הראל חברה לביטוח בע"מ נ. רבו ספנייב

פסק-דין בתיק רע"א 372/10 בבית המשפט העליון רע"א 372/10 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין המבקשת: הראל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. רבו ספנייב 2. קבן מפעלי מתכת בע"מ 3. מנורה חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.12.09 בת.א. 281/07 שניתנה על-ידי כבוד השופט ע' גרשון בשם המבקשת: עו"ד צ' יעקובוביץ בשם המשיב 1: עו"ד י' בן דוד בשם המשיבות 3-2: עו"ד א' בלוך פסק-דין הרקע העובדתי 1. זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) במסגרתה נקבע כי האירוע בו נפגע המשיב 1 (להלן: המשיב) הוא "תאונת דרכים", כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המשיב עבד כנהג משאית אצל המשיבה 2 (להלן: המשיבה). הוא נכנס עם משאיתו לחצר מפעלה של המשיבה, על מנת שמשאיתו תועמס – על ידי אחרים – בחלקי קונסטרוקציה ממתכת. לאחר ההעמסה החל המשיב בנסיעה לכיוון שער היציאה מחצר המפעל. בעודו בתחומי חצר המפעל, הביט המשיב במראה הצדדית של המשאית, והבחין כי חלק מהקונסטרוקציה בולט החוצה מארגז המשאית. המשיב ירד מן המשאית וניגש להזיז את החלק שבלט מארגז המשאית. הוא עלה לארגז המשאית, אולם כאשר ניסה לדחוף את חלק הקונסטרוקציה הבולט – נפל מארגז המשאית לאחור, נחת על ישבנו ונחבל בגופו. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בה עתר לתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מן האירוע. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי הורה על פיצול הדיון ודן תחילה בשאלה אם התאונה הנטענת היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בית המשפט אימץ את עדותו של המשיב בדבר אופן התרחשות התאונה הגם שהיתה זו עדות יחידה. נקבע, כממצא עובדתי, כי המשיב לא השתתף בפעולת ההעמסה, כי פעולת טעינת המשאית הסתיימה וכי רק בשלב זה החל המשיב בנסיעה לעבר שער המפעל. לאחר נסיעה קצרה בת כ-15 מטרים, הבחין המשיב במטען שחורג הצידה וירד מהמשאית על מנת להזיזו. בשל פעולה זו נפגע המשיב. על רקע העובדות שקבע, איבחן בית המשפט המחוזי את המקרה שלפניו מפרשות אחרות אליהן הפנו באי כוח הצדדים. כך, נקבע כי אין להיזקק להלכה שנפסקה ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט (3) 431 (2004), לפיה מקום בו חלות חזקה ממעטת וחזקה מרבה בו זמנית, תהא ידה של החזקה המרבה על העליונה והמקרה יסווג כ"תאונת דרכים". בעניין אוסם דובר בחזקה הממעטת של "פריקה וטעינה", ואילו במקרה דנן, כך נקבע, הוכח כי הליך טעינת המשאית והעמסת הסחורה, שנעשה על ידי צוות נפרד ולא על ידי המשיב, הסתיים בטרם החל המשיב בנסיעתו. בנסיבות אלה, כך נקבע, החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" כלל אינה חלה. עוד נקבע כי עובדות המקרה שנדון ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 4.2.2009, להלן: עניין נביל) שונות מן המקרה דנן. בעניין נביל דובר בפגיעה שארעה במהלך קשירת מטען בטרם החל הנפגע בנסיעה. במקרה דנן, הוכח כי קשירת המטען וטעינתו על גבי המשאית הסתיימו והמשיב כבר החל בנסיעה, הגם שהיתה זו נסיעה של מספר מטרים בודדים ובתוך חצרי המפעל. 3. לגופו של עניין קבע בית המשפט, בפסק דין מפורט ומנומק, כי המשיב נפגע ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים: "הואיל והוכח כי הליך טעינת הסחורה הושלם והתובע [המשיב] החל בנסיעתו לעבר שער היציאה של המפעל ורק אז הבחין בחלק מתכת הבולט מאחור, ירד מהמשאית לסדרו ואז נפגע – הרי שאין ספק כי מדובר בשימוש ברכב מנועי על דרך של טיפול דרך על ידי המשתמש, בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק. התובע [המשיב] פעל כפי שפעל" – כך נקבע – "לאחר שהחל בנסיעה, על מנת למנוע סיכון תעבורתי של נפילת חלק מתכת מארגז המשאית בזמן נסיעה, תוך סיכון כלי רכב ואחרים המשתמשים בדרך וסיכון שלו עצמו". המבקשת סבורה כי אין לראות באירוע הנדון משום "תאונת דרכים" ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 4. המבקשת מתייחסת למבחנים שונים שהועלו בפרשת נביל בנוגע להבחנה בין "טיפול דרך" לבין טיפולים אחרים שאינם כאלה, וסבורה כי יישומם של מבחנים אלה על המקרה דנן, מביא למסקנה שאין מדובר ב"טיפול דרך". כך, טוענת המבקשת כי התאונה אינה עומדת ב"מבחן הגיאוגרפי", על פיו טיפול הדרך "חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי, ומשום כך טיפול הנעשה בבית או בחצרים של מקום העבודה אינו 'טיפול דרך'" (עניין נביל, בסעיף 9). עוד מפנה המבקשת לעניין זה לדברי השופט נ' הנדל בע"א (ב"ש) 1149/03 כהן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 14.7.2005), לפיהם: "חייב להיות קשר בין הטיפול או התיקון לבין פעולת הנסיעה. אמור להיות קשר בין הטיפול או התיקון לבין תנועת הרכב... הטיפול או התיקון חייב להיות בדרך ולא... בדרך אל הדרך" [הדגשות הוספו]. התאונה דנן, כך נטען, אירעה בטרם יצאה המשאית משערי המפעל, ולפיכך אין בעובדה שהמשיב נסע מטרים ספורים בתוך חצר המפעל כדי להוביל לקביעה כי מדובר ב"טיפול דרך". כאשר הרחיב המחוקק את הגדרת הטיפול ברכב – כך טוענת המבקשת – כוונתו היתה ליתן תרופה למשתמש ברכב שנקלע למצוקה וחייב לטפל ברכבו, ואגב כך חושף עצמו לסכנות שבדרך. כוונת המחוקק, כך נטען, לא היתה להרחיב את הגדרת השימוש למקרים בהם אנשים מטפלים ברכב בביתם או בחצר מפעלם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם "מבחן המהות", הנזכר בעניין נביל, אינו מתמלא. הפעולה שביצע המשיב, כך נטען, אינה בבחינת פעולה סטנדרטית הנדרשת מכל נהג בכביש, אלא זו פעולה שהיתה באחריות מחלקת הטעינה, שלא ביצעה את מלאכתה כראוי, ולכן נדרש המשיב להשלים את מלאכת הטעינה. עוד טוענת המבקשת כי "טיפול הדרך" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. במקרה דנן, כך נטען, הפעולה שביצע המשיב משולה להסרת מכשול בדרך, ואף אם נעשתה כפעולה חיונית להמשך הנסיעה, היא אינה קשורה לרכב עצמו, ולפיכך אין להביאה בגדר "שימוש ברכב מנועי". 5. המשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות) סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הן טוענות כי התאונה נשוא התביעה אירעה למשיב תוך כדי ביצוע פעולה של טיפול דרך להסרת סיכון תחבורתי, על כן מדובר בתאונת דרכים. בין השאר טוענות הן, כי טיפול ברכב שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, ואינו טיפול שנעשה במקום חניית הרכב טרם הנסיעה, יחשב לטיפול דרך, ואין נפקא מינה אם הנהג טרם יצא מחצרי המפעל. המשיבות סבורות כי אין להוסיף הבחנות מלאכותיות, דוגמת ההבחנה בין טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה בתוך חצר המפעל, לבין טיפול שנעשה מחוץ לחצר המפעל. הן מביאות כדוגמא למלאכותיות ההבחנה "חצרים" המשתרעים על פני שטחים נרחבים (דוגמת נמל אשדוד או מפעלי ים המלח) בהם יכול שהנהג ייסע, לאחר הטעינה, על פני קילומטרים מתוחמים ומגודרים. המשיב מצידו מצטרף לתשובת המשיבות וסבור אף הוא כי יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להידחות. הלכת נביל 6. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בסעיף זה, וכולל, בין השאר "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..." [הדגשה הוספה]. בעניין נביל עמדנו על כך ששאלת האבחנה המדויקת בין "טיפול דרך" לבין "טיפול בית" ובין "תיקון דרך" לבין "תיקון בית" טרם הוכרעה בבית משפט זה ושימשה כר פורה לחילוקי דעות בפסיקה ובספרות (שם, בסעיף 9 לפסק הדין). סקרנו את המבחנים האפשריים השונים שהוצעו בפסיקה במרוצת השנים, בהם "המבחן הגיאוגרפי", "מבחן הזמן" ו"מבחן המהות". לאור אי הבהירות שהיתה קיימת, התוונו בפרשת נביל – בפרק הדן בברירת הדין – את התנאים הראויים לבחינה אם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך", אם לאו (שם, בסעיפים 13-14 לפסק הדין). 7. התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' – כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), תשנ"א-1990 – א' ר'] מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב" (סעיף 13 לפסק הדין). התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ואמנם, בעניין נביל הובהר כי "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (שם, בסעיף 14). התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב. על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "טיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו. מן הכלל אל הפרט 8. בחינת עובדות המקרה שלפנינו על רקע התנאים האמורים מובילה למסקנה כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המשיב נפגע ב"תאונת דרכים". המשיב, כך נקבע, הבחין בחלק מן הקונסטרוקציה שהעמיס, שבולט מארגז משאיתו, לאחר שכבר החל בנסיעה. בכך מתמלא התנאי הראשון, היינו: מדובר בטיפול שהתרחש במהלכה של הנסיעה. לעניין זה אין נפקא מינה כי המשיב נסע כברת דרך קצרה בלבד וכי טרם יצא משטחי המפעל. הדגש הוא על כך שהנסיעה ברכב כבר החלה; הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי, היינו: הבחנתו של המשיב במטען החורג, שסיכן את המשך הנסיעה, וחייב את טיפולו המיידי; הטיפול שנדרש – השבת החלק הבולט של המטען למקומו – לא חייב טיפול על ידי איש מקצוע, כנדרש בתנאי השלישי. 9. כזכור, טענה המבקשת כי הפעולה שביצע המשיב – אף אם היתה חיונית להמשך הנסיעה – נעשתה במטען שהועמס על המשאית, ולפיכך אין לראות בה טיפול "ברכב עצמו או באחד מרכיביו", ואין להביאה בגדר "שימוש ברכב מנועי". לאחר ששקלתי את הטענה, הגעתי למסקנה כי אין בידי לקבלה. סבורני כי טיפול בחלק מן המטען שהשתחרר במהלך הנסיעה ובלט מארגז המשאית – טיפול שנועד להסיר סיכון תחבורתי - כמוהו כטיפול ברכב עצמו או באחד מרכיביו, ואין להשוותו להסרת מכשול המוטל על הדרך. אמנם אין מדובר בתיקון של הרכב עצמו, אולם מדובר בטיפול ברכב במובן הרחב שעליו עמדנו לעיל. מקרים מסוג זה ביקש המחוקק להביא בגדר תחולת חוק הפיצויים. התוצאה היא שיש לדחות את הערעור. המבקשת תשא בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח למשיב 1 ו- 5,000 ש"ח למשיבות 2 ו-3. ניתנה היום, ד' בתמוז התש"ע (16.6.2010). המשנה-לנשיאה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10003720_P05.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il