פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3744/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3744/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ס' א' (המתלוננת) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 3016/06 שניתן ביום 11.4.07 על ידי כבוד השופטים כ' סעב, י' אלרון ור' סוקול תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשס"ח (28.01.08) בשם המערער: עו"ד תמר אולמן בשם המשיבים: עו"ד בת עמי ברוט פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות אינוס במשפחה ומעשים מגונים במשפחה, ודינו נגזר לארבע וחצי שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. בפנינו ערעורו על הרשעתו בדין, ולחלופין על מידת עונשו. ואלה המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום: המערער הינו חברה לחיים של נ' א', שהינה אמה של המתלוננת, ילידת דצמבר 1993. בתקופה הרלבנטית למדה ושהתה המתלוננת בפנימיה בצפון הארץ. ביום 10.1.06 לפנות ערב הגיע המערער לפנימיה לבקר את המתלוננת, ולקחה עמו ברכבו למקום חניה חשוך. במכונית פנתה המתלוננת (שהיתה אז בת שתים עשרה) למערער, וביקשה לשוחח עמו על מצוקותיה ביחסיה עם בנים. המערער אמר לה כי ברצונו "לראות איך היא זורמת עם בנים", כדי שיוכל לסייע לה במצוקותיה אלה. תוך כדי שיחה הוא החל מלטף את רגליה, תחב את ידיו מתחת לחזייתה, נישק אותה ממושכות בפיה ובצוארה, הכניס את ידו מתחת לתחתוניה והחדיר אצבעו לאיבר מינה. הוא גם ביקש אותה שתיגע באיבר מינו. אחרי כל הדברים האלה החזיר המערער את המתלוננת – בת השתיים עשרה – לפנימיה, והורה לה שלא תדבר עם איש על המעשים שעשה בה. הנטען בכתב האישום מסכם למעשה את תמצית הדברים שמסרה המתלוננת לחוקרת הילדים, ולאחר מכן בעדותה הראשונה בבית המשפט. לימים חזרה בה המתלוננת מגירסתה, מסרה כי לא היו דברים מעולם – ואף שבה והעידה בשנית בפני בית המשפט קמא כי לא אמרה אמת בעדותה הראשונה ובדבריה לחוקרת הילדים. המערער כפר בביצוע מעשי העבירה שיוחסו לו. לטענתו, בהיותו בן זוגה של אם המתלוננת, הוא חש חובת אחריות לרווחתה ולשלומה וזאת לאחר שחשש זה מכבר כי היא נוטה להתנהגות לא נאותה ביחסיה עם בנים ונערים. לשם כך הוא אמנם נסע לבקרה בפנימיה אותו הלילה. הוא לקח אותה עמו למרכז המסחרי לאכול פיצה, והדברים הסתכמו מראשית ועד אחרית בשיחה של מבוגר אחראי לילדה הצעירה. לדבריו, הוא לא ביצע במתלוננת מאומה מהמיוחס לו, וכי הדברים אינם אלא עלילה קשה ומרה שהעלילה נגדו המתלוננת בת השתים עשרה. לדבריו, המניע לעלילה זאת היה ברצונה של הילדה להביא לניתוק קשר הזוגיות בינו לבין אמה, ולגרום לכך שאמה תשוב ותחיה עם בעלה, הלא הוא אביה של המתלוננת. 2. שלושת חברי המותב של בית המשפט המחוזי מצאו כאחד ליתן אמון בעדותה הראשונה של המתלוננת ובדברים שמסרה לחוקרת הילדים בחמשת המפגשים שנערכו ביניהם. מסקנתם זו נסמכה על התרשמותם מעדותה של הילדה בפניהם (לאחר שחוקרת הילדים התירה העדתה על אף גילה הצעיר), מהתרשמותם מקלטות עדותה בפני חוקרת הילדים ומעדות חוקרת הילדים לעניין זה, וכן מהנסיבות בהן נחשפה פרשת הדברים מאז ששבה הילדה אותו הלילה לפנימיה ועד שמסרה עדותה בפני חוקרת הילדים. לאחר תום פרשת הראיות כולה שלחה המתלוננת (שטרם מלאו לה שלוש עשרה) מכתב לאב"ד המותב קמא, ובו כתבה: "אני רושמת את המכתב הזה מרצוני בלבד מליבי ומחשבותי. לאורך כל התקופה הזאת, על כך ששיקרתי על כל מה שאמרתי וסיפרתי בעדותי על (המערער –י"א) שנגע בי וביצע בי מעשים מגונים. עשיתי זאת בגלל שרציתי שאבי יהיה בבית, וחשבתי שזאת הדרך הנכונה והיחידה להחזיר את אבי הביתה". בעקבות מכתב זה, ולאחר שנשלמה פרשת הראיות, נערכה למתלוננת חקירה נוספת בפני חוקרת הילדים והיא זומנה לעדות חוזרת בבית המשפט. בעדויות אלה נחשפה מסכת לחצים קשה ביותר שהפעילה אמה של המתלוננת על בתה בעקבות תלונתה ועדותה המפלילה נגד המערער. האם ניתקה עם בתה כל קשר משך ארבעה חודשים, במהלכם לא יצאה לחופשות מהפנימיה. המתלוננת העידה בעדותה החוזרת כי אמה לחצה עליה שוב ושוב כי תחזור בה מעדותה המפלילה, ובאחת הפעמים אף איימה עליה כי תתאבד בסכין שהחזיקה בידה אם לא תחזור בה מעדותה נגד המערער. האם לחצה עליה כי תשוחח על כך עם סנגוריתו של המערער (שסירבה להיפגש עמה). היא גם שלחה אותה להפגש עם הפרקליטה המטפלת בתיק, ולאמר לה כי היא חוזרת בה מעדותה. כשהגיעה הילדה אל הפרקליטה, היא סיפרה לה על הלחצים שמפעילה עליה אמה וביקשה שתסייע לה במציאת משפחה אומנת. הפרקליטה הזעיקה למשרדה עובדת סוציאלית, וזו ניגשה ביחד עם המתלוננת לבית האם. כשהגיעו לשם, החלה האם לשבור חפצים בבית, לרבות חפצי זכוכית, פיזרה את השברים על הריצפה, דרכה עליהם ונפצעה בכפות רגליה. בניסיון להרגיעה, אמרה לה בתה (המתלוננת) כי בפגישתה בפרקליטות היא חזרה בה מתלונתה ומסרה לפרקליטה כי ברצונה לשנות את עדותה. בעדותה החוזרת בבית המשפט מסרה המתלוננת כי שיקרה בדברים אלה לאמה על מנת שתירגע ותפסיק להשתולל. אותו היום רשמה המתלוננת את המכתב (מוצג ת/24) ובו כתבה, בין השאר: "תיכננתי עם אמא שלי שאני מגיעה היום לפרקליטות כדי להגיד שהכל שקר. אמא שלי רצתה שאני אשקר, ואני אמרתי שאני הולכת לשקר, אבל בעצם באתי לספר דברים אחרים למרות שהבטחתי לה משהו אחר. אמא שלי במצב על הפנים, בדיכאון שהיא לא יוצאת ממנו, היא משפיעה עלי כבר המון זמן. אני מנסה לעזור לה ושום דבר לא עוזר. כמה שלא מדברים איתה זה לא הולך ... היא מאיימת עם סכין, אם לא תשקרי אני אחתוך ת'צמי. רוצה להתאבד כבר עם המצב הזה, וכל הזמן למה עשית את זה? המצב הזה חוזר על עצמו כל יום ... בכי, צעקות, ולמה עשית את זה, ותשקרי! שוב ושוב ושוב". בהזדמנות אחרת היכתה האם את ילדתה המתלוננת. המתלוננת הגישה על כך תלונה למשטרה, אולם אביה, החי בנפרד מאימה, כעס עליה מדוע התלוננה במשטרה על אלימות אמה. 3. פניית המתלוננת לבית המשפט ועדותה החוזרת בעקבות כך נעשו, כמפורט לעיל, לאחר אותם חודשים ארוכים בהם נתונה היתה ללחץ בלתי פוסק מצד אמה לחזור בה מעדותה נגד המערער. בעדותה החוזרת העידה כאמור כי שיקרה בעדותה הראשונה, כי המערער בכלל לא ביצע בה את המעשים עליהם העידה, וכי עדותה הראשונה (בפני בית המשפט) וכן עדויותיה בפני חוקרת הילדים היו עלילה שהעלילה עליו כדי להרחיק את אמה מהמערער ולהשיבה אל אביה. בית המשפט קמא קבע כאמור כי אין ליתן אמון כלשהו בגירסתה השניה של המתלוננת, וכי "אין ספק בלבנו כי זו אינה משקפת את האמת ובאה לעולם ממניעים זרים". מסקנתו זו של בית המשפט קמא מתבססת על חשיפת מניעיה של המתלוננת במסירת הגירסה השניה והמאוחרת. הדבר קרה לאחר מסכת לחצים אינטנסיבית מצד אמה שנמשכה חודשים ארוכים. מסכת זו כללה את החרמת הילדה בת השתים עשרה, נידויה, אלימות כלפיה, איומים בהתאבדות והותרתה חשופה ובודדה מכל. היא גם הגיעה למצב בו שוועה בפני גורמים שונים כי ימצאו לה משפחה אומנת. לאור זאת נקבע כי: "אחרי מסכת לחצים כה ארוכה, אין פלא כי הגיע הרגע שבו המתלוננת החליטה לחזור מהגירסה (המקורית) ולמסור גירסה מזכה. בכך חשבה כי תזכה לשוב לחיק המשפחה, תתקבל על ידי האם ותזכה לאהבה שנחסכה ממנה מאז מסרה את תלונתה". בית המשפט קמא הוסיף ומצא, כי "הגירסה המזכה" סותרת בפרט מהותי את גירסת המערער. על פי גירסת המערער, השיחה שניהל עם המתלוננת בליל האירוע התרחשה בתוך המכונית. המתלוננת ב"גירסה המזכה" העידה לעומת זאת כי אותה השיחה לא התנהלה במכונית אלא בשטחי המרכז המסחרי. 4. לצד האמון שנתן בית המשפט בגירסתה הראשונה של המתלוננת וחוסר האמון המוחלט בתוכן גירסתה השניה, נמצאה עדות המערער בלתי אמינה מתוך עצמה. בניסיון להוכיח את צדקת גירסתו, הציגה ההגנה קלטת אשר לטענת המערער כללה הקלטה של אירוע המפגש והשיחה במכונית בינו לבין המתלוננת בליל האירוע. לדבריו, הוא נהג להקליט את המתלוננת מאז שהחל לחשוש להתנהלותה עם נערים ולמתירנותה. לשם כך, כך העיד, בא לפגוש אותה באותו הערב בפנימיה ועל כן ניסה לשוחח עמה במכונית. דא עקא, מתמליל הקלטת עולה בבירור כי השיחה המוקלטת בה מתנהלת בין המערער הנמצא במקום אחד לבין המתלוננת הנמצאת בכלל במקום אחר – והמדובר למעשה בהקלטה של שיחה טלפונית. תוכן השיחה המוקלטת, כפי שמציינים זאת שופטי בית המשפט קמא, מלמד דווקא על נסיונות של "מציצנות" מצד המערער המבקש את המתלוננת לחשוף בפניו פרטים אינטימיים של גופה, של התנהלותה עם נערים ושל הפנטזיות שלה. ומעל הכל – דבר קיומה של אותה הקלטת נחשף לראשונה על ידי המערער בעת חקירתה הנגדית של חוקרת הילדים במהלך פרשת התביעה. הוא לא הזכיר כלל את קיומה בעת חקירתו שלו במשטרה או בשלב אחר כלשהו קודם לכן. אשר לגירסתה המקורית של המתלוננת, מצא בית המשפט כי זו מתחזקת מתוך מכלול ראיות ונתונים שהובאו בפניו. כשחזרה לפנימיה מהמפגש עם המערער נכנסה לחדרה ושם סיפרה לחברתה לחדר, י', את מה שהתרחש במכונית עם המערער. י' העידה על כך בבית המשפט, ומסרה: "היא אמרה לי שהם נסעו למקום חשוך, והיא אמרה שהוא נגע בה ברגל, ושאל אותה אם להמשיך, והיא אמרה שכן, והוא המשיך, והיא אמרה לי שהוא נגע לה באיבר המין, בחזה ובישבן ונישק אותה בפה ובצואר". י' העידה כי כעבור מספר ימים סיפרה את הדברים למדריך בפנימיה. למחרת האירוע הבחינה עובדת בפנימיה כי המתלוננת נראית לא טוב, וכששאלה אותה למצבה היא סיפרה לה על שהתרחש במכונית עם המערער, שהוא עשה לה "מה שקורה שקורה בדרך כלל בין גבר לאשה. אז שאלתי אותה – שכבתם? אז היא אמרה לי לא, אבל זה הגיע למצב מאוד מסוכן". הדברים נמסרו למדריכה האחראית, הוגשה תלונה במשטרה וכעבור זמן קצר נחקרה המתלוננת על ידי חוקרת הילדים ומסרה באזניה גירסה מלאה ומפורטת. חוקרת הילדים, שהתירה את עדות המתלוננת הילדה בבית המשפט, העידה גם היא, הציגה את קלטות העדות ומסרה רשמיה והתרשמותה מהעדות שניתנה בפניה. 5. בהודעת הערעור ובטיעוניה על פה משיגה הסנגורית כנגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט קמא. לטענתה, משחזרה בה המתלוננת מעדותה המפלילה ומסרה בפה מלא כי עדותה הראשונה היתה שונה ומעלילה, די היה בכך להביא מניה וביה לזיכוי המערער. הסנגורית מפנה לאמירות רבות מעדותה השניה של המתלוננת, בהן היא שבה ומפרטת כי שיקרה בעדותה הראשונה וכי עשתה זאת כדי לתקוע טריז בין אמה לבין המערער ולהשיב את אביה לאמה. עוד טוענת הסנגורית, כי גם בגירסה הראשונה והמפלילה של המתלוננת מצויות סתירות לא מעטות ביחס לפרטי המעשים שנטענו על ידה. מכל מקום, כך הטענה, עצם העובדה שהמתלוננת חזרה בה מגירסתה המקורית והתודתה כי עדותה הראשונה היתה שקר – די בה כשלעצמה להטיל ספק של ממש במהימנות הגירסה הראשונה. 6. טענות המערער כולן משיגות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית בהתבסס על העדים שהעידו בפניה ועל הראיות הנוספות שהוגשו לה על ידי הצדדים. ככלל – תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, ותמעט בכך עוד יותר בממצאי מהימנות העדים כפי שנקבעו על ידה. אין בידינו לקבל טענת המערער כי עצם שינוי הגירסה של המתלוננת די בה לבטל תוקף הגירסה הראשונה (המפלילה) ומהימנותה. בדין קבע כבוד השופט ר' סוקול בחוות דעתו שבהכרעת הדין, כי: "כל הגרסאות הנ"ל (של המתלוננת) הינן עדויות כשרות, ובית המשפט אינו מחוייב לקבל דווקא את האחרונה בזמן. לפיכך, על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות, את הגרסאות השונות ואת הסיבות לשינוי הגירסה, ורק מתוך התבוננות על מכלול הראיות לגבש את הכרעתו ולקבוע באיזו גירסה יש ליתן אמון". בענייננו מסרה המתלוננת את תמצית גירסתה הראשונה מיד לאחר הארוע נשוא כתב האישום בדבריה לחברתה לחדר בפנימיה ולמדריכות הפנימיה. ימים ספורים אחר כך מסרה עדות מפורטת וממושכת לחוקרת הילדים. לאחר שהותרה העדתה בבית המשפט היא שבה ומסרה גירסה זו בחקירתה הראשית ובחקירתה הנגדית. לאחר חודשים ארוכים בהם נתונה היתה ללחץ נפשי, ואף פיזי, בלתי פוסק מצד אמה ומצד קרובי משפחה נוספים (כפי שפורטו הדברים לעיל), היא פנתה כאמור במכתב לשופטי ההרכב ובו נרשם לפתע כי שיקרה בגירסתה הראשונה. בעקבות כך נחקרה בשנית על ידי חוקרת ילדים, ושבה והעידה בעדות חוזרת בבית המשפט את "הגירסה המזכה". מסקנת בית המשפט קמא כי הרקע והמניע לשינוי הגירסה נעוצים בלחץ הבלתי פוסק בו היתה נתונה מאז הגשת התלונה – הינה בלתי נמנעת נוכח פירוט הדברים והנסיבות כפי שבוארו ופורטו על ידי המתלוננת במהלך עדותה השניה – ועיקרי הדברים פורטו לעיל. גירסתה המקורית של המתלוננת ראשיתה ב"זמן אמת", מיד לאחר התרחשות המעשים שעשה בה המערער. גירסתה זו נתמכת בעדויות שומעיה מפי המתלוננת, סמוך להתרחשות הדברים. היא נתמכת בפירוט הרב של המעשים שניתן על ידי המתלוננת בעדותה בפני חוקרת הילדים, ובעדות חוקרת הילדים על התרשמותה היא ממצב המתלוננת בעת מתן העדות ומהאינדיקציות השונות שהצביעה עליהן התומכות בהתרשמותה שלה ממהימנות העדות שהעידה בפניה המתלוננת. ועל כל אלה – ומעל כל אלה – המתלוננת העידה (בעדותה הראשונה) שעות ארוכות וממושכות בפני הערכאה הדיונית שהתרשמה ישירות מתוכן עדותה, מדרך נתינתה ומכל הסובב עדות זו. המתלוננת הקטינה (שהיתה בשנתה השתים עשרה) התמידה בגירסתה הראשונה כל אותה העת ובפני כל אותם השומעים. והנה, לפתע, משחלפו חמישה חודשים ולאחר שהסתיימה כל פרשת הראיות – שבה המתלוננת בגירסה השניה ו"המזכה". אין מחלוקת כי לשינוי הגירסה קדמה מסכת הלחצים הבלתי נפסקת והבלתי נתפסת שהופעלה על המתלוננת הקטנה, וכי הגירסה השניה והמאוחרת לא באה לעולם אלא בעקבות אותו מסע לחצים נוראי שהופעל נגדה. יפים לעניין זה דברי השופט ח' כהן בע"פ 421/77 מימרן נ' מדינת ישראל (פ"ד נו(1) 281, 287): "אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלעניין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מניסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום. בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצורכי המשפט ...". שלושת שופטי המותב קמא נתנו אמון מלא בגירסתה הראשונה של המתלוננת, לא רק מחמת התרשמותם הבלתי אמצעית מעדותה ולא רק מתוך חיזוקי הראיות הנוספים שנמצאו לה. אותה המהימנות נתחזקה בראש וראשונה מתוך היות אותה הגירסה עדותה המיידית של המתלוננת מיד לאחר התרחשות האירועים ומתוך ההתמדה בה כמפורט לעיל. גירסתה המאוחרת הוכחה, כאמור לעיל, כנובעת מלחץ פסול, מגונה, ובלתי פוסק שהופעל על המתלוננת חודשים רבים דבר יום ביומו. בית המשפט קמא התרשם מחוסר מהימנותה בעליל של הגירסה השניה גם מתוך תוכנה ומתוך דרך מסירתה על ידי המתלוננת. לא מצאנו בכל אלה שגגה כלשהי. אדרבא, מסקנת בית המשפט קמא מתבקשת ונדרשת מאליה. לאור זאת – דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. 7. ולערעור על גזר הדין. המערער הורשע באינוס ומעשים מגונים שעשה בבתה בת השתים עשרה של זוגתו לחיים. לצד חומרתן הקשה של עבירות מין אלה כשלעצמן, חומרתן מתעצמת משנעשים הפשעים בבת משפחה קטינה. עונש המאסר שהוטל על המערער, ארבע וחצי שנים, רחוק ממיצוי הדין. אדרבא, עונש זה נוטה משמעותית לקולא מרף הענישה המקובל לעבירות קשות, מכוערות ופוגעניות מסוג זה. בנימוקי גזר הדין שקל בית המשפט קמא לזכות המערער כל צד וטענת קולא אפשריים, וגזר את דינו במידת הרחמנות. לא נמצאו לנו טעם או סיבה שיצדיקו הקלה נוספת כלשהי בעונשו זה. הערעור על גזר הדין מכוון גם כנגד חיובו של המערער בפיצוי המתלוננת הקטינה בסכום של 12,000 ש"ח. לאור זאת, צירף המערער את המתלוננת כמשיבה נוספת בערעור. היא הופיעה בעת הדיון ומסרה כי היא מוותרת על הפיצוי. למתלוננת מלאו לא מכבר ארבע עשרה שנים, ומקצת ממסכת הלחצים המשפחתית אליה נקלעה באה לידי ביטוי בדברים שפורטו לעיל. גם אמה של המתלוננת הודיעה (כמפורט בתגובת המדינה) כי היא אינה מעוניינת בחיוב המערער בפיצוי בתה. נקדים ונציין, כי חיובו של המערער בפיצוי המתלוננת התבקש בנסיבות העניין, וגם סכום הפיצוי נמצא בעינינו ראוי. עם זאת, חוששים אנו כי אכיפת חיוב זה על המערער בגילה הנוכחי של המתלוננת ובמצב הבלתי נסבל שנקלעה לתוכו – יוסיף סבל על סבלה ומתח על מתחיה. לאור זאת, אציע כי נותיר את חיוב המערער בפיצוי המתלוננת בעינו, אולם נוסיף ונקבע כי תשלום הפיצוי יידחה עד ליום 31.12.2010, סמוך לאחר שתגיע המתלוננת לגיל שמונה עשרה. 8. לסיכום, אציע לחברי כי נדחה את הערעור על כל מרכיביו, למעט דחיית מועד תשלום הפיצוי למתלוננת, כמפורט לעיל. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ה' באדר א' התשס"ח (11.2.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07037440_A06.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il