פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 3771/13 בבית המשפט העליון בע"מ 3771/13 בע"מ 4018/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשת בבע"מ 3771/13: המבקשות בבע"מ 4018/13: פלונית 1. פלונית 2. פלונית נ ג ד המשיבים בבע"מ 3771/13: 1. פלונית 2. פלונית המשיבה בבע"מ 4018/13: 3. פלוני פלונית בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.5.2013 ומיום 21.5.2013 בתיק עמ"ש 20949-10-12 שניתנו על ידי השופט שמיע; ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.4.2013 בתיק עמ"ש 20949-10-12 שניתן על ידי השופטים: בזק רפפורט, מינץ ו-פרידמן-פלדמן; בשם המבקשת בבע"מ 3771/13 והמשיבה בבע"מ 4018/13: עו"ד מ' חנא בשם המשיבות 2-1 בבע"מ 3771/13 והמבקשות בבע"מ 4018/13: עו"ד ח' יונס בשם המשיב 3 בבע"מ 3771/13: עו"ד מ' ג'נאים פסק דין א. שתי בקשות שנדונו בצוותא חדא: הבקשה בבע"מ 4018/13 נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים בזק רפפורט, מינץ ופרידמן-פלדמן) מיום 29.4.13 בעמ"ש 20949-10-12, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט פלקס) מיום 2.9.12 בתמ"ש 20270/07; הבקשה בבע"מ 3771/13 נסבה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.5.13 ו-21.5.13 (השופט שמיע) שניתנו בגדר עמ"ש 20949-10-12, בגדרן נדחתה עתירתה של המבקשת (המשיבה בבע"מ 4018/13) למתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט כנגד המשיבות (המבקשות בבע"מ 4018/13). למען הנוחות, המבקשות בבע"מ 4018/13 והמשיבות בבע"מ 3771/13 יכונו להלן המבקשות, והמבקשת בבע"מ 3771/13 והמשיבה בבע"מ 4018/13 תכונה להלן המשיבה. הורתן של הבקשות בתביעה לסילוק יד שהגישו המבקשות כנגד המשיבה. רקע ב. ואלה עיקרי העובדות העולות מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: המשיבה היא גיסתן של המבקשות, אלמנתו של אחיהן המנוח (להלן האח). המבקשות הגישו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 20270/07) לסילוק ידה של המשיבה מבית מגורים המצוי במקרקעין הידועים כגוש 30247 חלקה 5 (להלן הנכס). המבקשות, אחת רווקה והאחרת אלמנה, טענו כי הוריהן המנוחים יצרו הקדש הכולל את הנכס, לפיו הוענקה להן זכות הנאה מן הנכס כל עוד הן רווקות, גרושות או אלמנות. נטען, כי כל עוד היה האח בחיים הסכימו הן כי יגור עם המשיבה בנכס, ומשהלך לבית עולמו דרשו מהמשיבה לפנותו. משדרישה זו סורבה – הוגשה התביעה לסילוק יד. ג. בפסק דין מיום 2.9.12 קיבל בית המשפט לענייני משפחה (השופט פלקס) את תביעתן של המבקשות. נאמר (פסקה 21), כי במועד הגשת התביעה לא היה נאמן להקדש וזה מונה ביום 19.12.10, ועל כן לא היתה מניעה כי המבקשות – הנהנות בנכס – יפנו לבית המשפט ישירות, שלא באמצעות נאמן ההקדש. עוד נאמר (פסקה 23), כי לפי לשונו של כתב ההקדש ניתנה למבקשות הזכות להתגורר בנכס וליהנות מפירותיו, לרבות בדרך של השכרת הזכויות בו לצד שלישי בשכירות חופשית, וכי הדבר עולה אף מפרשנותו ההגיונית של כתב ההקדש. בית המשפט לענייני משפחה ציין (פסקה 28), כי המשיבה עצמה הודתה שהנכס מהוה חלק מן ההקדש, ולפיכך היא מנועה מכפירה בזכות ההקדש בנכס, וממילא היא לא הצביעה על מקור זכותה או זכותו הנטענת של האח בנכס (פסקה 29). ד. המשיבה עירערה לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 20949-10-12). ביום 24.10.12 הורה בית המשפט המחוזי (השופט שמיע) למבקשות שלא לשנות את המצב הקיים ולהשאיר על כנו את המצב הפיסי והמשפטי של הנכס. ביום 30.10.12 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תפנה המשיבה בבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט לענייני משפחה וצו עיכוב הביצוע שניתן בבית המשפט המחוזי יעמוד על כנו עד להחלטה אחרת, הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. ה. ביום 15.11.12 דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע. בהחלטתו נקבע, כי הליך הפינוי מהנכס הושלם. המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על צו עשה זמני, לפיו יושב המצב לקדמותו בעניין החזקה בנכס. ביום 21.11.12 הורה בית המשפט המחוזי, כי החלטתו מיום 24.10.12 בדבר הקפאת המצב עומדת בעינה. ו. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט שמיע) מיום 21.1.13 – לאחר שהוגשה תגובת המבקשות – נאמר, כי "יש בסיס איתן לקביעת הרשם לדחיית בקשתה של המבקשת להשבת המצב לקדמותו", כי בפנייתה של המשיבה לעיכוב ביצוע (מחודש אוקטובר 2012) דבק שיהוי, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה וכי סיכויי הערעור אינם מצדיקים מתן צו עשה זמני. עם זאת, ועל מנת שלא ליצור עובדה מוגמרת, נאסר על המבקשות להתגורר בנכס או להכניס אדם אחר לתוכו עד להכרעה בערעור. ז. ביום 29.4.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים בזק רפפורט, מינץ ופרידמן-פלדמן). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה. נאמר, כי משעה שמונה נאמן להקדש (בחודש דצמבר 2010 – א"ר) לא היה מקום להמשיך בניהול ההליכים מבלי שהנאמן יהא צד להם. נאמר, כי "פניית נהנה לבית המשפט, שלא באמצעות הנאמן, אפשרית רק בנסיבות חריגות, והיא נועדה לאפשר הבאת עניינה של נאמנות, שאיננה מתממשת כראוי, לבחינה על ידי בית המשפט". ח. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פנתה המשיבה ב"בקשה למתן הוראות למסירת חזקה בנכס". בהחלטתו מיום 30.4.13 הורה בית המשפט המחוזי (השופט שמיע) למבקשות לפעול בהתאם לפסק הדין ולאפשר למשיבה לשוב לנכס ממנו פונתה. ט. ביום 7.5.13 הודיעו המבקשות לבית המשפט המחוזי, כי הנכס הושכר על ידי הנאמן של ההקדש לצדדים שלישיים המתגוררים בו חודשים ארוכים. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.5.13 נאמר, כי ההחלטה מיום 30.4.13 כוונה כלפי המבקשות ולפיכך אינה מתייחסת לעובדות הנכללות בהודעתן מיום 7.5.13. י. המשיבה עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בה נטען כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטתו מיום 30.4.13 היא "פנתה לנכס כאשר שם מצאה כי המשיבות [המבקשות – א"ר] החלו בביצוע שיפוץ בנכס וכאשר ראו את המבקשת [המשיבה –א"ר] לא אפשרו לה להיכנס" (סעיף 14). נטען, כי מדובר בנסיון לסכל החלטה שיפוטית. יא. ביום 20.5.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט שמיע) את הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. נאמר, כי כל ההחלטות הקודמות להחלטה מיום 30.4.13 פקעו עם מתן פסק הדין בערעור, וכי בהתאם להחלטה מיום 9.5.13, אין ניתן לאפשר הליכי בזיון בית משפט בנסיבות בהן נתפס הנכס על ידי צד שלישי. ביום 21.5.13 דחה השופט שמיע את בקשתה של המשיבה לעיון חוזר בהחלטה מיום 20.5.13. נאמר, כי עיכוב הביצוע פקע עם מתן פסק הדין בערעור, וכי ההחלטה מיום 9.5.13 הבהירה את גדריה של ההחלטה מיום 30.4.13, ומונעת לנקוט בהליך בזיון לפי החלטה זו. יב. מכאן בקשות רשות הערעור, הנסבות כאמור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 29.4.13 מזה, ועל החלטותיו מן הימים 20.5.13 ו-21.5.13 מזה. בע"מ 3771/13 יג. בבע"מ 3771/13 נטען, כי פעולת המבקשות להשכרת הנכס לידי צד שלישי היא ביזוין של ההחלטות השיפוטיות שניתנו (סעיף 29), וכי ככל שהנכס הושכר לצד שלישי לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מדובר בהפרת ההוראה אשר אסרה על המשיבות להכניס צד שלישי לנכס, וככל שהושכר לאחר פסק הדין מדובר בהפרת ההחלטה מיום 30.4.13. עוד נטען, כי הודעתן של המבקשות בבית המשפט המחוזי לפיה צד שלישי מחזיק בנכס לא נתמכה בתצהיר, וגם מטעם זה היה על בית המשפט שלא להיעתר לה, בודאי לא במעמד צד אחד. יד. בתגובת המבקשות מיום 6.6.13 (לפי החלטה מיום 30.5.13) נטען, כי נוכח ההחלטה האוסרת עליהן לאכלס את הנכס עד להכרעה בערעור פנו הן לנאמן וביקשו ממנו למצוא פתרון, והאחרון סבר כי הוא חייב להשכיר את הנכס באופן שיחסוך בהוצאות ויניב הכנסות (סעיף 13). נטען, כי הנכס הושכר על ידי הנאמן בתחילת חודש ינואר 2013. לטענת המבקשות, המשיבה מושתקת מטענה כי יש להטיל עליהן אחריות בגין פעולותיו של הנאמן. טו. בהחלטה מיום 10.6.13 צורף הנאמן כמשיב. הנאמן התבקש להסביר מתי הושכר על ידיו, לצרף הסכם שכירות, ולתמוך דבריו בתצהיר. בתגובת הנאמן מיום 30.6.13 נאמר, כי הוא מתגורר בלונדון ובירדן. לתגובה צורף הסכם שכירות, שלפי הטענה נערך ביום 10.1.13. התגובה לא נתמכה בתצהיר, והדבר נומק בקוצר הזמן ובשהות הנאמן בחו"ל. טז. בתגובת המשיבה לתגובת הנאמן מיום 8.7.13 נאמר, כי ההסכם שצירף הנאמן הוא פיקטיבי ומזויף, כי הנאמן לא צירף תצהיר לתגובתו, וכי הלכה למעשה המבקשות הן שעומדות מאחורי הנאמן. נטען, כי אין זה נהיר היאך חתם הנאמן על הסכם השכירות אם אינו שוהה – לטענתו – בישראל. המשיבה מוסיפה, כי בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בגדר הערעור בחודש מארס 2013 לא הזכירו המשיבות, ולוא ברמז, כי הנכס הושכר לצדדים שלישיים וטענו כי הן זקוקות לו לעצמן. יז. בתשובתה לתגובת המבקשות (לפי החלטה מיום 17.6.13) טענה המשיבה, כי המבקשות מודות שפנו לנאמן שישכיר את הנכס וזאת בניגוד לצו שיפוטי קיים. בע"מ 4018/13 יח. לטענת המבקשות, בקשתן מעלה את השאלה האם מינוי נאמן להקדש מפקיע את יכולתם של כלל הנהנים מההקדש להגיש תביעה בשם ההקדש. נטען, כי נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה – העובדה שהתובענה הוגשה זמן רב לפני מינויו של הנאמן על ידי כל הנהנים של ההקדש, קיומו של כתב הקדש המגדיר מפורשות את מטרות ההקדש, והעובדה שהנאמן מתגורר בחוץ לארץ – אין במינויו של הנאמן, אחיהן של המבקשות, כדי לגרוע מזכותן להגיש תביעה באופן עצמאי. עוד טוענות המבקשות (סעיף 34), כי כתב ההקדש מעניק להן את הזכות לפעול ולהחליט ביחס לניהולו. לבסוף נטען, כי לכל היותר היה מקום לצרף את הנאמן כצד ולהורות על השבת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. יט. בתגובת המשיבה מיום 23.7.13 נאמר, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. נטען, כי יש לדחות את הבקשה מחמת חוסר נקיון כפיים, שכן בתגובתן בבע"מ 377/13 טענו המבקשות כי הנאמן מחזיק בנכס ואין להן זכות חזקה בו. לגוף הדברים נטען, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן חדשות ואינן חורגות מן ההלכה הפסוקה. הכרעה כ. לאחר עיון בבקשות, בתגובות וביתר המסמכים המצויים בתיק, באתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לבקשה בבע"מ 4018/13, ולהיעתר באופן חלקי לבקשה בבע"מ 3771/13, כפי שיפורט לקמן. בטרם אמשיך, אציין כי קשה עד מאוד לפלס דרך בין ריבוי ההליכים וההחלטות השיפוטיות, בסכסוך שפשרה הוגנת היתה יפה לו, אך סופו טרם נראה. כא. אשר לבע"מ 4018/13: חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 מייחד את אופן ניהולה של הנאמנות לנאמן. בהתאם, מטיל סעיף 10 לחוק הנאמנות חובה על הנאמן "לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו". באשר להתערבותם של הנהנים באופן ניהול הנאמנות נאמר, ש"הכלל הוא, כי הנהנים אינם רשאים למכור את נכסי הנאמנות ואינם רשאים להתערב בדרך ניהולם, אלא אם כן מורים תנאי הנאמנות שהם רשאים לעשות כן" (רע"א 5715/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(2) 792, 814 (השופט טירקל)), וכי "על נהנה הפונה לבית המשפט להראות טעם סביר לפנייתו" (ש' כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (2004) 814). אמנם סעיף 39 לחוק הנאמנות מאפשר גם לנהנים לפנות לבית המשפט, ואולם השאלה האם להידרש לפניה כאמור מסורה – במובהק – לשיקול דעתם של בתי המשפט, ולטעמי הזהיר באישור כזה הרי זה משובח, ואכן עסקינן בחריג. מכל מקום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי – בו נקבע כי השער אינו נעול לחלוטין ולעתים ניתן לאפשר לנהנה לפנות לבית המשפט באופן ישיר – אינו אלא הפעלת שיקול דעתו ויישומו של הדין במקרה הקונקרטי של המבקשות, וככזה – אינו בא בגדר המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. יוסף, כי בבקשתן טענו המבקשות לנסיבות קונקרטיות וייחודיות בשלהן היה מקום לאפשר להן לפנות לבית המשפט ללא הנאמן, קרי, גם לשיטתן תחומה הבקשה לעניינן הן. כב. אשר לבע"מ 3771/13: בית המשפט המחוזי אסר על המבקשות, בהחלטתו מיום 21.1.13, לאכלס את הנכס או להשכירו לצדדים שלישיים. ביום 30.4.13, לאחר שניתן פסק הדין בערעור – הורה בית המשפט המחוזי למבקשות לאפשר למשיבה לשוב לנכס. משביקשה המשיבה לשוב לנכס, התחוור לה כי אין בידה לעשות כן. גם לאחר עיון בתגובותיהם של המבקשות והנאמן, עדיין רב הנסתר על הגלוי באשר לזהותם של שוכרי הנכס, למועד בו הושכר הנכס, לטיב הקשר הרלבנטי בין המבקשות לנאמן וכיוצא באלה שאלות הנוגעות לאפשרותה המעשית של המשיבה לשוב ולהתגורר בנכס; לערפול זה תרמה העובדה שהנאמן לא צירף תצהיר לתגובה מטעמו, הגם שנתבקש מפורשות לעשות כן, והנימוק שניתן אינו משכנע, מה גם שעד הנה חלף זמן נוסף וניתן היה לבקש להוסיף תצהיר. ואולם, חוששני כי בית משפט זה אינו האכסניה המתאימה לעריכתו של הבירור הנדרש לצורך ליבונן של השאלות הנזכרות. החלטתי איפוא, לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את הערעור באופן חלקי כך שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בירור טענותיה של המשיבה, לרבות בקשר עם הסכם השכירות שצירף הנאמן, וברי כי לשם כך רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע את אופן הבירור לפי מיטב שיפוטו, ובכלל זאת להחליט האם לשמוע עדים ולהורות על הגשתן של ראיות נוספות. נוכח העובדה כי עסקינן בנכס המשמש למגורים, ייערך הבירור בבית המשפט המחוזי בהקדם, כבר במהלך פגרת הקיץ, ואני מקדים תודה. כללם של דברים כג. אין בידי להיעתר לבקשה בבע"מ 4018/13. הערעור בבע"מ 3771/13 מתקבל בחלקו, כמפורט בפסקה כ"ב מעלה. המבקשות תישאנה בהוצאותיה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א באב התשע"ג (28.7.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13037710_T05.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il