ויקטור בן-שמחון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3769/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורי פליליים ע"פ 3769/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: ויקטור בן-שמחון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 1083/04 שניתן ביום 22.3.06 על-ידי כבוד השופטים מ' נאמן, ע' גרשון וכ' סעב תאריך הישיבה: כ"ב באייר התשס"ז (10.5.07) בשם המערער: עו"ד ט' נדשי בשם המשיבה: עו"ד א' פרסקי פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובגרימת חבלה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק הנ"ל. בגזר דינו הוטלו עליו עונשי מאסר בפועל של 12 שנים בגין עבירת ההריגה ושנתיים בגין עבירת החבלה, אותן יישא במצטבר, דהיינו מאסר בפועל של 14 שנות מאסר. כמו כן, הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שלוש שנים. ערעורו זה של המערער הוגש מלכתחילה נגד הרשעתו ונגד חומרת הדין. במהלך הדיון בערעור חזר בו בא כוח המערער מהערעור נגד הכרעת הדין וייחד טענותיו לעניין גזר הדין. 2. מלכתחילה הועמד המערער לדין בעבירות רצח, ניסיון לרצח וחבלה חמורה. על פי הנטען בכתב האישום, היה המערער בסכסוך עם המנוח משה (צ'יקו) פדלון ז"ל, על רקע סכסוכי שליטה בדוכני ממכר בחוף קיסריה. בשיחה טלפונית שקיימו ב-21.8.04 תיאמו השניים להיפגש בבית אחיו של המנוח, עמוס, בפרדס חנה, במטרה לפתור את הסכסוך. אותו היום בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הגיעו המערער ועמו שותפו לדוכן הממכר בשם מטרי (להלן: "מטרי") וחברים נוספים לביתו של עמוס, שהמתין להם עם מספר אנשים ובהם אחיו המנוח ואדם בשם יורם אוזן. המערער ומטרי נכנסו לבית פדלון. לאחר שנכנסו, ביקש עמוס פדלון את מטרי (שהגיע עם המערער) להכנס עמו למבנה מחסן בחצר הבית, שם פרץ ביניהם ויכוח שהסתיים בנגיחה שנגח עמוס בפניו של מטרי וביציאת שניהם את המחסן. או אז דרש עמוס מהמערער וממטרי להסתלק מהמקום. בשלב זה, כך נטען בכתב האישום, גמלה בליבו של המערער החלטה להמית את עמוס ואת אחיו המנוח צ'יקו. לשם כך הוא יצא מהחצר, הצטייד באקדח, חזר לתוך חצר הבית והחל יורה לעבר עמוס ואחיו במטרה להמיתם, והחל להימלט בריצה מהמקום. עמוס רדף אחריו, ותוך כדי כך ירה המערער מספר יריות נוספות לעברו. כתוצאה ממטח היריות הראשון נפטר המנוח צ'יקו פדלון ז"ל, ומהיריות שירה המערער תוך כדי מנוסתו נפצע יורם אוזן. כתב האישום ייחס למערער – בשל המעשים הנ"ל – עבירות רצח (ביחס לקטילת המנוח צ'יקו פדלון), ניסיון לרצח (ביחס ליריות הנוספות לעבר עמוס) וחבלה חמורה (ביחס לפציעתו של יורם). 3. בהכרעת הדין שניתנה לאחר שמיעת פרשות התביעה וההגנה במלואן, מצא בית המשפט קמא כי התרחשויות הדברים והמעשים אותו היום בחצר ביתו של עמוס פדלון היו שונות באופן משמעותי מאלו המתוארות בכתב האישום. וכך היתה התרחשות הדברים על פי ממצאי הכרעת הדין. תחילת הפרשה היתה באיומים שאיים המנוח על מטרי, שותפו של המערער, כי "בתוך 20 דקות אתה אצלי, אם לא נפרק אותך". מטרי המבוהל התקשר מיידית לשותפו המערער, האחרון התקשר לעמוס ואז אמר למטרי "בוא, נוסעים לעשות סולחה". מטרי פחד לנסוע לביתו של עמוס, אך המערער שכנע אותו ואמר "בוא, נוסעים לעשות סולחה, אין לך מה לדאוג יהיה בסדר". המערער ומטרי הגיעו במכונית לביתו של עמוס. מטרי המתין בחוץ, המערער ואדם נוסף שהיה עמם נכנסו לביתו של עמוס. כחלוף מספר דקות נכנס גם מטרי לחצר הבית, ומיד תקף אותו עמוס במילים קשות. המערער פנה לעמוס, ואמר לו כי לא לשם כך באו אלא להתפייסות. בתגובה תפס עמוס בחולצתו של מטרי והחל גורר אותו בכוח למחסן. המערער ניסה לעצור בעדו, אולם בשלב זה חברו לעמוס כמה מאחיו, ובהם המנוח, וגררו את מטרי לעבר הצריף. כעבור מספר שניות שמע המערער את מטרי צועק, הוא רץ לעבר הצריף אולם המנוח ואחיו עצרו אותו. כעבור מספר שניות נפתחה דלת הצריף ומטרי יצא כשאפו שבור מנגיחות עמוס ופניו שותתות דם. עמוס יצא אחריו, בעט בו וצעק לעברו "עכשיו תעוף מפה". המערער פנה בטרוניה לעמוס, ובתגובה ענה לו האחרון "שתוק, גם אותך אני אזיין יא סמרטוט, מי אתה בכלל, תתעורר תראה איפה אתה נמצא. מפה אתה לא יוצא חי". בית המשפט קמא קבע בממצאי העובדה כי בשלב זה "חמתו של המערער בערה בו, והוא החל חושש מהתפתחויות בהן הוא וחבריו עלולים להיות מותקפים קשות ונמרצות על ידי עמוס, אחיו וחבריו." עם זאת, לא היה המדובר אובייקטיבית במצב של חשש לחייו, וכי גם סובייקטיבית לא היתה סיבה למערער לחשוש לחייו שכן הוא "יכול היה להסתלק מהמקום אם כי מושפל ומובס". בית המשפט קמא דחה את הנטען בכתב האישום כי המערער יצא את חצר הבית וחזר עם אקדח. תחת זאת הממצא העובדתי שנקבע היה, כי באותו שלב של תקיפת מטרי ותקיפת המערער על ידי עמוס וחבורתו, התקרב אל המערער אדם בשם ויטלי, אחד מחבריו, ו"מסר לו להפתעתו את האקדח שהיה עמו (עם ויטלי – י"א) והמערער ירה מספר יריות מהן נהרג המנוח משה פדלון ונפצע יורם". על פי קביעות בית המשפט קמא, "האקדח הושם בידו של המערער (על ידי ויטלי) ... מיד לאחר שהמערער הוחזק בידי בני פדלון (המנוח, עמוס ואחיהם) כדי שלא יוכל להושיע את מטרי ולאחר ששוחרר מאחיזה זו תוך גרושו מהמקום בליווי עלבונות קשים. במצב זה, לפני שהנאשם עשה מהלך לקראת הסתלקות, שם ויטלי את האקדח בידו", ומוסיף בית המשפט וקובע: "המערער מעולם לא ירה (קודם לאירוע זה – י"א) באקדח. אך בסיטואציה זו הוא מוצא בו את המענה למצב המושפל והאין אונים בו הוא שרוי – ויורה". לאחר קביעת ממצאי העובדה הנ"ל לעניין הדברים שהתרחשו אותו היום בביתו של עמוס וסדר התרחשותם, מצא בית המשפט כי לא נתקיימו במערער יסודות עבירת הרצח שכן "נותר בליבו ספק גדול אם הנאשם החליט להמית את המנוח". וכן, לא זו בלבד שלא הוכח העדר קינטור אלא שהמערער היה בעיצומה של תקיפה פיזית ונפשית קשה ובמצב של קינטור "ששלל ממנו את כוח השליטה העצמית וממצב זה… הוא פעל את פעולתו הממיתה". עם זאת, בית המשפט דחה את טענת המערער, לפיה המעשים שנעשו על ידו חוסים בגדר סייג האחריות בפלילים של הגנה עצמית. זאת, הן מתוך כך שהיה סיפק בידו להמלט מבני פדלון התוקפים ומשפילים אותו ואת חבריו, והן מתוך חוסר המידתיות שבין היקף הסיכון שהיה נתון בו לבין היריות שירה באקדח. נוכח הקביעות העובדתיות והמשפטיות האמורות, זיכה בית המשפט קמא את המערער מעבירת הרצח והרשיעו תחתיה בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בנוסף הורשע המערער בעבירת החבלה לפי סעיף 333 בנסיבות האמורות בסעיף 335(א)(1) לחוק, וזאת בשל הפציעה שנגרמה ליורם (בעכוזו) כתוצאה מהיריות שירה. 4. כאמור בפתח הדברים, הערעור שהגיש המערער כוון מלכתחילה הן כנגד הרשעתו בדין והן כנגד מידת עונשו. בנימוקי הערעור שבכתב טען הסניגור, עורך דין ט' נדשי, כי היה מקום לזכות המערער ולקבל טענותיו כי בנסיבות הדברים נתקיימו בו מרכיבי סייג האחריות של ההגנה העצמית. אשר לגזר הדין, טען המערער בהודעת הערעור כי העונש שנגזר עליו (ארבע עשרה שנות מאסר בפועל) אינו מאזן כראוי את הנסיבות בהם אירעו המעשים, אשר גם אם לא הגיעו לכלל החריג בפלילים של הגנה עצמית, הרי שיש בהם ליתן הסבר ורקע למעשים ברמה המצדיקה עונש קל משמעותית מזה שהוטל עליו בגזר דינו. 5. בפתח הדיון בערעור חזר בו הסנגור מהערעור כנגד הכרעת הדין, ומיקד ערעורו לעניין גזר הדין בלבד. צמצום זה בהיקף הערעור הינו ראוי ונכון, שכן גם בהינתן מעשי האיומים התקיפה וההשפלה שחווה המערער אותו היום בבית בני פדלון, חרגו מעשי הירי מגידרה של תגובה סבירה למניעת הפגיעות האמורות, ובמיוחד שדרך ההימלטות מהמקום היתה פתוחה בפניו. בדין פסק בית המשפט קמא כי בנסיבות אלה לא התקיימו מרכיבי חריג ההגנה העצמית כקבוע בסעיפים 34י' ו-34ט"ז לחוק העונשין. 6. נפנה איפוא לערעור כנגד גזר הדין. עבירת ההריגה מכסה כידוע את התחום הרחב מאוד של מעשי הקטילה שמעבר לרף עבירת גרימת המוות ברשלנות (לפי סעיף 304) ומתחת לעבירת הרצח (לפי סעיף 300). מידת עונשו של המורשע בעבירה זו תיקבע בראש וראשונה מתוך מכלול הנסיבות המיוחדות לאותו האירוע. נקודת המוצא בקביעת עונשו של המורשע בהריגה תהיה בראש וראשונה בחומרה היתרה הנודעת למעשה אלימות שתוצאתו בקטילת חיי אדם. עם זאת, בענין דנן יש לתת מקום נכבד בכלל שיקולי הענישה לנסיבות שקדמו ותכפו לאירוע הירי. לאמור, התגרות בוטה, אלימה ומאיימת של בני משפחת המנוח וחבריהם במערער ובמטרי לאחר שאלה הוכנסו למעשה על ידם למארב ומלכודת בתואנה כאילו מוזמנים הם לביתם לשם פיוס ועשיית שלום. תחת זאת, מצאו עצמם המערער ומטרי תחת התקפה אלימה מצד בני פדלון שלוותה באיומים, בחבלה גופנית ובהתלהמות קשה ומסוכנת. קבענו לעיל, כי מעשי הירי של המערער חרגו מתחום התגובה הסבירה הנדרשת להתקיימות חריג האחריות של הגנה עצמית. אולם כנפסק בע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25/10/06): "בית משפט זה הקל לא פעם בצורה משמעותית בעונשים של נאשמים שחרגו מתנאי ההגנה העצמית. הכל כמובן לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ר' ע"פ 229/62 גרז'יצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(2) 1077, 1080; ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 617, 630; השופט ש' לוין בע"פ 4785/06 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 221, 227). בפרט ראוי להקל בעונשו של מי שחרג מתנאי ההגנה העצמית כאשר הוא היה שרוי במצב נפשי מיוחד בעת המעשה – פחד, בלבול, לחץ וכיוצא באלה". בנסיבות המעשים והמערער כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, נמצא בעינינו העונש שהושת עליו בגזר דינו (ארבע עשרה שנות מאסר בפועל) – מופרז לחומרה. מתוך איזון השיקולים וההיבטים שפירטנו לעיל, אציע לחברי למותב כי נקבל הערעור ונגזור על המערער עונש של תשע שנות מאסר בפועל תחת עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בגזר הדין קמא. שאר מרכיבי גזר הדין יישארו בתוקפם. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט אלון. קיפוח חיי אדם בעבירת הריגה מטבעו מצדיק שנות מאסר ארוכות, ועל פי רוב ארוכות מאוד. ועם זאת, הנסיבות המיוחדות של המקרה, שתוארו בפי חברי, מצדיקות הפחתה מאשר נגזר, ועל כן התוצאה נראית לי בנסיבות מאוזנת וראויה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון. ניתן היום, ה' בתמוז התשס"ז (21.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06037690_A01.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il