מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ ואח' נ' העליון ואח'

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 37213-04-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף העותרים: 1. מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ 2. מ.ו. השקעות בע"מ 3. משה וינברג נגד המשיבים: 1. בית משפט העליון 2. כבוד השופטת גילה כנפי שטייניץ 3. בוטיק - שימור מבנים בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יערית ברנן בשם המשיבים: עו"ד אלרן שפירא בר אור; עו"ד רינת דמרי-פרי פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבוקש שנורה כי החלטת בית משפט זה מיום 10.2.2025, שניתנה על ידי המשיבה 2 ברע"א 4584/24 (להלן: ההחלטה), ניתנה בחוסר סמכות, ולפיכך דינה להתבטל. הרקע לעתירה בתמצית 2. בין העותרים לבין המשיבה 3 (להלן: הצדדים) נכרת בשנת 2010 הסכם קומבינציה, במסגרתו נקבע כי המשיבה 3 תקבל לרשותה 25 דירות בבניינים שבבעלות העותרים בתמורה לביצוע עבודות בניה ושימור בבניינים, בנוסף לתשלום סכום של מילון דולר וכן תמורה נוספת בהתאם לגובה הכנסותיה ממכירת הדירות. לאחר מספר שנים התגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר להנפקת חשבונית מס עבור התמורה ששולמה על ידי המשיבה 3 באמצעות הענקת שירותי בניה. לאחר בירור המחלוקת בבית המשפט המחוזי (ת"א 689207-02-20), ביום 20.12.2022 ניתן פסק דין בו הורה בית המשפט (השופט נ' שילה) לעותרים 2-1 להנפיק למבקשת חשבונית מס בסכום של 8,600,623 ש"ח (להלן: הסכום) – בהתאם להערכת רשויות מע"מ את שווי עלויות הבנייה – תוך שצוין כי "[...] סכום זה צריך להיות כתוב בחשבונית כשסכום זה כולל את רכיב המע"מ בסך של 1,462,106 ₪" (פס' 20 לפסק הדין; ההדגשות הוספו – י"ו). כמו כן, בית המשפט קבע שם כי "ככל שהתובעת [המשיבה 3 – י"ו] תמציא לנתבעות [העותרים – י"ו] אסמכתא מרשויות המס לפיה היא לא תוכל לעשות שימוש בחשבונית מס זו ולהתקזז בגינה, יהיה על הנתבעים לפצות את התובעת בסכום המע"מ דהיינו בסך של 1,462,106 ₪ (סכום שמשקף מע"מ בגובה של 17% משווי הקרקע שהוערכה בסך של 8,600,623 ₪) בתוספת ריבית והצמדה כחוק כפי שיפורט להלן" (ההדגשות הוספו – י"ו). 3. ביום 16.1.2023 הגישו העותרים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (ע"א 473/23). בעוד הערעור תלוי ועומד, ביום 11.6.2023 העבירו העותרים 2-1 למשיבה 3 חשבונית מס בסכום של 6,125,800 ש"ח בתוספת מע"מ בסך של 1,041,386 ש"ח (בלבד); וזאת תוך היתלות במילה "כולל" המופיעה כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ותוך התעלמות מסכום המע"מ המפורש שצוין בו), והפחתת חלקו של העותר 3. 4. על אף האמור, בדיון שנערך בערעור ביום 31.1.2024 הוסכם על כל הצדדים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כאשר נכתב בו כי הסכום "כולל" מע"מ, וכי צריך היה להיקבע בו כי לסכום האמור יתווסף רכיב המע"מ (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון). בית משפט זה אף הציע לצדדים באותו מעמד כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יתוקן בהסכמה באופן האמור – אולם ב"כ המשיבים התנגדה לכך. למחרת הדיון ניתן פסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, ג' כנפי-שטייניץ ו-ח' כבוב), במסגרתו נדחה הערעור בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א). 5. על רקע האמור, ביום 25.2.2024 הגישה המשיבה 3 לבית המשפט המחוזי בקשה למתן פסיקתה המחייבת את העותרים, ביחד ולחוד, לשלם לה סכום של 815,377.6 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. זאת, לטענתה, בשל הפחתה שביצעו העותרים שלא כדין בסכום החשבונית שהעבירו לידה, תוך היתלות בטעות סופר שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ותוך הפחתת חלקו של העותר 3 שלא כדין. 6. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו מיום 31.3.2024 נקבע כי "פסק הדין חלוט ובית המשפט לא מוסמך לשנות בו דבר. פסיקתא מטרתה ככלל לשקף את פסק הדין ולא לתקנו. לצורך תיקון טעות סופר היה על המבקשת להגיש בקשה כדין במועד", אולם "חלפה יותר משנה ממועד פסק הדין והמבקשת לא הגישה בקשה לתיקון טעות סופר שניתן להגיש תוך 21 יום". בית המשפט הוסיף וציין כי "המבקשת טענה במפורש בתשובה שהגישה לבית המשפט העליון (סעיף 49) כי לטענתה יש טעות סופר בפסק הדין. אולם, פסק הדין אושר בבית המשפט העליון ללא כל שינוי והמבקשת אף לא ערערה עליו". על החלטה זאת הגישה המשיבה 3 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. 7. בהחלטה מיום 10.2.2025 – היא ההחלטה העומדת כאמור במוקד העתירה שלפנינו – נקבע תחילה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה; לגוף העניין, נקבע כי דין הערעור להתקבל, וכי החלטת בית המשפט המחוזי בטלה. בהמשך לכך, ניתנה במסגרת ההחלטה פסיקתה הכוללת הוראות אופרטיביות, שלפיהן "ישלמו המשיבים [העותרים שלפנינו – י"ו] למבקשת [המשיבה 3 – י"ו], ביחד ולחוד, את סכום המע"מ שנקבע בפסק הדין, בסך 1,462,106 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש אפריל 2013, בניכוי סכום המע"מ בגינו זוכתה המבקשת בסך 1,041,386 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הזיכוי (17.10.2023)". מכאן העתירה שלפנינו. טענות העותרים 8. העותרים מעלים בעתירתם טענות רבות כנגד ההחלטה, בהן טענות ערעוריות במהותן. אולם, כלל ידוע בפסיקתנו הוא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על ידי ערכאות מוסמכות אחרות; ובפרט לא על החלטות שניתנו על ידי בית משפט זה בהליך אחר (ראו למשל: בג"ץ 1430/21 הוכהאוזר נ' השופט תמיר (11.4.2021)). בשל כך, לא נתייחס כלל לטענות הנושאות אופי ערעורי באשר לתוכן ההחלטה, אלא רק לטענות שעניינן חוסר סמכות בעצם נתינתה. 9. במסגרת העתירה טוענים העותרים מספר טענות לביסוס עמדתם כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות. כך, נטען כי ההחלטה משנה למעשה, בדן יחיד, פסק דין חלוט שניתן בהרכב של שלושה שופטים של בית המשפט העליון. זאת, שכן כאמור לעיל, במסגרת פסק הדין מיום 1.2.2024 דחה בית משפט זה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על יסוד תקנה 148(ב) לתקסד"א, שמשמעותה אימוץ פסק דינו של בית המשפט המחוזי כלשונו. משכך, נטען כי ההחלטה – שבה מובהר כי המילה "כולל" בפסק הדין של בית המשפט המחוזי יסודה בטעות, ובהמשך לכך נקבע כי יש להתייחס לפסק הדין האמור כאילו נכתבה בו המילה "בתוספת" במקום "כולל" – משנה פסק דין שאומץ על ידי בית משפט זה במותב תלתא. כמו כן, העותרים טוענים כי בהחלטה בוטלה למעשה חלופה שניתנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה העותרים ימסרו למשיבה 3 חשבונית מס משלימה בגין הפרש המע"מ אותו נקבע שעליהם לשלם. לטענתם, ביטול חלופה זו פוגע בהם, שכן בעקבותיו אין באפשרותם להימנע מתשלום הפרשי ריבית והצמדה. 10. עוד נטען כי הערעור היה צריך להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים ולא בדן יחיד. לטענת העותרים, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיבה 3 למתן פסיקתה מתקנת איננה "החלטת ביניים", כמשמעותה בסעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אלא "פסק דין" – שכן החלטה זו מסיימת את ההליך; וממילא, לפי הוראות הסעיף הנ"ל, הדיון בערעור על החלטה זו צריך להתקיים לפני מותב תלתא. 11. בנוסף, העותרים טוענים כי פסיקתה מבהירה או מתקנת צריכה להינתן על ידי אותו שופט אשר נתן את פסק הדין מושא הפסיקתה; ועל כן, גם מהטעם הזה, ההחלטה – שבמסגרתה ניתנה פסיקתה מתקנת כאמור – ניתנה בחוסר סמכות. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. 13. נוכח הודאת העותרים בדיון שנערך בבית משפט זה – שלפיה "כולנו חושבים שהוא [בית המשפט המחוזי – י"ו] שגה כשהוא קבע שזה יהיה כולל מע"מ ולא בתוספת מע"מ" ובהמשך "הטעות הזאת שבה השופט שילה קבע שזה כולל מע"מ ולמעשה אנחנו מסכימים שזה צריך להיות בתוספת מע"מ" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון) – העותרים מושתקים מלהעלות כל טענה שמשמעותה הותרת הטעות על כנה. ברי כי טענה כאמור אף עולה כדי חוסר ניקיון כפיים בהגשת העתירה. אזכיר כי לא בכדי הודו העותרים בטעות, זאת, שכן היא עולה בבירור מקריאה פשוטה של פסק הדין, הקובע, ברחל בתך הקטנה, את סכום המע"מ שעל העותרים לשלם: "[...]בסכום המע"מ דהיינו בסך של 1,462,106 ₪ (סכום שמשקף מע"מ בגובה של 17% משווי הקרקע שהוערכה בסך של 8,600,623 ₪)" (פסקה 20 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). במצב דברים זה, חוסר תום הלב שנפל בהתנהלות העותרים, עת הוציאו למשיבה 3 חשבונית מס בסכום חלקי, תוך התעלמות מסכום המע"מ המפורש שצוין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מצדיק, כשלעצמו, את דחיית העתירה על הסף. בהמשך לכך, לא למותר לציין כי נוכח הודאת העותרים שניתנה כאמור בדיון בבית משפט זה, יש לראות את פסק דינו של בית משפט זה, שניתן בסמוך לאחר הדיון האמור, ככולל את תיקון הטעות האמורה; ולפיכך היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשת המשיבה 3 למתן פסיקתה מתקנת. ממילא, בדין התקבל הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. 14. די אפוא באמור עד כה כדי לדחות את העתירה. 15. למעלה מן הצורך, אציין כי אף לגוף הדברים, יש לדחות את טענת העותרים שלפיה יש לסווג את החלטת בית המשפט המחוזי כ-"פסק דין" ולא כ-"החלטת ביניים", אך בשל כך שהיא "סיימה את ההליך". כידוע, ישנן החלטות שתוצאתן המעשית היא סיום ההליך, אשר לא מסווגות כ-"פסק דין". בהקשר זה יש להזכיר את דברי השופט ש' לוין ברע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329 (23.3.1989): כך, למשל, החלטה, הדוחה בקשה לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, ל'החלטה אחרת' תיחשב, אף-על-פי שהדיון תם ונשלם [...] והוא הדין בהחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור או בקשה לדיון נוסף. ובאופן קונקרטי ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי בענייננו, במסגרתה נדחתה בקשת המשיבה 3 למתן פסיקתה – יש לציין כי נפסק לא אחת כי החלטה על דחיית בקשה לתיקון טעות בפסק דין (ובדומה לכך – החלטה על דחיית בקשה למתן פסיקתה מתקנת, כבענייננו), אינה נחשבת ל-"פסק דין", אלא ל"החלטה אחרת" (ראו, למשל: בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, מד(4) 212, 216 (1990)). 16. בשולי הדברים, יצוין כי לא ראינו מקום להיענות לבקשת העותרים להגיש תגובה לתשובה המקדמית שהגישה המשיבה 3. כידוע, לעותר אין זכות קנויה להגיב לתשובת המשיבים, אלא עליו להביא כבר במסגרת עתירתו את כלל התשתית העובדתית הרלוונטית, יחד עם מכלול טענותיו, באופן שלם ומלא (וראו והשוו: ער"א 1045/23 פדיאר נ' פוזיילב, פס' 6 (21.2.2023)). 17. סוף דבר: העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבה 3 בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"ה (14 יולי 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט