חדד נ' משרד החינוך התרבות והספורט ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 37380-08-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: אברהם חדד נגד המשיבים: 1. משרד החינוך, התרבות והספורט 2. מאיר שמעוני – מנכ"ל משרד החינוך 3. אלה מוזס – מ.מ מנהלת האגף העל-יסודי 4. סוניה פרץ – סמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר כוח אדם בהוראה 5. תמר כהן – מנהלת תחום בכיר תיאום משכורות מורים 6. עו"ד אילת מלקמן – היועצת המשפטית למשרד החינוך 7. חשב משרד החינוך 8. ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות 9. רן ארז – יו"ר ארגון המורים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 7-1: עו"ד מיכל דניאלי צ'רני בשם המשיבים 9-8: עו"ד זוהר גיפס; עו"ד גיא מזרחי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: העתירה שלפנינו היא חולייה נוספת בשרשרת עתירות שמגיש העותר, אשר עניינן בתגמול הניתן למורים בבתי ספר על-יסודיים מצטיינים, בהתאם להסכם הקיבוצי ליישום רפורמת "עוז לתמורה" משנת 2011 (להלן, בהתאמה: התגמול ו-בתי הספר המצטיינים). תגמול זה ניתן בהתאם לרשימה שמפרסם משרד החינוך מדי שנה, ובה פירוט בתי הספר המצטיינים לפי קריטריונים שונים (להלן: רשימת ההצטיינות). בעתירה הנוכחית מבקש העותר שני סעדים: ראשית, כי בית משפט זה יורה על שינוי אופן העברת התגמול, כך שהתגמול בגין כל שנת לימודים בה הופיע בית הספר ברשימת ההצטיינות יינתן למורים שלימדו בבית הספר בשלוש השנים שקדמו לאותה שנה (להלן: מתווה התיגמול המבוקש או הסעד הראשון), וזאת חלף מצב שבו התגמול ניתן רק למורים שלימדו בבית הספר בשנה בה הוא נכלל ברשימת ההצטיינות (להלן: מתווה התיגמול הנתקף). שנית, העותר מבקש מבית המשפט להורות על ביצוע חלוקה מחדש של התגמולים שניתנו בין השנים התשע"ג-התשפ"ג (2023-2013), כך שהתגמולים ישולמו למורים לפי מתווה התיגמול המבוקש (להלן: הסעד השני). בעתירה טוען העותר כי משרד החינוך אינו רשאי לשלם את התגמול לעובדים לפי מתווה התיגמול הנתקף, שהרי רשימת ההצטיינות בכל שנה נקבעת על סמך הישגי מחזור התלמידים שסיים בשנת הלימודים הקודמת, ומשכך יש לשלם את התגמול למורים שלימדו את התלמידים במחזור זה – ולא למורים שמלמדים בבית הספר בשנה שבה התפרסמה רשימת ההצטיינות. בתגובתם לעתירה, ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים והמכללות ויו"ר הארגון, מר רן ארז (המשיבים 9-8. להלן ביחד, לשם הנוחות: ארגון המורים) מבקשים כי בית המשפט ידחה את העתירה על הסף, ואף יוציא צו חוסם כלפי העותר ביחס להליכים העוסקים בתגמול. ארגון המורים מונה עשרה הליכים קודמים שהגיש העותר באותה סוגיה, וטוען כי הם מקימים מעשה בית דין, וכי הגשת עתירה נוספת באותו עניין אף מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. ממילא טוען ארגון המורים כי לא ניתן להיעתר לסעדים המבוקשים נוכח הזמן הרב שחלף מאז התקבלו ההחלטות מושא העתירה. לבסוף, נטען כי אין יריבות בין ארגון המורים ובין העותר, שכן לא מתבקש כל סעד מארגון המורים. גם המשיבים 7-1 (להלן: המדינה) סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בשים לב לדחיית טענותיו של העותר בהליכים קודמים. המדינה מוסיפה כי אין להסכין עם ניסיונו של העותר להעלות את טענותיו בסוגיית התגמול "לשיעורין", במסגרת שורה על עתירות נפרדות. אשר לסעד השני – טוענת המדינה כי לא ניתן להוציאו לפועל, שכן תשלום התגמולים החל משנת 2013 למורים הוא בגדר מעשה עשוי, וממילא המורים הנפגעים ממתן סעד זה לא צורפו כמשיבים לעתירה. לבסוף, מודגש כי סעד זה נדחה במסגרת פסקי דין בהליכים קודמים שהגיש העותר, בהם נמצא כי אין להתערב במדיניות משרד החינוך, ומשכך דין העתירה להידחות גם בשל שיהוי ומעשה בית-דין. לגופו של עניין, מציינת המדינה כי ביום 23.9.2024 (כחודש לאחר הגשת העתירה) נחתם הסכם קיבוצי חדש בין ארגון המורים ובין גופי השלטון המקומי, ובמסגרתו שונה מתווה התיגמול הנתקף (להלן: ההסכם הקיבוצי החדש). בהסכם נקבע כי החל משנת הלימודים התשפ"ו, בכפוף לתנאים שונים, יינתן תגמול גם למורים שעבדו בבית הספר המצטיין בשנה שקדמה לשנת הלימודים בה נכלל ברשימת ההצטיינות (סעיף 34(ג) לחוזר משרד החינוך בנושא ההסכם הקיבוצי החדש, המצורף כנספח מש/2 לתגובה המקדמית של המדינה). משכך, נטען כי חלו שינויים משמעותיים בתשתית העובדתית שבבסיס העתירה, והתייתר הסעד שעניינו שינוי מתווה התיגמול הנתקף במבט צופה פני עתיד. העותר הגיש, לבקשתו, תשובות לתגובות המקדמיות של ארגון המורים והמדינה. העותר טוען כי ההכרעות בהליכים הקודמים שהגיש נוגעות לשאלת הסמכות בלבד – ולא בסוגיית התגמול לגופה. העותר מוסיף כי ההליכים שהגיש אף עוסקים בנושאים שונים: עניינה של העתירה הנוכחית אינו באופן פרסום רשימת ההצטיינות, כמו בעתירות הקודמות, אלא בנושא חדש – מתווה התיגמול הנתקף, שעניינו באופן העברת התגמול למורים. לשיטת העותר, גם ההסכם הקיבוצי החדש אינו נותן מענה לטענותיו, שכן ההסכם אינו כולל התייחסות לסעד השני המבוקש, וכיוון שההסכם מתייחס רק למורים שלימדו בבית הספר בשנה שקדמה לשנת הכללתו ברשימת ההצטיינות, בעוד שלגישת העותר יש לתת את התגמול גם למורים שלימדו בבית הספר שנתיים ושלוש שנים לפני ההכרה בו כבית ספר מצטיין. ביום 21.8.2025 הגיש העותר בקשה נוספת ובה ביקש, בעיקרו של דבר, להורות למשיבים להשיב על שורת שאלות הנוגעות לתגובותיהם לעתירה. לאחר עיון בעתירה, בתגובות המקדמיות מטעם המשיבים ובהודעות שהגיש העותר במענה אליהן מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. באשר לסעד הראשון אותו מבקש העותר, שעניינו בשינוי מתווה התיגמול הנתקף – סעד זה אינו אקטואלי עוד, משעה שההסכם הקיבוצי החדש קבע, החל משנת הלימודים התשפ"ו, מתווה תיגמול אחר, הדומה בחלקו למתווה התיגמול המבוקש. העותר הבהיר כי גם ההסכם הקיבוצי החדש אינו מספק בעיניו אלא, שכידוע, משעה שהשתנתה התשתית העובדתית שבבסיס העתירה אין הצדקה לברר אותה באותה מתכונת, אף אם נותרו פערים בין עמדות העותר והמשיבים (ראו: בג"ץ 694/23 פלונית נ' שר החינוך, פסקאות 11-8 (9.5.2023); בג"ץ 6940/22 אה"ל – ארגון המתמחים לרפואה נ' משרד האוצר, פסקאות 23-21 (8.8.2023); בג"ץ 4511/22 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 12 (15.12.2024)). בשולי הדברים נציין כי דרישותיו הנוכחיות של העותר רק ממחישות את הקושי המהותי בקבלת טענותיו לגופן – כל נוסחה כללית של חלוקת התגמול תביא לטענות כאלה או אחרות להכללת יתר או חסר, וממילא אין מנוס ממידה מסוימת של שרירותיות בעניינים מסוג זה. אין מקום להיעתר גם לסעד השני – חלוקה מחדש של התגמול שניתן למורים, בין השנים 2023-2013, בהתאם למתווה התיגמול המבוקש. כאמור בתגובות המשיבים, העברת התגמול בשנים אלה היא בגדר מעשה עשוי, וכבר מטעם אין להורות על חלוקתה מחדש בדיעבד, ובחלוף שנים ארוכות (ראו: בג"ץ 1492/20 איגוד הכדוריד בישראל נ' מועצה להסדר הימורים בספורט, פסקה 9 (5.7.2020); בג"ץ 106/24 עמותת ברכת הארץ נ' מדינת ישראל – השר לענייני דתות, פסקה 12 (18.3.2024)). אין מקום להיעתר לסעד השני גם בשל העובדה שהעותר הגיש, בשנים האחרונות, שורת עתירות קודמות בהן ביקש סעד דומה במהותו – ובעתירה הנוכחית לא הוצגה כל הצדקה לעורר סוגיה זו פעם נוספת. אך לפני כחמישה חודשים נדחתה עתירה שהגיש העותר, שבה התבקשה המדינה לפעול כדי להשיב אליה את התגמול שחולק למורים החל משנת 2013, תוך שהוסבר כי "מתן סעד מרחיק לכת זה, שספק רב אם הוא מעשי, מחייב תשתית עובדתית מוצקה ומבוססת, שכאמור לא הונחה בעתירה שלפנינו – ולו בקירוב" (בג"ץ 60936-01-25 חדד נ' משרד החינוך – מדינת ישראל, פסקה 9 (3.2.2025)). העותר טוען כי פסקי הדין בהליכים הקודמים שהגיש הכריעו באופן סופי רק בשאלת הערכאה המוסכמת לדון בטענותיו, אך לא בטענות לגופן. לא מצאתי ממש בטיעון זה. מעיון בהחלטות הקודמות עולה כי טענות העותר נבחנו באופן מהותי, ולא נמצא כי הן מספיקות על מנת להורות על השבתו של התגמול למדינה וחלוקתו מחדש (ראו, בפרט: שם, בפסקאות 9-8; עת"מ (מנהליים י-ם) 64069-07-18 חדד נ' משרד החינוך, פסקה 7 (14.3.2019) ועע"מ 2717/19 חדד נ' משרד החינוך (18.12.2019); עע"מ 8988/22 חדד נ' משרד החינוך – מדינת ישראל, פסקה 12 (18.9.2023)). נוסף על התייחסותו להבדלים בין פסקי הדין שהכריעו בעתירותיו הקודמות, העותר מבקש להיבנות גם מהנושאים השונים שבהן התמקד בעתירות עצמן. לשיטתו, ההליכים הקודמים עסקו באופן הכנת רשימת ההצטיינות ופרסומה, בעוד שהעתירה הנוכחית נוגעת לזהות המורים הזכאים לתגמול. גם בטענה זו אין די על מנת להסיר את המחסום הדיוני מדרכו של העותר. עותר אינו רשאי להגיש שורת עתירות לבית משפט זה, ובכל עתירה להעלות טענות שונות במקצת במטרה להשיג סעד דומה במהותו (ראו והשוו: בג"ץ 5677/04 עמותת "אלערפאן" נ' שר האוצר (16.3.2005); בג"ץ 2010/11 מעונות עובדים בקרית משה נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, פסקה 9 (21.9.2011); עע"מ 3899/13 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' מהרה, פסקה 8 לחוות דעתה של המשנה לנשיא מרים נאור (21.5.2014); בג"ץ 69709-08-24 קלדרון נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 9 (8.9.2024)). יש לומר בבירור, אם כן, כי בית משפט זה הכריע, לא פעם ולא פעמיים, כי אין מקום להיענות לדרישתו המהותית של העותר, לפיה התגמול שניתן למורים בבתי ספר מצטיינים החל משנת 2013 יישלל מהמורים שזכו בו, ויחולק מחדש בהתאם לאמות מידה שונות שהציע. העותר אינו זכאי לשוב ולבקש סעד זה פעם נוספת, אף אם יציע לחלוקה מחדש נימוקים שונים ומתכונת מעודכנת. בניסוחו הקולע של השופט נעם סולברג בהליך אחר שהגיש המבקש – "מבחינה מהותית זוהי 'אותה גברת בשינוי אדרת'; אותה עתירה בשינוי אווירה" (עע"מ 8790/23 חדד נ' משרד החינוך – מדינת ישראל, פסקה 6 (9.4.2024)). סוף דבר: מהטעמים שפורטו לעיל העתירה נדחית. בהתחשב בכך שכאמור בפסקה 7 לעיל, הסעד הראשון שביקש העותר הפך לבלתי אקטואלי בעקבות שינוי שחל לאחר הגשת העתירה, נימנע מלהטיל על העותר הוצאות, הפעם הזו. ניתן היום, ‏ט' באלול התשפ"ה (‏2.9.2025). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת