פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 3750/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3750/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 9741-11-08 שניתן על ידי כבוד השופטת א' שטמר בשם המערערים: עו"ד גבעון עמוס בשם המשיבה: עו"ד דפנה רוזן-זינגר; עו"ד דקלה אלוני פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 9741-11-08, כבוד השופטת א' שטמר), במסגרתו נדחתה תביעת המערערים לפיצוי בגין רשלנות שנגרמה, לטענתם, בעת לידת מערער 1 (להלן: המערער). העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן. מערערת 2 (להלן: המערערת) ילדה את המערער בשנת 1991 בבית החולים עאליה שבחברון, בלידה רגילה שארכה כשעה אחת. על פי הרשומות הרפואיות, ראשו של המערער נתקע בעת הלידה וחולץ על ידי הרופא המיילד. במכתב השחרור מבית החולים אובחנה כליאת כתפיים ושיתוק על שם ארב מצד ימין. בבדיקה שנערכה למערער בשנת 2006, בהיותו בן 15 שנים, הוא אובחן כסובל מסוג אחר של שיתוק בידו הימנית – שיתוק על שם קלומפקה (Klumpke). מכאן התביעה מושא ענייננו. המערערים העלו בפני בית המשפט המחוזי שתי טענות מרכזיות. ראשית, נטען לקיומו של נזק ראייתי, לנוכח הרישומים הרפואיים החסרים והעובדה כי הרופא המיילד לא הובא לעדות משטחי הרשות הפלסטינית. לטענתם, היעדר רישומים תקינים מונע מן המערערים לברר את תביעתם. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, על אף דלות התיעוד הרפואי, ונפסק כי לא הוכח שבעת לידת המערער, בשנת 1991, צריך היה לפרט את שיטת חילוץ היילוד. מכאן שהשאלה האם קיים חוסר ברישום הייתה שנויה במחלוקת, ובהתאם, נטל השכנוע לא עבר לכתפי המשיבה. בית המשפט המחוזי אף הדגיש כי במסגרת ההליך לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת התביעה. בהקשר זה, אף יש לתת את הדעת לעובדה שבשנת 1993 השליטה על בית החולים עברה ממדינת ישראל לידי הרשות הפלסטינית, באופן שמשליך על חובת המשיבה לשמור את תיקו הרפואי של המערער ועל יכולתה לאתר עדים רלוונטיים. טענה שנייה שבפי המערערים עניינה בהתרשלות הצוות הרפואי במהלך הלידה. נקודת המוצא בהליך הייתה כי התופעה של פרע כתפיים אכן התרחשה במהלך הלידה, ולכן נשאלה השאלה האם היה מקום לצפות את הסיכון להתקיימות התופעה טרם הלידה. בית המשפט המחוזי פסק כי טרם הלידה לא נרשמו אצל המערערת גורמי סיכון לפרע כתפיים, ובהיעדרם, לא היה מקום לבצע ניתוח קיסרי. אף למן הרגע שנתגלתה כליאת הכתפיים במהלך הלידה, נקבע כי המערערים לא הצליחו להביא עדויות לכך שהיילוד נמשך בכוח ובאופן רשלני. בערעורם, המערערים שבים על טענותיהם המרכזיות. ראשית, נטען כי הנזק הראייתי שנגרם מחייב את העברת הנטל למשיבה, וכן כי המשיבה התרשלה כלפי המערער. טענה זו נשענת על הנזק החמור שנגרם למערער – המוערך לטענתם ב-50% נכות – שאינו אופייני לפרע כתפיים. בנוסף, הרישומים אינם מתארים כל ביצוע של פעולות חיוניות למניעת פרע הכתפיים או לחילוץ העובר. בכך יש כדי להעיד על התרשלות הצוות הרפואי. לצד זאת, נטען כי יש מקום לדחות את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. זאת, מכיוון שעדות שנתן בסוגיה הרפואית של פרע כתפיים בהליך אחר נדחתה זה מכבר, וכן לנוכח העובדה כי מומחה זה נוהג מזה שנים רבות לספק חוות דעת רק לטובת נתבעים. המשיבה, מצדה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 2. נפתח ונציין כי טענות המערערים בערעור נשטחו גם בפני בית המשפט המחוזי ונדחו על ידו בפסק דין מקיף וממצה. טענות אלה מתייחסות בחלקן לקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. הלכה ידועה היא – אף בתחום זה של תביעות בגין רשלנות רפואית – כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 9313/03‏ חביבאללה נ' בית חולים נצרת ‏E.M.M.S, נט(4) 18 (2005); ע"א 6934/11 אלדין נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (25.2.2014); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לובייאניקר (12.7.2011); ע"א 8168/11 בורכוב נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (8.12.2013)). משזו נקודת המוצא, נבחן את טענות המערערים לגופו של עניין. ראשית, אינני סבור כי נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה להעביר את נטל הראייה אל כתפי המשיבה. מסקנה זו הינה צודקת בנסיבות העניין, והיא אף מתחזקת לנוכח השיהוי הניכר בהגשת התביעה, שכן חלפו כ-17 שנים עד שהוגשה התביעה שעניינה נזקי המערער בלידתו. שיהוי זה מקבל משנה תוקף לנוכח קביעת ערכאה קמא כי נזקי המערער התבררו – לפחות באופן חלקי – כבר בעת הלידה או לכל היותר חודשים ספורים לאחר מכן, וכי המערערים אף פנו לקבלת יעוץ משפטי בעניין כששה חודשים לאחר לידת המערער. לשיהוי זה יש לצרף את העובדה כי ברבות השנים השליטה על בית החולים עברה לידי הרשות הפלסטינית. יש בכך כדי להקשות באופן אובייקטיבי על איסוף הרשומות הרפואיות הרלוונטיות. העברת השליטה של בית החולים בנסיבות תיק זה איננה הנקודה הקובעת. לאמור, תוכנן של הרשומות הרפואיות והיקף המידע הכלול בהן אינו מסייע למערערים לבסס את טענתם כי היעדר הרשומות הוא שמנע מהם להוכיח את תביעתם. בחינת הרשומות צריכה להיעשות בהתאם לנורמת הפירוט שהייתה נהוגה בשנת 1991 – בעת לידת המערער. הווה אומר, השאלה המנחה הינה האם בשנת 1991 נדרש היה לפרט יותר על אודות לידת המערער. הצדדים מסכימים כי תוכן הרשומות הקיימות מצומצם יחסית וכיום היה ניתן לצפות לרישום מפורט יותר, במיוחד בדבר הטכניקה שננקטה לחילוץ היילוד במקרה של כליאת כתפיים. כן נטען כי בשנת 1991 היקף הפירוט הנדרש ברשומות הרפואיות היה מצומצם בהשוואה למקובל בתחום כיום. סבורני כי בנסיבות המקרה, על הטענות שהוצגו, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין מקום להעביר את נטל הראייה לכתפי המשיבה (וראו גם: ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני (4.11.2014)). נכון הוא הדבר אף ביחס לאי העדת הרופא המיילד. מסקנה זו מתבססת על המאמצים שנקטה המשיבה כדי להביאו לעדות, כפי שהוצגו לבית המשפט המחוזי ופורטו בפסק דינו. 3. משהוכרע כי לא נגרם נזק ראייתי למערערים שמחייב את העברת נטל הראייה, יש לעבור לבחון את שאלת התרשלות הצוות הרפואי. שאלה זו נבחנת בשני צמתים מרכזיים לאורך ציר הזמן של לידת המערער. הצומת הראשון ממוקם עוד טרם החלה הלידה, ועניינו בשאלה האם ניתן היה לחזות כי תתרחש כליאת כתפיים במהלך הלידה. בדין הוכרע כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. זאת, לנוכח ההסכמה ששררה בין המומחים השונים לפיה טרם הלידה לא הופיעו אצל המערערת גורמי סיכון מוכרים לפרע לידת כתפיים (כך, לא נרשמה לידה קודמת של ילוד מקרוזומי; האם לא הייתה חולה בסכרת; העובר היה במצג ראש). על כן, בצדק נקבע כי בצומת זה הצוות הרפואי לא התרשל כאשר לא חזה את האפשרות לפרע כתפיים וכאשר לא הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי באותו השלב. הצומת השני ממוקם במהלך לידת המערער ועניינו בפעולות שביצע הצוות הרפואי עת התברר הצורך בחילוץ הילוד. אכן, הרשומות הרפואיות בענייננו דלות, ואינן מאפשרות הבנה שלמה של הצעדים שננקטו לחילוץ הילוד. כל הידוע הוא כי המערער נתקע וחולץ, וכי הלידה הייתה רגילה (NDLB – Normal Delivery Living Baby) ואף עברה במהירות – תוך שעה אחת. ממסמך אחר עולה כי הלידה הייתה קשה, אירע פרע כתפיים במהלך הלידה והמערער סובל משיתוק על שם ארב. היעדרו של רישום מפורט אודות דרך חילוץ התינוק לא מלמד בהכרח כי החילוץ נעשה באופן רשלני וכי לא בוצעו פעולות חיוניות במהלך הלידה. כדי להוכיח התרשלות מצד הצוות הרפואי היה על המערערים להביא ראיה פוזיטיבית המלמדת כי היילוד נמשך בכוח בעת הלידה וכי משיכה זו הובילה לנזקו. בית המשפט המחוזי השתכנע כי ראיה כזו לא הובאה. למסקנה זו יש להוסיף כי המומחה מטעם המשיבה העמיד תזה חלופית לדרך לידת המערער שאף היא עשויה לעלות מן הרשומות הרפואיות. על פי תזה זו, מכיוון שמן הרשומות עולה כי התינוק חולץ על ידי הרופא ובעזרת המיילדת, ניתן להסיק כי ננקטה שיטה לחילוץ התינוק הכוללת הסתייעות בשני גורמים רפואיים. על כן, היעדר ראייה התומכת בטענה כי המשיבה התרשלה, לצד הסבר אפשרי לדרך מקובלת וסבירה לחילוץ המערער – אלה מביאים למסקנה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלא הייתה התרשלות של הצוות הרפואי במהלך לידת המערער הינה סבירה בנסיבות העניין. בהקשר זה, אף אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה הנזק החריג בעוצמתו שנגרם למערער בעת הלידה, מעיד על התרשלות של הצוות הרפואי. אכן, הנזק למערער הינו קשה, והוא מוערך ב-50-40% נכות. עם זאת, אין די בעוצמת הנזק כדי לבסס את טענת ההתרשלות. ראשית, מן הנתונים שהובאו בהליך קמא עולה כי אחוז לא מבוטל מהילודים שנולדו לאחר כליאת כתפיים סובלים משיתוק על שם ארב, אף כאשר לא נרשמה כל התרשלות במהלך הלידה. אמנם, המערערים טוענים כי במרבית המקרים השיתוק חולף סמוך לאחר הלידה, בניגוד לשיתוק הקבוע והקשה הקיים אצל המערער. עם זאת, לא די בטענה זו כדי לקבוע שמקרה זה אינו אחד מן המקרים שבהם נגרם שיתוק קבוע אף ללא התרשלות. בהקשר זה, אף יש להוסיף כי המומחה מטעם המערערים בעצמו ציין כי באחוז נכבד מהמקרים הסובל מן השיתוק לא יחלים. 4. בשולי הדברים, אתייחס לטענות הנשמעות כנגד מהימנות המומחה מטעם המשיבה. ראשית, מן הראוי לשוב ולהזכיר את הכלל הידוע לפיו ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, במיוחד מקום בו הממצאים נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מהעדים (ע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 27 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (9.2.2015)). זהו סוג המקרים שבענייננו, שכן בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מעדותו ומחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. באשר לטענות הקונקרטיות של המערערים, המומחה האמור אכן ציין כי הוא נוהג לתת חוות דעת לנתבעים בלבד, אך אין בכך בלבד כדי לבסס טענה לחוסר מהימנותו. בית המשפט התרשם ממסקנות המומחה ומחוות דעתו, והוא שהכריע באשר למהימנות העד. המערערים גם טענו כי הנורמה הרפואית שהציע המומחה מטעם המשיבה בעבר בעניין פרע כתפיים נדחתה במקרה אחר (ת"א (מחוזי חיפה) 10405/97 אחמד נ' מדינת ישראל (18.8.1997)). עיון בפסק הדין האמור לא מגלה רלוונטיות למקרנו. המקרה המתואר בו אמנם נוגע לסוגיה הכללית של פרע כתפיים בילוד, אך נתוני המקרה שונים בתכלית, שהרי במוקד ההליך שאליו מפנים המערערים עמדו הבדלים בין הרשומות הרפואיות שנערכו. מכאן שאף טענה זו דינה להידחות. 5. סוף דבר, סבורני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הינה סבירה, ומבוססת על מכלול הנתונים שנפרשו בפניו. על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ח בטבת התשע"ח (‏15.1.2018). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15037500_Z07.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il