אורי משגב נ. פרקליט המדינה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3741/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט י' אלרון העותר: אורי משגב נ ג ד המשיבים: 1. פרקליט המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) 4. בית משפט השלום בירושלים 5. שרה נתניהו עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד יובל יועז; עו"ד דורון ברקת בשם המשיבים 3-1: עו"ד שרון רוטשנקר; עו"ד ענת גולדשטיין בשם המשיבה 5: עו"ד יוסי כהן פסק-דין השופט י' עמית: לפנינו "עתירה בהולה" בה מבקש העותר כי יבוטל הסדר הטיעון שנחתם בין המשיבים 3-1 (להלן: המדינה) למשיבה 5, הגברת שרה נתניהו (להלן: המשיבה). כן מבקש העותר כי יינתן צו ביניים המורה לבית משפט השלום בירושלים "שלא להתכנס ו/או לדון ו/או לאשר את הסדר הטיעון" עד להכרעה בעתירה זו. 1. ביום 21.6.2018 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד המשיבה 5 ונגד מר עזרא סיידוף (להלן: סיידוף). בתמצית, כתב האישום ייחס למשיבה יצירת מצג שווא לפיו לא מועסקת במעון הראש הממשלה מבשלת במשרה מלאה, וזאת במטרה לזכות במימון לארוחות שהוזמנו ממסעדות שונות. בגין מעשים אלו, הואשמה המשיבה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיפים 415 סיפא ו-28 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 2. לאחר דיון שהתקיים בבית משפט השלום בחודש נובמבר 2018 (בפני כב' הנשיא א' חן), הציע בית המשפט לצדדים לקיים הליך של גישור פלילי. הצדדים נענו להצעת בית המשפט, ובין החודשים דצמבר 2018 למאי 2019 התקיימו שש ישיבות גישור בפני כב' השופט מ' כדורי. בסיכומו של דבר, המדינה והמשיבה הגיעו להסכמה, ולפיה המשיבה תודה בעובדות כתב אישום מתוקן ותורשע בעבירה פלילית של ניצול מכוון של טעות הזולת – ללא מרמה – לפי סעיף 416 סיפא לחוק העונשין. במישור העונש, הצדדים הסכימו לעתור במשותף לכך שיוטל על המשיבה קנס בסך 10,000 ₪ לצד פיצוי למדינה בסך 45,000 ₪. יצויין כי גם סיידוף חתם על הסדר טיעון, ושני הסדרי הטיעון הותנו בכך שההליך הפלילי בעניינם של השניים יסתיים יחדיו. דהיינו, ככל שיבוטל הסדר הטיעון שנערך עם אחד מהם, תוקפו של ההסדר שנערך עם השני יישלל גם הוא. 3. בתמצית, העותר טוען כי הסדר הטיעון שנכרת עם המשיבה מקל עמה במידה בלתי סבירה, הן בסוג העבירה בה תורשע, הן בעונש שיושת עליה. לדבריו, "כשם שאדם שהועמד לדין באשמת רצח, לא ניתן לכרות עמו בסופו של יום הסדר טיעון באשמת החזקת סכין; כך גם המשיבה 5, שהואשמה בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות) ובמרמה והפרת אמונים, לא ניתן לכרות עמה בסופו של יום הסדר טיעון בדבר קבלת דבר תוך ניצול מכוון של טעות הזולת". עוד טוען העותר כי "לאור הפרסומים ועיתונאים והמידע הידוע, ברשות התביעה מצויות ראיות מוצקות המצביעות על סיכויי הרשעה לכאוריים גבוהים מאוד. לכן, יושג עונש ראוי לנאשמת גם אלמלא חתימת הסדר טיעון עמה, כך שאין הצדקה ראייתית לעריכתו". תימוכין לטענתו כי ישנן ראיות חזקות נגד המשיבה, מוצא העותר בכך שהמשיבה לא הצליחה לשכנע את התביעה לבטל את כתב האישום במסגרת השימוע שנערך לה; וכי המשיבה נחקרה בפרשיות אחרות והוחלט שלא להגיש בהן כתב אישום נגדה, מה שמלמד על התנהלותה הזהירה של התביעה ועל היות כתב האישום מושא העתירה יוצא דופן. לטענת העותר, לאור מעמדה של המשיבה ובהינתן שמדובר במעשים שבוצעו לכאורה בזיקה לתפקידה כאשת ראש הממשלה, קיים אינטרס ציבורי כבד משקל למצות עמה את הדין. בנוסף, העותר סבור כי קיימת חשיבות לערוך למשיבה משפט פומבי, להבדיל מהליך שיסתיים בהסדר טיעון. לבסוף, העותר טוען כי הסדר הטיעון מבצע "סחר מכר" ברכיב הקלון, וגם מן הטעם הזה הוא לוקה בחוסר סבירות קיצוני. 4. מנגד, המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות, הן על הסף הן לגופה. בין היתר, נטען כי היה זה בית משפט השלום שהפנה את הצדדים להליך הגישור, וכי הסדר הטיעון נולד לאחר שהצדדים שקלו את הערות השופט המגשר בכובד ראש; כי ביקורת שיפוטית על הסדר הטיעון עתידה להיות מופעלת על ידי המותב שידון בתיק הפלילי, שיבחן אם יש ליתן להסדר תוקף של פסק דין; וכי העתירה לוקה בכך שסיידוף לא צורף אליה כמשיב. לגופם של דברים, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטה לכרות את הסדר הטיעון; כי המדינה רואה חשיבות רבה בהודאתה של המשיבה ובנכונותה לטול על עצמה אחריות; כי המדינה עמדה על כך שהמשיבה וסיידוף יורשעו בפלילים; כי ניהול התיק, שאינו חף מסיכונים ראייתיים ומשפטיים, צפוי להיות מורכב; וכי ההחלטה להתקשר בהסדר טיעון התבססה גם על הערכת המדינה לגבי רמת הענישה הצפויה למשיבה ולסיידוף, בין היתר בהתחשב בנסיבותיהם האישיות, העדר עבר פלילי, וחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות. עוד מדגישה המדינה כי ההסדר אינו כולל התחייבות כלשהי של המדינה להימנע מהגשת תביעה אזרחית בנושא כתב האישום, וכי בניגוד לטענות העותר, הסדר הטיעון אינו כולל כל הסכמה לעניין סוגיית הקלון לגופה. 5. המשיבה טוענת כי מדובר ב"עתירת סרק" שנועדה להכפישה ולפגוע בראש הממשלה. לדברי המשיבה, העותר ובאי כוחו הם "עותרים סדרתיים" נגד ראש הממשלה ומשפחתו, והיא מוחה נגד אופן התנהלותם ומטרותיהם פסולות. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי חזקה על רשויות התביעה ועל בית משפט השלום כי ההחלטות לגבי הסדר הטיעון התקבלו ותתקבלנה רק לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של חומר הראיות ולאחר שמיעת טענות הצדדים. 6. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, אין לראות את העותר כמי שמיצה הליכים כנדרש. כפי שעולה מכתב העתירה ומתגובת המדינה, העותר פנה למדינה בנוגע להסדר הטיעון המתגבש ביום חמישי, ה-30.5.2019, ואת העתירה שלפנינו הגיש כבר בבוקר יום שני, ה-3.6.2019. דהיינו, משלא זכה העותר למענה מהמדינה בתוך כיום עבודה אחד, הוא הזדרז והגיש את עתירתו לבית משפט זה. כשלעצמי, לא מצאתי טעם של ממש שהצדיק חיפזון כה רב, ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה. ודוק: העמידה על הצורך למצות הליכים אינה בגדר הקפדה פורמאלית גרידא, והמקרה שלפנינו מדגים זאת היטב. כך, אילו היה העותר ממתין לקבלת מענה לפנייתו, מסתמא היה מגלה שהשערתו בנוגע לרכיב הקלון בהסדר הטיעון – אינה מבוססת. בנוסף, הדעת נותנת כי לאחר קבלת מענה מהמדינה, היה מתחוור לעותר שעליו לצרף את סיידוף כמשיב לעתירה, כמי שעלול להיות מושפע במישרין מתוצאותיה (שכן כפי שהוסבר, ביטול הסדר הטיעון עם המשיבה יגרור את ביטול הסדר הטיעון עם סיידוף). יובהר כי המחדל המתואר – של אי צירוף משיב רלוונטי לעתירה – מהווה כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו והשוו, בין היתר, בג"ץ 6940/12 סמיר נ' משרד המשפטים (18.10.2012); בג"ץ 9363/12 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.4.2013)). לפנינו אפוא שני טעמים נפרדים שדי בכל אחד מהם, קל וחומר בשניהם גם יחד, כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 7. נוסף על כך, דין העתירה להידחות גם מן הטעם שאין היא מגלה כל עילה להתערבותו של בית משפט זה. עיון בעתירה מעלה כי היא מבוססת במידה בלתי מבוטלת על השערות וספקולציות, לעתים מוגזמות, אם לגבי עוצמת הראיות שבידי המדינה, אם לגבי רמת הענישה לה היתה צפויה המשיבה אלמלא הסדר הטיעון (ניסיונו של העותר להמשיל את הסדר הטיעון שנכרת עם המשיבה להסדר טיעון שהמיר עבירה של רצח בעבירה של החזקת סכין, משקף היטב הפרזה זו). על כל פנים, כפי שהובהר בפסיקה פעמים רבות, לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים וניהולם, ובית המשפט לא יתערב בהחלטותיהן אלא במקרים חריגים בהם מדובר בהחלטה שהתקבלה משיקולים זרים או בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פס' 19 והאסמכתאות הרבות שם (9.11.2016)). בהקשר זה אף הודגש בפסיקה כי כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות להסדרי טיעון, בפרט ביחס להיבטים הקשורים בהערכת ראיות ומידת הסתברותן להביא להרשעה, הלכת אי-ההתערבות חלה ביתר שאת. זאת מתוך הכרה במקצועיות והניסיון המיוחד הנדרשים לביצוע הערכות מורכבות מסוג זה (ראו, בין היתר, בג"ץ 2559/17 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 14 והאסמכתאות שם (26.3.2017); בג"ץ 7323/16 כיואן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 7 והאסמכתאות שם (4.1.2017)). במקרה שלפנינו לא עלה בידי העותר לבסס, ולו לכאורה, את טענתו כי נפל פגם בהחלטת רשויות התביעה, וגם מן הטעם הזה דין העתירה להידחות. לבסוף, לא למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה לגבי הסדר הטיעון לגופו, וחזקה על בית משפט השלום כי בבואו להחליט אם לאשרו או לדחותו, יעביר את הסדר הטיעון תחת שבט ביקורתו, כנדרש על פי דין. 8. אי לכך, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בסיון התשע"ט (‏13.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19037410_E02.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1