מערוף דיבה נ. יוסף עדווין

החלטה בתיק ע"א 3725/04 בבית המשפט העליון ע"א 3725/04 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער: מערוף דיבה נ ג ד המשיבים: 1. יוסף עדווין 2. חליל מחמוד עדווין 3. תייסיר עדווין 4. פורמלי - מנורה חברה לביטוח בע"מ 5. פורמלי - דודיק סוכנות לביטוח ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.2004 ב-ת"א 1291/99 שניתן על-ידי כבוד השופט י' ענבר תאריך הישיבה: כ"ג באדר ב התשס"ה (3.4.2005) בשם המערער: עו"ד גדי ירום; עו"ד יהושוע קרמר בשם המשיבים 2-1: עו"ד עמאד עווידה; עו"ד ראובן יהושע בשם המשיב 3: עו"ד ג'רג' שוכרי פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בתיק זה התקיימה לפניי ישיבת קדם ערעור. לא עלה בידי להביא את הצדדים לידי פשרה נוכח טענת המערער כי אין לו כספים. הבהרתי לצדדים כי פסק-הדין עשוי להינתן על-סמך סיכומיהם בכתב. בא-כוח המערער ביקש להגיש השלמת טיעון ומבוקשו ניתן לו. שני הצדדים השלימו סיכומיהם ופסק-הדין ניתן על-יסוד הסיכומים בכתב. ההליך ופסק-הדין 2. האחים יוסף וחליל עדווין – הם המשיבים מס' 2-1 (להלן: יוסף וחליל, בהתאמה) - שותפים בעסק של שיווק משקאות קלים ויינות הקרוי "חנויות/מחסני עדווין", הנמצא ברחוב בן חלדון 12 במזרח ירושלים (להלן: "העסק"). תייסיר עדווין, המשיב מס' 3 (להלן: "תייסיר"), הוא אחיהם של יוסף ושל חליל. במועד הרלוונטי לתביעה נשוא הערעור סבל תייסיר מהתמכרות לאלכוהול ולא היתה לו קורת גג משלו. הוא התגורר בחדר שהוקצה לו על-ידי יוסף וחליל בבית העסק ועבד כשומר לילה בעסק. מערוף דיבה, המערער, עבד בתקופה הרלוונטית בלשכת התעסוקה במזרח ירושלים. תייסיר ומערוף התוודעו זה לזה במהלך שנת 1996. 3. במהלך השנים 1997-1996 התגלה חוסר במלאי של העסק. תחילה חשדו השותפים זה בזה אולם בעקבות דברים ששמעו משכניהם, משפחת עקרמאווי, הושם בליל 3.8.1997 מארב ליד בית העסק, אז נתפסו המערער ותייסיר בכף בעת העברת בקבוקי שתייה. נגד השניים הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בירושלים בו הואשמו במספר עבירות של גניבה מהעסק אך הורשעו רק בגניבה שבוצעו בליל המארב – 3.8.1997 – וזוכו מיתר העבירות בהיעדר ראיות מספיקות. המערער שלפניי ערער לבית-המשפט המחוזי על הרשעתו, ואולם ערעורו נדחה. אחר הדברים האלה, הגישו יוסף וחליל תביעה נגד אחיהם תייסיר ונגד המערער בגין החסר במלאי, אשר לטענתם, נבע מגניבות מתמשכות של השניים לאורך תקופה ארוכה. בית-המשפט קיבל את התביעה. על פסק דינו הערעור שבפנינו. 3. ההליכים שניהלו המערער ותייסיר להגנתם היו הליכים פתלתלים, אם לנקוט בלשון המעטה. בסופו של דבר מוקד הדיון היה בשאלה עד כמה זכאי צד לכך שבית-המשפט יתחשב במחדליו הדיוניים. זה היה מוקד הדיון בבית-המשפט המחוזי והעניין הפך למוקד הדיון גם בערעור שלפנינו. אין מנוס אלא לעמוד על פרטי הדברים. אקדים ואומר, כי מסקנתי היא שאין למערער אלא על עצמו להלין. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ענבר) נהג עימו כדין ואין מקום להתערבותנו באופן ניהול הדיון. 4. המערער לא התייצב לישיבת קדם-המשפט שנקבעה ליום 4.9.2002, לא הגיש תצהירים ולא ציית לצו לגילוי מסמכים. תחילה, נמנע בית-המשפט מלנקוט נגדו סנקציות אולם אז לא התייצב המערער גם לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 6.2.2003. בנסיבות אלה, נמחק כתב-הגנתו של המערער וניתן נגדו פסק-דין. לבקשתו, בוטל בהמשך הדברים פסק-הדין. בא-כוחו ויתר בדיון על חקירתם מחדש של עדים שנשמעו בישיבה שהתקיימה ביום 6.2.2003. עדי-התביעה האחרים זומנו להיחקר על תצהיריהם לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 16.11.2003. ביום 13.11.2003, שלושה ימים קודם למועד ההוכחות, הגיש בא-כוח המערער, עו"ד קרמר, בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון ובה תיאר שורת פניות לעורך-דינו הקודם של המערער בהן ביקש ממנו לקבל לידיו את תיקו של המערער. בא-כוח התובעים התנגד לבקשת הדחייה. בית-המשפט דחה את הבקשה ובהחלטתו רשם: "הדיון נקבע זה מכבר והיה די והותר זמן להיערך לקראתו כראוי. דחיית הדיון על-פי בקשה זו המוגשת יומיים קודם לכן תוביל לאובדן זמן שיפוטי יקר. הבקשה נדחית". 6. בפתח הישיבה ביום 16.11.2003 ביקש בא-כוח המערער, עו"ד קרמר, מבית-המשפט לשקול פעם נוספת את עמדתו. הפעם הוסיף וציין כי עורך-הדין אבו-גוש, שאמור היה לטפל בתיק לאחר שעורך-הדין שפירא מאותו משרד מונה כשופט, עבר בחודש ספטמבר ניתוח בבית-החולים הדסה. כעת, נמצא עורך-הדין אבו-גוש בחופשת מחלה ואינו עובד באופן מסודר. בית-המשפט דחה שוב את הבקשה לדחות את מועד הדיון. אז ביקש בא-כוח המערער להשתחרר מן הייצוג אך בית-המשפט דחה בקשתו. בשלב זה, החלו להישמע עדויות אך עורך-הדין אבו-גוש הודיע שוב ושוב כי אין לו שאלות לעדים כיוון שאין לו את תצהירו של העד, את התיק האזרחי של המערער ואת התיק הפלילי. באותה ישיבה, נחקר תייסיר והמערער העיד ונחקר. 7. התיק נקבע לסיכומים בעל-פה והצדדים התבקשו להגיש קודם לכן עיקרי טיעון. בעיקרי הטיעון של המערער הוא קבל שוב של קיפוח זכותו לחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית. על-פי גישת בא-כוח המערער, סדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט ובית-המשפט הפך, לדבריהם, את סדרי הדין למיטת סדום ולמטרה בפני עצמה. על-פי הטענה, צריך היה בית-המשפט לדחות את ישיבת ההוכחות ולקבוע ישיבה נוספת תוך חיוב בהוצאות. לפני מועד ההוכחות, ביום 17.11.2003 הגיש המערער שוב בקשה לשמיעה חוזרת של רוב עדי-התביעה. 8. בפסק-דינו, חזר בית-המשפט והתייחס, בין השאר, לנושא הדחייה המבוקשת, וכך אמר: "זכותו של בעל דין ליומו בבית המשפט אינה אומרת, כי הנו זכאי לעשות בזמן השיפוטי שהוקצה לדיון כאוות נפשו. משמעותה האמיתית של הזכות הנדונה אינה אלא מתן ההזדמנות לבעל דין לטעון את טענותיו בבית המשפט. אם בחר מרצונו שלא לנצל הזדמנות זו אין לומר, כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ביטוי מוחשי לעקרונות יסוד אלה ניתן למצוא בדברים שנאמרו בע"א 32/89 גולן נ' עלוני, פ"ד מו(3), 665, 671-670: 'תובע זכאי ליומו בבית המשפט אך זכות זו נטל בצידה, והוא שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע... בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים הן של תובע והן של נתבע. אינטרס הכלל הוא שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים...' מכאן נובע, בין השאר, ש'רשאי בית המשפט לשקול בגדר בקשת דחייה שהוגשה לו – אפילו בהסכמה – את עניינו של הציבור שמשפטים יישמעו במועד שנקבע להם. לעניין זה הוא רשאי להביא בחשבון שאם ייענה לבקשה, וימצא בטל ממלאכה, יאבד זמן שיפוטי יקר' (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 116). כוחם של דברים אלה יפה ביתר שאת לנוכח התגברות העומס המוטל על המערכת השיפוטית, מחד, והזמן השיפוטי המצומצם העומד לרשותה, מאידך. העתרות לא מבוקרת לבקשות דחייה לא תאפשר לבית המשפט למלא את חובתו לקיים את הדיונים ולסיימם תוך זמן סביר. כפועל יוצא מכך יגרם לצד שכנגד, המתנגד לדחייה, ולכלל ציבור המתדיינים נזק חסר תקנה. זהו, אפוא, מקרה מובהק שבו עשוי בית המשפט להעדיף את אינטרס הכלל על פני אינטרס הפרט (ראו בספרו הנ"ל של ד"ר לוין, בעמ' 126-125)". בהמשך הדברים ציין בית-המשפט כי הגשת הבקשה לדחיית ישיבת ההוכחות שלושה ימים קודם למועד הדיון מובילה להורדה לטמיון של הזמן השיפוטי שהוקצה לדיון ובכך בלבד היה די לחייב את דחיית הבקשה. 9. בית-המשפט הוסיף וציין כי הטענה שלא עלה בידי בא-כוח המערער לקבל את התיק מעורך-הדין הקודם, אינה מתקבלת על-הדעת ואינה מצדיקה את דחיית הישיבה. הישיבה נקבעה מספר חודשים מראש ולא הייתה מניעה לצלם את התיק ובו תצהירי התובעים במזכירות בית-המשפט, לצלם את תיק בית-משפט השלום בעניין הפלילי בבית-משפט השלום ואת תיק החקירה – במשטרה. אף לא הייתה כל מניעה לבקש העתקים של כל החומר הרלוונטי מבאי-כוחם של הצדדים האחרים בתיק. בית-המשפט הוסיף וקבע: אין צורך לומר, כי בכל מקרה של קושי בקבלת החומר ניתן היה לבקש מבעוד מועד את עזרתו של בית המשפט וזו הייתה ניתנת ללא דיחוי. מסיבות השמורות עמו לא נקט בא כוחו המלומד של מערוף בצעדים אלמנטריים אלה. תחת זאת בחר לשלוח מספר מכתבים עקרים לעורך דינו הקודם של מערוף ושלושה ימים קודם לישיבת ההוכחות בקש את דחייתה, למרות שנקבעה. לאחר שבקשתו נדחתה בחר מרצונו שלא לחקור את עדי התובעים בחקירה נגדית. על-כן, כך הוסיף בית-המשפט וקבע: למערוף ותייסיר ניתן יומם בבית המשפט. ככל שיומם בבית המשפט לא נוצל על ידם באפקטיביות אין להם אלא להלין על עצמם. בנסיבות העניין לא היה מקום להועיד ישיבת הוכחות נוספת על חשבון הצד שכנגד וכלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. לאחר שמוסיפים ומביאים בחשבון את שורת מחדליהם של מערוף ותייסיר שקדמו לישיבת ההוכחות האחרונה – על אחת כמה וכמה. 10. מכאן נפנה בית-המשפט לגוף העניין. בית-המשפט קיבל את עדויותיהם של האחים עקרמאווי הגרים סמוך לבית-העסק. השניים העידו שהם ראו את המערער ותייסיר נוטלים, כמעט מדי לילה, משקאות מהעסק משך תקופה של למעלה משנה, וזאת בסיועם של אחרים. תחילה החליטו האחים שלא להתערב משום שתייסיר הוא אחיהם של הבעלים והם לא רצו להיות מעורבים ב"כל מיני בעיות". לקראת סוף חודש יולי 1997 שמע אחד האחים את השותפים רבים זה עם זה בקול, בשל חוסר במלאי העסק כשכל אחד מהם האשים את משנהו בגניבת המלאי. מכאן למדו לדעת ששני השותפים אינם מודעים כלל למעשי האח – תייסיר – ושל המערער. לאחר שהובאו הדברים לידיעתו של יוסוף, החליטו השותפים לתפוס את המערער ותייסיר בכף וכך נערך המארב בליל ה- 3.8.1997. במארב נתפסו המערער ותייסיר "על-חם". בגין מארב זה הורשעו, כאמור, השניים בפלילים. 11. בית-המשפט התרשם מעדויותיהם של שני האחים השותפים, עדויות המשתלבות זו בזו והעדיפם על עדויותיהם של תייסיר ושל המערער, שהכחישו את דבר הגניבות ומסרו הסברים מאולצים. על-סמך ראיות אלה וראיות מחזקות נוספות, שלא נעמוד על פרטיהן, קבע בית-המשפט כי במהלך השנים 1997-1996 נהגו המערער ותייסיר לגנוב ארגזי משקאות מהעסק. אשר לגובה הנזק, קיבל בית-המשפט את חוות-דעתו של רו"ח אזחימאן שטיפל בהנהלת החשבונות של העסק במשך שנים רבות. על-כן, חייב בית-המשפט את המערער ותייסיר, יחד ולחוד, לשלם למשיבים 1 ו-2 בגין חוסר במלאי, סך של 807,963 ש"ח עם הצמדה וריבית כחוק החל ביום 1.1.1997, וכן הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסך 100,000 ש"ח. טענות הצדדים 12. ב"כ המערער טוען בערעורו כי עדי התביעה כלל לא נחקרו על ידו בחקירה נגדית וכי טעה בית המשפט בסרבו לדחות את מועד ישיבת ההוכחות ובדחותו את הבקשה לשמיעתם החוזרת של חלק מעדי התביעה. בכך, לטענתו, העדיף בית המשפט את כללי הפרוצדורה ואת סדרי הדין על פני מלאכת עשיית הצדק ופגע בזכותו של מערוף לקיום הליך הוגן. 13. לגופו של עניין טוען המערער כי נטל הראיה לא הורם על ידי יוסף וחליל ואף לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הגניבה הנטענים לבין הנזק שתבעו. לטענתו, גם ללא חקירה נגדית עולות מעדויותיהם של יוסף ושל חליל סתירות מהותיות. לא בכדי זוכה מרוב העבירות בהן הואשם. מערוף מוסיף וטוען כי ההליך האזרחי שימש "מקצה שיפורים" להליך הפלילי, אחרי שיוסף וחליל תיאמו ביניהם את הסתירות שעלו בהליך הפלילי, במיוחד באשר למספר הגניבות וכן באשר לגובה הנזק שנגרם, המועד בו נודע להם על החוסר במלאי של העסק וכן העדר הניסיון מצידם להקטין את הנזק. 14. אשר לגובה הנזק טוען המערער כי תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כי יוסף וחליל התעשרו שלא כדין על חשבונו, שכן המשמעות האופרטיבית של פסק הדין היא שבמשך התקופה הרלוונטית נטל מהם מידי יום ביומו כחמישים ארגזי שתיה בממוצע. עוד טוען הוא כי יוסף וחליל ניסו לטשטש את המועד בו נודע להם על הגניבות ויש לראות בכך חזקה שהם לא עמדו בנטל להקטין את הנזק. מערוף מוסיף וטוען כי בחוות הדעת של רו"ח אזחימאן יש פגמים ולכן לא היה מקום לאמצה כלשונה. מערוף מלין על גובה ההוצאות שהושתו לאור קיומן של שתי ישיבות הוכחות בלבד וכן על השתת הוצאות גם במהלכו של ההליך. מערוף מבקש לבטל את פסק הדין ולחלופין להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לו לערוך חקירות נגדיות. 15. תייסיר מצטרף לטענותיו של המערער. לדעתו, היה מקום לדחות את תביעתם של יוסף ושל חליל; עדויות עדי התביעה היו בלתי מהימנות, מגמתיות ונועדו לשפר את הגרסה שמסרו יוסף וחליל בהליך הפלילי. לעומתן, עדויותיהם של תייסיר ושל מערוף היו עקביות והסתירות שהתגלו בהן נבעו בעיקר עקב חלוף הזמן. עוד טוען הוא כי יוסף וחליל ניהלו את ההליך באופן לא הוגן וכי בית המשפט נתן לכך יד. 16. יוסף וחליל טוענים כי דין הערעור להידחות. גרסאות עדי התביעה נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט, וזאת לעומת גרסאותיהם של תייסיר ושל מערוף. מהראיות עלה כי ביצוען של הגניבות בעסק החל כשנה לפני אירועי הלילה בו נתפסו תייסיר ומערוף. אף הוכח קשר סיבתי בין הגניבות לבין הנזק שנגרם להם. עוד טוענים הם כי מערוף בחר לוותר על חקירתם הנגדית של עדי התביעה וכי ההליך האזרחי לא היווה מקצה שיפורים מבחינתם. דיון 17. הטענה המרכזית של המערער היא כי לא היה לו יומו בבית-המשפט נוכח העובדה שתיקו של המערער לא היה בידי בא-כוחו, אך בית המשפט סירב לדחות את מועד הדיון או להחזיר את העדים לחקירה. שאר הטענות הן טענות הנוגעות למהימנות עדים. אומר תחילה מילים מספר לגבי הטענות האחרות, ואחר-כך אתמקד בעיקר – הטענה שלמערער לא היה יומו בבית המשפט. 18. בפני בית-המשפט עמד פסיפס של ראיות, ראיות מהן מותר היה לו להסיק כי המערער ותייסיר גנבו במשך תקופה ארוכה סחורה מן המשיבים. דומה שהחשובה בראיות היא עדותם של האחים עקרמאווי. עדים אלה ראו את המערער ואת שותפו תייסיר מוציאים כמות גדולה של ארגזים משך תקופה ארוכה. מותר היה לבית-המשפט לקבל את דבריהם של עדים אלה. הדברים משתלבים היטב עם אירוע הלילה בו נתפסו השניים בכף. גרסאות המערער ותייסיר לא היו מקובלות על הערכאה הראשונה. רואה-החשבון העיד על החסר ומותר היה לקבל את דבריו. בכל העניינים הללו אין עילה להתערבותנו. 19. השאלה העומדת במרכז הדיון היא, כאמור, אם חייב היה בית-המשפט להיעתר לבקשות הדחייה או לבקשה לשמיעה חוזרת של חלק מעדי-התביעה שהוגשה לאחר הישיבה ביום 16.11.2003. לדעתי, בית-המשפט של הערכאה הראשונה לא חייב היה להיעתר לשלל הבקשות הללו, ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בהחלטותיו. 20. למעשה, אין מחלוקת על-כך שעוד בחודש מרץ 2003, לאחר שניתן פסק-דין בהיעדר המערער, החל בא-כוחו דאז, עו"ד שפירא, לטפל בעניינו של המערער. מאז החלו באי-כוח המערער בחיפושיהם אחר תיקו של המערער. לא היה מקום שבאי-כוח המערער ישהו את פנייתם לבית-המשפט עד שלושה ימים לפני ישיבת ההוכחות. אילו פנו, ולו זמן מועט קודם לכן, לסיועו של בית-המשפט ניתן היה לצלם את תיק בית-המשפט למרות שביתה במזכירות בית-המשפט. כן ניתן היה להסתייע בצד שכנגד, לצלם את התיק מבית-משפט השלום ועוד ועוד. 21. ברקע הדברים יש לזכור כי לבקשת המערער בוטל פסק-דין שניתן נגדו עקב אי-התייצבות. הכול חייבים בכיבוד זמנו של בית-המשפט, אך מי שכבר בזבז זמן לריק וניתן נגדו פסק-דין בהעדר, חייב בכך על אחת כמה וכמה. למעשה, המערער ניסה להעמיד את בית-המשפט בפני עובדה, שלושה ימים לפני ישיבת ההוכחות שנקבעה, כשהוא טוען וחוזר וטוען, בניסוחים אלו ואחרים: אני אינני מוכן למשפט ולכן חייב בית-המשפט לדחותו. אכן, סדרי הדין אינם מיטת סדום אך אין הם הפקר. כפי שציינה הערכאה הראשונה, כל החומר הנדרש לעניין היה מצוי במקומות אחרים, לאו דווקא בידי באי-כוחו הקודמים של המערער, ולא ניתן היה להשאיר את ההכנה לתיק והשגת החומר לדקה התשעים. בעל-דין אינו זכאי לצאת מן ההנחה כי מועדים שנקבעו ידחו לבקשתו. 22. על-כן, אין אני רואה מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין הטענות שבסדרי דין שהעלה המערער. קבלת הטענות משמעותה אינה אלא קביעת ישיבה שלישית לשמיעת עדים שניתן היה לסיים שמיעתם בישיבה אחת. אם בפי המערער טענות של ממש נגד באי-כוחו שבעבר – ולעניין זה אינני מחווה שום דעה – יוכל המערער לתבוע אותם על נזקיו, ככל שיש לו עילה נגדם. המערער אינו זכאי לקבל, על חשבון הציבור, ולו תוך תשלום הוצאות מועד שלישי לשמיעת הראיות. הזמן השיפוטי משאב מוגבל הוא והוא שייך לא רק לכל אחד ואחד מבעלי-הדין אלא גם לציבור בכללותו. מותר היה לבית-המשפט להעדיף את הציבור על-פני עניינו של המערער. על-כן, לדעתי, יש לדחות אתה ערעור ולחייב את המערער בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 1 ו-2 בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏ז' אלול, תשס"ו (31.8.2006) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04037250_C15.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il