עמיחי זלק נ. אמיר חן

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3724/22 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ח' כבוב המערערים: 1. עמיחי זלק 2. מרים זלק פורת נ ג ד המשיבים: 1. אמיר חן 2. א. פולג א. שהם אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.03.2022 בת"א 1428-06-21 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' סילש תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשפ"ג (13.02.2023) בשם המערערים: עו"ד מרים זלק פורת בשם המשיבים: עו"ד שי צדיק; עו"ד שירה זבצקי פסק-דין השופט ח' כבוב: הערעור שלפנינו נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת ה' סילש) בת"א 1428-06-21 מיום 20.03.2022. בגדרו, התקבלה תביעת המשיבים ונדחו טענות המערערים, ונקבע כי על המערערים לפעול בהתאם להסדר הגישור שנכרת בין הצדדים, כהגדרתו להלן; תוך חיוב המערערים בהוצאות. עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים המערערים הם אחים, שבבעלותם היו זכויות במקרקעין הידועים כגוש 3851 חלקה 126 (לשעבר חלקה 14) (להלן: המקרקעין). במהלך שנת 2002 נכרתו בין הצדדים הסכמי מכר מקרקעין, במסגרתם התחייבו המערערים להעביר על שם המשיבים 8.26% מזכויותיהם במקרקעין, בהיותם נקיים מכל חוב עיקול או זכות של צד שלישי, וזאת בעבור שירותים הכוללים, בעיקר, הכנת תכנית בנין עיר ואישורה, כך, שישונה ייעוד המקרקעין מחקלאות לאזור תעשייה (להלן: הסכמי המכר). בשנת 2008, בחלוף כ-6 שנים, החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה על הפקדת התב"ע והתקיימו דיונים בהתנגדויות לה. בחלוף עוד כשנתיים, בשנת 2010, הגישו המערערים ואח נוסף המרצת פתיחה (ה"פ 24844-12-10), במסגרתה עתרו לביטול הסכמי המכר. זאת מכיוון, שלטענתם המשיבים הפרו התחייבותם בנוגע לשינוי ייעוד המקרקעין. ביום 13.09.2012 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, בעקבותיו הסתיים ההליך האמור. בשנת 2013 אושרה התב״ע, וייעודם של המקרקעין – שונה. ברם, המחלוקות בין הצדדים לא באו לקיצן ובשנת 2017 הגישו המשיבים המרצת פתיחה נגד המערערים (ה״פ 58178-11-17). במסגרתה, עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו המערערים הפרו את התחייבויותיהם לפי הסכמי המכר, משלא העבירו את זכות הבעלות ב-8.26% מתוך כ-22.6 דונם שבבעלותם. כמו כן עתרו למתן צווי עשה המורים למערערים למלא אחר התחייבויותיהם, בהתאם להסכמי המכר, בכל הנוגע למגרש התמורה – הוא מגרש 116. בכתב התשובה נטען כי בין הצדדים ישנן מחלוקות מסוימות, אך הם מנהלים שיג ושיח בנדון; כי לא היה מקום להגיש את המרצת הפתיחה בטרם סיימו המשיבים לתת את מלוא השירותים שהתחייבו לתת במסגרת הסכמי המכר; וכי הדרישה לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר כמבוקש – מציבה את המערערים, הלכה למעשה, בפני דרישת תשלום תמורה גבוהה מזו שעליה הוסכם בהסכמי המכר, ומזו שדווחה לרשויות המס. ביום 08.04.2019, לאחר התדיינות והליך גישור הושג ונחתם הסדר בין הצדדים. הוראות הסדר זה, ובפרט סעיף 1ג(1) שלהלן, ניצבות בלב המחלוקת החדשה שניטשה בין הצדדים, וכפועל יוצא מכך – בלב פסק הדין מושא הערעור דנן. וכך נקבע בהסדר (כאשר יצוין שהמשיבים בהסדר הם המערערים דכאן, ואילו המבקשים בהסדר הם המשיבים דכאן): "הצדדים הגיעו להסדר המסלק ומסיים את כלל המחלוקות ביניהם מכל מין וסוג שהוא בכל זמן שהוא, מושא כל התקשרות ו/או התדיינות ביניהם [...] ובכלל זאת כל הקשור להסכמים שנחתמו בין הצדדים ביום 25.12.2002 וביום 29.12.2002, באשר למקרקעין הידועים כחלקה 14 בגוש 3851 בנס ציונה (להלן: "הסכמי המקרקעין", "המקרקעין", לפי העניין) ו/או כל הנגזר והנובע מהם במישרין ו/או בעקיפין מצהירים הצדדים ומתחייבים לנהוג באופן הבא: [...] ג. המשיבים יחתמו על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת באי כוח המבקשים (משרד פישר בכר חן וול אוריון ושות') והמבקשת 2 (א. פוגל א. שהם אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ), בנוסח הרצ"ב כנספח ב' להסדר זה, וכן ימסרו המשיבים למבקשים אישור מס שבח המופנה ללשכת רישום המקרקעין ואישור עירייה (להלן: "ייפוי הכוח", "אישור מס שבח", "אישור עירייה", לפי העניין), ביחס לחלק שנמכר למבקשים מתוך המקרקעין. ייפוי הכוח אישור מס שבח ואישור העירייה יועברו למבקשים על ידי המשיבים בתוך 30 ימים מהמועד המוקדם מבין המועדים הבאים (וככל שיחול עיכוב הנובע מהתנהלות הרשויות, ואשר אינו תלוי בשום אופן במשיבים לא יובא זה במניין 30 הימים כאמור): (1) המועד בו המבקשים ימציאו למשיבים הבהרה בכתב מטעם העירייה כי זו אינה מתנגדת ליתן אישור עירייה לרישום זכויותיהם של המבקשים על שמם, בכפוף לתשלום היטלי פיתוח והיטל השבחה, ככל שקיימים, על חלקם של המבקשים בלבד במקרקעין״ יוער, כי לפי הנטען, ביום 14.01.2021 התקשרו המשיבים בהסכם עם צדדים שלישיים, לפיו מכרו את מלוא זכויותיהם החוזיות במקרקעין (ואשר על כן נטען, כי התנהלות המערערים גורמת למשיבים לנזקים כלכליים משמעותיים). ובחזרה לענייננו. במהלך חודש מארס 2021 פנו המשיבים לעיריית נס ציונה לצורך קבלת מכתב הבהרה, בהתאם להוראות סעיף 1ג(1) להסדר הגישור. ביום 24.03.2021 התקבלה תשובה חיובית מאת השמאי העירוני ומנהל מחלקת ההשבחה והיטלי הפיתוח בעיריית נס ציונה – מר נריה. על יסוד תשובה זו פנו המשיבים למערערים ודרשו כי אלה יעבירו לידיהם את אישורי המס, ייפויי הכוח ופרטי חשבון הבנק שלהם לשם העברת סכום הפיצוי הנקוב בהסדר הגישור. ברם, המערערים סירבו לעשות כן, וטענו כי האישור שהתקבל מן הרשות בוטל זה מכבר משהתברר כי הושג במרמה, תוך הצגת מצג שווא בדמות ייפוי כוח בלתי חוזר; בעוד ייפוי כוח בלתי חוזר כאמור מעולם לא נמסר לידי המשיבים. בנוסף, טענו המערערים כי המשיבים מפרים את הסדר הגישור; כי הם לא מקיימים התחייבויותיהם לפיו; וכי פרשנותם לסעיף 1ג(1) לא הולמת את ההסכמות אליהן הגיעו. נוכח עמדת המערערים האמורה, הוגשה, ביום 01.06.2021, תביעת המשיבים בת״א 1428-06-21. בגדרה, עתרו המשיבים לכך שבית המשפט יעניק להם סעד הצהרתי לפיו המערערים, הם אלו אשר הפרו את התחייבויותיהם לפי הסדר הגישור (במטרה, כנטען, לסחוט מהמשיבים, כיזמים, פעם נוספת ושלישית במספר, כספים לא להם); כי בית המשפט יורה אפוא על אכיפת הסדר הגישור, בין היתר בדרך של מסירת כלל האישורים והמסמכים הדרושים לשם רישום זכויותיהם של המשיבים במקרקעין; ובנוסף התבקש צו המורה למערערים להימנע מכל פעולה שיהא בה כדי לעכב את רישום הזכויות. כל זאת בדחיפות, בשים לב לנזקים האדירים הנגרמים למשיבים, לטענתם, מהתנהלות המערערים; שכן, כאמור, המשיבים התקשרו, זה מכבר, בהסכם למכירת זכויותיהם החוזיות במקרקעין. מנגד, שבו המערערים על טענותיהם בנוגע לאי מילוי התנאי הנקוב בסעיף 1ג(1) להסדר הגישור, בשים לב לאופן קבלת אישור העירייה וביטולו על-ידי נציגה בסמוך לאחר הוצאתו; כמו גם על טענתם כי המשיבים טרם השלימו מלאכתם בהתאם להסכם המכר, לבטח מקום בו עוד לא בוצע רישום של תכנית איחוד וחלוקה בטאבו. זאת ועוד נטען, כי השטח ממנו נגזרת התמורה עומד על 20 דונם בלבד, ולא אחרת. אשר לנזקים הנטענים הוטעם, כי המשיבים לא יכלו להסתמך על זכות חוזית, שלא הייתה מוקנית להם באותה העת, ואין להם אלא להלין על עצמם בהקשר זה. יוער, כי ביום 01.07.2021 הוגשה גם בקשה לסעד זמני מטעם המשיבים, שבמידה רבה חפפה את הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה. שכן, בגדר הבקשה התבקש בית המשפט להורות למערערים להעביר לידי המשיבים "ייפויי כוח נוטריונים בלתי חוזרים ומאומתים לטובתם, לביצוע כל הפעולות הדרושות לצורך רישום זכויותיהם במקרקעין, וכן להעביר להם את פרטי חשבון הבנק של [המערערים] לצורך ביצוע תשלום סכום [הסדר הגישור] לטובת[ם] בסך של 150,000 ש"ח". כך או אחרת, הבקשה נדחתה תוך שהובהר לצדדים כי בית המשפט שוקל, תחת זאת, להפעיל את סמכותו שלפי תקנה 99 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) – ולהורות על הקדמת מועד הדיון בתובענה חלף מתן סעד זמני. ביום 10.10.2021 התקיימה ישיבת קדם המשפט, אליה הגיע גם נציג העירייה. בתום הדיון, נקבעו מועדים להגשת התצהירים ושמיעת הראיות. בנוסף נקבע כי באי-כוח הצדדים יסכמו טענותיהם בעל פה. פסק הדין מושא הערעור לאחר שנתן דעתו לטענות הצדדים ועדויותיהם לפניו, ניתן, ביום 20.03.2022, פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בגדרו התקבלה תביעת המשיבים, ונדחו טענות המערערים. טרם אביא את עיקרי פסק הדין אעיר, כי מדובר בפסק דין מפורט ומנומק היטב. במסגרתו נדונו והוכרעו טענות הצדדים כולן. במלואן וכסדרן. אשר על כן, לא מצאתי לחזור על הדברים אלא בתמצית. כך, בראש ובראשונה נקבע, כי המשיבים מילאו אחר תנאי הוראות סעיף 1ג(1) להסדר הגישור. תוך שהוער כי ״סוגיה זו מקפלת בחובה שאלות של עובדה ופרשנות גם יחד״. קביעה זו התבססה, בעיקרו של דבר, על כך שממארג הראיות והעדויות עולה, בבירור, כי אין לעיריית נס ציונה התנגדות לתת 'אישור עירייה לרישום הזכויות' על שם המשיבים, בכפוף לתשלום היטלי פיתוח והשבחה, ככל שישנם. זאת, מבלי שנעלמו מעיני בית המשפט הקשיים הנטענים באשר לאופן התנהלות מי מטעם המשיבים בהקשר זה. בכל הנוגע לטענות בדבר פרשנות סעיף 1ג(1) וכוונת הצדדים, הובהר, הן על יסוד הלשון והן על יסוד הנסיבות החיצוניות ללשון – כי בהתאם לסעיף 1ג(1) כל שנדרש להציג היא הבהרה להיעדר התנגדות ליתן אישור בכפוף לסייגים, כעמדת המשיבים. יוער, כי בתוך כך נתן בית המשפט המחוזי דעתו, כמצוות פסיקת בית משפט זה, גם לסוג ההסכם ומיהות הצדדים. בית המשפט אף קבע, כי חלק מטענות המערערים בקשר עם פרשנות הסעיף עלו כדי הרחבת חזית אסורה, נטענו בעלמא ובלי תימוכין. אשר למועד התמורה נקבע, בין היתר על יסוד הפרשנות המסתברת להסכמי המכר, אך בפרט בשים לב להסדר הגישור (שנקבע כי הוא מביא לכדי מיצוי את כלל המחלוקות שבין הצדדים לרבות ביחס להסכמי המכר) – כי מועד התשלום מעולם לא הותנה בביצוע רישום איחוד וחלוקה בלשכת רישום המקרקעין בפועל. משכך, טענות המערערים בהקשר זה – נדחו גם כן; תוך שנקבע כי ״הניסיון לשוב ולהידרש לטענות אשר נקבע ביחס אליהן, מפורשות, כי מוצו במסגרת הסדר הגישור, [כ]כאלו הנגועות בחוסר תום לב״. אחר דברים אלה, נדחו גם טענות המערערים בנוגע להפרת הסדר הגישור על-ידי המשיבים. זאת נקבע ״תוך מתן הדעת למהות ההפרה הנטענת, למערכת יחסים חוזית ארוכת שנים בין הצדדים, וחשוב מכל אלו – תוך מתן הדעת לעובדה הפשוטה על פיה [המערערים] כבר קיבלו את חלק הארי של השירות לו התחייבו [המשיבים] במסגרת הסכמי המכר, בדגש על שינוי התב"ע, וזאת עוד בשנת 2013״; תוך שהוער כי כי ״הניסיון בנסיבות אלו, להביא לביטול הסדר הגישור, המסיים את המחלוקות בין הצדדים, בשל משלוח בקשה לקבלת חשבון לתשלום היטל ההשבחה לצורך קידום העברת הזכויות, אך בשל העובדה כי צורפו העתקי ייפויי כח, אינו יכול להתקבל״. טרם חתימה נדרש בית המשפט, באופן נרחב, למחלוקת בדבר גודל מגרש התמורה ממנו נגזרת התמורה, ומצא לדחות את טענות המערערים גם בהקשר זה. זאת, לאחר שסקר את טענות המערערים בתשובתם לה״פ 58178-11-17, שהיא ערש היוולדו של הסדר הגישור; ואת הסדר הגישור עצמו בהקשר זה. תוך שנקבע, כי ״דין טענות אלו של [המערערים] להידחות, ולמעלה מכך – מוטב היה שלא היו מועלות״. שכן, סוגיה זו כבר נדונה, והצדדים הגיעו לגביה להסכמות ברורות עת נקבע, בהסדר הגישור, כי המשיבים, והם בלבד, ״זכאים להירשם כבעלי מלוא זכויות הבעלות במגרש 116״. משכך נקבע כי ״אין עוד הצדקה לשוב ולהידרש, פעם נוספת, לטענות [המערערים] בסוגיה זו, וכאמור לעיל - ניתן היה לצפות כי טענות אלו כלל לא ייטענו״. על יסוד האמור קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבים. כך, שראו אותם כמי שעמדו בתנאי הוראות סעיף 1ג(1) להסדר הגישור, ונקבע כי על המערערים לפעול בהתאם להסדר הגישור, לרבות המצאת כלל המסמכים הנקובים בו; מצדו השני של המתרס – נדחו טענות המערערים רובן ככולן. אשר להוצאות הוטעם – כי משנמצא שתביעת המשיבים בדין יסודה ולאור מהות ההליך בו נקטו, היקפו ובהתאם לכלל לפיו אין מקום לכך שבעל דין יצא ניזוק מניהולו של הליך בו הוכחו טענותיו – ומשכך חויבו המערערים בהוצאות המשיבים בסך של 70,000 ש״ח. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעור בערעורם, חוזרים המערערים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בפני בית משפט קמא. דהיינו, בכל הנוגע להתקיימות תנאי סעיף 1ג(1) ופרשנותו; מועד התמורה; והפרת הסדר הגישור על-ידי המשיבים. תוך שהם גורסים כי בפסק דינו של בית המשפט "מתעלם מטענות המערערים או משנה אותן [...] באופן כזה גם אינו דן ואינו שוקל אותן". עוד נטען כי בית המשפט התעלם מהראיות שהונחו לפניו, על אף ש"אלו ראיות ברורות". כך לדוגמה, נטען, כי "בפני בית המשפט הוצגו ראיות מפורשות, כי המשיבים ביקשו "אישור עירייה לטאבו" [...] בית משפט קמא מתעלם מראיות ברורות ובצורה תמוהה מקבל את טענת עו"ד חן, כי כל שהתבקש [...] הוא חישוב היטל השבחה [...]". אשר לפרשנות הסדר הגישור נטען כי היא "בלתי סבירה [...] משוללת יסוד במישור האופרטיבי ומדהימה במישור המשפטי". לשיטת המערערים, ככל שנפלה טעות בנוסח ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנוסח לאחר הסדר הגישור, כנטען, "המסקנה המתבקשת היא ביטול הסכם הגישור". מנגד, טוענים המשיבים כי בערעור שזורות "טענות שקריות ומניפולטיביות, שנסתרות בנקל מכתבי הטענות, מפרוטוקולי הדיון ומהניתוח המשפטי המפורט שניתן בפסק הדין, וזאת בניסיון גס להטעות"; ועוד כהנה וכהנה טענות. כך או אחרת, הובהר, כי "הערעור שבכותרת מתיימר לתקוף אך ורק ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית המשפט קמא, תוך התעלמות מוחלטת מההלכה הפסוקה לפיה בית משפט של ערעור [...] לא יתערב בהכרעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית ונדמה כי די בכך כדי לדחות את הערעור. בהקשר זה יצוין כי השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בפני בית המשפט קמא הייתה שאלה עובדתית פשוטה – האם התנאי שנקבע בס' 1ג(1) להסדר הגישור [...] התממש? כן או לא". אחר דברים אלה התייחסו המשיבים לטענות המערערים כסדרן, בצורה מפורטת ומנומקת. מכיוון שמדובר, כאמור, בטענות כמעט וזהות לאלו שהועלו בפני בית משפט קמא, ואשר פורטו לעיל – לא ראיתי לחזור על המענה להן. בדיון שלפנינו טענה המערערת בעצמה, וחזרה על מרבית טענות הערעור שהיא ואחיה העלו על כתב. אנו שאלנו את ששאלנו; אף הערנו. בא-כוח המשיבים הבהיר את שדרש הבהרה וטען לעניין ההוצאות; בפרט לנוכח, מה שכונה על-ידו, "התנהלות המערערים". דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים בערעור, ושמענו את טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות. זאת, משמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא; כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות; וכי לא נפלה בידו כל טעות שבדין. ייאמר מיד כי בית משפט קמא בחן את המערכת ההסכמית בין הצדדים בכלל, ואת הסדר הגישור בפרט, כדבעי. בתוך כך נדרש הוא בראש ובראשונה ללשון הסדר הגישור, וכן לנסיבות כריתתו ותכליותיו. כל זאת, בהתבסס על הראיות שהונחו בפניו והעדויות מהן התרשם באופן בלתי אמצעי. כידוע, אכן אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ולא מצאנו הצדקה להתערבות חריגה כאמור במקרה דנן (ע"א 5602/03 סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (28.02.2005); ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3) 164 (2012)). ודוקו – דברים אלה וכלל נקוט זה מקבלים משנה תוקף בנסיבות ענייננו. זאת, בשים לב לכך שמדובר במערכת הסכמית, ובפרט בהסדר גישור, שנחתמה בין צדדים בעלי השכלה משפטית וניסיון רב, אשר היו מודעים להוראות ההסדר ולמשמעויות השונות הנגזרות ממנו. לא בכדי נקבע בפסק הדין כי: ״זה גם המקום לציין כי הסדר הגישור אינו בגדר הסכם אזוטרי אליו הגיעו צדדים כלאחר יד, ואף אין עסקינן במי שקיים ביניהם פער משמעותי של ידע או יכולות. חלף זאת המדובר בשני צדדים מתוחכמים, המיוצגים כל אחד מהם על ידי עורכי דין מיומנים, ואלו אשר ניהלו במשך תקופה ארוכה הליכים משפטיים ביניהם. על הסדר הגישור חתומים הצדדים עצמם, באי כוחם, וכן המגשר - שאף הוא אינו בגדר דמות שולית בהגעתם של הצדדים להסדר. על אלו יש להוסיף ולהדגיש כי הנתבעת 2 עצמה הינה עורכת דין, ולהתרשמותי הבלתי אמצעית, עסקינן באדם רהוט, אינטליגנטי, המודע באופן מובהק לכל פרט ופרט במערכת ההסכמית בין הצדדים, לזכויותיו, כמו גם להוראות החוק הרלוונטיות. במסגרת הדיון ניתן היה להתרשם מהיקף מעורבותה של הנתבעת 2 בהליך, ולידיעותיה רחבות ההיקף, בפרטי ההתקשרויות החוזיות השונות״ (שם, בפסקה 44). אף שאין לכחד כי התנהלותם של מי מטעם המשיבים, עת פנו לעירייה, יכולה לעלות תחושת אי נעימות; מסקנתו החד משמעית של בית משפט קמא מקובלת עלינו, מטעמיו ונימוקיו, ואין בניסיונם של המערערים להיאחז בטענות בהקשר זה כדי לשנות מהכרעתו – שבדין ובעובדות יסודה. כאמור, עיון בפסק דינו המפורט והמקיף של בית משפט קמא מלמד כי ממצאיו העובדתיים נטועים היטב בתשתית הראייתית שנפרשה לפניו, ומבוססים על התרשמותו הישירה, והבלתי-אמצעית, מהעדויות ששמע ומהחומר הראייתי, ולא ראינו כל הצדקה לסטות ממצאיו. זאת ועוד יובהר, כי בניגוד לטענת המערערים בית המשפט המחוזי ניהל את ההליך ביסודיות ובהוגנות; נתן לצדדים לטעון באריכות ולעדים השונים לומר את דברם; והביא את טענות הצדדים, לרבות אלה המתפתחות של המערערים, ככתבן וכלשונן. אשר על כן, אין כל יסוד לטענות שנשמעו בדבר 'אי הוגנות ההליך', ומוטב היה אלמלא נטענו. במכלול הנסיבות סבורני כי מה שהתחיל בהסכמי מכר שנועדו להטיב עם הצדדים כולם, הפכו עבור המערערים לקרדום לחפור בו. זאת בכל הכבוד, אין להוסיף ולאפשר. זאת, לא רק משום שעיקרון מרכזי בדיני החוזים שלנו הוא "שחוזים יש לקיים" (ראו מיני רבים: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 20 (05.05.2016)); אלא, ש"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) – ניתן רק להצר על כך שהמערערים לא פעלו בהתאם לעקרון האמור וכמצוות החוק בעניין זה. טרם חתימה, אדרש בתמצית לסוגיית ההוצאות בהליך. כידוע, בהתאם לתקנה 151(א) לתקנות, חיוב בעל דין בתשלום הוצאות ״נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין״; ובהתאם לתקנה 151(ב) ״החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין״. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו אנו – בשים לב למצוות מחוקק המשנה; בהינתן התוצאה אליה הגענו, ומסקנותינו הברורות אשר לטיב הערעור שהונח לפנינו מחד גיסא; אך בשים לב לשיעור ההוצאות בו חויבו המערערים בבית משפט קמא, מאידך גיסא; והכל מבלי שנעלמה מעינינו התנהלות המערערים, בין היתר כפי שעולה מההליך שהתנהל לפי פקודת הביזיון – ראינו לנכון לקבוע כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש״ח. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ‏כ"א באדר התשפ"ג (‏14.3.2023). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22037240_C05.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1