהם מהרשעה. אשר על כן, דין הטענה להדחות. סיכום: לאור המקובץ, אני מציעה לחברי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער באישום השני, בעבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ולקבל את הערעור על הרשעתו של המערער באישום השלישי, בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין. ש ו פ ט ת השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ' בשבט תשנ"ח (16.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94037790.N01 חכ/