בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3727/99
ערעור שכנגד
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת: אוניברסיטת בן גוריון בנגב
נגד
המשיבים: 1.
עו"ד דן בן בסט
2.
דליה צ'רניצקי
3. אוריאל צבילינגר
4. יוסף צבילינגר
5. דניאל צבילינגר
6. זהבה אילוז
7. רות שרעבי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 22.4.99 בת"ע 2085/97
(בש"א
3421/97) שניתן על ידי כבוד השופטת
ע'
סלומון-צ'רניאק
תאריך
הישיבה: ו' תשרי תשס"ב (23.9.2001)
בשם
המערערת: עו"ד ברוך כצמן
בשם
המשיבים 1, 7: עו"ד לוי
בשם
המשיבה 2: עו"ד וינרוט
בשם
המשיבים 3, 4: עו"ד יגאל ארנון
בשם
המשיב 5: עו"ד יעקב גרינוולד
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. קרולה (לולה) בר-אבנר (להלן: המנוחה) נפטרה
ביום 4.3.97, בהיותה בת 87 שנים. היא השאירה אחריה צוואה מיום 9.1.94, על פיה
הורישה את נכסיה בישראל - הנאמד בכשני מיליון דולר - למשיבים 2-7.
בצוואה נקבע כי הנכסים, למעט התכשיטים וכלי
הכסף, יחולק בחלקים שווים בין המשיבים 2-5, שהם אחייניה של המנוחה. את התכשיטים
וכלי הכסף ציוותה המנוחה למשיבה 2. נוסף לכך הורתה המנוחה לשלם למשיבות 6-7, לפני
החלוקה המתוארת לעיל, סכום של 20,000 דולר לכל אחת. המשיב 1 ז"ל, שנפטר
בינתיים, מונה, על פי הוראתה של המנוחה, מנהל עזבונה.
המערערת - אוניברסיטת בן-גוריון (להלן:
האוניברסיטה) - הגישה לבית המשפט קמא בקשה למתן הוראות במסגרת תיק עזבון 2085/97,
שבגדרה ביקשה מבית המשפט שיורה למשיב 1 ז"ל שלא לחלק את עזבון המנוחה לנהנים
על פי הצוואה, בטרם יועבר לאוניברסיטה מתוך העזבון סכום של 950,000 דולר.
האוניברסיטה הסתמכה בבקשתה בעיקר על מכתב המנוחה (להלן: המכתב), הנושא את התאריך
8.4.96, לנשיא האוניברסיטה פרופ' אבישי ברוורמן. נוסח המכתב הוא כדלקמן:
“Dear Avishai,
Enclosed please find the cheque by the Ebner family
foundation of 50,000$. As I promised you, I will give the university, each
year, 50,000$ for scholarships.
In the event of my passing away, I instructed the executors
of my last will to transfer to the Ben-Gurion university, in one payment, the
remaining sum up to 1$ million.
I am very happy to be able to make my modest contribution
to the Ben-Gurion University, which, under your leadership, is developing so
magnificently.
With my best regards, as ever -
Lola.”
פרופ' ברוורמן כתב בתצהירו כי המנוחה הבטיחה
לתרום לאוניברסיטה סך של מיליון דולר לאחר ביקורה באוניברסיטה בינואר 1995, לצורך
הקמת קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים, וכי המכתב מבטא את התחייבותה זו. המנוחה נפטרה
בטרם העבירה את התשלום השנתי השני של 50,000$ לאוניברסיטה, ובלא שהורתה כאמור
במכתב למנהל עזבונה. האוניברסיטה טענה לפני בית המשפט קמא כי הבטחתה של המנוחה
מחייבת את עזבונה ויש לקיימה (בניכוי התשלום של 50,000 דולר שכבר שולם) בטרם תחולק
יתרת העזבון ליורשים.
המשיבים טענו כי אין מדובר בהתחייבות אישית של
המנוחה, אלא בהתחייבות של גוף בשם "קרן משפחת אבנר" (The Ebner Family Foundation), שלפי הטענה באמצעותו נהגו בני משפחת אבנר,
כולל המנוחה, לתרום לגופים שונים. עוד טענו המשיבים כי אף אם מדובר בהתחייבות
אישית של המנוחה, יש להפריד את תוכן המכתב לשתי התחייבויות שונות, כאשר ההתחייבות
לשלם את יתרת הסכום עד מיליון דולר לאחר מותה של המנוחה היא התחייבות מחמת מיתה (donatio mortis causa), הבטלה על פי סעיף 8(ב) לחוק הירושה,
תשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה).
בעלי הדין הסכימו ביניהם כי בית המשפט יפרש את
המכתב, בלא שבעלי הדין יביאו עדים או יחקרו המצהירים על תצהיריהם שהוגשו לבית
המשפט. המדובר בתצהירו של פרופ' ברוורמן, שצורף לבקשת האוניברסיטה, ובתצהיריהם של
המשיב 1 ז"ל, המשיבה 2 והמשיב 4, שצורפו לתגובות המשיבים. נוסף לכך סוכם כי
אין לראות בהעדר חקירה שכנגד הסכמה לאמור בתצהירים או לקבלת ראיות שאינן קבילות.
2. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק)
קבע כי הראיה היחידה ממנה ניתן ללמוד על כוונת המנוחה היא המכתב, וכי הפירוש
המילולי לטקסט הוא נהיר וברור: עניין לנו בסכום, שהמנוחה חפצה להעביר למבקשת לאחר
מותה ובצוואה. לפיכך מדובר במתנה מחמת מיתה, שחל עליה סעיף 8(ב) לחוק הירושה, והרי
היא בטלה. בית המשפט נמנע מפסיקת הוצאות "לכבודה של המנוחה והמבקשת
(האוניברסיטה)". להשלמת התמונה יש לציין כי על פי הוראת בית המשפט קמא קיבלו
לידיהן המשיבות 6-7 את המגיע להן על פי הצוואה, ולפיכך הן משיבות פורמליות לערעור
זה; כי המשיבה 2 קיבלה לידיה את התכשיטים וכלי הכסף, כפי שנקבע בצוואה; וכי יתרת
העזבון, מעבר לסכום השנוי במחלוקת של 950,000 דולר, חולקה למשיבים 2-5.
לפנינו ערעורה של האוניברסיטה על פסק דינו של
בית המשפט קמא, ומנגד משיגה המשיבה 2 בערעור שכנגד על החלטתה של השופטת קמא שלא
לפסוק לזכותה הוצאות.
3. בשיטות המשפט השונות - וגם בישראל - מקובל
להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים: מתנה בין החיים (donatio inter
vivos) ומתנה מחמת מיתה (donatio mortis causa).
הסוג האחד מוסדר בחוק המתנה, תשכ"ח1968- (להלן: חוק המתנה), וענינו במתנה
אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו
בעתיד. הסוג האחר - מוסדר בחוק הירושה, וענינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר
מותו.
חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים,
בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר (סעיף 2 לחוק המתנה), ובין אם מדובר בהתחייבות
לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה). מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו
רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם
הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים
מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית
רגילה (ע"א 1516/99, תק-על 2001(2) 709, פיסקה 33).
לעומת זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי
של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, שנוסחו כדלהלן:
"8(ב)
מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם
נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."
בע"א 155/73 פ"ד כח(2), 673, 676
הסביר השופט קיסטר את הרעיון שבבסיס סעיף 8 לחוק הירושה:
"לא
קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה
יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים,
לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר
זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן
הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות
דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל
לשנותה כל-אימת שירצה."
המובאה האמורה איננה נותנת הסבר מלא להוראה
הגורפת הכלולה בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. לו היתה כוונת המחוקק בסעיף זה אך להבטיח
את אפשרות החזרה של נותן המתנה לא היה צריך לקבוע שההתחייבות חייבת להיעשות בצוואה
ושאחרת היא בטלה. במקום זאת יכול היה להסתפק בקביעה שנותן המתנה רשאי לחזור בו בכל
עת עד ליום מותו, אולם אם לא עשה כן - ההתחייבות שרירה וקיימת גם לאחר המוות.
פרופ' ראבילו במאמרו: על מתנות ויום המוות,
ספר זכרון לגד טדסקי, תשנ"ו1995-, 586-581 מביא כמה נימוקים עיקריים שלדעתו
עמדו בבסיס סעיף 8(ב) הנ"ל: שאיפת המחוקק כי מתנות מחמת מיתה יוענקו באמצעות
צוואה, כדי להבטיח את רצינותו של המקנה; גישת המשפט הצרפתי - שבו קיים כלל דומה -
על פיה יש לצמצם את מספר המתנות ולשמור את הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה; שמירת חופש
הצוואה; והיותה של זכות החזרה מנתינת המתנה מנוגדת לאופיה החוזי של המתנה. המחבר
מציין, בצדק לדעתי, כי נימוקים אלה אינם משכנעים ככל שהדבר נוגע לשיטת המשפט
הישראלית. זאת לאור העובדה שחוק המתנה מבטיח את רצינותו של המתחייב להקנות מתנה,
על ידי דרישה שההקנייה תהא מעוגנת במסמך כתוב (סעיף 5(א) לחוק המתנה); לא זו אף
זאת: על פי השיטה בישראל, כפי שכבר נאמר, מדובר בהתחייבות חוזית "חלשה"
יחסית והנותן רשאי במצבים רבים לחזור בו ממתן המתנה.
4. על אף הביקורת שלעיל, ראוי סעיף 8(ב) לחוק
הירושה גם ללמד עליו זכות. החשיבות העיקרית של הסעיף, היא בהיותו מונע את עקיפתם
של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על פי צוואה (וראה גם: ג' טדסקי,
שליחות לאחר המוות, עיוני משפט י' 257, 261, המזכיר את הרקע ההסטורי לחקיקת סעיף
8(ב) הנ"ל). אין להכחיש כי התחייבות להקניית מתנה במועד שלאחר מות המקנה
טומנת בחובה בעיות, כגון החשש שההתחייבות נעשתה כאשר המוות לנגד עיניו של המתחייב,
בהיותו במצב בו לא היה מסוגל לקבל החלטה שקולה; החשש שמצב מצוקה בו היה שרוי
המתחייב נוצל על ידי אחרים כדי לגזול ממנו את רכושו לאחר מותו; הקושי הראייתי לברר
באופן מדוייק לאחר מותו של המתחייב את כוונתו ואת הנסיבות שבהן ניתנה ההתחייבות.
ההסדרים שבחוק הירושה נועדו להתמודד, בין השאר, עם הבעיות האמורות. כך קבע המחוקק
כי ניתן לעשות צוואה רק בדרכים מסויימות, ולכל דרך נקבעו כללים מחייבים. אלמלא היה
קיים סעיף 8(ב) לחוק הירושה, היה נפתח בכך פתח רחב לעקיפת הכללים האמורים.
5. יהא הדבר אשר יהיה, אין ספק בדבר שנטיית הפרשן
היא לתת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה פרשנות מצמצמת. ואכן, הדעה השלטת בפסיקה ובספרות
היא כי יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה "על דרך הצימצום המירבי והקפדנות
החמורה" (ע"א 682/74 פ"ד כט(2) 762; ד"נ 39/80 פ"ד
לה(4), 197, פיסקה 3 לפסק דינו של השופט א' ברק; א' ידין, "מבט מורחב על
חשבון בנק משותף", הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) 572; מ' א' ראבילו
הנ"ל, עמ' 590). גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין
רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה
במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות
המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על
רקע ההלכה הפסוקה.
6. בענייננו קיים מסמך כתוב - המכתב - המעיד
באופן ברור על התחייבות של המנוחה לשלם לאוניברסיטה סך של 50,000$ כל שנה, עד
לסכום של 1,000,000$. אין ממש בנסיונם של המשיבים לחלק את המכתב לשתי התחייבויות
נפרדות. מסקנה זו עולה במובהק מהמלים "the remaining
sum up to 1$ million" - שכוונתן לסכום שישאר בזמן מותה של
המנוחה להשלמת סכום ההתחייבות הכולל, העומד על מיליון דולר. מסקנה זו עולה גם
מתצהירו של פרופ' ברוורמן, וממכתבו שנכתב למנוחה בתגובה למכתבה אליו, שבו הוא מודה
לה על החלטתה לתרום לאוניברסיטה סכום של מיליון דולר.
השאלה העומדת לעיוננו בערעור זה היא האם הבטחת
המנוחה היתה הבטחה בין החיים או הבטחה מחמת מיתה. סבור אני כי צודקת המערערת
בטענתה כי לו המנוחה לא היתה מוסיפה את הפסקה השניה במכתבה העוסק באפשרות שתמות
לפני תום מילוי התחייבותה, לא היתה מתעוררת שאלה כלל. במקרה כזה לא היה ספק שמדובר
בהתחייבות ברורה, לשלם לאוניברסיטה סכום של 50,000$ כל שנה, עד לסכום של מיליון
דולר, ובלא קשר למועד מותה של המנוחה. פרופ' ראבילו (מ' א' ראבילו, חוק המתנה,
תשכ"ח1968-, פירוש לחוקי החוזים, מהדורה שניה, תשנ"ז, עמ' 338) דן בשאלה
מה דינה של התחייבות לתת מתנה במועדים קבועים (למשל באחד בכל חודש, בכל יום הולדת
וכו'). לדעתו כל תשלום ששולם בפועל מהווה מתנה גמורה, שאין הנותן רשאי לחזור בו
מנתינתה. באשר לתשלומים שעל פי ההתחייבות צפויים להשתלם במועדים עתידיים קבועים,
יחול הדין הרגיל של התחייבות לתת מתנה בעתיד. המחבר סבור כי מועדה הסופי של ההתחייבות
הוא המועד שנקבע בה, ואם המבטיח נפטר לפני שהגיע מועדו של התשלום האחרון, יעבור
החיוב לעיזבון. זהו גם המקרה לענייננו: המנוחה התחייבה לשלם סכום של 50,000$ בכל
שנה, עד להצטברותו של סכום כולל בן מיליון דולר, ומועד הפטירה משמש אך לגיבוש
החיוב לשלם את היתרה שלא נפרעה בשיעור אחד. לאותה תוצאה אפשר להגיע גם בדרך אחרת:
המירב שניתן לטעון לטובת המשיבים הוא שהמנוחה התכוונה שלפחות חלקו של סכום התרומה
ישולם לאחר מותה; זאת בשל גילה המבוגר ביום מתן ההתחייבות ומודעותה - יש להניח -
לכך כי קרוב לודאי שלא תזכה לחיות עשרים שנה נוספות עד לקיום מלוא ההתחייבות. אולם
חסרונו של טיעון זה, בהנחה שמקבלים אותו, הוא שלא ניתן לחשב מהו חלק התרומה שנועד
להשתלם לאחר מות המנוחה. מכאן שיש ליתן או לא ליתן תוקף להתחייבות כמכלול אחד.
נמצאים אנו איפוא במצב שבו פרשנות המסמך אינה חד משמעית, ובכגון דא מחייבת הפרשנות
המצמצמת של המסמך שנראה בהתחייבות כולה מתנה בין החיים. זאת בעיקר לאור הנסיבות
שמהן עולה כי המנוחה הבטיחה את שהבטיחה מתוך רצון חופשי ובחפץ לב, מתוך נדיבות
אותה הפגינה גם ביחס למוסדות ציבוריים אחרים, ולא מתוך חולשה כלשהי.
לאור האמור לעיל אני סבור כי התחייבותה של
המנוחה הנה התחייבות תקפה לתת מתנה על פי חוק המתנה. לא למותר לציין כי אף על פי
שהמתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו בתנאים מסוימים, כקבוע בחוק המתנה,
המדובר הוא בזכות אישית המוקנה למתחייב בלבד; ולאחר מותו היא איננה עוברת לעזבונו
או ליורשיו (ע"א 11/75 פ"ד ל(1) 633, 643). לפיכך, אין היורשים או מנהל
העיזבון בענייננו רשאים להפעיל את כוח החזרה שהיה בידי המנוחה.
7. לאור הפרשנות שהשופטת המלומדת נתנה למכתב,
שגרמה לפסילתו לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה, היא לא נזקקה לטענה אחרת שהועלתה לפניה והיא
- שהמנוחה התכוונה לתרום את הסכום נשוא ההתחייבות מכספי קרן משפחת אבנר ולא מכספה
היא. שאלה זו לא הוכרעה בבית המשפט המחוזי ומן הראוי שהוא יתן עליה את דעתו.
אשר על כן אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את
פסק הדין ומחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע ממצאים בשאלה האמורה,
לאחר שישמע את טענותיהם, ואם ימצא לנכון - גם יקבל ראיות נוספות בענין זה בלבד לפי
שיקול דעתו. הערעור שכנגד נדחה.
שכר טרחת עורכי הדין עד כה בשתי הערכאות יעמוד
על 75,000 ש"ח ובית המשפט המחוזי יקבע בפסק דינו מי ישא בהן.
המשנה לנשיא
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצייה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
ניתן היום, כ"ז תמוז תשס"ב
(7.7.2002).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור 99037270.B09
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח - רשם.
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il