שמואל פיינגולד נ. שר הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 3714/13 בבית המשפט העליון בג"ץ 3714/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותר: שמואל פיינגולד נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה דנא בטענתו של העותר, כי יש להורות על בטלותה של תקנה 2(19) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002, וכן על בטלותן של "כל ההוראות בתכניות מקומיות ומפורטות אשר בהן נקבעו הוראות בדבר סטייה ניכרת מכוח תקנה 2(19) הנ"ל". רקע ב. חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע, בסעיף 151(א), כי "לא יינתנו הקלה או היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבנין". סעיף 151(ב) לחוק התכנון והבניה קובע, כי "שר הפנים, בהתייעצות עם המועצה הארצית, רשאי לקבוע, בתקנות, מה עוד ייחשב כסטיה ניכרת לענין סעיף זה". ג. תקנה 2(19) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002 (להלן התקנות), אשר פורסמו ביום 13.6.02 (קובץ התקנות 6175 (תשס"ב) 824, 827), קובעת כי סטיה ניכרת מתכנית היא "סטיה מהוראות תכנית, כשנקבע בתכנית, כי סטיה מהן מהווה סטיה ניכרת". העתירה ד. בעתירה נטען, כי לשר הפנים אין סמכות להאציל את הסמכות שהוענקה לו בסעיף 151(ב) לחוק התכנון והבניה ל-105 הועדות המקומיות והמחוזיות, שלפי הטענה פועלות במדינת ישראל. עוד נטען, כי הואיל ולפי סעיף 151(ב) נדרשת התייעצות עם המועצה הארצית לתכנון ובניה טרם התקנת תקנות "בתקנה 2(19) הנ"ל העניק השר לוועדות התכנון סמכויות אשר לא ניתנו לו בעצמו בסעיף 151 לחוק". לטענתו של העותר, תקנה 2(19) לתקנות נוגדת את פסק דינו של בית משפט זה בע"א 6291/95 בן יקר גת נ' הועדה המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין (פ"ד נא(2) 825; להלן עניין בן יקר), בה נקבע כי אין ניתן בתכנית לשלול באופן גורף את האפשרות ליתן הקלות. נטען, כי תקנה 2(19) יצרה "כאוס תכנוני"; כי מאז הותקנה אין נורמה שויונית במדינת ישראל ביחס לגבולות הסטיה הניכרת;ו כי קיימות סתירות בין הוראות סטיה הקבועות בתכניות שונות לבין ההוראות הקבועות בתקנות. העותר צירף לעתירתו "רשימה מדגמית" של תכניות, שלפי הטענה "בכל אחת מהן קיימות הוראות בדבר סטיה ניכרת, הזהות לאלה אשר בוטלו במקרה שנידון על ידי בית המשפט בעניין בן יקר גת" (סעיף 12 לעתירה). הכרעה ה. לאחר העיון בעתירה, חוששנו כי לא נוכל להיעתר לה. ו. הבינונו כי העותר מבקש לשים עצמו כעותר ציבורי; אך התשתית העובדתית לביסוסם של הסעדים המבוקשים בעתירה כוללנית ביותר ועלולה לפגוע בגורמים שאינם צד לעתירה. כידוע, בית משפט זה אינו נעתר לעתירות הנעדרות תשתית עובדתית קונקרטית, ואשר הסעד המבוקש בהן הוא כללי וגורף (בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עירית ירושלים, פ"ד מח(4) 403; א' שרגא, ר' שחר המשפט המנהלי – עילות הסף (2008) 266-265). אכן, בפסק הדין בעניין בן יקר נקבע כי מקום בו קיימת הוראה שיש בה משום שלילה גורפת ומוחלטת מראש של כל אפשרות לבקש או לדון בהקלה, דינה להתבטל (שם, בעמ' 856-855), וכי למוסדות התכנון מסור שיקול דעת רחב בבואם לדון בבקשות להקלה (שם, בעמ' 863). קביעות אלו עומדות על מכונן, ובידי הטוען להפרתן, בהקשר קונקרטי, לפעול למיצוי זכויותיו. אוסיף, כי אין בכך כדי למנוע משר הפנים ומן המועצה הארצית לתכנון ובניה בהחלטותיה לפי הצורך לפעול להאחדה של גישות הועדות המחוזיות ככל הניתן, נושא שעל ביזורו מלין העותר. ועוד, חרף כל האמור, הקלה היא כידוע חריג, וחריג טעון שיקול דעת מעמיק ותמונה רחבה כדי שלא יהפוך החריג לכלל. ז. ובחתימה, על כלליותה של העתירה יש להוסיף את השיהוי שדבק בה – העתירה הוגשה כאחת עשרה שנים מעת התקנתה של תקנה 2(19) – דבר לו, מטבע הדברים, נודעת משמעות בשיקול דעתו של בית המשפט בבואו להחליט האם להידרש לעתירה. כללם של דברים ח. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה. ניתן היום, י"ז בסיון תשע"ג (26.5.13). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13037140_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il