ע"פ 3728/04
טרם נותח
סולימאן דווירי נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
החלטה בתיק ע"פ 3728/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 3728/04
ע"פ 4036/04
ע"פ 3548/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' עדיאל
המערער בע"פ 3728/04:
סולימאן דווירי
המערער בע"פ 4036/04:
עיסא אלנתשה
המערער בע"פ 3548/04
מוני ביטון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 15.3.04
בתפ"ח 1077/02 (השופטים: בר אופיר, דותן וברוש)
תאריך הישיבה:
ג' בשבט התשס"ה (13.1.05)
בשם המערער בע"פ 3728/04:
עו"ד מנחם רובינשטיין
בשם המערער בע"פ 4036/04:
עו"ד ירון דוד
בשם המערער בע"פ 3548/04:
עו"ד אבי חימי
בשם המשיבה:
עו"ד רחל מטר
בשם שרות המבחן למבוגרים:
גב' אסתי שדה
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. (1) בפנינו אחד התיקים המבעיתים שהובאו
בעידנים אלה בפני בתי המשפט בישראל. מעשה בחבורה עבריינית, שבמסע לא יאומן של
השתלשלות אלימה, אשר כללה מעשי שוד, אונס ועבירות נוספות, פעם אחר פעם במשך ימים
ארוכים, פגעה בקרבנות רבים. מרבית הקרבנות היו נשים במה שקרוי "מכוני
ליווי" ואינם אלא בתי בושת בתל אביב וברמת גן; קרבנות אחרים היו אנשים
הקשורים לאותם מכונים. היה זה מעין "תפוז מכני" נוסח ישראל (ראו עוד
בסיפא).
(2) שניים מן הערעורים שלפנינו (ע"פ
3728/04 ו- ע"פ 4036/04) מכוונים כנגד חלקים מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו (סגן הנשיא בר-אופיר והשופטות דותן וברוש, תפ"ח 1077/02) מיום
7.1.04. כל הערעורים מכוונים כנגד גזר הדין מיום 13.5.04, בו נגזרו על המערער
בע"פ 3728/04 ("המערער 1")
עשרים ושמונה שנות מאסר, על המערער בע"פ 4036/04 ("המערער 2") עשרים וחמש שנות מאסר, ועל המערער
בע"פ 3548/04 ("המערער 3"),
עשרים ושתיים שנות מאסר.
(3) יצוין כי בכתב האישום שהוגש כנגד
המערערים נכלל בתחילה נאשם נוסף – עזרא אליס ("אליס") אשר כרת בתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי הסדר
טיעון עם התביעה, ונגזרו עליו בנפרד מהמערערים עונש של שבע שנות מאסר בפועל ושנת
מאסר על תנאי. ערעורו בפני בית משפט זה על חומרת העונש שהוטל עליו, נדחה (ע"פ
1336/03 אליס נ' מ"י (לא פורסם)).
הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
ב. (1) בבית המשפט המחוזי נקבע כי המערערים
תיכננו וביצעו שורה של מעשי שוד במכוני ליווי בתל אביב וברמת גן. לביצוע מעשי השוד
הצטיידו המערערים באקדחי גז שנגנבו על ידם במעשי השוד הראשונים, ב"שוקר"
חשמלי, בסכינים ובמספריים. על פי הכרעת הדין, בוצעו על ידי המערערים עשרה מעשי
שוד; המערער 1 השתתף בתשעה מהם, והמערערים 2 ו- 3 - בכולם. על פי המתואר בהכרעת
הדין, היו המערערים נכנסים למכון הליווי, מאיימים על הנוכחים בו, ונוטלים מהם
סכומי כסף, טלפונים ניידים, כרטיסי אשראי וכספומט ורכוש נוסף. בחלק מן המקרים
הפעילו המערערים או חלקם אלימות, ולעתים אלימות קשה, כנגד הנוכחים, קשרו את ידיהם,
וכלאו אותם בתוך מכון הליווי או באחד מחדריו. באישומים הראשון, השני השלישי, החמישי,
השישי, השביעי, השמיני, העשירי, היה חוט השני מעשי שוד בנסיבות מחמירות (לפירוט
ראו סעיף 6 להלן).
(2) עוד נקבע בהכרעת הדין כי בכמה מן
המקרים אנסו המערערים נשים ששהו במכוני הליווי אשר נשדדו על ידיהם וביצעו בהן מעשי
סדום ומעשים מגונים. על פי הנקבע בהכרעת הדין לעניין האישום הרביעי בכתב האישום,
ביום 27.3.02, פרצו המערערים למכון ליווי ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, כשהם חמושים
באקדח גז. באותו זמן שהו במקום מנהל המכון ד"מ, הפקידה שכינויה
"ק'", ושתי בנות שעבדו במכון - א' ו- ל'. המערער 1 והמערער 2 היכו את
מנהל המכון בכל חלקי גופו, התיזו בפניו גז מדמיע, והמערער 1 קשר את ידיו באזיקים.
המערער 1 לקח את תיקיהן של א' ושל ל' וגנב מתוכם כסף ומכשיר טלפון נייד, ריסס את
עיניה של א' באמצעות אקדח הגז שבידו, בעוד המערער 2 מפעיל את אקדח הגז בתוך פיה של
ל'. נקבע, כי המערער 1 סטר לק' וצעק עליה, ובאיומי סכין דחפה לאחד החדרים. יחד עם
המערער 1 נכנסו לחדר שאר המערערים. המערער 1 השכיב את ק' על המיטה, והורה לה
להתפשט. לאחר שהתפשטה, פקד המערער 1 על המערער 2 לכבול אותה באזיקונים, והמערער 2
עשה כדבריו. המערער 1 פשק את רגליה של ק' בכוח, בעוד המערער 3 עומד לידו ואוחז
בסכין, והמערער 2 מחזיק בשני זוגות מספריים, באופן שבו הרגישה ק' את המספריים ליד
רגליה, סמוך לאבר מינה. המערערים אמרו לק' שהם עומדים לאנסה ואיימו על חייה אם
תתנגד. המערערים 1 ו- 2 החדירו את אקדח הגז לאבר מינה של ק' ולפי טבעתה כאשר המערער
1 אף ריסס ממנו גז, והמערער 2 החדיר גם את אצבעותיו לאבר מינה. כל אותה עת צעקה ק'
ללא הרף וביקשה מהם להפסיק את מעשיהם, אולם הם לא שעו לתחנוניה. יצוין, כי בתחילה
איים גם המערער 3 על ק' באמצעות הסכין שבידו, אך בהמשך עצר בעד המערער 1 והמערער
2, בדרשו מהם להפסיק את מעשיהם. בהמשך, יצאו המערער 2 והמערער 3 מהחדר. המערער 1
ניסה, ללא הצלחה, להחדיר את אבר מינו לאבר מינה של ק', ולפיכך כפה עליה לעמוד על
ארבעותיה והחדיר את אבר מינו לאבר מינה מאחור. ק' הפצירה במערער 1 להשתמש באמצעי
מניעה, אולם גם בפעם הזאת לא שעה המערער 1 לבקשתה. לאחר מכן נכנס המערער 3 לחדר
כשהוא אוחז בסכין, ודרש מק' לקיים איתו יחסים אוראליים, וק' נענתה לו מחשש שיאונה
לה רע. עוד נקבע בהכרעת הדין כי המערער 3 קיים יחסים אוראליים גם עם א', ואף כי
ייתכן שא' אמרה לו כי היא מסכימה לכך, היתה הסכמה זו מן השפה ולחוץ, מתוך חרדה,
ייאוש וחוסר אונים, ולא מרצונה החופשי. כן נקבע בהכרעת הדין כי המערער 2 דחף את א'
למיטה, כבל אותה באמצעות מכנסיים, החדיר את אצבעותיו לאבר מינה, וגרם לה לכוויה
סמוך לפי הטבעת באמצעות סיגריה בוערת.
(3) על פי הנקבע בהכרעת הדין לעניין
האישום התשיעי, הגיעו המערערים ואליס למכון ליווי ברחוב בן יהודה בתל אביב ביום
3.4.02, בה שהו אותה עת 3 בנות – א', או' ואל', והפקידה – ע"י. לאחר שהמערער
1 הציג את המערערים כשוטרים, ביקשה ע"י לראות את תעודותיו, ובתגובה סטר לה
המערער 1, הצמיד אקדח גז לראשה ודרש ממנה כסף ותעודת זהות. משראה שע"י היא אם
לילדים, איים עליה כי אם יקרה דבר מה לו ולחבריו, ידאג להרע לילדיה. המערערים לקחו
מהבנות את תיקיהם תוך שימוש באיומים והוציאו משם סכומי כסף וטלפונים ניידים, באיום
כי יוכו אם יימצאו כספים נוספים שהוסתרו. המערער 1 מצא את כרטיס האשראי השייך לאו'
ואיים עליה כי אם לא תמסור לו את הקוד הסודי שלו, יגרור אותה עירומה למכשיר
כספומט, יאנוס אותה, וכך יזרוק אותה בצד הדרך. עוד נקבע כי המערער 1 ביצע חיפוש
אחר כסף בתוך חזיותיהן של א' ואל' תוך שהוא ממשש את חזן. לאחר מכן הוכנסו הבנות
והפקידה לאחד החדרים; המערער 2 או המערער 1 קרעו את חזיותיהן של אל' וא', ודרשו
מכל הבנות להתפשט. לאחר שהתפשטו מבגדיהן, החדיר המערער 1 את ידו לאבר מינה של אל',
שעה ששני המערערים האחרים נמצאים במקום. גם במקרה זה, פעלו המערער 1 והמערער 2
באלימות ובקשיחות כנגד הנשים הנוכחות במכון הליווי, ואילו המערער 3 היה מעורב
במידה פחותה במעשים שנעשו במכון הליווי.
(4) על פי הנקבע בהכרעת הדין לעניין
האישום האחד עשר בכתב האישום, הגיעו המערער 2, המערער 3 ואליס, למכון ליווי ברחוב
בוגרשוב בתל אביב, בו שהו אותה עת בעל המכון, הפקידה מ"ר, שומר, שלוש בנות
וכן לקוחות של המכון. בעקבות איומיהם של המערערים הנזכרים, מסרו להם הבנות את
כספן. בעת כניסתם למכון, ריסס המערער 2 גז מדמיע בעיני מ"ר, דרש ממנה להתפשט,
פישק את רגליה ונגע באבר מינה. מ"ר ניסתה להרגיע את עצמה באמצעות מדיטציה,
אולם בתוך כך רוסס גז מדמיע בשנית אל תוך עיניה.
(5) הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
מבוססת, בעיקרה, על הודאתם של המערער 1 והמערער 2 בחלק ניכר מן העבירות, על הודאתו
של המערער 3 כי נכח בכל המקומות בהם בוצעו מעשי השוד והודאתו בביצוע המעשים
המיניים שיוחסו לו באישום הרביעי בכתב האישום, על עדויות קרבנות מעשיהם של
המערערים ונוכחים אחרים במכוני הליווי, וכן על עדויותיהם של המערערים ביחס למעשיהם
של שותפיהם לעבירות.
(6) בגין המעשים המתוארים בהכרעת הדין,
הרשיע בית המשפט המחוזי את כל המערערים בתשע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף
499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("החוק")); תשע עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (סעיף
402(ב) לחוק); עבירה אחת של אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(ב)(2), (3) ו- (4)
לחוק) ועבירה אחת של מעשה סדום בנסיבות מחמירות (סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345 (ב)
לחוק); עבירה אחת של החזקת נשק שלא כדין (סעיף 144(א) לחוק) ועבירה אחת של קבלת
נשק שלא כדין (סעיף 144(ב) לחוק); שלוש עבירות של כליאת שווא (סעיף 377 לחוק)
ועבירה אחת של הונאה בכרטיס חיוב (סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986).
יצוין, כי בחלק מהעבירות בהן הורשעו כל המערערים, הרשיע בית המשפט המחוזי את חלקם
כמבצעים בצוותא, שדינם כדין מבצע העבירה על פי סעיף 29(א) לחוק. המערער 1 הורשע
בנוסף בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 333 ו- 335 לחוק
העונשין) ובעבירה נוספת של אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(ב)(2), (3) ו- (4)
לחוק). המערער 3 הורשע בנוסף בעבירה נוספת של שוד בנסיבות מחמירות, ועבירה נוספת
של כליאת שווא. המערער 2 הורשע בנוסף בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 380
ו- 382 לחוק); בשתי עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס (סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף
345(ב)(2) לחוק); בעבירה נוספת של שוד בנסיבות מחמירות, ובעבירה נוספת של כליאת
שווא; וכן בעבירות של שימוש במסמך מזויף (סעיף 418 לחוק), התחזות כאדם אחר (סעיף
441 לחוק), הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (סעיף 274 לחוק – צ"ל 275), שיבוש
מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק) ובעבירה של שהייה בישראל שלא כדין (סעיף 12(1) לחוק
הכניסה לישראל, תשי"ב-1952).
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
ג. (1) בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את
החומרה הרבה במעשיהם של המערערים, אשר - כדברי בית המשפט - "פגעו בצורה
אנושה, באלימות פיזית ומינית, בגופן ובכבודן של נשים אשר נמנות על המגזרים החלשים
בחברה הישראלית". בית המשפט הזכיר את המגמה והכורח בהחמרת הענישה בעבירות
מין, במסגרת שיקולי הענישה הכוללים, כל שכן כאשר העבירות נעשו בצוותא.
"פעילות משותפת כזו", כך נקבע, "מעצימה גם את הפגיעה בכבוד האדם של
קרבן המעשה, ומדגישה את השפלתה ברבים". נקבע, כי במסגרת שיקולי הענישה יש
להתייחס גם לפגיעה הקשה שפוגעות עבירות המין בקרבנות העבירה, וזאת בנפרד מן הצורך
החברתי במניעת עבירות. בית המשפט המחוזי נתן משקל מסוים להבעת החרטה מצד המערערים,
אם כי העלה חשש שהחרטה אינה חרטה "הנובעת מן הלב" אלא "חרטה
טקטית". עוד ציין בית המשפט, כי אין להשוות בין העונש אשר הושת על אליס, לבין
העונש המוטל על המערערים, שכן אין להשוות בין מי שכרת הסדר טיעון בתחילת הדיון
לבין מי שהורשע ללא עסקת טיעון בסופו, וחשוב מכך, אין להשוות בין חלקו הקטן ביחס
של אליס במעשים האמורים, לבין חלקם של המערערים.
(2) בעניינו של המערער 1 קבע בית המשפט
המחוזי כי הוא היה מנהיגה של החבורה וביצע את המעשים החמורים ביותר מבין חבריו,
ועל כן הטיל עליו בית המשפט המחוזי את העונש הקשה ביותר ביחס ליתר המערערים. נקבע,
כי בגין שתי עבירות האינוס בנסיבות מחמירות, עבירת מעשה סדום בנסיבות מחמירות ותשע
עבירות השוד בנסיבות מחמירות שבכולן הורשע המערער 1, יוטלו עליו עשרים שנות מאסר,
כמידת העונש המירבי הקבוע בחוק לכל אחת מן העבירות. על יתר העבירות הטיל בית המשפט
המחוזי על המערער 1 שמונה שנות מאסר, במצטבר לעשרים שנות המאסר, ובסך הכל עשרים
ושמונה שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו.
בדומה למערער 1, הטיל בית המשפט המחוזי
על המערער 2 עשרים שנות מאסר בגין עבירת האינוס בנסיבות מחמירות, עבירת מעשה סדום
בנסיבות מחמירות ועשר עבירות השוד בנסיבות מחמירות בהן הורשע, וחמש שנות מאסר
נוספות, במצטבר, בגין יתר העבירות בהן הורשע. סך הכל הוטלו על המערער 2 עשרים וחמש
שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. את העונש הפחות לעומת המערער 1 נימק בית המשפט
המחוזי בחלקו הקטן במידה מסוימת מחלקו של המערער 1 בביצוע העבירות.
גם על המערער 3 הטיל בית המשפט המחוזי
עשרים שנות מאסר בגין עבירת האינוס בנסיבות מחמירות, עבירת מעשה סדום בנסיבות
מחמירות ועשר עבירות השוד בנסיבות מחמירות בהן הורשע, ובנוסף לכך הטיל עליו שתי
שנות מאסר נוספות, במצטבר, בגין יתר העבירות בהן הורשע, ובסך הכל עשרים ושתיים
שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו. לזכותו של המערער 3, זקף בית המשפט המחוזי את
העובדה שבעת המאורע נשוא האישום הרביעי לכתב האישום, הגן המערער 3 על ק' מפני
המערער 1 והמערער 2, כמתואר לעיל, הגם שאף הוא נטל חלק במעשי ההתעללות בק'. בגין
כך, בין היתר, הקל בית המשפט בעונשו של מערער זה ביחס ליתר המערערים.
(3) בפנינו, כאמור, מערערים המערער 1
והמערער 2 על חלק מהכרעת דינם, וכל המערערים מערערים כנגד חומרת העונש שהוטל עליהם
בגזר דינם. ראשית נפנה אחת לאחת לטענותיהם של המערער 1 והמערער 2 לעניין הכרעת
דינם, ולאחר מכן נפנה לטענותיהם של המערערים לעניין גזר דינם.
ערעורו של המערער 1 לעניין הכרעת הדין
ד. (1) את טענתו הראשונה הפנה בא כוח המערער
1 כנגד הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות על פי האישום החמישי לכתב
האישום, בו הואשם המערער 1 כי במהלך השוד היכה המערער 1 את שני הפקידים במכון הליווי
וגרם לאחד מהם לחבלה. נטען, כי באותו אישום הורשע המערער 1, על פי הודאתו, בעבירה
של שוד בנסיבות מחמירות על פי סעיף 402(ב) לחוק. האחרונה, כך נטען,
"בולעת" את העבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות על פי סעיפים 333 ו-
335 לחוק, שכן כל יסודות העבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, חופפים יסודות
מעבירת שוד בנסיבות מחמירות, ועל כן, כך נטען, טעה בית המשפט המחוזי משהרשיע את
המערער 1 בשתי העבירות. טענה דומה טוען בא כוחו של המערער 1 לעניין הרשעתו בשלוש
עבירות של כליאת שווא על פי סעיף 377 לחוק. נטען, כי עבירת כליאת השווא נבלעת
בעבירת השוד, ואף בוצעה כחלק ממנה, מבלי הפרד בין ביצוע עבירת השוד לעבירת כליאת
השווא, ואין מקום על כן, כך נטען, לפרוט את המעשה לפרוטות ולחלקו לעבירה ראשית
ולעבירת משנה.
(2) באת כוח המדינה אישרה בפנינו כי
לעניין היבלעות עבירת החבלה בנסיבות מחמירות בעבירת השוד בנסיבות מחמירות, מקובלות
עליה טענות בא כוחו של המערער 1. בשונה מכך, טוענת באת כוח המדינה, עבירת כליאת
השווא אינה נבלעת בעבירת השוד, שכן בעניינו שונה האינטרס המוגן שנפגע עם כליאתן של
קרבנות העבירה, מהאינטרס המוגן העומד ביסוד עבירת השוד.
(3) (א)
את טענות בא כוח המערער 1 לעניין עבירות כליאת השווא אין בידינו לקבל. אכן, לעניין
זיכויו של המערער 1 מעבירת גרימת החבלה בנסיבות מחמירות על פי סעיפים 333 ו-335,
הלך בא כוח המערער 1 – ובאת כוח המדינה הסכימה עמו – בעקבות הנאמר, "אין כל
הצדקה לפיצולם של התיאורים והתארים המשפטיים לפרודותיהם כדי לייחס לכל מרכיב
עובדתי ולכל מדרגה בהשתלשלות האירועים את תיאור מהותה המשפטית הנפרדת".
(ע"פ 601/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד
לו(4) 505, 524) (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר). הדברים מצויים בשיקול דעת. יצויין,
כי זאת הגם שהדין מאפשר הרשעה בשתי העבירות. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח
משולב), התשמ"ב-1982 קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן
העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת
בשל אותו מעשה"; מן הסעיף עולה, כי מן הנמנע הוא להעניש יותר מפעם אחת בשל שתי עבירות שאשמתן נגלית מן העובדות
והן כרוכות באותו מעשה, אך אין מניעה להרשיע בגינן
(ראו עניין גור, שם; עוד ראו
הכרעת הדין בת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי (טרם
פורסם) בפסקה 84). יסודותיה של עבירת גרימת החבלה בנסיבות מחמירות "נבלעים"
בתוך יסודות עבירת השוד בנסיבות מחמירות על פי סעיף 402(ב) לחוק, כנורמה
"רגילה" ונורמה "מיוחדת", שכן אחת מן הנסיבות המחמירות
המנויות בסעיף 402(ב) לחוק, ואשר התקיימה בענייננו בנוסף לנסיבה של מעשה בחבורה,
היא "שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש
באלימות אחרת כלפי גופו". מהותה של עבירת השוד ה"רגילה" לפי סעיף
402(א) לחוק כרוכה בשימוש או באיום באלימות כלפי אדם או נכס, והנסיבות המחמירות
כוללות שימוש באלימות כלפי גופו של אדם. על כן, בבחינת "קם ליה בדרבה
מיניה" "קם לו באשר גדול הימנו" (בבלי כתובות ל"ג, ב' גיטין
נ"ב, ב' וכפירוש נ' רקובר (בהשתתפות ר' יעקובי), ניבי תלמוד, 319 "מי שעשה מעשה אחד, שחייבים עליו שני עונשים
מטילים עליו את החמור שבהם ופוטרים אותו מן הקל, למשל מי שנתחייב מיתה ותשלומים
כגון מי שחבל באביו ובאמו – יומת ולא ישלם ממון"; ובהיקש, "בכלל מאתיים
מנה" בבלי סנהדרין
ל"א, א' (קרי, המועט כלול במרובה). לענייננו הדעת נותנת כי די להרשיע את
המערער 1 אך בעבירה החמורה יותר, הכוללת גם את יסודותיה של העבירה הקלה הימנה
בהקשר זה (ראו עוד בדומה: ע"פ 433/77 מ"י נ'
חג'ג', פ"ד לב(1) 548, 554 (השופט – כתארו אז – ח' כהן) וכן ע"פ
705/77 ועקנין נ' מ"י, פ"ד
ל"ג(2) 365, 367-368 (אף הוא מפי השופט ח' כהן) כן ראו ע"פ 5734/91 מ"י נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד
מט(2) 4, 19-21 ("עניין לאומי ושות'") (השופטת שטרסברג-כהן), המפנה
לע"פ 450/77 בעל טכסא נ' מדינת ישראל,
פ"ד לב(2) 152, 156 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - לנדוי). לעניין ההרשעה
בעבירה החמורה בלבד ראו: ר' קנאי "ריבוי עבירות ועונשים באירוע פלילי
אחד" מחקרי משפט ג' 247, 252).
(ב) ואולם, אין הדבר כן ביחס בין עבירת כליאת שווא
לעבירת השוד. יסודותיה העובדתיים של עבירת כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין,
אינם נכללים בתוך יסודות עבירת השוד בנסיבות מחמירות, ובענייננו אין מדובר אף
במעשה פיזי זהה אליו מתייחסות שתי העבירות (עניין לאומי ושות', שם). בעבירות כליאת שווא הורשעו המערערים בשל נעילת
המתלוננות בתוך מכון הליווי או באחד מחדריו, לאחר ביצוע מעשי השוד. הפגיעה בחירותן
של המתלוננות, על ידי כליאתן, מתווספת לפגיעה בהן באמצעות השוד, גם אם ישנו קשר
בין העבירות הנובע מרצונם של המערערים לעכב את קרבנותיהם, כדי להימלט בשלום לאחר
ביצוע מעשיהם. "כאשר מדובר בשרשרת מעשי עבירה נפרדים, שאינם מתמזגים זה בזה,
ואשר חומרה רבה דבקה בכל חוליה מחוליותיה, צדקה התביעה כאשר הביאה את תיאור
החוליות העיקריות בשלמותן, תוך הגדרתו המלאה והמדויקת של כל שלב לפי מהותו המשפטית
על- פי דיני העונשין". (עניין גור, בעמ'
525). מעשים אלה, נפרדים, אם כן, ממעשי השוד עצמם, "שכל אחד מהם עומד בפני
עצמו ואינו נבלע ברעהו, גם אם מביאים בחשבון שהאחד קשור באחר בקשר הגיוני כפועל
יוצא מן המניע היסודי שאפף וחפף את הכול" (עניין גור, שם; כן ראו עניין לאומי ושות', בעמ' 21). עם זאת, לקשר בין המעשים מהם נגזרות העבירות,
עשויה להיות השפעה על מידת העונש, ולעניין זה ניתן את הדעת בדוננו בערעור על גזר
הדין (ע"פ 173/75 מ"י נ' בן-ציון,
פ"ד ל(1) 119, 138-139 (השופט כתארו אז – לנדוי); עניין לאומי ושות', שם). יצוין, כי אף לעניין הענישה בכליאת שווא לעומת
השוד אין מקום לומר שהמדובר הוא באותו "מעשה" בו אין להעניש את הנאשם
בגין שתי העבירות שביצע לפי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, וזאת מטעמים הדומים
לטעמים שציינו לעניין ההרשעה בשתי העבירות (ראו: ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 406, 416-415 (עניין חכמי) (השופט טירקל). בכך נדחות גם
טענותיו של בא כוח המערער 2 לעניין הרשעתו בעבירות הנוספות.
(4) טענה נוספת הנטענת על ידי בא כוח
המערער 1 לעניין הרשעתו בעבירות כליאת השווא מכוונת כנגד הרשעתו על סמך הודאתו.
נטען, כי הודאתו של המערער 1 היתה לעניין עבירות השוד בלבד, ולא לעניין שאר
העבירות, ועל כן משבחר בית המשפט המחוזי שלא לדון בראיות לעניין עבירות כליאת
השווא, אין להרשעתו על מה לסמוך. בטענה זו לא נמצא ממש. הן מפרוטוקול הדיון (עמ'
721) והן מסיכומי המערער 1 בבית המשפט המחוזי משמע כי המערער 1 בחר להודות ולזנוח
את כל טענותיו, למעט לעניין עבירות המין בהן הואשם בכתב האישום. כך, למשל, נכתב
בסיכומיו בבית המשפט המחוזי כי "בסיכומים אלו לא תהיה התייחסות לעבירות השוד
ולעבירות הנלוות שבוצעו במהלכן (למעט עבירות המין), באשר עבירות אלו אינן שנויות
במחלוקת", ומשהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (בבלי כתובות י"ח, ב'; סנהדרין
מ"ד, ב'; מכות ג', א', לענין
מי שהעיד, שאין מקבלים בקשתו לחזור בו).
ערעורו של המערער 2 לעניין הכרעת הדין
ה. (1) ביחס לחלקה של הכרעת הדין המתייחסת
לאישום הרביעי בכתב האישום, טוען בא כוח המערער 2 כי שולחו לא גרם לא' כוויה
באמצעות סיגריה בוערת, או לכל הפחות עשה זאת ללא כוונה, לא הכניס את אקדח הגז אל
תוך אבר מינה של ק', ובניגוד לאמור בכתב האישום, לא הצמיד סכין לגופו של ד"מ.
לעניין גרימת הכוויה באמצעות הסיגריה
הבוערת, האמין בית המשפט המחוזי לעדותה של א', כי המערער 2 גרם לה לכוויה באמצעות הסיגריה הבוערת עת ביצע בה את מעשה האינוס, ומקובלת עלינו טענת באת-כוח המדינה
כי בעצם החזקת סיגריה בוערת במהלך ביצוע האונס, יש כדי ללמד על כך שהמערער 2 היה
ער לאפשרות של גרימת הכוויה, ובכך די כדי להרשיעו בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות.
אין מקום לקבל את יתר טענות בא-כוח המערער 2 לעניין האישום הרביעי. הכרעות בית
המשפט המחוזי בעניינים הנטענים מבוססות היטב על עדויות קרבנות מעשיהם של המערערים,
אשר בית המשפט נתן בהם אמון מלא, ואין מקום להתערב בהכרעותיו.
(2) ביחס לחלקה של הכרעת הדין המתייחסת
לאישום התשיעי בכתב האישום טוען בא כוח המערער 2, כי עדויותיהן של הנוכחות במכון
רוויות סתירות בכל הנוגע לזהות האדם שקרע את חזיותיהן של אל' וא', וסתירות אלו
יוצרות ספק סביר לעניין הרשעתו בעבירה זו. באת כוח המדינה טוענת בתגובה, כי אין
נפקא מינה מי מבין המערערים קרע את החזיות, שכן המערער 2 הורשע אם כמבצע בפועל ואם
כמבצע בצוותא. בנוסף טענה באת כוח המדינה, כי המערער 2 הודה בכך שתפקידו היה
להפשיט את הבנות במכוני הליווי שנשדדו על ידי המערערים, וכי כבר בכך די להרשיעו
בעבירה של מעשה מגונה. אף טענה זו אין לקבל. ביצוע המעשה עצמו אינו שנוי במחלוקת.
הן ע"ש והן או' ואל' העידו על עצם קריעת החזיות. עם זאת, לאחר שנשאלה או'
בחקירתה "מי הבחור שקרע את החזיות לבנות" ענתה, לאחר השתהות ארוכה:
"אולי הזיכרון שלי לא טוב, אבל איך שאני יכולה להיזכר עכשיו, אז אני יכולה
להצביע על הבחור שנמצא בצד ימין (המערער 2)". בחקירתה של אל', אמרה בתחילה
כי "הבחור עם הקוקו" קרע את חזייתה, ובחור זה, על פי דבריה, הוא המערער
1, אך בהמשך החקירה אומרת אל' כי מבצע המעשה היה המערער 2, ואף מוסיפה שלא ראתה
היטב את המתרחש בדירה באור העמום ששרר במקום. בעקבות ספקות אלו בעדויותיהן של או'
ואל' קבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, כי לא ניתן לקבוע אם קריעת החזיות לאל'
וא', בגינן הורשע המערער 2 בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, בוצעה על ידי
המערער 1 או המערער 2. אך עם זאת נקבע, כי אין חשיבות לקביעה מי ביצע בפועל את
המעשים המגונים, שכן ככל שאחד מן המערערים 1 או 2 ביצע את המעשה המגונה, נחשב השני
כמבצע בצוותא.
"מקום שעבירה שנאשם נותן עליה את הדין הייתה חלק מהקשר הפלילי
והתכנון המקורי, חבים עליה כל השותפים, גם אלה שלא ביצעו אותה ממש, מכוח סעיף 29
לחוק העונשין. דין דומה חל על עבירה שמבצע אחד השותפים, ואשר לא הייתה חלק מהקשר
הפלילי, אך השותפים היו מודעים לאפשרות עשייתה." (ע"פ 3601/01 זגורי נ'
מ"י,
פ"ד נו(4) 401, 425. כן ראו ע"פ 5022/01 מ"י נ'
אטיאס,
פ"ד נו(1) 856, 863; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 322).
(3) המערערים 1 ו- 2 פעלו כיחידה מאורגנת
ומתוכננת לביצוע השוד במכון הליווי, ומשביצע אחד מהם את המעשה המגונה, ואך ששה
ימים קודם לכן ביצעו המערערים את עבירות המין נשואות האישום הרביעי, היו המערערים 1
ו- 2 מודעים היטב לאפשרות של התפתחות השוד המתוכנן גם לביצוען של עבירות מין,
ומשכך, משביצע אחד מהם את המעשה המגונה, חב גם האחר בעבירה.
(4) גם אם ייתכנו תהיות בשאלה מי מישש את
חזן של המתלוננות, דבר שאליו אף נדרש בית המשפט המחוזי, לדידי אין מקום לקבל את הטענה
כאילו הדרישה כי הבנות יתפשטו לא באה לשם ביזוי מיני. ברי לדעתי כי ציווי על נשים
להתפשט עירומות הוא מעשה הנעשה לשם ביזוי מיני (סעיף 348(ו) לחוק העונשין בצירוף
נסיבות המנויות בסעיף 345 שעליהן עמד בית המשפט המחוזי). היסוד העובדתי מקוים
בדרישת ההתפשטות. באשר ליסוד הנפשי, היתה המטרה מבחינת המערער 2 סיפוק יצר מיני,
כדברי בית משפט זה בע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל,
פ"ד נה(2) 496, 503 (מפי השופטת פרוקצ'יה) "...מכוח הלכת הצפיות יש
לייחס למערער מודעות בדרגת הסתברות הקרובה לוודאי לכך כי מעשיו יביאו עמם לביזויה
המיני של המתלוננת. מודעות זו בנסיבות הענין שקולה כקיום מטרה בלבו להשיג את
התכלית האסורה, ואפילו אם בפועל לא חפץ בכך". כך גם בענייננו: לדעתי, גם אם
לא בא המערער 2 לספק את יצריו המיניים, ביזוי מיני היה גם היה.
(5) המערער 2 הודה באחריותו להפשטת
הבנות, ואף עולים הדברים מתוך העדויות (עדות ע"י עמ' 277, 12; עדות אל' עמ'
18-11, 370). בהכרעת הדין (עמ' 103-102) קובע בית המשפט כי "אינני מאמין לו
שזו היתה מטרתו היחידה, ולדעתי הוא דרש מהן להתפשט גם כדי לברר אם אינן מסתירות
כספים על גופן, וגם כדי לספק את יצריו המיניים ולבזות את הבנות".
(6) אין מקום להתערבות בקביעה זו; אך
התוצאה – בקשר לביזוי מיני – לא היתה משתנה אף אילו קיבלנו את הטענה, כי מטרתו
העיקרית של המערער 2 היתה חיפוש אחר כסף שאולי מוצנע בגופן של המתלוננות (ראו גם
ע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל, פ"ד
לט(1) 449 ודעת הרוב שם (השופטים גולדברג ובך)). להבדיל מגירוי או סיפוק מיני,
מטרות אחרות המנויות בסעיף 348 (ו), אשר ממקדות עצמן בעושה העבירה, במוחו וביצריו,
ביזוי מיני מכוון עצמו אל קרבן העבירה, וכאן הולמת הלכת הצפיות באופן ברור את
ענייננו. לעניין ביזוי מיני, ראו סיפורה של ושתי המלכה שעליה מספר המקרא במגילת אסתר (א', י"א) כי המלך אחשורוש ציוה להביאה בכתר מלכות
"להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא". חכמים פירשו את
הציווי כדרישה להגיע למקום המשתה כשהיא ערומה (ראו בבלי מגילה י"ב ב', פרקי דר' אליעזר
מ"ח, ויקרא רבה אסתר
י"ב) והיא סירבה לכך: "ותמאן המלכה ושתי" (אסתר א', י"ב) וחכמים פירשו את מאונה בטעמים שונים. מדרש
ספרי דאגדתא – מדרש אבא גוריון א' מפרש את המלים "להביא את ושתי המלכה בכתר
מלכות" - "אמר ר' אבא, שלא יהיה עליה כלום אלא הכתר וערומה, ר' שמעון בר נחמני בשם ר' יונתן אמר, אין הרשעים נדונים בגיהנם אלא ערומים, שנאמר, ה' בעיר צלמם תבזה" (תהלים ע"ג, כ' - ההדגשה
הוספה – א"ר). הנה מתפרש עירום (כפוי) כביזוי צלמו של אנוש.
(7) ביחס לחלקה של
הכרעת הדין המתייחסת לאישום האחד עשר בכתב האישום, טוען בא כוח המערער 2 כי עדותה
של מ"ר, היא הפקידה שעבדה במכון הליווי, אינה יכולה לבסס את
הרשעתו של המערער 2 בעבירת מעשה מגונה בנסיבות אינוס, שכן על פי עדותה, מ"ר
היא קצרת ראיה ולא יכלה לזהות, כך נטען, שהמערער 2 הוא זה שביצע את המעשה המגונה.
עוד נטען שעל פי עדותה היתה מ"ר מבולבלת ומנותקת בעת הארוע, כי עדותה לפיה
המערער 2 נגע באבר מינה סותרת את הודעתה במשטרה, וכי באופן תמוה, כך נטען, לא
הזעיקה מ"ר עזרה על אף שבמקום היו לקוחות של מכון הליווי. גם טענה זו, אשר
רובה ככולה מערערת על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אין מקום לקבל. בית
המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של מ"ר, ועל כן אין מקום להתערבות בממצאיו
בשבתנו כערכאת ערעור. לעניין קוצר ראייתה של מ"ר יצוין, שבית המשפט המחוזי
התרשם כי מ"ר יכולה לזהות אנשים ממרחק קצר, ובזכרנו כי המעשה המגונה שנעשה בה
נעשה במרחק קצר ביותר ממנה, לא היה בקוצר ראייתה כדי למנוע ממנה לזהות את המערער 2
כמבצע המעשה המגונה. בהקשר זה מסכים אני עם טענת באת כוח המדינה לפיה קשיי העדים
בזיהוי מבצעי העבירות השונות לאורך המשפט, נבעו בעיקרם מן הדמיון בין המערער 1
למערער 2, ומכיוון שהמערער 1 לא היה שותף בשוד נשוא האישום האחד עשר, פוחת מאד
החשש שמ"ר טעתה בזיהוי, בחשבה אדם אחר למערער 2.
הערעור לעניין העונש
ו. (1) לעניין גזר הדין טען בא כוח המערער 1,
כי המערער 1 ניהל אורח חיים נורמטיבי עד לביצוע העבירות נשואות כתב האישום, ומעברו
מהכפר בו חי בחברה כפרית מסורתית סגורה, אל "העיר הגדולה", גרם לו
להיחשף לאורח חיים לא מוכר, ובין היתר לשימוש בסמים. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא
נתן די משקל לעובדה שכל העבירות בוצעו בתוך זמן קצר של כעשרה ימים, ולעובדה
שהמערער 1 הודה בשלב מוקדם של המשפט בכל עבירות השוד שיוחסו לו, ואף סייע למשטרה
בקידום החקירה. כן לא ניתן – כנטען - משקל די הצורך לכך שמערער הגן על ד"מ
ועל ל' מפני המערער 2 במעשים נשואי האישום הרביעי, כפי שנקבע בהכרעת הדין. עוד
נטען כי העונש שהוטל על המערער 1 חורג מכל נורמת ענישה מוכרת בעבירות ממין זה, וכי
גם בעונש פחות ניתן להעביר מסר ראוי של הרתעה.
(2) בא כוחו של המערער 2 הדגיש את היות
שולחו אדם צעיר ללא עבר פלילי, אשר לטענתו חי במצוקה כלכלית קשה בבית לחם והצליח
בלימודיו, אך עקב הקשיים הכלכליים נאלץ לעבוד בישראל בזהות אחרת. עוד נטען כי
המערער 2 נגרר למעשים בגינם הורשע בהשפעתו של המערער 1, אשר לטענתו שיכנע אותו
להתחיל ולצרוך סמים ולבצע את המעשים האמורים. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא
העניק משקל הולם לעובדה שהמעשים בוצעו בתוך תקופת זמן קצרה ביותר, וכן לכך
שהמעשים, כנטען, בוצעו באופן ספונטני וללא תכנון מראש. כן נטען כי ראוי ליתן יתר
משקל לחרטת המערער 2 ולצורך לאפשר לו לשקם את חייו, ולהשתחרר מן המאסר בגיל בו
יוכל לפתוח בחיים חדשים.
(3) עיקר טענותיו של בא כוח המערער 3
הופנה לעניין ההבדל הנטען בינו לבין יתר המערערים, קרי, כי חלקו של מערער זה
בעבירות החמורות בגינן הורשעו המערערים, קטן באופן ניכר מחלקם של הללו; אף על פי
כן בחר בית המשפט המחוזי להטיל על המערער 3 בגין העבירות החמורות עונש של עשרים
שנות מאסר, הזהה לעונש שהוטל על יתר המערערים. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי לא
נתן משקל די הצורך לאפשרות שיקומו של המערער 3 כפי שעולה מתסקיר המבחן שניתן בבית
המשפט המחוזי, ועוד נטען, כי תסקיר נוסף שהוגש בעניינו מעלה שהמערער 3 נגמל מסמים
ועלה על דרך השיקום.
(4) באת כוח המדינה סמכה את ידיה על גזר
דינו של בית המשפט המחוזי, וטענה כי בנסיבות העניין העונש שהוטל על כל המערערים
הוא ראוי ביחס למעשים שביצעו, וכי בית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי בין שיקולי
הענישה השונים.
(5) המעשים שבוצעו על ידי המערערים קשים
ואכזריים. המערערים ביצעו סדרה ארוכה וקשה של מעשי שוד, בהם הפעילו אלימות קשה
כנגד קרבנותיהם וביצעו עבירות מין קשות ומחרידות, מהן ביחיד, ומהן, חמור מכך,
בקבוצה. דין הוא שמבצעי מעשים אלו ייענשו בחומרה, למען יראו וייראו כל המעלים על
דעתם לבצע מעשים דומים. דברים אלו אמורים בעיקר כנגד עבירות המין הקבוצתיות שבוצעו
על ידי המערערים, שבגינן יש להחמיר ביתר שאת (ראו: ע"פ 7503/02 בוגצקי נ' מ"י, פ"ד נז(4) 652; ע"פ 5673/04
מזרחי נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 8480/01 מוחמד נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מ"י (לא פורסם)), וכל שכן כאשר קרבנותיהן
של המערערים היו נשים משולי החברה, חסרות ישע ומגן, הראויות להגנה המיוחדת של בית
המשפט. בית המשפט המחוזי נתן ליבו לכך, שקל ואיזן בין גורמי הענישה השונים והכריע
את הכף לחומרה. בנסיבות העניין הקשות, משקף גזר דינו מדיניות ענישה ראויה בכגון
אלה.
(6) בא כוח המערער 1 הוסיף וטען כי
בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא היה המערער 1 מנהיגם של המערערים, אלא שותף
שווה במעשים, ועל כן מן הראוי היה להטיל על כל המערערים עונש שווה, כזה שהוטל על
המערער 3. טענה זו אין בידי לקבל. מהמעשים המפורטים בהכרעת הדין ומהעדויות, עולה
בברור כי המערער 1 הנהיג את החבורה, וחלקו במעשים בהם הורשעו גדול משל חבריו. כך,
לשם הדוגמה בלבד, כפי שתואר בהכרעת הדין לעניין האישום הרביעי, המערער 1 הוא זה
שביצע בפועל את האונס האכזרי בק', והוא זה שביצע את האונס באל', על פי הנקבע
לעניין האישום התשיעי. המערער 1 היה הקשה והאכזר מכל המערערים, ובדין החמיר בית
המשפט המחוזי בעונשו ביחס ליתר המערערים. הגנתו של המערער 1 כאמור על ד"מ ועל
ל' מפני המערער 2, בעניין האישום הרביעי, נזקפה על ידי בית המשפט המחוזי לטובת
המערער 1, ומכל מקום, משקלה בנקודה זו קטן נוכח מעשיו הקשים, ואין בה כדי להשפיע
באופן משמעותי על עונשו.
כאמור, לא נוכל לקבל את טענת בא כוח
המערער 2 כי מטרת הפשטתן של הבנות היתה למטרת חיפוש כסף ולא למטרות מיניות. דומה
כי בהקשר זה, לעניין גזר הדין, נטענה טענה זו על מנת להפחית מחומרת המעשים שבוצעו
בידי המערער 2, כחלק משיקולי הענישה, אך אין לקבלה. כאמור לעיל לעניין הערעור על
הכרעת הדין, דחה בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו את הטענה בדבר כוונת המערער 2
להפשיט את הבנות רק על מנת לחפש עליהן כסף וקבע "אינני מאמין שזו היתה מטרתו
היחידה, ולדעתי הוא דרש מהן להתפשט גם כדי לברר אם אינן מסתירות כספים על גופן,
וגם כדי לספק את יצריו המיניים ולבזות את הבנות". הדברים מדברים בעדם, ואף
כאן אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי.
(7) באי כוח כל המערערים טענו כי העונש
שהוטל על המערערים אינו עומד ביחס ראוי לעונש שהוטל על אליס – 7 שנות מאסר בפועל
ושנת מאסר על תנאי – וזאת אף בהתחשב בעסקת הטיעון שכרת אליס עם התביעה ובחלקו הקטן
יותר בפרשה.
לעניין טענה זו יש להסכים ביסודה, בכל
הכבוד, עם עמדתו של בית המשפט המחוזי כפי שנקבעה בגזר הדין. עניינו של אליס נבדל
מעניינם של יתר המערערים: העבירות בהן הורשע – קשירת קשר לביצוע פשע, ארבע עבירות
של שוד בנסיבות מחמירות, שלושה אישומים של כליאת שווא ועבירה של הונאה בכרטיס חיוב
- עם כל חומרתן, וחמורות הן, מועטות ופחותות בעוצמתן מהעבירות בהן הורשעו יתר
המערערים; חלקו של אליס במעשים עצמם, קטן משמעותית מחלקם של יתר המערערים; אליס
בחר לכרות הסדר טיעון עם התביעה, ובכך ייתר את המשך ההליכים המשפטיים בעניינו. וגם
נשכר מכך שלעת ההיא לא נפרשה כל פרשת המעשים לפני בית המשפט שהוא שיקול אצל
הכורתים הסדרי טיעון. מן המקובץ נלמד כי היחס בין העונש שהוטל על אליס לבין העונש
שהוטל על יתר המערערים, הוא יחס סביר אם גם בנסיבות אחרות אולי היה עונשו חמור
יותר; ראו גם דברי בית משפט זה בסיפה לפסק דינו בע"פ 1336/03 אליס נ' מ"י (טרם פורסם), כי "יהיו גם מי
שיאמרו כי העונש, עונש קל הוא ביחס למה שראוי היה להטיל על המערער" ואיננו
קובעים כאן מסמרות שכן עניינו אינו לפנינו.
עוד לעניין ההפרש בין העונש שנגזר על
אליס לבין העונש שנגזר על המערער 3, נטען על ידי בא כוח המערער 3 כי לא היה מקום
להבדיל בין שניהם על רקע העובדה שאליס בחר שלא לנהל פרשת הוכחות, ובכך, כדברי בית
המשפט המחוזי "קנה את עולמו". נטען כי הסיבה בגינה בחר המערער 3 לנהל את
פרשת ההוכחות בעניינו נבעה מרצונו לפרוש בפני המשפט את חלקו האמיתי בפרשה, ואלמלא
נוהלה פרשת ההוכחות על ידיו, כך נטען, לא היתה לבית המשפט האפשרות להיחשף לכך.
טענה זו אין לקבל. המערער 3 ניהל את
הגנתו בפני בית המשפט המחוזי לפי שיקולו וזכותו, ובית המשפט גזר את דינו על פי כל
העובדות והטענות. אין פגם – כמובן - ברצונו של המערער 3 לנהל את פרשת ההוכחות,
אולם משנכזבה תוחלתו והורשע כפי שהורשע, לא יוכל לצפות להקלה בעונש שזכאי לה נאשם
אשר בחר לחסוך מזמנו של בית המשפט ולערוך הסדר טיעון בפתיחת המשפט. יתר על כן,
בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי כי העונש הקל ביחס שנגזר על אליס נובע במידה רבה
מן העובדה שעת נגזר דינו, לא נפרשה בפני בית המשפט - כאמור - כל המסכת העובדתית
הקשה. משבחר המערער 3 בדרך בה בחר, אין לו בנסיבות להלין אלא על עצמו.
(8) בא כוח המערער 3 טען עוד כי בית
המשפט המחוזי צריך היה להטיל את שתי שנות המאסר הנוספות שהוטלו על המערער 3 בחופף
לעשרים שנות המאסר שהוטלו עליו בגין העבירות החמורות. שתי שנות המאסר הנוספות
שהוטלו על המערער 3, כך נטען, הוטלו בגין עבירות הנלוות לעבירות העיקריות, ועל כן
לא היה מקום להטילן במצטבר, ואף, כנטען, מבלי לנמק מדוע הוטלו כך.
בתגובה, טענה באת כוח המדינה כי הטלת עונשי
המאסר במצטבר, מתחייבת מחומרת העבירות והמעשים שבוצעו על ידי המערערים, בהתחשב
במכלול מעשיהם.
(9) סעיף 45 (א) לחוק קובע כי
"מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט
שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה
ביותר". הוראה זו קובעת כלל, לפיו אם הוטלו על נאשם מספר עונשי מאסר במשפט
אחד, ישא הנאשם בארוך מביניהם, אלא אם כן - וזהו החריג לכלל - קבע בית המשפט אחרת
(ראו, גם לעניין פרשנות סעיף 45(א) הנ"ל, עניין חכמי, בעמ' 417; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מ"י, פ"ד נז(3) 562, 568 (השופט,
כתארו אז, חשין)). ברירה זו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, ובהחלטתו מביא בית
המשפט בחשבון שיקולים אחדים; שיקול אחד נוגע לשאלה, האם במסגרת המסכת העובדתית
בגינה הורשע הנאשם, בוצעו העבירות שעליהן הוטלו עונשי המאסר בנפרד זו מזו, או כחלק
מהשתלשלות אירועים אחת (ראו: ע"פ 3503/01 תפאל נ' מ"י, פ"ד נח(1) 865, 872 (עניין תפאל) (הנשיא ברק)); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מ"י, פ"ד נז(2) 273, 287 (השופטת
פרוקצ'יה); ע"פ 4577/98 דיין נ' מ"י,
פ"ד נה(2) 405, 422 (עניין דיין)
(השופט לוי)) אם נעברו העבירות בנפרד, יהיה בכך כדי להוות שיקול לטובת הטלת
העונשים במצטבר, ואם יימצא כי המעשים נעשו כחלק מהשתלשלות אירועים אחת, יהיה בכך
כדי להוות שיקול לטובת הטלתם של העונשים בחופף. יוזכר, כי בהידרשנו להרשעת
המערערים הן בעבירות השוד והן בעבירות כליאת השווא, ציינו כי גם אם אין בקשר בין
מעשי העבירה השונים כדי לגרום להרשעת הנאשם בעבירה החמורה בלבד מבין העבירות,
עשויה להיות לכך השפעה לעניין העונש.
שיקול נוסף שבית המשפט יביא בחשבון הוא
נסיבות ביצוע העבירות.
"עבירות שבוצעו בנסיבות
קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה, - אלה
עשויות - באשר הן - להצדיק ענישה מצטברת של מי שהורשע בדינו. והכל כמובן בנסיבותיו
של כל מקרה ומקרה" (עניין קוזירוב, בעמ' 571; כן ראו עניין תפאל, שם; ע"פ 7382/02 שארף נ'
מ"י
(לא פורסם)).
לשיקולים מנחים אלה יכול שיצטרפו שיקולים
נוספים בהתאם לנסיבות כל מקרה (עניין תפאל, בעמ'
873).
(10)(א) בענייננו, הוטל על כל
המערערים עונש של עשרים שנות מאסר בגין העבירות החמורות במיוחד שעברו – עבירות
שוד, אינוס ומעשה סדום, כולן בנסיבות מחמירות. במצטבר להן, הוטלו על המערערים שנות
מאסר נוספות בגין עבירות אחרות שעברו. חומרת מעשיהם של המערערים בעבירות השוד וכן בעבירות
המין זועקת מתוכם ועולה מן האופן שבו נעשו, והיא מהווה שיקול לטובת הטלתם של
העונשים במצטבר. כנגד שיקול זה ניצבת לכאורה העובדה, כי חלק ניכר מן העבירות
הנוספות, שחומרתן כשלעצמן אינה מעטה, נעברו כחלק מהשתלשלות האירועים בגינם הורשעו
המערערים בעבירות החמורות. כאלה הן עבירות כליאת השווא, החזקת נשק שלא כדין, קבלת
נשק שלא כדין, הונאה בכרטיס חיוב ותקיפה בנסיבות מחמירות (בזו האחרונה הורשע
המערער 2 בלבד). עם זאת, דומה כי בהציגנו כך את הדברים, אין אנו פורסים את מלוא
התמונה. נדמה כי בית המשפט הטיל עונש כולל על כל העבירות שבוצעו על ידי הנאשמים,
ובחר לגלם את ההבדלים בין חומרת מעשיהם של הנאשמים, בענישה על העבירות הנוספות.
מנימוקי בית המשפט עולה, כי ההבדלים בין העונשים שהוטלו על המערערים בגין העבירות
הנוספות, אינם נובעים מחומרת העבירות הנוספות שנעברו או מכמותן, אלא בעיקר מדירוג
חומרתו של ייחוס ההתנהגות הפלילית הכוללת, שבבסיסו העבירות האמורות, כפי חלקו של
כל אחד מן המערערים. כך למשל, העבירות הנוספות שעבר המערער 2 רבות וחמורות מאלו של
המערער 1, ואף על פי כן, עונשו של המערער 1 בגינן חמור יותר באופן ניכר. על מנת
להעניש את המערערים איש כחומרת מעשיו, יכול היה בית המשפט, באותה מידה, לקבוע כי
עונשם של המערערים בגין העבירות הנוספות יוטל בחופף לעבירות החמורות, אך לקבוע את
העבירות החמורות עצמן, עבירות השוד ועבירות המין החמורות, במצטבר זה לזה באופן מלא
או חלקי, כך שבסופו של יום היה מוטל על המערערים עונש זהה לעונש שהטיל עליהם בית
המשפט המחוזי. במקרה כזה קשה היה לטעון כי יש להטיל את העונשים על העבירות החמורות
בחופף זה לזה, בשל חומרתן, ובשל כך - למשל - שעבירות המין נעברו אמנם במהלך עבירות
השוד, אך לא כחלק ממהלכן, ואף לא באופן שעבירה אחת הובילה אל האחרת (ראו בדומה,
לעניין האבחנה בין הנדון בעניין קוזירוב,
לנדון בעניין דיין – בעניין קוזירוב, עמ' 573). כך או כך, אין דופי בגישתו של בית המשפט
המחוזי. אדרבה, אילו קבע כי יש לחפוף בין העונשים שהוטלו על העבירות החמורות לבין
העונשים שהוטלו על העבירות הנוספות, היה מושווה עונשם של המערערים כולם, מבלי
להתחשב בחלקם במכלול המעשים ובחומרתם. משבחר בית המשפט להטיל עונש נפרד בגין
העבירות החמורות ועונש נפרד בגין העבירות הנוספות, בדין עשה שקבע את עונשיהם של
העבירות הנוספות במצטבר לעבירות החמורות. ואף אם ניתן היה לנהוג בגישה שונה בעריכת
השקלול בין העבירות החמורות לנוספות - התוצאה בהקשר דנא נכונה בעינינו.
(ב) ציינו בראשית הדברים כי לפנינו
"תפוז מכני" נוסח ישראל; "התפוז המכני" "A Clockwork Orange" (ספרו של אנתוני ברג'ס מ-1962 שהיה
לסרט ידוע ב-1971, המתאר חבורת מתבגרים המבלים ימיהם בביצוע מעשי אונס והתעללות
ולמעלה מזה אף רצח, מתוך הנאה סדיסטית). אין מקרה ועניין זהים זה לזה, אך לא
יכולתי שלא להיזכר ולחוש בדמיון: עבירות אלימות בחבורה, הטלת חיתתם של עבריינים על
אוכלוסיות חלשות (בענייננו - בנשים המצויות בשולי החברה הנורמטיבית).
(ג) קרבנות העבירה ראויים להגנה. לכך כבר
ניתנה הדעת על ידי המחוקק ובתי המשפט; אין חולק, גם לא באי כוח המערערים עצמם, על
השפלות הקשה שנתגלתה בתיק כלפי הקרבנות; בית המשפט צריך להיות להן לפה ולאב. יידעו
הזוממים עבירות מעין אלה כי יד המשפט תרדפם ותשיגם.
(11) ואולם, משנידונו המערערים לתקופות
מאסר ארוכות, שאינן – כמו עבירותיהם עצמן – משיגרת היומיום של בתי המשפט, ועם
שסבורים אנו בהחלט כי אלה סדרי הגודל הראויים ביסודם לחומרת מעלליהם, מצאנו בכל
זאת מקום להקל עמם מעט. זאת, הן נוכח זיכויו של מערער 1 מאחת העבירות, הן נוכח
העדר הרשעות קודמות בעברם של המערערים (אף כי מערער 2 היה שוהה בלתי חוקי והשתמש
בזהות שאינה שלו), והן נוכח התקופה הקצרה שבה נעברו העבירות, הנוטעת תקוה שלא
יוסיפו לפשוע. יהא בכך כדי לפתוח להם, בגילם הצעיר, פתח לשיקום בעתיד, לאחר שתיתם
תקופת מאסרם. המערערים כולם מצויים בשנות העשרים לחייהם – המערער 1 הוא יליד 1976;
המערער 2 – יליד 1977, והמערער 3 יליד 1981. הם ישהו בכלא את מיטב שנותיהם, וכך
ראוי; אך אורכן של תקופות המאסר שנגזרו, איפשר לנו להחליט כדלקמן:
עונשו של המערער 1 יועמד על עשרים וחמש
שנות מאסר, תחת עשרים ושמונה שנות המאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. עונשו
נותר חמור משל יתר המערערים בשל היותו מנהיגם ובשל חומרת עבירותיו ביחס ליתר
המערערים. בקביעת עונשו נתנו משקל מה לזיכויו מעבירת החבלה החמורה, אף כי לא משקל
רב, בהתחשב במכלול מעשיו.
עונשו של המערער 2 יועמד על עשרים ושתיים
שנות מאסר, תחת עשרים וחמש שנות המאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי.
עונשו של המערער 3 יועמד על תשע עשרה
שנות מאסר, תחת עשרים ושתיים שנות המאסר אשר נגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. יצוין
כי בקביעת עונשו של המערער 3 התחשבנו בחלקו הקטן יותר מחלקם של חבריו במעשים
האמורים. עוד לעניינו של מערער זה נתנו משקל מסוים לעובדת היגמלותו מסמים לאורך
זמן ניכר, על פי שני תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו, דבר המצביע על סיכויים לשיקומו;
זאת, גם אם ככלל, אין תסקירי המבחן מצביעים על הבנה אמיתית מצדו לחומרת מעשיו.
ז. סוף דבר: אין בידינו להעתר לערעורים בענין
הכרעת הדין, למעט זיכויו של מערער 1 מעבירת גרימת החבלה בנסיבות מחמירות על פי
סעיפים 333 ו-339. באשר לגזר הדין, מתקבלים הערעורים חלקית כמתואר לעיל.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין.
ניתן היום, ו' בתמוז תשס"ה
(13.7.05).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04037280_T08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il