עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל ס נ. רחל סופר

פסק-דין בתיק ע"א 3773/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3773/16 ע"א 3858/16 ע"א 4199/16 ע"א 6035/17 לפני: כבוד השופט (בדימ') א' שהם כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט י' אלרון המערער בע"א 3773/16: עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר המערערת בע"א 3858/16 והמערערת בע"א 6035/17: NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED המערערת בע"א 4199/16: רחל סופר נ ג ד המשיבים בע"א 3773/16: 1. רחל סופר 2. CITIBANK N.A TEL AVIV 3. HIMALAYAN BANK LIMITED 4. עו"ד עמית סייג מזור 5. אברהם (אורי ) סייג 6. עומר סייג גיטליס 7. CLANPORT INTERNATIONAL LIMITED 8. NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED 9. הכונס הנכסים הרשמי המשיבים בע"א 3858/16: 1. עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר 2. כונס הנכסים הרשמי 3. רחל סייג סופר 4. CITIBANK N.A TEL AVIV 5. HIMALAYAN BANK LIMITED 6. עו"ד עמית סייג מזור 7. אברהם (אורי ) סייג 8. עומר סייג גיטליס המשיבים בע"א 4199/16: 1. עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר 2. כונס הנכסים הרשמי 3. CITIBANK N.A TEL AVIV 4. HIMALAYAN BANK LIMITED 5. NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED 6. אברהם (אורי) סייג 7. עו"ד עמית סייג מזור 8. עומר סייג גיטליס המשיבים בע"א 6035/17: 1. עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר 2. כונס הנכסים הרשמי 3. רחל סייג סופר 4. מבני דולינגר (שער העיר) חברה 5. מבני דולינגר חברה לבנין והשקעות 6. קורינטוס ביזנס אינק. חברה זרה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, מיום 21.3.2016, בפר"ק 30725-04-14, שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן ערעור על החלטת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 18.6.2017, בפש"ר 1381/09 שניתנה על-ידי כב' הנשיא א' אורנשטיין תאריך הישיבה: י"ט באדר התשע"ח (6.3.2018) בשם המערער בע"א 3773/16 והמשיב 1 בע"א 3858/16; בע"א 4199/16; ובע"א 6035/17: בעצמו; עו"ד מור תורג'מן בשם המערערת בע"א 3858/16; בע"א 6035/17; המשיבות 8-7 בע"א 3773/16; והמשיבה 5 בע"א 4199/16: עו"ד אביתר אנגלרד המערערת בע"א 4199/16; והמשיבה 1 בע"א 3773/16; המשיבה 3 בע"א 3858/16; ובע"א 6035/17: בעצמה בשם המשיבים 3-2 בע"א 3773/16; המשיבים 5-4 בע"א 3858/16; והמשיבים 4-3 בע"א 4199/16: עו"ד פנינה ברודר-מנור; עו"ד שי כהן; עו"ד אור אמזל בשם המשיבים 4 ו-6 בע"א 3773/16; המשיבים 6 ו-8 בע"א 3858/16; והמשיבים 8-7 בע"א 4199/16: עו"ד עמית מזור בשם המשיב 5 בע"א 3773/16; המשיב 7 בע"א 3858/16; והמשיב 6 בע"א 4199/16: עו"ד יגאל מזרחי בשם המשיב 9 בע"א 3773/16; המשיב 2 בע"א 3858/16; בע"א 4199/16; ובע"א 6035/17: עו"ד טובה פריש בשם המשיבים 5-4 בע"א 6035/17: עו"ד רוברט פישמן פסק-דין השופט (בדימ') א' שהם: 1. לפנינו ארבעה ערעורים, כאשר שלושה מתוכם הינם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 21.3.2016, בפר"ק 30725-04-14 (כב' השופטת מ' אגמון-גונן). בגדרו של פסק הדין התקבלה, באופן חלקי, בקשה למתן הוראות אשר הוגשה על-ידי עו"ד איתן ארז, בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר (בפשיטת רגל), וניתן סעד הצהרתי, לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של חברת Clanport International Limited הם של החייבת רחל סופר, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל. הערעור הרביעי הינו על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 18.6.2017, בפש"ר 1381/09 (כב' הנשיא א' אורנשטיין), במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשתו של עו"ד איתן ארז, בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר (בפשיטת רגל), לאישור התקשרותו בהסכם פשרה מותנה בת"א 35769-04-11, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. רקע עובדתי 2. ביום 11.11.2009, הגיש עו"ד יהונתן צברי לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להכריז על הגב' רחל סייג סופר (להלן: רחל סופר או החייבת או המשיבה 3 בע"א 3858/16) כפושטת רגל (פש"ר 1381/09) (להלן: תיק הפש"ר או הליך הפש"ר). 3. ביום 28.6.2009, מונו עוה"ד יהונתן צברי ואיתן ארז ככונסי נכסים זמניים על נכסי החייבת (להלן: כונסי הנכסים הזמניים). ביום 31.12.2009, ומשניתן צו קבוע לכינוס נכסי החייבת, מונו כונסי הנכסים הזמניים כמנהלים מיוחדים לנכסי החייבת (להלן: המנהלים המיוחדים). ביום 30.11.2011, ניתן פסק דין בתיק הפש"ר על-ידי כב' השופטת ו' אלשייך, בגדרו הוכרזה רחל סופר כפושטת רגל, ובהתאם לכך, מונו המנהלים המיוחדים כנאמנים לנכסי החייבת (להלן: הנאמנים). יצוין, כי ביום 13.1.2013, דחה בית משפט זה ערעור שהגישה החייבת על פסק הדין בדבר הכרזתה כפושטת רגל (ע"א 828/12). 4. ביום 21.2.2012, הורה בית המשפט המחוזי כי עו"ד איתן ארז ימשיך לכהן כנאמן יחיד לנכסי החייבת (להלן: עו"ד איתן ארז או הנאמן או המשיב 1 בע"א 3858/16). 5. במקביל להליך הפש"ר, הייתה החייבת בעלת דין בהליכים משפטיים נוספים, ובכלל זה, בהליך אזרחי אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1790/03). מדובר בתובענה אזרחית שהוגשה בשנת 2003, על-ידיCitibank N.A. Tel Aviv (להלן: סיטיבנק או המשיב 4 בע"א 3858/16) ו-Himalayan Bank Limited (להלן: הימלאיין בנק או המשיב 5 בע"א 3858/16) (המשיבים 4 ו-5 בע"א 3858/16 יקראו ביחד להלן: הבנקים הזרים) לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד רחל סופר; בעלה, אברהם (אורי) סייג (להלן: מר אורי סייג או המשיב 7 בע"א 3858/16); שני בניה, עו"ד עמית סייג (להלן: המשיב 6 בע"א 3858/16), ועומר (סייג) גיטליס (להלן: המשיב 8 בע"א 3858/16); וחברת Clanport International Limited (להלן: קלנפורט) – חברה זרה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים שהינה, כך נטען, בבעלות החייבת (להלן: התובענה). 6. בגדרי התובענה, טענו הבנקים הזרים, כי במסגרת עסקת אשראי דוקומנטרי, בוצעו כלפיהם מעשי מרמה מצד החייבת, בעלה, שני בניה, וקלנפורט. על-פי תנאי מכתב האשראי הדוקומנטרי, התחייבה קלנפורט לספק לקונה – חברה זרה מנפאל – 12,500 טון דשן לחקלאות (להלן: מכתב האשראי). מכתב האשראי והמסמכים הנלווים אליו, הועברו לסיטיבנק, וכנגד הצגתם הועבר סכום של 1,664,498.10$ מסיטיבנק לחשבונה של קלנפורט, אשר התנהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: בנק דיסקונט). בדיעבד התברר לבנקים הזרים, כי מכתב האשראי מומש על בסיס מסמכים מזויפים, ועבור סחורה שמעולם לא סופקה. בסמוך לאחר הגשת התובענה, נעתר בית המשפט לבקשת הבנקים הזרים, והטיל עיקולים על נכסי הנתבעים, ובין היתר, על הכספים המצויים בחשבונה של קלנפורט בבנק דיסקונט, אשר הועברו מסיטיבנק לקלנפורט על-פי מכתב האשראי (להלן: העיקולים). במקביל, התנהלה חקירת משטרתית בקשר לפרשה מושא התובענה, במהלכה נחקרו, בין היתר, החייבת ובעלה, מר אורי סייג, ונגבו מהם הודעות. 7. ביום 19.3.2010, פנה בא-כוחה של החייבת בתובענה, עו"ד גדי בלושטיין (להלן: עו"ד בלושטיין) לעו"ד איתן ארז, במכתב שבו נאמר כדלקמן: "1. אתמול העביר אלי עו"ד גד נשיץ, המייצג את סיטי בנק והימליאן בנק...העתק מפרוטוקול הדיון מיום 31.12.09 בתיק 1381/09... 2. אין צורך לפרט את תדהמתי הרבה הואיל ולא ידעתי דבר וחצי דבר מהמתרחש שכן אני מייצג את הגב' סייג (ושבעה אחרים) במסגרת ת.א 1790/03...ולא היה עולה בדעתי לייצגה כאשר מתנהלים נגדה הליכי פשיטת רגל. ... 4. מכל מקום, במסגרת תיק זה נוהלו מספר ימי הוכחות ...והמשך הדיון קבוע לחודש אוקטובר בפני כב' השופטת אגמון. 5. עניינית נוכחותה של גב' סייג דרושה לדיון הואיל והיא עד מרכזי ותצהירה הוא התצהיר המרכזי העומד להגנת מרבית הנתבעים. 6. לעומת זאת מעמדה של גב' סייג כנתבע אינו דרוש הואיל ומרבית הסכומים בתביעה...עוקל בזמנו ומצוי ביד בנק דיסקונט כמחזיק כך שגם הסכנה שקופת פשיטת הרגל תידלדל, אינה רלוונטית וניתן לדרוש מהבנקים התובעים כי אלו יצטרפו לכלל הנושים ויגישו תביעת חוב. 7. הסכום שעוקל הינו בבעלות קלנפורט שהיא אחד הנתבעים בתיק זה. 8. על כן...אני מניח בפניך את החחלטה האם מעמדה של גב' סייג יהיה כנתבע בתיק זה או שמא תגיש הודעה על עיכוב הליכים עקב הליכי פשיטת רגל, תוך הדגשה כי אין מניעה מבחינתך כי הגב' סייג תעיד בהליך. 9. אנא הודיע לי את עמדתך בהקדם הואיל ואני חייב להודיע לבית המשפט הנכבד על התפתחות זו" (להלן: מכתבו של עו"ד בלושטיין). ביום 13.4.2010, השיב עו"ד איתן ארז למכתבו של עו"ד בלושטיין, באומרו, כי "בהתחשב בכך שהמשך הדיון קבוע רק לחודש אוקטובר 2010, הנני מציע שבשלב זה תמשיך בייצוג החייבת בתיק...אינני רואה כל מניעה שהחייבת תעיד בהליך, במיוחד כאשר עדותה מהווה עדות מרכזית בהליך". 8. ביום 18.10.2010, ולאחר שהתנהל הליך הוכחות ארוך במיוחד (כ-14 ישיבות) נתנה כב' השופטת מ' אגמון-גונן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, ביוזמתה ובהמלצתה (להלן: פסק הדין שניתן בתובענה). בגדרו של הסכם הפשרה, התחייבו רחל סופר וקלנפורט לשלם לבנקים הזרים סכום של כ-10.5 מיליון ₪, תוך שהמשיבים 8-6 הופטרו מחבותם (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, אישר בית המשפט המחוזי את העיקולים, והורה לבנק דיסקונט להעביר לבנקים הזרים את הכספים שהועברו מסיטיבנק לקלנפורט על-פי מכתב האשראי. בהתאם לכך, העביר בנק דיסקונט לבנקים הזרים סכום של כ-4.8 מיליון ₪ (להלן: הכספים). 9. ביום 3.11.2010, הגישו המנהלים המיוחדים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין שניתן בתובענה, בטענה, כי רחל סופר לא היתה רשאית לחתום על הסכם הפשרה, לנוכח העובדה כי היא מצויה בהליכי פשיטת רגל. ביום 22.11.2010, החליטה כב' השופטת מ' אגמון-גונן לדחות בקשה זו, בקובעה, כי: "המנהל המיוחד, שהיה מודע למצב הדברים, וניתנה לו האפשרות לבקש הפסקת ההליכים נגד גב' סייג, בחר שלא לעשות כן והורה לעו"ד בלושטיין להמשיך ולייצגה... הן בית המשפט, הן הצדדים האחרים, המשיכו בניהול התובענה על בסיס הסכמתו המפורשת של המנהל המיוחד. ייצוג משמעו ייצוג מלא עד לדחיית התובענה, קבלתה, ולרבות הסדר פשרה" (להלן: ההחלטה מיום 3.11.2010). 10. ביום 8.12.2010, הגישו המנהלים המיוחדים ערעור לבית משפט זה על ההחלטה מיום 3.11.2010 (ע"א 9032/10). במקביל, הגישו המנהלים המיוחדים, במסגרת הליך הפש"ר, בקשה לחייב את הבנקים הזרים להעביר לקופת הפש"ר את הכספים, אשר הועברו, כאמור, על-ידי בנק דיסקונט אליהם, בעקבות אישור העיקולים. ביום 8.8.2011, נדחתה בקשה זו על-ידי כב' השופטת ו' אלשיך (להלן: ההחלטה מיום 8.8.2011). המנהלים המיוחדים לא השלימו גם עם החלטה זו, וערערו לבית משפט זה (ע"א 7183/11). 11. במסגרת ע"א 9032/10 וע"א 7183/11, אשר נדונו במאוחד, טענו המנהלים המיוחדים, כי קיימת זהות בין החייבת לבין קלנפורט, ועל כן, נכסיה של קלנפורט, לרבות הכספים שהיו מצויים בחשבונה בבנק דיסקונט, הם נכסיה של החייבת. עוד נטען על-ידי המנהלים המיוחדים, כי בשנת 2011, שינתה החייבת, במכוון, את שמה של קלנפורט ל – Net International Property Limited (להלן: נט), ומאז היא פועלת תחת ישותה של נט. 12. יצוין, כי ביום 27.4.2011, הגישה נט תובענה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 35769-04-11) נגד מבני דולינגר (שער העיר) חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' (להלן: מבני דולינגר), בעילה של אכיפת הסכם הנוגע לזכויותיה בנכס מקרקעין יקר ערך, המצוי בפרויקט שער העיר ברמת גן (להלן: התובענה בעניין פרויקט שער העיר). 13. ביום 5.2.2012, ניתן פסק הדין בע"א 9032/10 ובע"א 7183/11, מפי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ובהסכמת השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין והשופט י' דנציגר, במסגרתו נקבע, כי: "טענותיהם האמורות של המערערים חייבות להתברר בגדרה של בקשה שעליהם להגיש במסגרת תיק פשיטת הרגל של החייבת. האמירות השונות בהחלטות שנתקבלו בעבר לגבי היחס והקשר בין החייבת לקלנפורט (כולל בהחלטה מיום 30.11.11 להכריז את החייבת פושטת רגל) היו בגדר אמרות אגב. עד כה לא נדונה השאלה האמורה כשאלה מרכזית ועיקרית בהליך כלשהו. בגדר בקשה כזו, שתוגש במסגרת הליך פשיטת הרגל יוכלו, כמובן, כל המשיבים להעלות את טענותיהם. כך אף המשיבים 2-1 הטוענים, בין השאר, כי המערערים מושתקים מלטעון כי הכספים שהועברו אליהם צריכים לעבור לקופת פשיטת הרגל. נוסיף עוד, כי חובה לצרף כמשיבים נוספים בבקשה שתוגש אף את הנתבעים הנוספים בתובענה, שהרי ייתכן שהם עלולים להיפגע אם המשיבים 2-1 יידרשו להעביר לקופת פשיטת הרגל את הכספים שהועברו להם. ראוי כי בקשתם של המערערים תוגש בהקדם". 14. בהתאם לאמור, ביום 29.2.2012, הגיש הנאמן לתיק הפש"ר בקשה למתן הוראות, בגדרה, התבקש בית המשפט להצהיר כי כל נכסיהן, כספיהן, וזכויותיהן של קלנפורט ונט הינם של החייבת בלבד, ובשל כך הם "מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל"; ולהורות לבנקים הזרים להשיב לקופת הפש"ר את הכספים. כן התבקש בית המשפט להורות על בטלותו של פסק הדין שניתן בפשרה, במובן זה שחבות המשיבים 8-6 כלפי הבנקים הזרים תתגבש מחדש במלואה; ולהצהיר כי הנאמן ייכנס בנעליה של נט בתובענה בעניין פרויקט שער העיר (להלן: הבקשה למתן הוראות). 15. במסגרת הבקשה למתן הוראות, טען הנאמן, כי קלנפורט נוסדה על-ידי החייבת, לשם פעולה במדינות המפרץ, והברחת נכסים מנושים; וכי החייבת בלבד עשתה שימוש בקלנפורט. במילים אחרות, כך לטענת הנאמן, עיסוקה של קלנפורט בישראל התמצה כולו בעסקי החייבת, ובכלל זה, ברכישת נכסי מקרקעין יוקרתיים על-ידי החייבת, ובמימון אורח חיים ראוותני. עוד נטען, כי חשבונה של קלנפורט בבנק דיסקונט היה בשליטתה המלאה של החייבת, אשר לצורך כך עשתה, ביחד עם בעלה, שימוש במסמך מזויף, תוך גניבת זהותו של פועל רומני קשה יום, בשם מר וסילי טברצ'ה. מנגד, טענה החייבת, כי דין הבקשה למתן הוראות להידחות על הסף, בהכחישה בכל תוקף את טענת הנאמן, לפיה היא הקימה את קלנפורט לשם הברחת נכסים מנושיה. 16. ביום 4.4.2012, נעתר בית המשפט לבקשת הנאמן למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום, של הבקשה למתן הוראות לקלנפורט. ביום 23.7.2013, ולאחר שבקשתה לביטול היתר ההמצאה נדחתה על-ידי בית המשפט, הגישה קלנפורט את תגובתה לבקשה למתן הוראות. לתמיכה בתגובתה, כאמור, צירפה קלנפורט תצהיר מטעם מר צ'נדרה פרקש, אזרח זר מהודו שהינו, כך נטען, בעל המניות היחידי בקלנפורט, המחזיק בשטר המניות למוכ"ז של קלנפורט, שהונפק לו ביום 5.1.2005 (להלן: שטר המניות), ומי שחתם בשמה לצורך ייצוגה בהליך הפש"ר (להלן: מר פרקש). ביום 23.1.2014, נעתר בית המשפט לבקשת קלנפורט, להגיש תצהיר חלופי לתמיכה בתגובתה לבקשה למתן הוראות, תוך שהורה על משיכת תצהירו של מר פרקש מתיק בית המשפט. ביום 3.3.2014, הגישה קלנפורט תגובה מתוקנת, כשהיא נתמכת בתצהירו של עו"ד יעקב ברסלב, אשר לטענתה, שימש כיועץ משפטי של קלנפורט, במשך מספר שנים (להלן: עו"ד ברסלב). במסגרת תגובתה לבקשה למתן הוראות, טענה קלנפורט, כי אין כל עילה לזהות אותה עם החייבת, שכן מניותיה מוחזקות במלואן על-ידי מר פרקש, בהתאם לשטר המניות; וכי החייבת אינה נושאת בתפקיד כלשהו בקלנפורט, ולכל היותר, ניתן לה בעבר ייפוי כוח, לשם ביצוע פעולות מסוימות, מכוח היותה סוכנת של קלנפורט. עוד נטען, כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לקבוע כי נכסיה של קלנפורט שייכים לחייבת, ובמילים אחרות, אינו יכול להרים את המסך מעל לחברה זרה שהתאגדה בחו"ל. 17. ביום 22.4.2014, הורה השופט (כתוארו דאז) א' אורנשטיין, כי הבקשה למתן הוראות תידון בפני השופטת מ' אגמון-גונן, וזאת "בשים לב לכך שחלק מהסעדים שמבוקשים בבקשה דנן, התבקש גם בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בת"א 1790/03; לכך שחלק בלתי מבוטל מהראיות שעליהן מתבססת הבקשה, הווה חלק מהראיות שנשמעו והתבררו בת"א 1790/03...מטעמים של יעילות ההליך ועוד...". בהתאם לאמור, נפתחה הבקשה למתן הוראות במסגרת תיק חדש (פר"ק 30725-04-14), אשר הועבר לטיפולה של השופטת מ' אגמון-גונן. 18. ביום 16.6.2014, ובהתאם לבקשה שהוגשה מטעם הנאמן, הורה בית המשפט המחוזי לעו"ד יעקב קנטור (להלן: עו"ד קנטור) להעביר את שטר המניות לידי הנאמן. זאת, לאחר שהתברר לנאמן כי בשנת 2005, הופקד שטר המניות בנאמנות בידי עו"ד קנטור, לשם הבטחת החזר הלוואה שנטלה קלנפורט מחברת קורנוקופיה, אחת מנושיה של החייבת, שלה נשייה מאושרת בהיקף של כ-2 מיליון ₪ בתיק הפש"ר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפר"ק 30725-04-14 19. ביום 21.3.2016, ולאחר ניהול הליך הוכחות, ניתן פסק הדין בבקשה למתן הוראות – מושא שלושה מתוך ארבעת הערעורים שלפנינו (ע"א 3858/16; ע"א 4199/16; וע"א 3773/16), מפי השופטת מ' אגמון-גונן. במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט המחוזי לשתי שאלות מרכזיות: השאלה האחת, נוגעת "ליחס ולקשר שבין קלנפורט לבין החייבת"; והשאלה השנייה היא, האם על הבנקים הזרים להשיב לקופת הפש"ר את הכספים אשר, כאמור, התקבלו על-ידם מכוח פסק הדין בתובענה? לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות בנוגע לשאלת היחס והקשר שבין קלנפורט לחייבת, הגיע בית משפט קמא למסקנה חד משמעית, כי "החייבת הינה בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט". להלן אציג את עיקרי הראיות, אשר הונחו בפני בית משפט קמא, שעל יסודן נקבע כי קלנפורט הינה "קליפה ריקה מתוכן" המצויה בשליטת החייבת. 20. בפתח הדיון, עמד בית משפט קמא על העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: "כאמור, קלנפורט הינה חברה זרה אשר התאגדה באיי הבתולה הבריטיים ביום 4.7.00. הון המניות של קלנפורט עומד על סך 50,000$ (ארה"ב) ומניה אחת למוכ"ז. חשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט נפתח, בהתאם למסמכי פתיחת החשבון, ביום 28.11.00, על-ידי מר וסיל טברצ'ה, אזרח רומני שהינו מורשה החתימה היחיד בקלנפורט ונציגה היחיד בארץ. החייבת, שהחזיקה בייפוי כוח מטעם קלנפורט מיום 2.9.03, ערבה לכל חוב של קלנפורט בבנק דיסקונט, ללא הגבלת סכום, ואילו בנה, מר עמית סייג...ערב לחובות קלנפורט עד לסכום של 400,000$ (ארה"ב). את קלנפורט ייצגה בארץ החייבת, וכך גם עשתה במסגרת הליכים משפטים שקלנפורט הייתה צד להם (ת"א 1356/07 המתנהל בבית משפט השלום בנתניה; ת"א 35769-04-11 המתנהל בבית משפט זה; וכן התובענה שלפניי), והיא אשר ביצעה בפועל פעולות שונות בחשבונה של קלנפורט בבנק דיסקונט, ובכלל זאת העברת כספים מחשבונה של קלנפורט לחשבונות בנק אחרים". 21. בהמשך הזכיר בית משפט קמא את פסק דינה של השופטת ו' אלשייך מיום 30.11.2011, במסגרתו נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים: "יוצא, כי לא בכדי, עוררה החייבת חוסר אמון מובהק; אודה ואתוודה כי החייבת הטיבה להעמיד פנים כאישה אומללה ומפוחדת, המשתוקקת לעורר אמון בבית המשפט, ולא היא; דרך תשובותיה, ושפת הגוף שלה הסגירו אישה מתוחכמת, ערמומית ומיתממת, בעלת זיכרון סלקטיבי על פי צרכיה ומה שנראה לה כמתאים לשרת את האינטרסים שלה. ניתוח וירידה לעומק תשובותיה, מלמדים על אמת שונה לחלוטין מזו שניסתה לשדר ולאמץ לעצמה. אי מתן מענה לגופו של עניין; ניסיונות נואשים להתחמק ממתן תשובה במישרין לראיות שהוצגו מולה, ולעיתים לפסלן באורח טכני שאין בו ממש... ואשר בסופו של יום, סיבכה את עצמה עוד ועוד בניסיונותיה להתחמק ממה שהוצג לה. אכן, אינני נדרשת, בשלב זה, לקבוע ממצאים מדויקים בדבר עסקיה של החייבת – והדבר צריך שיעמוד במוקד של חקירה במהלך פשיטת הרגל; אולם בתשתית שהוצגה לי, ישנו די והותר לא רק בכדי לשבור לרסיסים את אמינותה של גב' סופר-סייג, אלא גם לשפוך יותר מקורטוב של אור על טיב העסקים שניהלה, כולל שימוש במה שנראה כשרשור של חברות קש – וזאת אף לאחר צו הכינוס". בית משפט קמא היה ער לכך שהאמירות שנאמרו בפסק הדין מיום 30.11.2011, הם "אמרות אגב שאין בהן כדי לשמוט את החובה להוכיח את שיהא על הנאמן להוכיח". יחד עם זאת, כך לגישתו של בית משפט קמא, יש בדברים אלה, כדי להשליך על מהימנות גרסת החייבת. 22. לאחר זאת, עמד בית משפט קמא על עדויותיהם של מר וסילי טברצ'ה אשר שימש, לכאורה, כנציג קלנפורט בארץ ומורשה החתימה מטעמה בחשבונה בבנק דיסקונט (להלן: מר טברצ'ה); ושל הגב' קרן אדלר-קצן, אשר הועסקה, בזמנים הרלוונטיים לתובענה, כמנהלת מחלקת סחר חוץ בסיטיבנק (להלן: הגב' אדלר-קצן). מעדותו של מר טברצ'ה, עולה כי מדובר באדם קשה יום, שחי כיום ברומניה ומתפרנס בדוחק מעבודות זמניות, בתחום הניקיון וההובלות. מר טברצ'ה העיד, כי הוא הגיע ארצה בשנת 1998, לצורך עבודה בתחום הבנייה; כי שהה בארץ כשש שנים; וכי בסמוך לאחר כניסתו לארץ, נלקח ממנו דרכונו על-ידי מעבידו. בנוסף, אישר מר טברצ'ה, כי העתק צילום הדרכון שצורף לבקשה למתן הוראות, הוא העתק הדרכון הישן שלו, זולת התמונה המתנוססת עליו, שאינה שייכת לו. עוד העיד מר טברצ'ה כי בשנת 2005, הוא חזר לרומניה, באמצעות תעודת מסע, אשר הוצאה עבורו על-ידי הרשויות בישראל, מאחר שלא היה לו דרכון. מר טברצ'ה הבהיר כי הוא איננו מכיר את החייבת או את בני משפחתה. את התרשמותו ממר טברצ'ה סיכם בית משפט בזו הלשון: "התרשמתי כי מר טברצ'ה דובר אמת, מבכה את גורלו, ומתאר את עיסוקו ושהותו בארץ כהוויתם... המדובר, אם כן, באדם קשה יום, אשר הועסק בישראל כעובד זר ואשר המרחק בינו לבין עסקאות בינלאומיות חובקות עולם רב כמרחק מזרח ממערב, ואין, למעשה, כל אפשרות אחרת, זולת כי נעשה שימוש בזהותו שלא על דעתו וללא הסכמתו, לצורך פתיחת חשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט. מאחר שמר טברצ'ה היה, לכאורה, נציג החברה היחידי בישראל ומורשה החתימה היחיד בחשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט, הרי שברי כי העומד מאחורי זיוף וגניבת הזהות של מר טברצ'ה הוא גם המוציא והמביא בקלנפורט. כפי שיובהר להלן, כל הראיות מצביעות על כך כי המדובר בחייבת". 23. בחקירתה הנגדית על-ידי הנאמן, אישרה הגב' אדלר-קצן כי במסגרת עסקת האשראי הדוקומנטרי, הציגו "רחל ואורי סייג" בפני סיטיבנק מצג, לפיו קלנפורט הינה חברת בת השייכת ל"קבוצת סייג". עוד העידה הגב' אדלר-קצן, כי לאחר שהתברר לסיטיבנק, כי המסמכים שצורפו למכתב האשראי מזויפים, הוגשה תלונה במשטרה. בית משפט קמא ראה ליתן אמון בגרסתה של הגב' אדלר-קצן, ואף ציין כי גרסתה עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסרה החייבת בחקירתה במשטרה. 24. מכאן עבר בית משפט קמא לבחון את גרסתן של החייבת ושל קלנפורט. במסגרת הודעתה במשטרה, אישרה החייבת, כי היא הקימה את קלנפורט. כך גם, בעלה של החייבת, מר אורי סייג, אישר בהודעתו במשטרה, כי קלנפורט הוקמה על-ידו ועל-ידי החייבת, לצורך פעילותה בדובאי; וכי קלנפורט נשלטת ומנוהלת על-ידי החייבת. לאחר שנפתח הליך הפש"ר, שינתה החייבת את גרסתה, והעידה בתיק הפש"ר, כי קלנפורט הוקמה על-ידי "אנשי עסקים ממדינת אבו דאבי". גרסה זו התפתחה במסגרת התובענה, שם העידה החייבת, כי קלנפורט היא חברת בת של חברת האם "קלנפורט מאבו דאבי", שאותה הקים "השייח עבדולה מסעוד", והיא עצמה "מייצגת את קלנפורט ישראל". בחקירתה הנגדית בבית משפט קמא, העלתה החייבת גרסה חדשה, לפיה מנכ"ל קלנפורט הוא מר "סוואהל דהארי מאבו דאבי"; כי בסיס החברה מצוי בהולנד; וכי יש לה משרד נוסף המתנהל בלונדון. בשלב זה, הבהיר בית משפט קמא, כי "שלל הגרסאות והתשובות התמוהות של החייבת אינן תורמות למהימנות גרסתה, וזאת בלשון המעטה", מעבר לכך, צוין כי "גם הפרכות הרבות שהתגלו בגרסתה, במהלך חקירתה הנגדית בגדרי התובענה, מביאות למסקנה, כי אין המדובר בגרסת אמת". בית משפט קמא הדגיש, בהקשר זה, כי החייבת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת לשינוי גרסאותיה; לעובדה שהיא ערבה לכל חוב של קלנפורט בבנק דיסקונט, ובנה, עו"ד עמית סייג, ערב לחובותיה של קלנפורט עד לסכום של 400,000$; לכך שפרטי ההתקשרות של משרד קלנפורט בלונדון נמצאו פיקטיביים; ולעובדה שבנה הנוסף, עומר סייג, מופיע באתר האינטרנט של קלנפורט, כמי שפתח את האתר, וכאיש הקשר של האתר. 25. בית משפט קמא נתן משקל גם לאי-העדתם של הגורמים הרלוונטיים בקלנפורט, ובכלל זה לאי-העדתו של מר פרקש אשר על-פי הנטען, הינו בעל המניות היחיד בקלנפורט המחזיק בשטר המניות, באומרו כי: "מאחר שקלנפורט לא הביאה כל ראיה לתמיכה בגרסתה, יש לשער כי גרסתה אינה אלא גרסת בדים. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שחוסר המעש של קלנפורט בכל הנוגע לניהול הגנתה בתיק זה עומד ביחס הפוך למרץ הרב שגילתה החייבת בניסיונה לבסס את טענתה, כי אין בינה לבין קלנפורט מאומה, באופן המלמד היטב למי האינטרסים המרכזיים מאחורי המחלוקת". עו"ד ברסלב, אשר כאמור מסר עדות מטעם קלנפורט, העיד כי במהלך השנים, מלבד החייבת, הוא לא פגש מעולם את מר פרקש או את בעלי מניותיה או מנהליה של קלנפורט. עו"ד ברסלב אישר את גרסת החייבת, לפיה שטר המניות שהופקד בנאמנות בידי עו"ד קנטור בוטל על-ידי קלנפורט בשנת 2006, תוך שהונפק שטר מניות חדש תחתיו. בית משפט קמא סבר, כי עדותו של עו"ד ברסלב הייתה תמוהה ביותר, ו"אינה תורמת מאומה לביסוס גרסתה של קלנפורט בגדרי הליך זה". בהתייחסו לשטר המניות, הבהיר בית משפט קמא כי הטענה בדבר ביטול מניה למוכ"ז היא בעייתית, ומכל מקום מדובר "בגרסה כבושה שמשקלה אפסי". מאחר שמר פרקש לא התייצב לעדות, ושטר המניות אשר הוחזק, לכאורה, על ידו לא הוצג בבית המשפט, נקבע כי "שטר המניות למוכ"ז שהוצג בגדרי הליך זה (ת/7) הוא שטר המניות המקורי של קלנפורט, וכי שטר מניות זה הוחזק בידי החייבת עד למסירתו למשמורת בנאמנות אצל קנטור". 26. בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי "החייבת היא אכן בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט". בהמשך, ציין בית משפט קמא, כי אין די במסקנה זו כדי לבטל את האישיות המשפטית של קלנפורט – כפי שנטען על-ידי הבנקים הזרים – ולצורך כך נדרשת הרמת מסך "שלכאורה לא ניתן לבצע בנסיבות שבהן המדובר בחברה זרה, שהתאגדה באיי הבתולה". יחד עם זאת, אין ספק כי הנאמן "בבואו בנעלי החייבת" אוחז במניות החברה, והינו בעל השליטה היחיד בחברה. על כן, כך נקבע על-ידי בית משפט קמא, יש מקום להורות כי: "כל נכסי, כספי וזכויות קלנפורט, וזאת גם בכובעה החדש, כמשיבה מס' 8 [נט – א.ש.], הנם של החייבת ושלה בלבד, וכי הם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל...הנאמן ייכנס בנעלי המשיבה מס' 8 לעניין ההליך המתנהל בבית משפט זה בת"א 35769-04-111, וכך אני מורה". 27. לאחר הדברים הללו, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת הנאמן, לפיה על הבנקים הזרים להעביר לקופת הפש"ר את הכספים שהתקבלו בידיהם מכוח פסק הדין שניתן בתובענה. לאחר דיון בטענה זו, החליט בית משפט קמא לדחותה, בקובעו כי בנסיבות העניין מושתק הנאמן ומנוע מלהעלות כל טענה הנוגעת לכספים אלה. להלן יפורטו הטעמים שעמדו ביסוד קביעתו זו של בית משפט קמא. ראשית, מהתכתובת שהתנהלה בין הנאמן לבין עו"ד בלושטיין, עולה כי הסכמתו של הנאמן להמשך ייצוגה של החייבת הייתה בלתי מסויגת, ו"ככל שהנאמן טוען לפרשנות אחרת, לא כל שכן להטעייתו על-ידי עו"ד בלושטיין, עליו מוטל הנטל לבססה. מכאן, שאת אי זימונו של עו"ד בלושטיין יש לזקוף לחובת הנאמן, דווקא. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהטענות והעובדות הנטענות בבקשה למתן הוראות אינן נתמכות בתצהיר". שנית, מכלול הראיות מלמד, כי על אף שהנאמן ידע שהבנקים הזרים מנהלים תובענה כספית, הן נגד החייבת והן נגד קלנפורט; וכי לטובת הבטחת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על פיקדון המוחזק בחשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט – הוא נמנע מלנקוט בכל הליך בעניינה של קלנפורט, ולמעשה יצר מצג שלפיו אין לו כל טענה כלפי קלנפורט. וכך סיכם בית משפט קמא את עמדתו בנושא זה: "המצג שיצר הנאמן הביא לכך שניתן פסק דין בתובענה ומכוחו מומש העיקול שהוטל על חשבון הבנק של קלנפורט, כך שחלק מהכספים שנגזלו מהמשיבים מס' 2 ו-3 הושבו לידיהם. בנסיבות אלה, סבורני כי מן הראוי להחיל על הנאמן את דוקטרינת ההשתק, ודומה כי על הדברים לקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שמדובר בבעל תפקיד, הנושא בחובה מוגברת של נאמנות, זהירות ותום לב". בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית משפט קמא, כי אף בהנחה, כי הנאמן אינו מנוע ומושתק מלטעון כל טענה ביחס להסכם הפשרה ולכספים שהתקבלו בידי הבנקים הזרים מכוחו; ואף בהתעלם מהעובדה שבגדרי ההליך מתבקשת הרמת מסך כנגד חברה זרה, ומהטענה שלבנקים הזרים זכות עקיבה בכספים – "הרי שהנאמן לא הצביע על כל בסיס משפטי שמכוחו ניתן לבצע הרמת מסך בדיעבד, באיחור של שנים". 28. על יסוד נימוקים אלה, החליט בית משפט קמא לקבל, באופן חלקי, את הבקשה למתן הוראות, באופן שניתן סעד הצהרתי לפיו "כל נכסי, כספי וזכויות המשיבה מס' 7 והמשיבה מס' 8 הנם של החייבת ושלה בלבד, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל. זאת, לרבות זכויות התביעה של מי מבין המשיבות מס' 7 ו-8 בהליכים המתנהלים בארץ". לנוכח האמור, הורה בית משפט קמא כי הנאמן ייכנס בנעליה של קלנפורט בת"א 35769-04-11; וכי הנאמן יפעל לרישומו כבעל מניות ברישומי קלנפורט באיי הבתולה הבריטיים, בהתאם לתקנון החברה. כן החליט בית משפט קמא לדחות את הסעדים שהתבקשו על-ידי הנאמן בנוגע להשבת הכספים, תוך חיובו לשלם לבנקים הזרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪. 29. הן קלנפורט (אשר משלב זה, תיקרא להלן: נט), הן הנאמן והן החייבת לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומכאן שלושת הערעורים שלפנינו (ע"א 3858/16; ע"א 3773/16; וע"א 4199/16). יצוין, כי ביום 2.8.2016, הגישה נט בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, בין היתר, על מנת לעכב את פעולותיו של הנאמן בכל הנוגע לתובענה בעניין פרויקט שער העיר. ביום 20.9.2016, ו"משיקולי מאזן הנוחות", נעתרה השופטת (כתוארה דאז) א' חיות לבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 200,000 ₪ (להלן: צו עיכוב הביצוע). החלטתו של בית משפט קמא מיום 18.6.2017, בפש"ר 1381/09 30. ביום 21.4.2017, ולנוכח קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הנאמן ייכנס בנעליה של נט בתובענה בעניין פרויקט שער העיר, הגיש הנאמן, במסגרת תיק הפש"ר, בקשה לאישור התקשרותו בהסכם פשרה מותנה עם מבני דולינגר, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 35769-04-11 (להלן: הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר). במסגרת הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, ולשם סילוק מלא ומוחלט של התובענה בעניין שער העיר, התחייבה מבני דולינגר לשלם לנאמן סכום של 200,000 ₪, וכן להעביר לידיו את הערבויות שהופקדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובבית משפט זה בסכום כולל של 550,000 ₪. הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, כאמור, הותנה הן באישור בית המשפט הדן בהליך הפש"ר, בהינתן הליך פשיטת הרגל של החייבת; והן באישור בית משפט זה, בהינתן הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט קמא. נט, מצדה, התנגדה לבקשת הנאמן בטענה שבקשה זו הוגשה בחוסר סמכות, משום קיומו של צו עיכוב הביצוע, אשר קבע כי הנאמן אינו רשאי לפעול בשמה של נט בכל הנוגע לתובענה בעניין שער העיר. ביום 18.6.2017, החליט הנשיא א' אורנשטיין לקבל את בקשת הנאמן, ולאשר לו להתקשר בהסכם פשרה בעניין פרויקט שער העיר, בקובעו כי: "מקובלת עליי עמדת הנאמן שלפיה הסכם הפשרה מאזן נכונה בין סיכויי ההצלחה של התביעה לבין הסיכונים הגלומים בה וזאת בין היתר בהינתן הקשיים שעליהם הצביע הנאמן. משכך, מבחינת בית המשפט של פשיטת הרגל אין מניעה לאשר לנאמן להתקשר בהסכם הפשרה. להסרת ספק אין באמור כדי לייתר את האישור של בית המשפט העליון שהורה על עיכוב ביצוע פסק הדין" נט סירבה להשלים גם עם החלטה זו, וביום 26.7.2017, הגישה ערעור לבית משפט זה (ע"א 6035/17). תמצית טיעוניה של נט בע"א 3858/16 31. בפתח דבריה, הבהירה נט כי שמה של קלנפורט שונה לנט, ומדובר, הלכה למעשה, באותה חברה. הטענה העיקרית שהעלתה נט, במסגרת הודעת הערעור, היא כי קביעתו של בית משפט קמא – לפיה יש לייחס את כלל נכסיה, כספיה וזכויותיה באופן אישי לחייבת, וכפועל יוצא מכך הם מוקנים במלואם לקופת הפש"ר – הינה שגויה ביסודה. נטען על-ידי נט, בהקשר זה, כי פסק דינו של בית משפט קמא "מעלה קושי לוגי משפטי מהמדרגה הראשונה". זאת שכן, מצד אחד, נקבע כי לא ניתן לבצע "הרמת מסך" בין נט לבין החייבת, מאחר שמדובר בחברה זרה אשר התאגדה באיי הבתולה; ומצד שני, ביצע בית משפט קמא בפועל "אקט דרמטי" של הרמת מסך, ונתן סעד אופרטיבי לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט "הנם של החייבת, ושלה בלבד והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל". נט סבורה, כי הקניית נכסיה, כספיה וזכויותיה, באופן אישי, לחייבת מהווה הרמת מסך חסרת כל בסיס משפטי, שכן הוראות הדין הישראלי הנוגעות להרמת מסך אינן חלות על נט בשל היותה חברה זרה. במילים אחרות, כך לגישתה של נט, הקביעה כי "החייבת היא בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט" אינה מובילה, באופן אוטומטי, להרמת מסך, ועל כן היה על בית משפט קמא להידרש לשאלה, האם בנסיבות העניין ניתן לייחס את כלל רכושה של נט לחייבת? 32. נט הוסיפה וטענה, כי בעת בחינת היחס והקשר בינה לבין החייבת, הסתמך בית משפט קמא על אמירות שהופיעו בהליכים קודמים, ובכלל זה בהחלטת השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011, על אף שנקבע על-ידי בית משפט זה במסגרת ע"א 9032/12 ו-ע"א 7183/11, כי מדובר באמרות אגב. עוד נטען, כי אין בעדותו של מר טברצ'ה כדי לבסס קשר כלשהו בינו לבין החייבת, או כדי להוביל למסקנה כי יש לייחס את נכסיה של נט לחייבת. מה גם שבניגוד לעדותו של מר טברצ'ה, מדו"ח הנאמן שהוגש ביום 20.3.2016, התברר כי זולת הוצאות נסיעתו ושהייתו, שולם על-ידו למר טברצ'ה סכום של 3,000 אירו. 33. מעבר לכך, מוסיפה וטוענת נט, כי על אף שהדין הישראלי אינו חל עליה, בשל היותה חברה זרה, בית משפט קמא "ראה עצמו מוסמך לדון" בסוגיות הנוגעות "לדיני התאגידים של המערערת", מבלי שהוצגה בפניו חוות-דעת של גורם בקיא בדין הזר, החל על חברה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים. כך למשל, קבע בית משפט קמא, כי שטר המניות המקורי של נט הוחזק בידי עו"ד קנטור; וכי ביטול מניה למוכ"ז הינה בעייתית. 34. לבסוף, נטען על-ידי נט, כי נפלו פגמים מהותיים, הן בהתנהלות הנאמן והן בהליך עצמו. במסגרת זו, השיגה נט, בין היתר, על כך שהנאמן ניצל את מעמדו המיוחד כ-Officer of the court, ובגדרי הבקשה למתן הוראות העלה טענות עובדתיות מבלי לתמוך את הבקשה בתצהיר; ועל העובדה שהליך הבקשה למתן הוראות הועבר לשופט אחר שאינו השופט בתיק הפש"ר. תמצית טיעוניה של נט בע"א 6035/17 35. לטענת נט, בהינתן העובדה כי השאלה, האם יש לייחס את נכסיה כספיה וזכויותיה לקופת הפש"ר טרם הוכרעה, והינה תלויה ועומדת, במסגרת ע"א 3858/16; ולנוכח צו עיכוב הביצוע – שגה בית משפט קמא עת אישר את הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, תוך הסתמכות מוחלטת על עמדת הנאמן. נט גורסת, כי החלטתו של בית משפט קמא, מיום 18.6.2017, מהווה "רתימת העגלה לפני הסוסים וביזוי למעשה של החלטת בית המשפט העליון בדבר עיכוב הביצוע". נטען בנוסף, כי בית משפט קמא אישר את הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, מבלי שקיים דיון בבקשת הנאמן לאישור הסכם זה, ומבלי לברר האם, כטענת הנאמן, סיכויי התובענה בעניין שער העיר הינם קלושים. עוד טענה נט, כי "פעולתו המהירה" של הנאמן, אשר נעשתה לצורך דחיית התובענה בעניין שער העיר, נובעת מניגוד עניינים בו הוא מצוי. זאת שכן, בשנת 2013, ויתר הנאמן על זכויותיו בכל הנוגע לתובענה בעניין שער העיר, ולא הואיל לחשוף זאת בפני בית משפט קמא בעת הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה. על כן, התבקש בית משפט זה לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול אישורו של הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר על-ידי בית משפט קמא, תוך חיובו של הנאמן בהוצאות הערעור. תמצית טיעוני הנאמן בע"א 3773/16 36. לעמדת הנאמן, שגה בית משפט קמא עת דחה את הסעדים שהתבקשו על-ידו, הנוגעים להשבת הכספים אשר הועברו לבנקים הזרים, במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, אשר אישר את הסכם הפשרה. בלשון אחרת, טען הנאמן כי הקביעה, לפיה הוא מושתק ומנוע מלהעלות כל טענה הנוגעת לכספים אלה – "שגויה מיסודה וסותרת מושכלות יסוד בדיני פשיטת הרגל בישראל". לתמיכה בעמדתו, נסמך הנאמן על עמדת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי או המשיב 2 בע"א 3858/16) לבקשה למתן הוראות, לפיה על הבנקים הזרים להשיב לקופת הפש"ר מחצית מהכספים. 37. בפתח דבריו, ציין הנאמן, כי "החטא הקדמון" הוא מינויה של השופטת מ' אגמון-גונן לדון בבקשה למתן הוראות, ולשמש כערכאת ערעור או כערכאת בדיקה על פסק הדין בתובענה שניתן על-ידה (ת"א 1790/03). בהמשך, טען הנאמן, כי בית משפט קמא התעלם מדוקטרינת ההשתק השיפוטי, שכן במסגרת התובענה טענו הבנקים הזרים כי נט והחייבת "חד הם", ואולם בתגובה לבקשה למתן הוראות, ביצעו הבנקים הזרים "תפנית של 180 מעלות", והכחישו טענה זו. על כן, כך לטענת הנאמן, הבנקים הזרים מושתקים ומנועים מלטעון כיום טענות הפוכות מאלו שנטענו על-ידם בתובענה. 38. עוד טען הנאמן, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הטענה להעדפת נושים הינה "מלאכותית", שכן הכספים שהועברו מבנק דיסקונט לבנקים הזרים, הם הכספים שגזלה החייבת מהבנקים הזרים. יתרה מזאת, לגישת הנאמן, כאשר נקבע כי החייבת וקלנפורט "חד המה", הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי העברת הכספים, מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט הדן בתיק הפש"ר, מהווה העדפת נושים אסורה. נטען בנוסף, בהקשר זה, כי שגה בית משפט קמא משלא ביטל את תוקפו של פסק הדין שניתן בתובענה, שכן בחודש יוני 2009, ניתן נגד החייבת צו כינוס נכסים, ועל כן החתימה על הסכם הפשרה מצריכה את אישורו של בית המשפט הדן בהליך הפש"ר בלבד. 39. הנאמן הוסיף וטען, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין הצדקה להרמת מסך רטרואקטיבית – "אינה רלוונטית כלל", שכן בנסיבות העניין, אין כל צורך להרים מסך. זאת, מאחר שהוכח כי הנכסים שהיו רשומים על-שם נט בישראל נשלטו על-ידי החייבת ובעלה, תוך ביצוע מעשה פלילי של "גניבת זהות". 40. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי בחודש אפריל 2010, הנאמן היה מודע לעובדה שהבנקים הזרים מנהלים תובענה נגד החייבת ונט, ולכך שלהבטחת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על פיקדון המוחזק בחשבון הבנק של נט בבנק דיסקונט. הנאמן הדגיש, בהקשר זה, כי רק בחודש דצמבר 2009, הוא מונה לתפקידו ככונס נכסים, ומשכך לא ידע ולא יכול היה לדעת על אודות היקף התובענה והשלכותיה לקופת הפש"ר. אשר לתגובת הנאמן למכתבו של עו"ד בלושטיין, טען הנאמן, כי הפרשנות שניתנה לתגובתו על-ידי בית משפט קמא הינה שגויה, ואף בהנחה שניתן לעו"ד בלושטיין אישור להמשיך ולייצג את החייבת, הרי שאישור כגון דא הוא חסר תוקף, מאחר שרק בית המשפט הדן בהליך הפש"ר היה מוסמך לאשר את הסכם הפשרה. 41. הנאמן טוען בנוסף, כי פסק דינו של בית משפט קמא סותר את החלטתה של השופטת ו' אלשייך, מיום 16.11.2010, במסגרתה נקבע, כי ללא אישור המנהלים המיוחדים – חתימת החייבת על הסכם הפשרה הינה חסרת נפקות או תוקף. עוד סבור הנאמן, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה "משצלחה התובענה...מבקש הנאמן להכניס ידו את הצלחת וליטול ממנה את הכספים שקיבלו המשיבים 2 ו-3", היא קביעה מבישה ומכפישה, זאת, בעיקר משום שהנאמן פעל ופועל על מנת להשיג כספים עבור הנושים, ולא על מנת "להכניס ידו לצלחת". לבסוף, השיג הנאמן על כך שבית משפט קמא זקף לחובתו את אי-הגשת תצהיר, בתמיכה לבקשה למתן הוראות. תמצית טיעוני החייבת בע"א 4199/16 42. במסגרת הודעת הערעור, טענה החייבת כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו הנוגעות "ליחס ולקשר שבין קלנפורט לבין החייבת", שכן לגרסתה, היא מעולם לא השתמשה "בזהות לא לה", ולא עשתה שימוש פסול ואסור בחשבון הבנק של נט. נטען על-ידי החייבת, בהקשר זה, כי במסגרת הבקשה למתן הוראות, "אין ולא היה תוכן ראייתי", שיש בו כדי להוכיח קשר משפטי בינה לבין נט, זולת היותה סוכנת של נט, על-פי ייפוי כוח, מיום 2.9.2003. בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, גורסת החייבת כי "עדותה הייתה מהימנה וללא דופי"; וכי במהלך "חקירתה העקבית" הוכח, כי היא שימשה כסוכנת של נט בלבד, לצורך קידום עסקיה, או במילים אחרות, כי היא פעלה כשלוחה מטעם נט. 43. לגישת החייבת, שגה בית משפט קמא כאשר נעתר לבקשת הנאמן, באופן חלקי, ונתן סעד הצהרתי, לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הינם של החייבת, ומשכך הם מוקנים במלואם לקופת הפש"ר; ועת הורה כי הנאמן יכנס בנעליה של נט בתובענה בעניין פרויקט שער העיר, ויפעל לרישומו כבעל מניות ברישומי החברה באיי הבתולה הבריטיים. החייבת סבורה, כי התוצאה האופרטיבית של פסק דינו של בית משפט קמא, היינו העברת זכויותיה של נט לנאמן, איננה אפשרית מבחינה מהותית ודיונית. במילים אחרות טוענת החייבת, כי אין לבית משפט קמא הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית "לקבוע זהות בין החייבת לבין נט", בשל העובדה כי נט רשומה במרשם החברות באיי הבתולה הבריטיים, ובשל תניית בוררות בתקנון החברה. 44. החייבת הוסיפה וטענה, כי בהינתן החלטתו של בית משפט זה מיום 5.2.2012, בע"א 9032/12 ו-ע"א 7183/11, לפיה "האמירות השונות בהחלטות שנתקבלו בעבר לגבי היחס והקשר בין החייבת לקלנפורט...היו אמרות אגב" – הרי שבית משפט קמא שגה עת נתן משקל להחלטת השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011. לא זו אף זו, כך לטענת החייבת, בהחלטתה מיום 6.8.2012, הבהירה השופטת ו' אלשייך, כי בהתאם לקביעתו של בית משפט זה, אין לאמירותיה הקודמות תוקף מחייב, וכי "יש לברר את העניין מראשיתו". עוד נטען, לעניין זה, כי במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, חזרו בהם הבנקים הזרים מכל טענותיהם כלפי החייבת ובעלה, ועל כן, שגה בית משפט קמא משהתבסס על ראיות ועדויות שהובאו לפניו, בעת ניהול התובענה. 45. עוד ציינה החייבת, כי קביעותיו של בית משפט קמא, אשר "נעשו בהעדר כל ראיה", הסבו לה נזק כבד, ובכלל זה, הביאו לפרסומים בדבר "גניבת זהות...התחזות...ביצוע מעשה פלילי ומרמה", באופן שימנע ממנה לקבל הפטר, ולהשתלב במעגל העבודה בעתיד. לבסוף, טענה החייבת לשורה של "פגמים היורדים לשורשו של עניין", אשר לטענתה, נפלו בהליך, וכפועל יוצא מכך הביאו לפסק דין שגוי. החייבת הדגישה, בהקשר זה, כי הנאמן התנהל בחוסר תום-לב, והסתיר מבית משפט קמא מידע, לפיו, טרם שהוגשה הבקשה למתן הוראות, הוא השתמש בייפוי-כוח בינלאומי שנמסר לו על-ידי החייבת, המתיר לו לפעול במקומה ומטעמה, ואף ניהל בדיקה משמעותית עם סוכן רשום רשמי, ברשם החברות באיי הבתולה הבריטיים. תמצית עמדת המשיבים 8-6 46. במסגרת סיכומיו, הצטרף המשיב 7, בעלה של החייבת, לטענות שהועלו על-ידי החייבת ונט, וטען כי הקביעה העובדתית בדבר גניבת זהותו של מר טברצ'ה באמצעות דרכון מזויף הינה חסרת בסיס ראייתי, ודינה להתבטל, שכן בית משפט קמא הסתמך על אמרות אגב שנאמרו על-ידי השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011. 47. לטענת המשיבים 6 ו-8, בניה של החייבת, טענתו של הנאמן, כי חבותם כלפי הבנקים הזרים "צריכה לחזור ולהתגבש במלואה", הינה משוללת יסוד. נטען, בהקשר זה, כי לא זו בלבד שדף הערבות אשר צורף על-ידי הנאמן במסגרת הערעור, לא הוגש לבית משפט קמא, אלא שמדובר במסמך בלתי רלוונטי אשר נערך לטובת בנק דיסקונט ולא לטובת הבנקים הזרים. לא זו אף זו, הוסיפו וטענו המשיבים 6 ו-8, כי במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, הסכימו הבנקים הזרים למחוק את התובענה נגדם בשל העדר עילה, ועל כן, אין כל בסיס לבקשת הנאמן לביטול הסכם הפשרה בינם לבין הבנקים הזרים. מעבר לכך, הוסיפו עוד המשיבים 6 ו-8, כי הסכם הפשרה נחתם בהסתמך על "ההרשאה הבלתי מסוייגת" שניתנה על-ידי הנאמן לעו"ד בלושטיין, ולגישתם, בצדק קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לבטל הרשאה זו מחמת השתק ומניעות. תמצית עמדת הבנקים הזרים 48. לעמדת הבנקים הזרים, דין ערעורו של הנאמן להידחות, משני טעמים עיקריים. הטעם האחד נעוץ בכך שטענותיו של הנאמן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנעשו על-ידי בית משפט קמא, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. נטען, בהקשר זה, כי בהינתן קביעותיו של בית משפט קמא בדבר "ההיתר הבלתי מסוייג ומוגבל" שניתן על-ידי הנאמן להמשך ניהול התובענה; ובאשר למודעותו של הנאמן לקיומה של נט, לקשר בין החייבת לבין נט, ולקיומם של העיקולים – הרי שהנאמן מנוע ומושתק מלטעון כל טענה ביחס לכספים שהוחזרו לבנקים הזרים בהתאם להסכם הפשרה, "שקיבל תוקף של פסק דין חלוט". הבנקים הזרים הדגישו, כי על אף שהנאמן ידע היטב על אודות התובענה שהוגשה על-ידם נגד החייבת ונגד נט, והיה מודע לקיומם של הכספים שהיו מוחזקים בחשבונה של נט בבנק דיסקונט, אשר עוקלו להבטחת ביצוע פסק הדין שניתן בתובענה – הוא לא נקט בכל פעולה ביחס לכספים אלה. 49. הטעם השני, בגינו יש לדחות את ערעורו של הנאמן, כך לטענת הבנקים הזרים, עניינו ב"אישיות המשפטית הנפרדת" של נט, ובהעדר כל בסיס משפטי שמכוחו ניתן לבצע הרמת מסך רטרואקטיבית. הבנקים הזרים טענו, לעניין זה, כי גם בהנחה שהחייבת היא בעלת השליטה בנט, עדיין יש לבסס עילה משפטית ל"הרמת מסך", על מנת לייחס את נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט לחייבת. עוד הבהירו הבנקים הזרים, כי מאחר שנט היא חברה זרה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים, היה על הנאמן להוכיח קיומה של עילה להרמת מסך על-פי הדין הזר. נטען בנוסף על-ידי הבנקים הזרים, כי לא זו בלבד שלא עלה בידי הנאמן להוכיח כי הוא זכאי לסעד המבוקש על-ידו מכוח הדין הזר, אלא שהנאמן אף לא הציג תשתית עובדתית ומשפטית להרמת מסך מכוח הדין הישראלי. יתרה מזאת, נטען כי מאחר שהכספים כבר מזמן אינם בבעלותה של נט – הרי שלא ניתן להרים מסך באופן רטרואקטיבי, ובדיעבד. 50. הבנקים הזרים הוסיפו וטענו, כי העובדה – לפיה הכספים שהנאמן "מתיימר לייחס" לקופת הפש"ר הם כספי מכתב האשראי שנגזלו מהם במרמה על-ידי נט – מקנה להם "זכות קניין ועקיבה בכספים". משכך נטען, כי זכות העקיבה על הכספים יוצרת עדיפות של הבנקים הזרים על נושים אחרים, ובוודאי על נושי החייבת. למען הזהירות, סבורים הבנקים הזרים, כי גם במקרה בו בית משפט זה ימצא לנכון לקבל את ערעורו של הנאמן, הרי שיש לשייך מחצית מהכספים למר אורי סייג, בעלה של החייבת – כעמדת הכונס הרשמי שהוצגה בבית משפט קמא – ולחייבם להעביר לקופת הפש"ר, לכל היותר, מחצית מהכספים. תמצית עמדת הכונס הרשמי 51. במסגרת סיכומיו, בחן הכונס הרשמי את פסק דינו של בית משפט קמא בשני שלבים. בשלב הראשון, התייחס הכונס הרשמי לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בכל הנוגע ל"מערכת יחסי הגומלין" בין החייבת לבין נט, ולעמדתו של הכונס הרשמי קביעות אלו מבוססות היטב על מכלול חומר הראיות והעדויות אשר הובא לפני בית משפט קמא, ומשכך אין לקבל את הטענה כי פסק הדין מבוסס על "אמרות אגב". לגישת הכונס הרשמי, הפניותיו של בית משפט קמא להחלטות קודמות הינן בבחינת "תנא דמסייע", ואין בהן כדי להשמיט את הבסיס לפסק הדין, כפי שטענו החייבת ונט. 52. אשר לטענתה של נט, כי בית משפט קמא הורה על הרמת מסך מבלי שהיה מוסמך לעשות כן, סבור הכונס הרשמי כי דינה להידחות. הכונס הרשמי ציין, בהקשר זה, כי לא בכדי נמנע בית משפט קמא, במסגרת פסק דינו, מלעשות שימוש במונח המשפטי "הרמת מסך", ונמנע מלבחון את התנאים המהותיים להרמת מסך. לטענת הכונס הרשמי, הבקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי הנאמן הינה במהותה "עתירה לקביעת היקף הנכסים של החייבת...הנתונה מעצם טיבה ומהותה לסמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון בישראל". על כן, כך נטען, יש מקום להחיל את סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980, אשר מעניק לבית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל סמכות רחבה ביותר של מעורבות בהליכי פשיטת הרגל. 53. בשלב השני, עמד הכונס הרשמי על טענתו של הנאמן הנוגעת להשבת הכספים – אשר הועברו מחשבונה של נט בבנק דיסקונט לבנקים הזרים – לקופת הפש"ר, וטען, כי גם כאן היה על בית משפט קמא להידרש לסוגיה זו "באספקלריה של דיני חדלות הפירעון". במילים אחרות, טען הכונס הרשמי כי שגה בית משפט קמא, משדחה את טענת הנאמן בנושא זה, שכן לדידו, "נט הינה חלק ממסת נכסי החייבת וכפועל יוצא מכך, הועברו הכספים שהינם חלק ממסת נכסי חייבת המצויה בהליכי פשיטת רגל, במהלך הליך פשיטת הרגל ובניגוד לדיני פשיטת הרגל". לפיכך, טוען הכונס הרשמי, כי דין הערעורים שהוגשו על-ידי נט ועל-ידי החייבת, להידחות, ודין ערעורו של הנאמן להתקבל. הבקשה להוספת ראיה 54. ביום 6.9.2017, הגיש הנאמן בקשה להוספת ראיה חדשה שעניינה תדפיס רשם החברות באיי הבתולה הבריטיים, מיום 15.10.2015, ממנו עולה, כי נט נמחקה מרשם החברות, בשנת 2015 (להלן: הראיה החדשה). על כן, כך טען הנאמן, ייפוי הכוח מיום 1.11.2016, שניתן לבא-כוחה של נט, עו"ד אביתר אנגלרד (להלן: עו"ד אנגלרד) הינו מזויף, ודין הערעורים שהוגשו על-ידי נט להימחק. במסגרת הדיון אשר התקיים לפנינו, ביום 15.11.2017, חזר הנאמן על בקשתו להוספת הראיה החדשה, ובאותו יום, נעתרנו לבקשת הנאמן, וקבענו כי עו"ד אנגלרד יהיה "רשאי להגיב על תוכנה של הראיה ועל המשמעויות שיש לה, אם בכלל". במסגרת תגובתו, ציין עו"ד אנגלרד, כי אכן, ביום 1.5.2015, נמחקה נט מרשם החברות באיי הבתולה הבריטיים, בשל אי-תשלום דמי אגרה שנתיים, לצורך קבלת רישיון. עו"ד אנגלרד הבהיר, עם זאת, כי ביום 16.6.2016, ולאחר שדמי האגרה שולמו, הוחזרה נט למרשם החברות באיי הבתולה הבריטיים. לתמיכה בטענתו, צירף עו"ד אנגלרד תעודה מיום 23.11.2017, שהונפקה על-ידי רשם החברות באיי הבתולה הבריטיים; וחוות-דעת מיום 30.11.2017, שנערכה על-ידי משרד עורכי הדין Lynton Spencer, British Virgin Islands Lawyers באיי הבתולה הבריטיים, ואשר תורגמה לעברית על-ידי מר נועם קסל, העוסק בתרגום מקצועי למעלה מ-25 שנים (להלן: חוות-הדעת). ייאמר כבר עתה, כי לאחר עיון בחוות-הדעת, אין בידי לקבל את טענת הנאמן בדבר אי רישומה של נט במרשם החברות באיי הבתולה הבריטיים, וזיוף ייפוי הכוח מיום 16.6.2016, שניתן לעו"ד אנגלרד על-ידי נט. מחוות-הדעת עולה, כי נט רשומה, באופן חוקי, במרשם החברות על-פי "חוק החברות העסקיות של 2004, איי הבתולה הבריטיים", ומצבה "תקין ואיתן"; וכי ייפויי הכוח שניתנו לבאי-כוחה "לפני 2015 ולאחר מכן" הינם תקפים ומחייבים. לפיכך, דומה בעיני, כי אין בראיה החדשה שהוגשה על-ידי הנאמן כדי להביא למחיקת הערעורים שהוגשו על-ידי נט. דיון והכרעה ע"א 3773/16, ע"א 3858/16 ו-ע"א 4199/16 55. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם בהודעות הערעור ובסיכומים, ולאחר האזנה לטיעוני הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי, יש לאמץ את הממצאים שנקבעו בפסק הדין, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זולת קביעתו של בית משפט קמא, כי כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הנם של החייבת, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל; והקביעה כי הנאמן ייכנס בנעליה של נט לעניין ההליך המתנהל בת"א 35769-04-11 – עליהן אעמוד בהמשך. 56. בראש ובראשונה, אינני רואה מקום להתערב בקביעות העובדתיות המצויות בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן לא הוצגו בפנינו נימוקים המצדיקים סטייה מכלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, שנעשו על ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"א 8506/15 יעקב ריכטר נ' בנימין כהן (10.4.2018); ע"א 3576/15 דיין נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (24.1.2017); ע"א 4913/11 מוחתסב נ' אסמעיל (18.2.2013); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (1.8.2011)). לטעמי, הממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא מבוססים היטב בחומר הראיות שהובא בפניו, ותומכים במסקנות המשפטיות אליהם הגיע, הן בהחלת ההלכה בדבר הימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים, והן ביישום דיני ההשתק והמניעות, ותורת תום הלב הדיוני. 57. בהתייחס לערעורו של הנאמן, מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא כי, בנסיבות העניין, מושתק הנאמן ומנוע מלהעלות כל טענה בנוגע לכספים שהועברו מחשבונה של נט בבנק דיסקונט לבנקים הזרים, מכוחו של פסק הדין שניתן בתובענה. הנני תמים דעים עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הנאמן יצר שני מצגים המשלימים אחד את השני, מחד גיסא, מצג אקטיבי באישור "הבלתי מסוייג" שנתן לעו"ד בלושטיין להמשיך לייצג את החייבת בתובענה; ומאידך גיסא, מצג פאסיבי בכך שלא דרש את הכספים, ולא טען כי הכספים שייכים לחייבת. במילים אחרות, ובהתאם לממצאיו של בית משפט קמא, הנאמן היה מודע לעובדה, כי הבנקים הזרים מנהלים תובענה כספית הן נגד החייבת והן נגד נט; ולכך שלטובת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על כספים המוחזקים בחשבון הבנק של נט בבנק דיסקונט – ועל אף זאת לא נקט בכל הליך בעניינה של נט, כדוגמת הבקשה למתן הוראות, מושא פסק דינו של בית משפט קמא. 58. אשר לערעורים שהוגשו על-ידי נט ועל-ידי החייבת, מסכים אני עם קביעותיו של בית משפט קמא, כי החייבת עמדה מאחורי "זיוף וגניבת זהותו" של מר טברצ'ה, לצורך פתיחת חשבון הבנק של נט בבנק דיסקונט; כי החייבת ובעלה פעלו בשמה של נט בעסקת האשראי הדוקומנטרי; כי גרסתה של החייבת "אינה מהימנה בלשון המעטה"; כי העובדה לפיה נט בחרה לבסס את גרסתה על עדותו של עו"ד ברסלב מלמדת כי הינה "קליפה ריקה מתוכן המצויה בשליטת החייבת"; וכי שטר המניות למוכ"ז שהופקד בבית משפט קמא הוא שטר המניות המקורי של נט. לפיכך, נראה כי בצדק הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי החייבת הינה "בעלת השליטה והרוח החיה" בנט, ומכאן שהנאמן, בבואו בנעלי החייבת, אוחז במניות החברה והינו בעל השליטה בחברה. ואולם, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, אינני סבור, כי יש בכך כדי להוביל למסקנה כי כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הנם של החייבת, ובשל כך הם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל; וכי הנאמן ייכנס בנעליה של נט לעניין ההליך המתנהל בת"א 35769-04-11 – מבלי לבצע "הרמת מסך", והכל כפי שיפורט להלן. 59. סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) קובע, כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד". משמע, הדין מקנה לחברה כשירות ויכולת פעולה, הדומים, בשינויים המחויבים, לכשירות וליכולת פעולה של יצור אנוש, במטרה לאפשר לחברה פעילות עסקית וכלכלית. אישיותה העצמאית של החברה מבוססת על קיומו של "חיץ" בינה לבין בעלי מניותיה. ה"מסך" מפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי מניותיה. יחד עם זאת, במקרים מסוימים רשאי בית המשפט "להרים את המסך", ולייחס לבעלי המניות זכויות וחובות של החברה. "הרמת מסך" הוא מושג מטפורי, המתאר מצב שעיקרו שלילת האחריות המוגבלת של בעלי המניות והמנהלים בחברה, כאשר נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של חברה, היינו "הסתתרות מבעד מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מאחריות" (יוסף גרוס חוק החברות כרך א' 243-242 (2016)). 60. הלכה ידועה בסוגיית "הרמת מסך" היא, כי ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות כעניין שבשגרה. לנוכח חשיבותו של עיקרון "האישיות המשפטית הנפרדת של חברה", המושרש בשיטתנו, רק במקרים חריגים, יוכל בית משפט לקבוע כי נושה של חברה יוכל להיפרע במישרין מאורגן של החברה בגין חוב של החברה עצמה. על הטוען ל"הרמת מסך" להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה ומלאה (ראו, בין היתר, ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (12.9.2004); ע"א 407/89 צוק-אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח (5) 661, 694 (1994)). 61. סמכותו של בית משפט לבצע הרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה, מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, כנוסחו לאחר תיקון מס' 3 לחוק, התשס"ה - 2005: "6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) [...] (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) [...]" הנה כי כן, סעיף 6 לחוק החברות מאפשר, כאמור, לבית המשפט לייחס "חוב של חברה לבעל מניה בה" (סעיף 6(א) לחוק החברות), או "זכות של חברה לבעל מניה בה" (סעיף 6(ב)לחוק החברות), בנסיבות המפורטות בסעיף. "חברה", לעניין זה – כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות – הינה "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919", היינו חברה ישראלית בלבד. ככל שמדובר בחברה זרה, אשר לא התאגדה לפי דיני ישראל, חוק החברות אינו חל בעניינה, ובית משפט בישראל אינו מוסמך, ואינו רשאי להרים את מסך ההתאגדות מעל פניה, מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות. אשר לחברה זרה, יש להראות כי על-פי דיני המקום בו התאגדה החברה, ניתן להרים מסך במדינה אחרת, ויש להדגיש כי הוראות הדין הזר הן בגדר עובדות שאותן יש להוכיח בראיות, בבית משפט ישראלי. היינו, הדין הזר – ככל שתובע מבקש להשתית עליו את תביעתו – מהווה חלק מן העובדות הרלוונטיות שאותן יש להעלות בכתב-התביעה, המצריכות ראיות להוכחתן (ראו: רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (10.2.2002)). כמו כן, כלל ידוע הוא כי הוכחת דין זר תיעשה, על פי רוב, באמצעות חוות-דעת מומחה (רע"א 8887/04 קושניצקי נ' הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי ישראל מערב (14.6.2005)). 62. ובחזרה לענייננו. במסגרת פסק דינו, קבע בית משפט קמא כי: "אין די במסקנה לפיה החייבת הינה בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט כדי להפוך את הישות המשפטית של קלנפורט כ'בטלה מעיקרה'...ולצורך כך אכן נדרשת 'הרמת מסך' שלכאורה לא ניתן לבצע בנסיבות שבהן המדובר בחברה זרה, שהתאגדה באיי הבתולה". לא ברור, אפוא, מדוע בהמשך פסק הדין, דילג בית משפט קמא על השלב של "הרמת מסך", ונתן סעד הצהרתי, לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הנם של החייבת, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל; וכי הנאמן ייכנס בנעליה של נט לעניין ההליך המתנהל בת"א 35769-04-11. כפי שטענה נט, אף אני סבור כי בית משפט קמא התעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של נט, תוך ייחוס נכסיה, כספיה וזכויותיה לחייבת – וכל זאת, מבלי לבחון האם, בנסיבות העניין, ניתן להרים מסך, ובכלל זה, מבלי לבחון האם הדין הזר, החל באיי הבתולה הבריטיים, מאפשר לבצע "הרמת מסך", בנסיבות שכאלה, והאם הדבר אפשרי, כלל ועיקר, במדינה זרה. על כן, לגישתי שגה בית משפט קמא משנעתר לסעדים שהתבקשו על-ידי הנאמן, המבקשים לייחס לחייבת את כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט, בהעדר הוכחת הדין הזר החל על נט, בנוגע לנושא הרמת המסך. לכל היותר, רשאי היה בית משפט קמא לייחס את שטר המניות של נט לחייבת, ומכאן ולהקנותו לנאמן, "בבואו בנעלי החייבת". יש לציין בנוסף, כי מאחר שנט הינה חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים, ואשר פועלת על-פי הדין שחל במקום זה – דומה כי הוכחת הדין הזר, בנסיבות העניין, מתבקשת לא רק לשם ביצוע הרמת מסך, אלא אף לצורך רישומו של הנאמן כבעל מניות בנט, בהתאם לתקנון החברה. 64. בהינתן האמור, הנני סבור כי קביעתו של בית משפט קמא, כי כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הם של החייבת, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל, וכך גם, הקביעה כי הנאמן ייכנס בנעליה של נט לעניין ההליך המתנהל בת"א 35769-04-11 – דינן להתבטל. כפי שציינתי לעיל, כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, כאמור, לא ניתן לדלג על בחינת השלב של "הרמת מסך". על כן, אציע לחבריי להחזיר את הדיון בבקשה למתן הוראות לבית משפט קמא, על מנת שיבחן את השאלה האם ניתן, בנסיבות העניין, לבצע "הרמת מסך", ויכריע בסוגיה זו על בסיס ראיות שיובאו לפניו הנוגעות לדין הזר החל באיי הבתולה הבריטיים. כשאלה משנית, על בית משפט קמא לקבוע, האם על-פי הדין באיי הבתולה הבריטיים, ותקנון נט, ניתן לרשום את הנאמן כבעל מניות בחברה זו. ע"א 6035/17 65. מעמדו של הנאמן בהליך המתנהל בת"א 35769-04-11, קרי: התובענה בעניין פרוייקט שער העיר, הינו פועל יוצא של פסק דינו של בית משפט קמא, ובכלל זה, של הקביעה, לפיה הנאמן ייכנס בנעליה של נט לעניין ההליך המתנהל בת"א 35769-04-11. ברם, לנוכח בטלותה של קביעה זו, כאמור בסעיף 64 לעיל, הרי שהנאמן אינו מוסמך ואינו רשאי לפעול בשמה של נט בכל הנוגע לתובענה בעניין שער העיר, לרבות בעניין אישור הסכם הפשרה בהליך זה, וזאת עד אשר תתברר הסוגיה בדבר הרמת המסך. לא למותר הוא לציין – כעמדת הכונס הרשמי – כי משעוכב ביצועו של פסק הדין, במסגרת החלטתה של השופטת (כתוארה דאז) א' חיות, מיום 20.9.2016, ממילא, לא היה רשאי הנאמן להגיש את הבקשה לאישור הסכם הפשרה בעניין פרוייקט שער העיר. לפיכך, יש לקבל את ערעורה של נט על החלטת בית המשפט המחוזי (הנשיא א' אורנשטיין), מיום 18.6.2017, בפש"ר 1381/09, במובן זה שההחלטה הנ"ל תושעה עד להכרעה בהליך האמור בפסקה 64 לעיל לעניין הרמת המסך, ובהתאם לתוצאותיו. סוף דבר 66. סיכומו של דבר, משלא נמצאה כל הצדקה לסטות מכלל אי ההתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של הנאמן (ע"א 3773/16). 67. אשר לערעורים שהוגשו על-ידי נט (ע"א 3858/16) ועל-ידי החייבת (ע"א 4199/16), אציע לחבריי להחזיר את הדיון בבקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי, לצורך בחינת השאלה האם ניתן להרים מסך בין נט לבין החייבת, בהתאם לדין הזר החל באיי הבתולה הבריטיים. מובן כי הגורם שאמור ליזום את המשכו של ההליך, להביא את העדים, ולהציג את הראיות הרלוונטיות, הוא הנאמן. ככל שאין לנאמן עניין בכך – מטעמי עלות-תועלת או מכל טעם אחר – עליו למסור הודעה מתאימה לבית המשפט המחוזי, בתוך 14 ימים מיום פסק דיננו, ומאליה תתבטל ההשלמה הנדרשת, כאמור לעיל. 68. ערעורה של נט על החלטת בית המשפט המחוזי, מיום 18.6.2017 בפש"ר 1381/09 (ע"א 6035/17), מתקבל כאמור בפסקה 65 לעיל. 69. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט (בדימ') השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט (בדימ') א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ד בתשרי התשע"ט (‏3.10.2018). ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16037730_I19.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il