עזרא בנימין נ. משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי

בבית המשפט העליון עע"מ 37435-09-25 עע"מ 37445-09-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער בעע"מ 37435-09-25 ובעע"מ 37445-09-25: עזרא בנימין נגד המשיבים בעע"מ 37435-09-25 ובעע"מ 37445-09-25: 1. משרד הבינוי והשיכון 2. עמיגור חברה לניהול נכסים בע"מ ערעורים על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מימים 6.4.2025, ו-21.5.2025, בעת"מ 12203-12-24 ובעת"מ 12304-12-24, שניתנו על-ידי השופט א' אברבנאל בשם המערער: בעצמו פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעורים על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מן הימים 6.4.2025 ו-21.5.2025, בעת"מ 12203-12-24 ובעת"מ 12304-12-24 (השופט א' אברבנאל), בהם נדחו עתירות המערער. עע"מ 37435-09-25 – רקע רלבנטי בשנת 1980 שוכנה אִמו של המערער – שהוכרה כזכאית דיור ציבורי – עם משפחתה, בדירה באשקלון שבבעלות המשיב 1, משרד הבינוי והשיכון, ואשר מופעלת על-ידי המשיבה 2 – חברת עמיגור בע"מ (להלן: עמיגור). בשנת 2014, פנה העותר אל המשיבים לבירור זכאותה של האם לרכישת הדירה, ובכלל זאת, לבדיקת שיעור ההנחה לו היא זכאית. למרבה הצער, עוד בטרם הוגשה בקשה לרכישת הדירה, בהתאם לנהלי משרד הבינוי והשיכון – הלכה האם לעולמה. בעקבות זאת, הוקנה למערער מעמד של דייר ממשיך בדירה, ונחתם עמו חוזה שכירות. ביום 9.6.2015, פנה המערער לעמיגור, בבקשה לרכוש את הדירה. בתגובתה, הבהירה עמיגור כי הלה רשאי לרכוש את הדירה כדייר ממשיך, אולם בכל נוגע למחיר הרכישה – יוכל "לרכוש [את] הדירה ללא זכאות ותק", כך שההנחה תיקבע על פי זכאותו האישית, ולא בהתאם לזכאותה של האם. למעלה מ-9 שנים לאחר מכן, ביום 4.12.2024, הגיש המערער עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה התבקש כי יתאפשר לו להשלים את רכישת הדירה, בהתאם לזכויות שצברה אִמו (עת"מ 12203-12-24; להלן: העתירה הראשונה). בעתירה נטען, בתמצית, כי אי-השלמת הבקשה לרכישת הדירה על-ידי האם נבעה מ"מהסחבת שנוצרה על ידי עמיגור", כך שאין לזקוף זאת לחובתו. העתירה – נדחתה. נקבע, בין היתר, כי טענות המערער בדבר "סחבת" שנבעה מהתנהלות המשיבים – לא הוכחו; וכי הליך רכישת הדירה על-ידי האם נגדע באִבּוֹ, בטרם הוגשה בקשה סדורה לרכישה, ללא ששולמה אגרה, ומבלי שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים. עוד נקבע, כי העתירה הוגשה בשיהוי של 10 שנים, ללא כל הצדקה – ודי בזאת כדי לדחותה על הסף. עע"מ 37445-09-25 – רקע רלבנטי סמוך לאחר החתימה על חוזה השכירות לדירה באשקלון, החל המערער לפנות מעת לעת למשרד הבינוי והשיכון, בבקשה להחלפת דירתו בדירת שני חדרים בירושלים. זאת, על-מנת להתגורר בקרבת משפחתו, אשר תוכל לסייע לו בהתמודדות עם מצבו הרפואי; ובהתחשב בכך שהוא מקבל את מרבית טיפוליו הרפואיים בירושלים. הבקשות – סורבו, משנמצא כי המערער אינו זכאי לדירה כאמור; בד בבד, הוצע למערער, לפנים משורת הדין, כי דירתו תוחלף בדירת חדר יחיד בירושלים, אך המערער דחה את ההצעה, משסבר כי הדירות שהוצגו לו אינן מספקות. במהלך השנים, ניהל המערער מספר הליכים משפטיים שעסקו בבקשותיו-אלו, אולם הללו –לא הניבו פרי. ביום 9.9.2024, הגיש המערער בקשה נוספת להחלפת דירתו בדירת שני חדרים בירושלים. גם הפעם, סורבה הבקשה; ערעור שהוגש לוועדה הציבורית לערעורים בנושא סיוע בדיור (להלן: הוועדה הציבורית) – נדחה אף הוא, בהחלטה מיום 5.11.2024. זאת, נוכח המחסור בדיור ציבורי בירושלים (שבה 731 ממתינים לדיור), ומשלפי הנוהל הרלבנטי (נוהל 08/05 "הקצאת דירות בשכירות בדיור הציבורי" של משרד הבינוי והשיכון (עדכון אחרון 1.9.2024)), המערער אינו זכאי להחלפת הדירה המבוקשת על-ידו. ביום הגשת העתירה הראשונה, הגיש המערער עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים, המופנית כלפי החלטת הוועדה הציבורית (עת"מ 12304-12-24). העתירה, אשר לא כללה נימוקים של ממש, למעט הטענה כי חברי הוועדה הציבורית "נותנים תשובות שבלוניות ולא מחוברות למציאות" – נדחתה. נקבע, כי אכן, כפי שקבעה הוועדה, לפי נהלי משרד הבינוי והשיכון, המערער אינו זכאי להחלפה המבוקשת. לפיכך, ובשים לב למחסור בדיור ציבורי, ולכך שהקצאת הדיור הציבורי היא עניין המצוי "בליבת שיקול הדעת של הגורמים המקצועיים" – לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת הוועדה. המערער לא השלים עם ההכרעות שניתנו בענייניו, ומכאן הערעורים שלפנינו. בד בבד עם הגשת הערעורים, הגיש המערער בקשות לאיחוד הדיון בתיקים. נוכח זהות הצדדים והתשתית העובדתית המשותפת לשני הערעורים, ראיתי לנכון להיעתר לבקשה, ולאחד את הדיון בהם. בערעורו הראשון, גורס המערער, כי אי-השלמת רכישת הדירה במהלך חיי האם נבעה מ"סחבת" בלתי סבירה אצל המשיבים, אשר "הובילה לפגיעה ממשית בזכויות קניין של המערער, פגעה בזכותו לשוויון, והובילה לפספוס בלתי הפיך של מימוש זכויותיו" – עִמה אין להסכין. גם בערעורו השני, הנסוב סביב החלטת הוועדה הציבורית, תוקף המערער את ההתנהלות כלפיו, שלשיטתו "נגועה באפליה, שרירותיות, חוסר סבירות קיצונית, חוסר תום לב, ופגיעה חמורה בזכותו לדיור, לקיום בכבוד ולשוויון". עוד טוען המערער, אשר לאפשרות המעשית להיענות לבקשתו להחלפת דירה, כי "טענת המשיבים כאילו 'אין דירות בירושלים' הופרכה על ידי שורת דוגמאות". בשני המקרים, לא הובאו תימוכין ולא ניתן ביסוס של ממש לטענות, מלבד אמירות כלליות אלה. דיון והכרעה משנתתי דעתי על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולאחר עיון בערעורים, על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי דינם – להידחות, ללא צורך בתשובה. כך אציע לחַברי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת, כי בהעדר הוראה אחרת בדין, "תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בענייננו, העתירה הראשונה הוגשה בחלוף למעלה מ-9 שנים ממועד מתן ההחלטה הנתקפת – תוך חריגה ניכרת ממסגרת הזמנים הקבועה בתקנות. הצדקה להתיר את הגשת העתירה, חרף השיהוי הכבד – אין בנמצא, משהמערער לא הציג ולוּ ראשית נימוק שיש בו כדי לבסס הצדקה כאמור (וראו: תקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים; עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 ‏(5.5.2025‏)). משאלו הם פני הדברים, ומשאיני רואה חשש ממשי לפגיעה חמורה בשלטון החוק (ראו למשל: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 ‏(‏28.12.2014‏)) – בדין נדחתה העתירה מחמת השיהוי שדבק בה. למעלה מן הצורך אעיר, כי גם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לגוף הדברים – לא מצאתי פגם; ודאי שלא כזה המצדיק את התערבותנו. דינו של הערעור המופנה כלפי פסק הדין בעתירה השניה, שבה נתקפה החלטת הוועדה הציבורית, גם הוא – להידחות. הלכה פסוקה ומבוססת היא, כי בית המשפט לא יתערב בהחלטות הנוגעות להקצאת דיור ציבורי, אלא אך במקרים נדירים וחריגים (ראו: עע"מ 4010/23 פלוני נ' משרד הבינוי והשיכון – מדינת ישראל, פסקה 6 ‏(‏22.1.2024‏); עע"מ 8588/21 נחום נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 10 ‏(29.3.2022‏)). בעניין דנן, בית המשפט המחוזי קבע, על רקע נהלי משרד הבינוי והשיכון, ובשים לב למחסור בדיור הציבורי, כי עניינו של המערער אינו נמנה בקהל חריגים אלו. בכתב הערעור – המתפרס, הלכה למעשה, על פני עמוד בודד – לא מצאתי טענות שיש בהן כדי להצדיק התערבות בקביעה זו; הרחק מכך. הערעורים נדחים אפוא בזאת. משלא נתבקשו תשובות, אין צו להוצאות. ניתן היום, י' טבת תשפ"ו (30 דצמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת