אירינה גלפנבויים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בע"מ 3778/12 בבית המשפט העליון בע"מ 3778/12 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המבקשת: עו"ד אירינה גלפנבויים נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. לשכת עורכי הדין בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.3.2012 בתיק עמ"ש 1611-10-11 ועל פסק דינו מיום 7.11.2010 בתיק עמ"ש 8940-02-10 שניתנו על ידי כבוד סגנית הנשיא ש' דברת בשם המבקשת: בשם המשיבה 1: בשם המשיבה 2: בעצמה עו"ד נעמי זמרת עו"ד יחיאל כשר; עו"ד אביעד לחמנוביץ פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.3.2012 בעמ"ש 1611-10-11 (כבוד סגנית הנשיא ש' דברת), בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע להטיל עליה לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה. 2. המבקשת היא עורכת דין אשר ייצגה לקוח לפני בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בתמ"ש 18931-07 (כבוד השופט י' טישלר). ביום 8.12.2009 התקיים דיון הוכחות באותו הליך. בשל שביתת הקלדניות באותו מועד, נערך הפרוטוקול בכתב יד על ידי השופט. מן הפרוטוקול עולה כי במהלך החקירה החוזרת שניהלה המבקשת, הגביל בית המשפט את שאלותיה מספר פעמים. בהמשך, נכתב בפרוטוקול כדלקמן: "לאורך כל הדיון, באת כוחו של התובע [המבקשת – א' ג'] מתווכחת עם בית המשפט, אינה מקבלת את ההחלטות ו'מורה' לבית המשפט לרשום את טענותיה בהן אין כל ממש. [...] התנהגותה התוקפנית של באת כוחו של התובע צריכה להיות מובאת אולי לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת שיובהר לה שעורך דין צריך לנהוג כבוד כלפי בית המשפט ולכבד את החלטותיו, גם אם אילו אינן מוצאות חן בעיניו. בודאי שהתנהגות של עו"ד ש'מצווה' על בית המשפט לרשום כל מילה היוצאת מפיו אחרי שטענתו נדחתה, על מנת לשמש עילה להגשת ערעור – אינה ראויה. באת כוחו של התובע מוזהרת כי אם תמשיך להתנהג באופן שתואר לעיל – יפסקו נגדה הוצאות אישיות". (עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון). המבקשת המשיכה בחקירתה. בית המשפט החליט להגביל את שאלותיה והחקירה נמשכה. או אז קבע בית המשפט כי יש לחייב את המבקשת בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה בסך 500 ש"ח, וזאת בשל "ההתעקשות של ב"כ התובע [המבקשת – א' ג'] לשאול שאלות חסרות תכלית והארכת הדיון שלא לצורך". 3. לאחר שנסתיים הדיון, תוקן פרוטוקול הדיון, לבקשת המבקשת, אשר טענה כי רישום הדברים בפרוטוקול אינו נכון ואינו מלא. לאחר מכן, ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על ההחלטה להטיל עליה הוצאות (עמ"ש 8940-02-10, כבוד סגנית הנשיא ש' דברת, פסק דין מיום 7.11.2010 (להלן – הערעור הראשון)). בפסק הדין נדחתה על הסף טענתה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בהוצאות. בית המשפט ציין כי היה בסיס של ממש להטלת ההוצאות על המבקשת והבהיר כי דעתו אינה נוחה מהתנהגותה בבית המשפט לענייני משפחה ומהלשון בה עשתה שימוש בעל-פה ובכתבי הטענות בשלב הערעור. כן נדחו טענות המבקשת בנוגע לאי-רישום כל הערותיה בפרוטוקול הדיון. על אף האמור, התקבל הערעור. זאת, משום שבאזהרה שנתן בית המשפט לענייני משפחה למבקשת לא הובהר לאיזו התנהגות מסויימת מכוונים הדברים ולא ניתנה לה זכות טיעון בטרם חיובה בהוצאות. לפיכך, הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, שיפסוק בשאלת ההוצאות לאחר מתן זכות טיעון למבקשת. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי שקל אם לחייב את המבקשת בהוצאות בשל הדרך בה התבטאה בערעור, אך לפנים משורת הדין, החליט שלא לעשות כן. 4. בהליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כבוד השופט י' טישלר), נדחתה בקשת המבקשת להתיר לה להציג עדויות לעניין חיובה בהוצאות. המבקשת שטחה טענותיה בפני בית המשפט, וביום 9.6.2011 ניתנה החלטתו. בית המשפט דחה את הטענות בדבר חוסר סמכותו להטיל הוצאות על עורך דין. בנוסף, שלל בית המשפט את טענת המבקשת לפיה התנהגותה נבעה מרצונה להגן על אינטרס מרשהּ וכי לא הייתה לה כוונה להתעמת עם בית המשפט וציין כי טענה זו אינה נכונה מבחינה נורמטיבית ועובדתית כאחד. בהתייחס לטענות לפיהן לא היה מקום לחייבה בהוצאות בגין הארכה בחקירת העדים או בשל אי ציות להנחיות בית המשפט לעניין מהלך החקירה, הבהיר בית המשפט כי היה נמנע מלהטיל עליה הוצאות רק בשל הארכת הדיון שלא לצורך. הוא הסביר כי הטלת ההוצאות על המבקשת נבעה מ"גישתה הלוחמנית והתוקפנית" וציין כי "סבלנותו של בית המשפט הלכה והתקצרה עד שפקעה במקום שפקעה" (פיסקה 6 להחלטה האמורה). בית המשפט הדגיש, כי מדובר במקרה יוצא דופן וכי ההוצאות הן תוצאה מצטברת של מכלול התנהגותה של המבקשת. לאור האמור, הוחלט כי אין לבטל את חיובה של המבקשת בהוצאות. 5. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, והפעם נדחה הערעור (עמ"ש 1611-10-11, פסק דין מיום 29.3.2012, כבוד סגנית הנשיא ש' דברת). בית המשפט המחוזי קבע כי חרף הערותיו בערעור הראשון, גם בערעור הנוסף עשתה המבקשת שימוש בהתבטאויות ובטענות בלתי ראויות, שכוונו באופן אישי כלפי כבוד השופט טישלר, ואף הגדילה לעשות כשייחסה לו אינטרס אישי בהליך. בית המשפט דחה את טענות המבקשת בדבר הצורך לאפשר לה להעיד עדים מטעמה בסוגיית החיוב בהוצאות. בנוסף, נפסק כי לא נפל פגם בהחלטה לחייבה בהוצאות והוטלו על המבקשת הוצאות הערעור בסך 2,500 ש"ח. 6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשה היא שבה ומשיגה על עצם סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. לשיטתה, יש לשנות מן ההלכה לפיה רשאי בית המשפט להורות כן מכוח סמכותו הטבועה. זאת, כיוון שהטלת הוצאות על עורך דין מחייבת הסמכה מפורשת בחוק, נוכח הפגיעה הכרוכה בכך בזכויותיו לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, ובכלל זה הזכות לכבוד, לחירות ולקניין. בנוסף, מציינת המבקשת כי סמכותו של בית המשפט להטיל סנקציות על אדם המפריע לדיוני בית המשפט קבועה בסעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט). כך רשאי בית המשפט להרחיק את האדם המפריע או המאיים וכן רשאי הוא, לאחר התראה, להטיל מאסר של שלושה חודשים או קנס. סעיף קטן (ג) שבסעיף 72 לחוק האמור מחריג מגדר הסעיף את מי שנתון לשיפוט משמעתי על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין) אם "הוא נמצא באולם בית המשפט לרגל תפקידו". בכך, לדעת המבקשת, נוצר הסדר שלילי ביחס לסמכות להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין. עוד היא טוענת כי קיים קושי בכך שההחלטה בשאלת ההוצאות מתקבלת על ידי השופט שבפניו התקיים הדיון, המשמש לעניין זה הן כשופט הן כעד. לבסוף, חוזרת המבקשת על טענותיה בהליכים הקודמים, לפיהן לא היה מקום לחייבה בהוצאות ולא היה מקום למנוע ממנה להביא ראיות ועדים מטעמה. 7. המבקשת ביקשה לפנות ללשכת עורכי הדין (להלן – הלשכה) ולאפשר ללשכה להביע עמדתה בסוגיות המתעוררות בהליך דנא. בית משפט זה (השופטת ע' ארבל) נענה לבקשה ביום 18.7.2012. בעמדה שהוגשה מטעמה, נמנעת הלשכה מלהביע דעה ביחס להחלטה הפרטנית לחייב את המבקשת בהוצאות, והתמקדה בשאלות העקרוניות הנוגעות לסמכות לחייב עורך דין בהוצאות אישיות. לשיטת הלשכה, אין חולק כי סמכות טבועה יכולה לשמש מקור לסמכויותיו של בית המשפט לעניין סדרי דין. עם זאת, לדידה, סמכות טבועה אינה יכולה להוות מקור לפגיעה בזכויות יסוד, לרבות זכות הקניין. היא מציעה להבחין בין שלושה סוגי מקרים: המקרה הראשון, עניינו הטלת הוצאות כסנקציה עונשית על עורך דין בשל התנהגותו בעבר. במקרה מעין זה, לדעת הלשכה, אינו מוסמך בית המשפט להטיל הוצאות, כיוון שמדובר ב"פגיעה מובהקת בזכות הקניין". על כן, לא די בסמכותו הטבועה ונדרשת הסמכה מפורשת בחוק לכך. בנוסף, סבורה הלשכה כי סעיף 72 לחוק בתי המשפט שולל את סמכותו של בית המשפט להטיל על עורך דין קנס בגין הפרעה לדיון, ומדגישה בהקשר זה את יתרונות ההליך המשמעתי במוסדות הלשכה. בנוסף, רואה הלשכה קושי בכך שהסנקציה מופעלת על ידי בית המשפט הרואה עצמו כנפגע מהתנהגות עורך הדין. המקרה השני, עניינו הטלת הוצאות על עורך דין מטעמי אכיפה, במטרה לרסן התנהגות בלתי נאותה, על מנת לאפשר את ניהול הדיון. הלשכה מבהירה כי מדובר בסנקציה הצופה פני עתיד, להבדיל מסנקציה בגין התנהגות בעבר. לדבריה, במקרה זה ניתן לחייב את עורך הדין בהוצאות, ובלבד שניתנו לו התראה וזכות טיעון קודם להשתת הוצאות עליו. המקרה השלישי, עניינו הוצאות שהן בבחינת פיצוי בגין הנזק שנגרם לבית המשפט ולבעלי הדין בשל התנהלותו של עורך הדין. לגישת הלשכה, קיים ספק לגבי הסמכות להטיל הוצאות כאמור, נוכח הוראת תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין), אשר עוסקת בעניין זה ואיננה חלה לגבי עורך דין. מכל מקום, לטעמה, תנאי להטלת הוצאות במקרה כאמור, הוא קיומו של נזק עקב ההתנהגות והתאמה בין הנזק להוצאות. 8. המשיבה, אשר לטובתה נפסקו ההוצאות במקרה דנא, הסתפקה בהצגת עמדתה בעל פה, בדיון שהתקיים בפנינו. לטענתה, אין להיענות לבקשת רשות הערעור. לדבריה, קיימת הלכה ברורה לפיה מוסמך בית המשפט להטיל על עורך דין תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה והמקרה דנא אינו מעורר כל שאלה חדשה. זאת, בייחוד בהינתן העובדה שלמבקשת ניתנה התראה קודם לחיובה בהוצאות. 9. לאחר הדיון שקיימנו בבקשה, החלטנו לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דיון והכרעה 10. בפתח הדברים, יצוין כי נדרש היה לסווג את ההליך שלפנינו כבקשת רשות ערעור אזרחי ולא כבקשת רשות ערעור בענייני משפחה (ראו, בג"ץ 2685/92 ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פ"ד מז(2) 203, 205 (1993) (להלן – בג"ץ ניר); ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 645-643 (1995) (להלן – ע"א ניר)). הערה דומה נשמעה עוד בערעור הראשון. עם זאת, לא ראיתי לנכון לדחות את הבקשה רק בשל כך. 11. הבקשה שלפנינו מכוונת נגד סמכותו של בית המשפט להטיל הוצאות על עורך דין בהיותו פרקליט המייצג אחר, ולא כבעל דין. ההלכה לפיה בית המשפט רשאי להורות כן, מכוח סמכותו הטבועה, נקבעה בבית המשפט העליון עוד בתקופת המנדט הבריטי, ומאז אושררה שוב ושוב בפסיקה (ראו, למשל, המ' 183/52 ש. א. שצ'ופק נ' מועצת עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ז 603, 606-605 (1953) (להלן – עניין שצ'ופק) והאסמכתאות שם; ע"א 557/69 הופמן נ' "תלוה מודל" שותפות רשומה, פ"ד כד(1) 14, 15 (1970); ד"נ 8/86 המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ט(2) 157, 160 (1986); ע"א ניר, בעמ' 645; ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 378-377, 383 (2001) (להלן – עניין חנא). ראו גם, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 733-732, 1377 (מהדורה 11, 2013); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 67 (מהדורה שניה, 2008); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 363-349 (2007)). זאת עד כדי כך שבאחד המקרים העיר בית המשפט כי הלכה זו "נשתרשה בארץ במידה כה גדולה עד שהייתי סבור, שאין מערערים עליה עוד" (בג"ץ 357/64 רקביץ נ' פקיד השומה גוש דן, פ"ד יח(4) 729, 743 (מ"מ הנשיא ש' אגרנט) (1964) (להלן – עניין רקביץ); באותה הרוח, בע"א ניר צוין, בעמ' 645, כי "בשאלת סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בתשלום הוצאות מעולם לא הוטל ספק, וגם בית משפט זה עשה, לא פעם, שימוש בסמכות זו"; בנוסף, ראו, ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 860, 862 (2004)). יודגש, כי אף הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט, בראשות השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן, הכירה בקיומה של סמכות כאמור (ראו, הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט דו"ח הוועדה 14 (2011) (להלן – דו"ח הוועדה)). יש להעיר, כי לאור העובדה שמדובר בוועדה משותפת למערכת בתי המשפט וללשכה, יש לתמוה על העמדה שהציגה הלשכה במקרה דנא, ולכך עוד אשוב בהמשך. מכל מקום, על אף האמור, נוכח הטענות שנטענו לפנינו, נראה כי יש מקום לחזור בקצרה על מושכלות ראשונים בעניין זה. ייאמר כבר עתה כי לא ראיתי מקום לשנות מההלכה הוותיקה והמבוססת לפיה מוסמך בית המשפט להשית הוצאות אישיות על עורך דין המופיע בפניו. 12. הלכה היא, כאמור, כי בית המשפט מוסמך, מבחינה עקרונית, להטיל הוצאות אישיות על עורך דין מכוח סמכותו הטבועה וזאת על מנת שבית המשפט יוכל למלא את תפקידו. סמכותו הטבועה של בית המשפט מתפרשת על פני מגוון רחב של נושאים. כך, למשל, היא מאפשרת למחוק תובענה אף בנסיבות שאינן מנויות במפורש בתקנות סדר הדין (ראו, ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 440 (מ"מ הנשיא י' זוסמן) (1974). באותו עניין נמחקה תובענה אשר היוותה ניצול לרעה של הליכי משפט; כן ראו, אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט – הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות 67-66 (2013) (להלן – אדד)). לדוגמאות נוספות לסמכויות היונקות כוחן מסמכותו הטבועה של בית המשפט, ראו, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199, 264-263 (השופט מ' חשין) (1999); פנחס גולדשטיין "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37, 38-37, 58-49 (1984) (להלן – גולדשטיין)). קיים קושי להגדיר באופן ממצה וחד משמעי את הסמכות הטבועה (בג"ץ ניר, בעמ' 209); גולדשטיין, בעמ' 40-39). באופן כללי, ניתן לומר כי הכוונה היא לכוחו של בית המשפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים שהם חיוניים לצורך מילוי התפקיד שלמענו הוא קיים. היינו, אמצעים הנחוצים לו באופן טבעי לשם מילוי תפקידו, כדי להגן על יכולתו לתפקד ולמנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט ואי-צדק ברור ובולט (ראו, ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96 (1974); ע"א ניר, בעמ' 646-645; גולדשטיין, בעמ' 40-39). ויודגש, תכליתם של כלים אלה אינה להגן על כבודו של בית המשפט כשלעצמו, כי אם לאפשר את תפקודו התקין, וזאת על מנת להבטיח את זכותו של ציבור המתדיינים כי המערכת השיפוטית תתפקד כהלכה (ראו, בג"ץ ניר, בעמ' 208-207). על כן, נקבע כי הגינוי, הכרוך בהטלת הוצאות על עורך הדין, נוגע לדרך ניהול הדיון ולאופן ייצוג הלקוח על ידו, ולא לגבי התנהגות של פרקליט מחוץ לבית המשפט (ע"א 2664/90 פרלוב נ' נסימי, פ"ד מח(1) 787, 799 (1994) (להלן – עניין פרלוב)). 13. הסמכות להטיל הוצאות על עורך דין היא אחת מבין הדוגמאות הרבות לסמכויות שמקורן בסמכות הטבועה של בית המשפט. סמכות דומה קיימת גם במשפט האנגלי, משם היא נשאבה למשפט הישראלי (כפי שהובהר בעניין שצ'ופק, בעמ' 606, אף שבמרוצת השנים, הותקנו באנגליה תקנות מיוחדות בעניין זה, הרי שהסמכות לחייב עורך דין בהוצאות, קיימת שם "גם בתוקף כוחותיו הכלליים של בית המשפט על פי המשפט המקובל"). יצוין, כי חיובו של עורך דין בהוצאות עשוי לבוא לא רק בתגובה להתנהלות באולם המשפט, אלא גם בעקבות כתבי בי-דין ומסמכים אחרים שהוגשו על ידו לבית המשפט (כדוגמה לכך, ראו, בג"ץ 308/52 קדרי נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד ז 560 (1953); ע"א 415/70 אליהו נ' נציגות הבית המשותף הידוע כבית המעלות, פ"ד כה(2) 139, 140 (1971); בש"א 329/89 הופר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מג(4) 756 (1989) (להלן – עניין הופר); רע"א 9570/10 לוי נ' כהן, פיסקה 3 (26.1.2011); עע"מ 2294/12 וגנר נ' מדינת ישראל (11.9.2013)). אמצעי זה נחוץ לשם הטלת מרות ומשמעת (ראו, בג"ץ 6887/07 ארנון נ' בית הדין האזורי לעבודה ירושלים, פיסקה 5 (16.4.2008) (להלן – עניין ארנון)). בנוסף, בעניין רקביץ, הובעה הדעה כי כלי זה נועד גם לשפות את בעלי הדין ואת בית המשפט על הוצאות שנגרמו להם בשל התנהלותו של עורך הדין (שם, בעמ' 742-741. ראו גם, עניין חנא, בעמ' 383-382). בכך ניתן ביטוי לתפישה, כי לעיתים לא יהא זה ראוי שבעל הדין יישא בעלויות הנובעות מהתנהלות בעייתית של בא כוחו (ראו, ע"א 46/60 יולזרי נ' נבון, פ"ד יד 2199, 2206 (1960); עניין רקביץ, בעמ' 738). זהו, אפוא, משום מענה ל"בעיית הנציג" שעלולה להתעורר בין עורך הדין, המנהל את ההליך המשפטי, לבין לקוחו, האמור לשאת בעלויות ההליך (ראו, ארנה רבינוביץ'-עיני ודורון דורפמן "שימוש לרעה וחוסר תום לב בהליך האזרחי: הפער שבין מודל דיוני פוסט-אדברסרי למודל ייצוגי מסורתי" ספר שלמה לוין 255, 278-277, 295-291 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)). 14. אם כן, לבית המשפט נתונות הן סמכויות הנובעות מסמכותו הטבועה לניהול ההליך השיפוטי הן סמכויות שהוקנו לו במפורש על ידי המחוקק. הסמכות הטבועה משלימה את הסמכויות שניתנו לבית המשפט בחוק והיא בבחינת כלי שיורי. במילים אחרות, מקום בו נקבע בחוק הסדר ממצה בעניין מסוים, אין עוד להיזקק לסמכות הטבועה (בג"ץ ניר, בעמ' 207; רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני, פיסקה 16 (28.4.2011) (להלן – עניין פלוני); רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פיסקאות 19-18 (7.10.2009) (להלן – עניין ממן); וכן, גולדשטיין, בעמ' 40). 15. הערה אחרונה זו מובילה אותנו לטענת המבקשת והלשכה כי סעיף 72 לחוק בתי המשפט, ובפרט סעיף קטן (ג) שבו, שולל את האפשרות להטיל הוצאות על עורך דין. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, יוער כי טענה מעין זו עלתה כבר בעניין ארנון, שם נדחתה העתירה על הסף, אם כי הטענה האמורה לא נדונה במפורש. לגופו של עניין, מובן שסעיף 72 לחוק בתי המשפט אינו ממצה את כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט בניהול ההליך. כך גם אין הוא מייתר את סמכותו לחייב עורך דין בהוצאות. מסקנה זו עולה בקנה אחד אף עם האמור בדו"ח הוועדה (שהוגש לאחר חקיקת סעיף 72(ג) לחוק בתי המשפט), ולפיו סמכות זו עומדת לרשות בית המשפט (שם בעמ' 14). לעניין זה יפים דבריו הבאים של השופט א' ברק בבג"ץ ניר, בעמ' 214: "קיומו של הסדר סטטוטורי בגיזרה מסוימת (...) אינו יוצר הסדר שלילי בגזרות אחרות. ההסדר הסטטוטורי נועד בדרך כלל להשיג תוצאות מיוחדות שאינן ניתנות להשגה מכוח הסמכות הטבועה, כגון אחריות פלילית, ואין לראות בו משום הסדר, השולל את הסמכות הטבעית בתחומים שאינם מוסדרים במפורש". אף אם ניתן לטעון כי להטלת הוצאות יש תוצאת לוואי מעין עונשית, הרי שאין מדובר בסנקציה פלילית, על כל המשתמע מכך (על התכליות שביסוד הכלי של הוצאות אישיות, ראו בפיסקה 13 לעיל. כן, ראו עניין פרלוב, בעמ' 799; רע"א 1514/06 תדיראן נ' מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פיסקאות 5-4 (24.4.2006); בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פיסקה 38(ד) (15.6.2011). לעמדה ממנה עשוי להשתמע כי מדובר בסמכות בעלת אופי עונשי, ראו, עניין חנא, בעמ' 375. כן ראו, אדד, בעמ' 336-335; צבי זילברטל "הוצאות לטובת המדינה" משפטים טו 389, 401-397 (התשמ"ו)). בהתייחס לטענות שנטענו בדבר יתרונות הפנייה ללשכה לשם הגשת הליכים משמעתיים נגד עורך הדין, אציין כי אין בחלופה זו כדי לייתר את הסמכות להטיל על הפרקליט הוצאות אישיות (בהקשר זה, ראו, עניין רקביץ, בעמ' 739-738, שם הובהר כי העובדה שעורך דין חויב בהוצאות אינה מלמדת בהכרח כי הוא עבר עבירת משמעת; ועניין הופר, בעמ' 760, שם הורה בית המשפט להעביר את החלטתו בעניין ההוצאות, ליועץ המשפטי לממשלה וללשכה, על מנת שיבדקו אם המעשים שהובילו להטלת ההוצאות מהווים משום עבירה פלילית או עבירה על כללי האתיקה של הלשכה; ראו גם, אדד, בעמ' 340-339). נקיטה של הליכי משמעת אינה מספקת מענה ראוי למקרים בהם ניהול ההליך מחייב תגובה מיידית להתנהלות עורך הדין. כך נקבע גם בדו"ח הוועדה (בעמ' 15), ואף בעמדתה בהליך דנא מסכימה הלשכה כי במצבים שכאלה יש לאפשר הטלת הוצאות. 16. מכאן, לטענתן הנוספת של המבקשת ושל הלשכה, לפיה דרושה הסמכה מפורשת בחוק לשם הטלת הוצאות על עורך דין. זאת, לדידן, כפועל יוצא מהפגיעה בזכויות עורך הדין הכרוכה בהוראה זו. יוער, כי טענות דומות עלו כבר בעניין ארנון וברע"א 11087/04 ליסטר נ' מדינת ישראל (15.9.2005) (להלן – עניין ליסטר)). הן העתירה בעניין ארנון הן בקשת רשות הערעור בעניין ליסטר נדחו, אם כי בשני המקרים לא נדונו טענות אלה לגופן. במקרה שלפנינו, הועלתה הטענה בדבר פגיעה בזכויות באופן כללי בלבד. זאת, אף שהוכחת הפגיעה בזכות היא דרישה מקדמית לעריכתה של בחינה חוקתית, במסגרתה, בין היתר, יש לבחון את דרישת ההסמכה המפורשת. בהקשר אחר כבר הבהרתי, כי לגישתי, בבדיקה חוקתית, אין לפסוח על השלב המקדמי, שעניינו השאלה האם נפגעה זכות חוקתית (ראו, בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת, פיסקה 24 (26.6.2013); ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 554-553 (השופטת ט' שטרסברג-כהן) (2002) (להלן – עניין סילגדו) וכן בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פיסקה 1 לדעת המיעוט שלי (22.9.2014)). מובן כי דברים אלה נכונים גם מקום שבעל דין טוען לפגיעה בזכויותיו החוקתיות, המחייבת להעביר דרך המבחנים החוקתיים את ההוראה שנטען כי היא פוגעת. בנוסף, לטיב הזכות הנפגעת ולעוצמת הפגיעה בה עשויה להיות השפעה גם על מידת ההקפדה שבה תפורש הדרישה לקיומה של הסמכה מפורשת בחוק לפגיעה (ראו, למשל, בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל, פיסקה 21 לחוות דעתי (2.7.2014); ובג"ץ 6827/04 מנאע נ' רשות המסים, פיסקה 16 (השופט ע' פוגלמן) וההפניות שם (20.12.2010)). 17. לגופו של עניין, יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה הסמכות לחייב עורך דין בהוצאות פוגעת בחופש העיסוק שלו ובחירותו. קשה לקבל טענה לפיה חופש העיסוק או הזכות לחירות מקימים לעורך דין זכות להפר את חובותיו כלפי בית המשפט (ולעיתים גם כלפי הלקוח שלו), להתעלם מהנחיות בית המשפט ולפגוע בניהולו התקין של המשפט (השוו, בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 419 (השופטת ד' דורנר) (1997), שם הובע החשש מפני "פירוש גורף וכול-כולל" של חופש העיסוק; להרחבה על חובותיו של עורך הדין כלפי בית המשפט, ראו, למשל, גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 379-349 (2001)). 18. שאלה מורכבת יותר היא האם הטלת הוצאות אישיות על עורך דין פוגעת בזכותו החוקתית לקניין. שאלה זו אינה נקייה מספקות וייתכנו גישות שונות לגביה (לחשש מפני הרחבת יתר של היקפה של זכות הקניין כזכות חוקתית, ראו, ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 332 (הנשיא (לשעבר) מ' שמגר), 471-470 (השופט י' זמיר) (9.11.1995); וכן, יהושע ויסמן "הגנת חוקתית לקניין" הפרקליט מב(ב) 258, 273-272 (התשנ"ה); אדד, בעמ' 59-58, שם הובעה הדעה כי שימוש לרעה בזכות אינו נכלל מלכתחילה בגדרי הזכות; השוו, עניין סילגדו, בעמ' 556-554 (השופטת ט' שטרסברג-כהן), שם נדונה השאלה האם כל הוראת חוק המאפשרת הרשעה בעבירה שבצידה עונש מאסר פוגעת בזכויות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לעמדה שונה, ראו, למשל, יהודה אדר התשלום העונשי כסנקציה בדיני החוזים 117-113 (2003)). ספקות אלה, בדבר קיומה של פגיעה בזכות הקניין במובן החוקתי, מתעצמים נוכח העובדה שלהטלת הוצאות על עורך דין יש להקדים התראה אודות הכוונה לנקוט צעד זה. מכאן, שעורך דין אשר בחר לנהוג באופן שהובהר לו כי יוביל לחיובו בהוצאות, אין לו להלין אלא על עצמו וניתן לראות בו כמי שנטל סיכון זה על עצמו, ביודעין (השוו, רע"א 3873/14 קורקין נ' קורקין, פיסקה 12 (31.7.2014)). מכל מקום, בענייננו, לא הוסרו הספקות בדבר קיומה של פגיעה בזכות חוקתית, על כל המשתמע מכך. למעשה, השאלות הסבוכות שמעוררת סוגיה זו כלל לא זכו להתייחסות מצד המבקשת והלשכה. כבר הבעתי בעבר עמדתי כי הרחבת יתר של הזכויות החוקתיות מעוררת חשש לזילות הזכויות החוקתיות ול"הצפת" בתי המשפט בטענות חוקתיות (ראו, בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 513 (2006); וכן, בג"ץ 8276/05 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 1, 54 (2006)). נראה כי המקרה שלפנינו מדגים זאת היטב. 19. יתרה מכך, כפי שכבר הוזכר, עמדת הלשכה בהליך שלפנינו בעניין הסמכות להטיל הוצאות על עורך דין, אינה עולה בקנה אחד עם עמדתה בעבר, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח הוועדה. באשר להבחנות שמציעה הלשכה בין מקרים שונים בהם עשויות להיות מוטלות הוצאות, הרי שאין בהן כדי לסייע. ראשית, נראה כי הבחנות אלה אינן ישימות במציאות. למשל, ההבחנה בין הוראה הצופה פני עבר לבין הוראה שמכוונת כלפי העתיד איננה חדה כלל וכלל. מובן כי לחיוב בהוצאות כתגובה להתנהגות בעבר עשויות להיות השלכות אף לגבי העתיד, במיוחד מקום שמדובר ב"שחקן חוזר" בבית המשפט, הוא עורך הדין. שנית, אף אילו ניתן היה לעשות שימוש בהבחנות שמציעה הלשכה, דומה כי המקרה שלפנינו עניינו הטלת הוצאות מטעמים שכונו "טעמי אכיפה", היינו, לשם ניהולו התקין של הדיון. כאמור, אף הלשכה אינה מערערת על קיומה של סמכות להטיל הוצאות במקרה כגון דא. מכאן, שרבות מן השאלות שעוררה הלשכה, הנוגעות למקרים האחרים שהוצגו על ידה, כלל אינן מתעוררות בעניין שלפנינו, וממילא נראה שמדובר בשאלות תיאורטיות. שלישית, ובכך העיקר, אף בעמדתה בהליך דנא, מכירה הלשכה בכך שבמקרים מסויימים קיימת סמכות לחייב עורך דין בהוצאות. קשה ליישב דברים אלה עם טענתה העקרונית בדבר הצורך בהסמכה מפורשת בחוק לשם חיוב עורך דין בהוצאות. 20. גם בפסק הדין בעניין פלוני, עליו, בין השאר, נסמכות המבקשת והלשכה, אין כדי להועיל להן. באותו עניין, דן השופט י' דנציגר בהרחבה בסמכותו הטבועה של בית המשפט, ובכלל זה עסק בהיקף השתרעותה של סמכות זו ובמגבלות השימוש בה כאשר כרוך הדבר בפגיעה בזכויות יסוד. עם זאת, אף אם במקרים מסוימים עשויה להתעורר שאלה לגבי גבולות הסמכות הטבועה (ראו, עניין ממן, בפיסקה 16), הרי שהעניין שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים. כך עולה גם מעניין פלוני, שם נזכרה הפסיקה בעניין הוצאות אישיות ולא הוטל כל ספק בכך שלבית המשפט סמכות להורות על כך. 21. מכל מקום, ובבחינת למעלה מן הצורך אזכיר כי "סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק" (עניין ממן, פיסקה 18; ראו גם, עניין פלוני בפיסקאות 14-13). דווקא בשל כך, נדרש בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לעשות שימוש בסמכותו הטבועה בכלל ובמקרה של הטלת הוצאות על עורך דין בפרט. מסקנה זו מתבקשת גם לאור החשש כי שימוש בלתי זהיר באמצעי זה יוביל להרתעת יתר של עורכי הדין ויפגע בייצוג שניתן ללקוחותיהם (ראו, אדד, עמ' 334, 336)). ואכן, בתי המשפט שבו ושנו כי הטלת הוצאות על עורכי דין היא צעד נדיר וחריף שרק בנסיבות מיוחדות ייעשה בו שימוש (למשל, עניין חנא, בעמ' 379). אופן הפעלתה של סמכות זו נתון לסייגים נוספים. במסגרת זו, אין להטיל הוצאות על עורך דין אלא לאחר שהיתרה בית המשפט כי בכוונתו להורות כן ולאחר שניתנה לפרקליט הזדמנות להשמיע טענותיו (ראו, עניין חנא, בעמ' 376-374; עניין רקביץ, בעמ' 739; ואולם, ראו, ע"א 183/70 קטרון נ' אוארבך, פ"ד כד(2) 776, 779 (מ"מ הנשיא י' זוסמן) (1970), שם נקבע, בדעת רוב, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' כהן, כי בנסיבות בהן עורך הדין לא התייצב לדיון אליו הוזמן, לא תתקבל טענתו כי נפגעה זכות הטיעון שלו לעניין חיובו בהוצאות). בהקשר זה, אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המלינות על כך שחיובו של עורך דין בהוצאות נעשה על ידי בית המשפט, שהוא "הנפגע" מהתנהגות עורך הדין (וראו דברי השופט ש' לוין בע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4) 45, 48-47 (1993)). חזקה על בית המשפט כי ישמע את טיעוני עורך הדין בנפש חפצה. ויוזכר, כי אין המדובר בהליך אדברסרי בין עורך הדין לבין בית המשפט, כי אם בהחלטה דיונית במסגרת סמכותו של בית המשפט לנהל את ההליך. בנוסף לאמור, הותוו בפסיקה הנחיות עזר לעניין השימוש בסמכות להטיל הוצאות על עורך דין (ראו, ע"א ניר, בעמ' 647 (השופט א' מצא)). אציין, כי בדומה לגישת השופט מצא בע"א ניר, אף לטעמי, הטלת הוצאות צריכה להישקל רק בעקבות מעשה חמור, וככלל ראוי להימנע מכך אם יש בידי בית המשפט אמצעים אחרים המאפשרים לו להבטיח את תפקודו התקין. עם זאת, אין בידי להסכים עם העמדה לפיה הארכה בחקירת עדים ואי-ציות להנחיות בית המשפט בנוגע לאופן ניהול החקירה או הטיעון לא תצדיק, ככלל, חיוב עורך דין בהוצאות (ראו, ע"א ניר, בעמ' 647 (השופט א' מצא)). קבלת גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות ביסוד הכלי של הוצאות אישיות, עליהן עמדתי לעיל. מעבר לכך, ברי כי החובה לפעול במידתיות ותוך התחשבות במכלול השיקולים והזכויות הצריכים לעניין, חלה גם בעניין זה (ראו, עניין חנא, בעמ' 383; ועניין ליסטר, בפיסקה 6). כמו כן, ההחלטה לפסוק הוצאות כפופה לביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור (אם הפרקליט יגיש ערעור על חיובו בהוצאות). 22. לאור כל האמור, איני סבור כי הבקשה שלפנינו מצדיקה לסטות מן ההלכה לפיה מוסמך בית המשפט, באופן עקרוני, להטיל הוצאות על עורכי דין. 23. באשר לחיובה של המבקשת בהוצאות, בנסיבות העניין לא נמצא מקום להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות בנושא זה. כן לא ראיתי לנכון להתערב בקביעותיהן כי אין לאפשר למבקשת להביא ראיות ולהעיד עדים מטעמה בסוגיה זו. יש לזכור כי בית המשפט התרשם באופן בלתי-אמצעי מהתנהלותה של המבקשת, שהובילה לחיובה בהוצאות. 24. לא אוכל לסיים מבלי להביע מורת רוח מכך שאף בבקשה שלפנינו בחרה המבקשת להמשיך ולהטיח האשמות קשות כנגד בית המשפט לענייני משפחה. זאת, חרף הערותיהן החוזרות ונשנות של הערכאות הקודמות. אין זו הדרך לטעון נגד החלטות בית המשפט. לבסוף, אין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט המחוזי בערעור הראשון, כי תיק זה מוטב שלא היה מגיע למימדים אליהם הגיע. 25. אשר על כן, הערעור נדחה. המבקשת תישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, ה' בתשרי התשע"ה (29.9.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12037780_S04.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il