בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
3762/97
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערים: 1.
יעקב שטיינברגר
2.
שלמה קרוואני
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 21.11.96
בע"פ
1338/95 שניתן על-ידי כבוד
השופטים:
א' אבן ארי, ד' בר אופיר,
א'
אחיטוב
תאריך
הישיבה: י"ט בכסלו התשנ"ח (18.12.97)
בשם
המערערים: עו"ד מאיר זיו
בשם
המשיבה: עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. בשנים 1990-1988 שימשו המערערים כמחסנאים
במאפיית "דגנית" שבקיבוץ משמר-השרון. מכוח תפקידם זה היו הם אחראים
לחלוקת הלחם בין הנהגים שהובילו אותו לחנויות, וכן על הכנת תעודות המשלוח שבהן
רשמו את הכמויות והסוגים של הלחם שנמסר לחלוקה.
אחד מעובדי המאפייה, אבי שיינטוך, שחשד
במערערים בגניבת לחם, פנה אליהם ודרש מהם לצרף אותו כשותף למעשי הגניבה. שיינטוך
הקליט שיחה זו. מדברים שאמרו המערערים בשיחה שהוקלטה, עולה כי במשך שנים מסרו הם
לנהגים כמויות לחם מעל לאלו שרשמו בתעודות המשלוח, והתחלקו עימם בתמורה שנתקבלה
ממכירת הכמויות העודפות.
שיינטוך מסר את הקלטת למנהל המאפייה, וזה
העבירה למשטרה בצירוף תמצית כתובה של ההקלטה.
בחקירה המשטרתית הודו חמישה נהגים - אמנון
ספוג', אלי וזאן, אברהם סגלוביץ, משה ביטון וחמיס אבו שהאב - בקשירת קשר עם
המערערים לגניבת לחם מן המאפייה ולחלוקת התמורה שתתקבל ממכירתו. הנהגים גם סיפרו
כי המערערים שידלו אותם לא למסור דבר למשטרה ולא להודות באשמה.
המערערים, מצידם, הכחישו בחקירתם במשטרה את
הטענות נגדם, אך סירבו להשיב לשאלות החוקרים ולמעשה בחרו בזכות השתיקה.
2. המערערים והנהגים הואשמו בבית-משפט השלום
בנתניה בכתבי-אישום נפרדים בעבירות של קשירת קשר לפשע וגניבה בידי עובד. עוד יוחסו
למערערים עבירות של הדחה ושיבוש מהלכי משפט.
טענת התביעה הייתה כי המערער 1 גנב לחם בשווי
כולל של 100,000 ש"ח בשותפות עם ארבעה נהגים, ואילו המערער 2 גנב לחם בשווי
של 22,000 ש"ח בשותפות עם נהג אחד.
חמשת הנהגים הורשעו על-יסוד הודאתם, ולאחר
שנגזר דינם העידו מטעם התביעה במשפטם של המערערים. במשפט הוגשו, בין היתר, גם
הקלטת והתמליל המקוצר. ואולם, כאשר ביקשה התביעה להגיש תמליל מלא נדחתה בקשתה.
השופט אהרן רצ'בסקי, שבפניו התברר המשפט, סבר כי הבקשה, שהוגשה לאחר שמיעת חלק
מעדי התביעה, היא "חוכמה שלאחר מעשה" ואין לקבלה.
המערערים הסבירו בעדויותיהם במשפט כי ראו
בדרישתו של שיינטוך לצרפו לגניבות משום מעשה סחיטה, ולפיכך אמרו לו דברים שבדו
מדמיונם כדי לשכנע אותו כי יניח להם.
3. בית-משפט השלום זיכה את המערערים מן העבירות
שיוחסו להם. הוא ציין כי הנהגים שהודו בגניבת לחם מן המאפייה אינם עדים
אובייקטיביים. הכרעת-הדין הוקדשה ברובה לתמליל המקוצר שבו לא מצא בית-משפט השלום
דברי הודאה ברורים. בית-המשפט אף סבר כי לא ניתן להסתמך על הקלטת מכיוון שלא הוכח
כי התקיימו בה התנאים הדרושים לקבילות סרט הקלטה, הואיל ומספר אנשים האזינו לה
לפני מסירתה למשטרה. על בסיס זיכוי המערערים מעבירות קשירת הקשר והגניבה זיכה אותם
בית-המשפט גם מעבירות ההדחה ושיבוש מהלכי משפט. בית-המשפט הטעים כי המערערים לא
זוכו מעבירות הקשר והגניבה בשל הצלחתם בהדחת הנהגים, אלא משום החסר בראיות חיזוק
לעדויות השותפים לעבירה. ובלשון הכרעת-הדין: "הזיכוי 'טמון' בקלטת".
4. בערעור שהגישה התביעה לבית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו נהפכה הקערה על-פיה. הערעור התקבל, והמערערים נמצאו אשמים במרבית
האישומים שיוחסו להם בעניין הגניבות. כן נמצאו הם אשמים בשיבוש מהלכי משפט בשל
דבריהם לנהגים.
בפתח הדיון קיבל בית-המשפט המחוזי מטעם התביעה
את התמליל המלא של ההקלטה, בציינו כי אינו אלא כלי עזר לפענוח הקלטת. הסניגור,
שניתנה לו ההזדמנות להגיש תמליל משלו, לא עשה כן ולא הסתייג מן התמליל שהגישה התביעה.
עוד נקבע כי התקיימות התנאים לקבילות הקלטת הוכחה בעדותו של שיינטוך, וכי בכך
שמספר אנשים האזינו לקלטת לפני מסירתה למשטרה אין כדי לפגוע בקבילותה כראיה.
לגוף האישומים מצא בית-המשפט המחוזי כי דברי
הנהגים-השותפים בעדויותיהם הם מהימנים, וכי הודאתם המוקלטת של המערערים מחזקת
דברים אלה. מעבר לדברי ההודאה בקלטת מצא בית-המשפט המחוזי חיזוק לעדויות הנהגים גם
בשיטת ביצוע הגניבות וחלוקת השלל, שעליה העיד כל אחד מחמשת הנהגים-השותפים וכן נהג
שישי שלא נענה לשידוליו של המערער 2. בית-המשפט המחוזי החזיר איפוא את הדיון לבית-משפט
השלום לשם מתן גזר-הדין. בית-משפט השלום גזר על כל אחד מן המערערים ארבע שנות
מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל, בצירוף קנס בסך 50,000 ש"ח.
5. הערעור שבפנינו, המופנה כנגד ההרשעה בלבד, הוגש
לאחר נטילת רשות.
עיקר טענת המערערים היה כי בית-המשפט המחוזי
שגה בהתערבו בממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום, שיסודם באי-אמון בעדי
התביעה, ועל-כל-פנים, גם אם הכרעת-הדין בעניין זה לא הייתה ברורה בעיני בית-המשפט
המחוזי, היה עליו להימנע מקביעת ממצאי מהימנות בעצמו וצריך היה להחזיר את הדיון
לערכאה הראשונה למען תבהיר את הכרעת-דינה.
6. טענות אלה אינן יכולות להתקבל.
ראשית, הגם שככלל אין בית-משפט לערעורים מתערב
בממצאי מהימנות המושתתים על שיקולים שבהתרשמות, הרי שממצאים מסוג זה אינם חסינים
לחלוטין בפני ביקורת ערעורית. בית-משפט של ערעור יתערב בממצאי מהימנות של ערכאה
ראשונה מקום שזו התעלמה מגורמים רלוואנטיים להערכת משקל העדות. ראו ע"פ
5371,4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, בע' 697-696.
במקרה שלפנינו עדות כל אחד מן הנהגים אינה
עומדת בגפה, אלא היא שזורה במארג ראיות המורכב מעדויות שישה נהגים, שאחד מהם לא
היה שותף לעבירות. מכלול ראיות זה, המאפשר להעריך כל אחת מן העדויות על-ידי
השוואתה עם העדויות האחרות, מגביר את משקלן של העדויות המפלילות ומצדיק על-כן את
התערבות ערכאת הערעור.
שנית - ובכך העיקר - מהכרעת-הדין עולה כי
בית-משפט השלום לא דחה את עדויות הנהגים ולא סמך על הכחשות המערערים, אלא חיפש
תוספת ראייתית לעדויות הנהגים-השותפים לעבירה. הואיל ובית-משפט השלום לא מצא תוספת
זו בתמליל המקוצר של הקלטת וסבר כי הקלטת עצמה אינה קבילה כראיה, זיכה הוא את
המערערים מן העבירות שיוחסו להם. ואולם, כפי שהסביר בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו,
בית-משפט השלום שגה בקבעו כי הקלטת אינה קבילה ובדחותו את בקשת המדינה להגיש את
התמליל המלא של הקלטת.
היום אין עוד מחלוקת כי בקלטת מוקלטת השיחה
בין המערערים לשיינטוך, וכי התמליל שהוגש בבית-המשפט המחוזי משקף נאמנה את הדברים
שנאמרו בה.
5. כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא את התוספת
הראייתית הדרושה לעדויות הנהגים-השותפים לעבירה בדברי ההודאה של המערערים בקלטת
ובשיטת הביצוע הדומה עליה העיד כל אחד מן הנהגים.
תוספת ראייתית זו מספיקה להרשעה.
כידוע, על-פי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח
חדש], תשל"א1971-, עדות של שותף לעבירה טעונה "דבר לחיזוק", כלומר
תוספת ראייתית המגבירה את מהימנותו של העד-השותף לעבירה על-ידי אישור פרט רלוואנטי
לעבירה בעדותו. פרט כזה יכול לעלות גם מן העדות הטעונה חיזוק. ראו ע"פ
6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62, בע' 67. התוספת הראייתית
הנדרשת בפקודת הראיות משקפת את הסף התחתון המספיק להרשעה כאשר המשקל הפנימי של
העדות הטעונה חיזוק הוא מלא. ככל שהמשקל העצמי של העדות קטן יותר, תידרש תוספת
חזקה יותר. ראו ע"פ 361/90 קהמוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
במקרה שלפנינו לא קבע בית-משפט השלום את משקל
עדויותיהם של הנהגים, וממצאי המהימנות נקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי שנתן בנהגים,
שעדויותיהם השתלבו כאמור זו בזו, אמון מלא.
מכל מקום, עדויות הנהגים-השותפים לעבירה
נתמכות בשתי תוספות ראייתיות, שכל אחת מהן כשלעצמה מגיעה לדרגת סיוע - וזאת מעבר
לדרגה
הנדרשת של חיזוק - וקושרת את המערערים עם ביצוע הגניבות.
ראיית הסיוע הראשונה היא דברי המערערים עצמם בקלטת, המצביעים על מעורבותם בגניבות.
ראיית הסיוע השנייה מצויה בעדויותיהם של הנהגים ביחס לשיטת הביצוע הדומה של
הגניבות וחלוקת השלל. כידוע, ראיה בדבר שיטת ביצוע המאפיינת את הנאשם עשויה לשמש
כסיוע במקום שבו הדבר נדרש. ראו, למשל, ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל,
פ"ד לד(1) 480. עדויות ששת הנהגים - שאחד מהם לא היה שותף לעבירה - אשר
הצביעו על שיטת הביצוע הדומה של הגניבות, מסייעות איפוא זו לזו. ראו ע"פ
85/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 57.
6. מסקנתי היא איפוא כי חומר הראיות נגד המערערים,
המורכב ממארג ראיות ישירות מפי שותפיהם לעבירה ונתמך בראיות סיוע, מוכיח את אשמתם
מעבר לכל ספק סביר.
אשר-על-כן יש לדעתי לדחות את הערעורים.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ת
97037620.L01