שמואל קריב נ. שר המשפטים

פסק-דין בתיק בג"ץ 3758/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3758/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר העותר: שמואל קריב נ ג ד המשיב: שר המשפטים עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. עתירה זו מיצתה את עצמה ודינה עתה להימחק. 2. העותר הורשע ברצח, בעבירות איומים ובכליאת שווא (ראו ע"פ 4475/91 קריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.1993)). הוא טוען בעתירה שלפנינו כי הוא מרצה כבר 20 שנות מאסר אך עונשו טרם נקצב. לטענתו, ועדת השחרורים המיוחדת שלפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) דנה בעניינו והמליצה על קציבת עונשו עוד בשנת 2004. נשיא המדינה, כך הוסיף וטען העותר, קיבל המלצה זו אלא ששר המשפטים – המשיב לעתירה – מסרב לחתום חתימת קיום. העותר מבהיר כי לאי קציבת עונשו השפעה משמעותית על תנאי מאסרו. כך, למשל, מאחר שטרם נקצב עונשו אין הוא זוכה יותר לקבל חופשות למרות שבעבר בטרם נחקק החוק יצא הוא לחופשות ללא כל הגבלה. עם זאת העותר מבהיר כי באשר לתוצאות הנלוות לאי-קציבת עונשו אין הוא מבקש לדון במסגרת עתירה זו (ראו סעיף י' לעתירה). 3. נוכח הטענה כי לקציבת עונשו של העותר חסרה רק חתימת קיום של שר המשפטים הורתי על קבלת תגובה לעתירה. בתגובה שהוגשה מטעם המשיב נטען כי בניגוד לנטען בעתירה נשיא המדינה לא קיבל כל החלטה בעניין קציבת עונשו של העותר וממילא לא הועברה כל החלטה לחתימת קיום של שר המשפטים. בהמשך הודיע המשיב כי נשיא המדינה החליט בינתיים לאמץ את המלצת שר המשפטים שלא לקצוב את עונשו של העותר ולכן יש לדחות את העתירה. 4. נוכח הודעה זו של המשיב ביקשתי מהעותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו או מבקש למחקה. העותר הודיע כי הוא מבקש הכרעה בעתירה. לטענתו, החלטת הנשיא שלא לקצוב את עונשו מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והדברים מקבלים משנה תוקף בעניינו נוכח השפעת אי-קציבת העונש על תנאי מאסרו ואי מתן חופשות. העותר טוען כי כפי שבית משפט זה ביטל בעבר החלטת נשיא להקל בעונשו של אסיר (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389 (1999)) כך יש כעת לבטל את ההחלטה שלא לקצוב את עונשו. העותר מוסיף וטוען כי ממילא לא היה מקום לסטות מהמלצתה של ועדת השחרורים המיוחדת שהיא המומחית לדבר. לטענת העותר אין גם להחיל עליו את החוק שהרי הוא החל לרצות את עונשו בטרם זה נחקק וכי למעשה מעולם לא נגזר עליו מאסר עולם באופן מפורש ולכן יש להעמיד את תקופת מאסרו על 20 שנות מאסר בלבד. 5. דין העתירה להימחק. העותר טען בעתירה כי שר המשפטים אינו חותם חתימת קיום על החלטת הנשיא לקצוב את עונשו. זה היה עניינה של העתירה. ואולם, לאחר קבלת עמדת שר המשפטים הסתבר כי אין מדובר במצב בו שר המשפטים מסרב לחתום חתימת קיום אלא שנשיא המדינה כלל לא ביקש לקצוב את עונשו של העותר. בנסיבות אלה עתירה זו מיצתה את עצמה ויש למוחקה. העותר העלה בהמשך טענות נוספות לרבות בעניין תנאי מאסרו, מתן חופשות והאופן בו יש לחשב את תקופת מאסרו. ואולם, טענות אלה, כפי שהעותר עצמו ציין בעתירתו, אינן חלק מהעתירה ואין מקום לדון בהן בעתירה שאין זה עניינה מה גם שחלק מאותן טענות ממילא אין מקומן בעתירה לבית משפט זה – והדברים כבר נקבעו בעתירה קודמת שהגיש העותר (ראו בג"ץ 5618/09 קריב נ' שר המשפטים (טרם פורסם, 2.8.2009) לעניין אי מתן חופשות; ולעניין חישוב תקופת מאסר ראו: רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר (טרם פורסם, 9.9.2008); רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה, פ"ד ס(2) 57, 62-60 (2005)). מכל מקום, מאחר שאין זה עניינה של העתירה איננו מביעים לגבי טענות אלה כל עמדה. 6. העתירה נמחקת אפוא. אין צו להוצאות והמזכירות תעביר העתק מפסק הדין לעותר באמצעות שב"ס. ניתן היום, כ"ה חשון, תשע"א (2.11.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10037580_C05.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il