אלכסנדר דניס לוין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3713/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3713/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: אלכסנדר דניס לוין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 7269/06 מיום 28.3.07, שניתן על-ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: י"א באב התשס"ז (26.7.2007) בשם המערער: עו"ד עופרי מרוז בשם המשיבה: עו"ד גלעד סממה ועו"ד נילי גסר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם) הכריז על אלכסנדר דניס לוין – המערער לפנינו – כבר-הסגרה לפדרציה הרוסית. הפדרציה הרוסית התחייבה שלא יוטל על המערער עונש מוות, אם יורשע בדין. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה. העובדות הצריכות לעניין 2. ביום 29.1.01 נשדדו בני-הזוג המנוחים וולנטינה ויורי קובלנקו (להלן: הזוג קובלנקו או המנוח והמנוחה), בביתם בכפר Prokhorovka המצוי במחוז Belgorod שברוסיה. חייהם של השניים קופחו בדקירות סכין במהלך שוד שבוצע על-ידי חבורה שפרצה לביתם. בחלוף כשנתיים ממועד הרצח נעצרו על-ידי רשויות החקירה ברוסיה ריאבסטב אנטולי ויקטורביץ (להלן: ריאבסטב) ופטרושקו ולרי אווגנביץ (להלן: פטרושקו) כחשודים בביצוע המעשה. בהודעותיהם בחקירה המשטרתית הודו השניים בביצוע השוד והרצח וציינו, כי מי שביצע יחד עמם את המעשים בצוותא היה המערער, אלכסנדר דניס לוין. בהמשך הועמדו השניים לדין ברוסיה, הורשעו בביצוע העבירות האמורות ונדונו לעונשי מאסר ממושכים. 3. ביום 8.9.03, בעקבות פניית אינטרפול מוסקבה לאיתורו של המערער, הודיעה חוליית האינטרפול בירושלים, כי המערער נמצא בישראל ומתגורר באילת. ביום 11.2.04 נתקבלה במשרד המשפטים בישראל, באמצעות חוליית אינטרפול ירושלים, בקשה למעצרו של המערער לצורך הסגרה. 4. ביום 10.3.04, כעבור חודש, נתקבלה במשרד המשפטים בקשת ההסגרה הרשמית מהפדרציה הרוסית, בדרך דיפלומטית. הפדרציה הרוסית ביקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך העמדתו לדין ברוסיה, בגין עבירת רצח לפי סעיף 105(2)(a)(g)(h) לחוק העונשין הרוסי, ועבירת תקיפה ושוד לפי סעיף 162(3)(c) לחוק העונשין הרוסי (להלן: בקשת ההסגרה). הבקשה הוגשה על רקע הסכם בין מדינת ישראל לבין הפדרציה הרוסית, הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. ההסכם הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה, אשר נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.12.1967, ולגבי הפדרציה הרוסית ביום 4.3.06. 5. ביום 5.12.06 הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתו של המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית. 6. ביום 28.3.07 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) לבקשה והכריז על המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי הראיות המצורפות לבקשת ההסגרה עומדות בתנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 7. טענתו המרכזית של בא-כוח המערער הינה, כי הראיות המפלילות את המערער, שהומצאו על-ידי הרשויות ברוסיה ושהובאו לפתחו של בית המשפט, אינן מספיקות בכדי להעמידו לדין על עבירות אלה בישראל, ומשכך אין להכריז עליו כבר-הסגרה לידי הפדרציה הרוסית. כן טוען בא-כוח המערער, כי חומר החקירה שהועבר על-ידי הרשויות הרוסיות הינו חומר חלקי בלבד. בהקשר זה צוין, כי המערער טען שבליל הרצח ישן בביתו במצב שיכרות ושכך מסרו אף הוריו ושכנתו בהודעותיהם, אך רשויות החקירה ברוסיה העדיפו שלא להעביר את כל החומר הקשור לעדותם של ההורים והשכנה. עוד טוען בא-כוח המערער, כי בשעה שמעשה הרצח בוצע בחודש ינואר 2001, הועלה לראשונה שמו של המערער כחשוד רק ביום 22.5.03, בפתח הודעתו של ריאבסטב, לאחר חלוף למעלה משנתיים ממועד הרצח, מבלי שצורף לחומר הראיות כל מזכר המתעד את התחקורים המוקדמים שהביאו לאותה הודעה והפללה. לטענת בא-כוח המערער, בעניינו של המערער תלויים ועומדים הליכים משפטיים נוספים, שאין להם קשר לעבירה נשוא הליך ההסגרה הנדון ואף בשל כך, יש מקום להשהות את הליכי ההסגרה עד לסיומם של הליכים אלה. כך למשל, מתנהל משפט פלילי כנגד המערער בבית-משפט השלום באילת (ת.פ. 1155/06) ותביעת נזיקין שהגיש המערער כנגד מעבידו בבית-הדין האזורי לעבודה (ע"ב 2370/05). בא-כוח המערער מטיל ספק באשר למהימנות ההודעות המפלילות את המערער, שכן לא ברור כיצד זכרו ריאבסטב ופטרושקו, לאחר חלוף כשנתיים מהאירועים, פרטים מדויקים כמו אורך הסכין, בשעה שהיו, כטענתם, תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע המעשה. בעניין זה מוסיף בא-כוח המערער וטוען, כי מקריאת ההודעות ניכר, כי הן נכתבו בשפת החוקרים, לוטשו ועברו הגהות ואינן מהוות תיאור ספונטאני ואותנטי של האירועים. בא-כוח המערער מנסה אף להצביע על סתירות העולות מעדויות המעורבים באירוע. כגון: הודעתה של ניקולייבה באשר לאירועים עובר לרצח אינה תואמת את תוכנן של ההודעות האחרות; שנית, ריאבסטב טען בהודעתו, כי הרצח תוכנן בביתה של ניקולייבה ומשם יצאו השלושה לבצעו, בעוד ניקולייבה לא מזכירה זאת בהודעתה ואף פטרושקו מעיד, כי השלושה יצאו לביצוע הרצח מביתו של ריאבסטב; ושלישית, ריאבסטב מציג את פטרושקו כידידו של המערער וכמי שהובא על-ידי המערער לפני השוד בכדי לסייע בביצועו, בעוד דברי פטרושקו סותרים זאת. עוד טוען בא-כוח המערער, כי שותפיו של המערער מנסים להפחית מאחריותם בביצוע העבירות על-ידי הטלת האחריות על המערער. לאור כל האמור, סבור בא-כוח המערער, כי אין בחומר החקירה שהומצא על-ידי הפדרציה הרוסית במסגרת בקשת ההסגרה, כדי להעמיד תשתית ראייתית מספקת לשם הסגרתו של המערער, כנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. מנגד, תומכים באי-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור. לטענתם, במכלול הראיות שהועברו על-ידי התביעה הרוסית יש כדי לבסס אישום כנגד המערער בגין עבירות שוד ורצח, לפי המבחן הראייתי הנוהג בישראל ומדובר בתשתית ראייתית מספיקה לשם הכרזה על המערער כבר-הסגרה לרוסיה. לטענת באי-כוח המשיבה, אין חובה על המדינה המבקשת הסגרה לצרף את מלוא חומר החקירה לבקשת ההסגרה. כמו-כן, טוענים באי-כוח המשיבה, כי במסגרת הליכי ההסגרה, אין מקום לבירור סתירות בראיות. יתרה מכך. לטענתם, הגם שקיימת סתירה בין הודעתו הראשונה של פטרושקו לבין הודעתו השנייה שמסר, אולם אין מדובר בסתירה, המקעקעת את התשתית הראייתית המפלילה את המערער בעבירות הנדונות, שכן בשתי ההודעות, סיבך פטרושקו את שלושת המעורבים במעשים. דיון 8. האם הראיות שהועברו על-ידי רשויות התביעה ברוסיה, על-מנת להכריז על המערער כבר-הסגרה לפדרציה הרוסית, מספיקות להרשעתו של המערער באותן עבירות – שוד ורצח – על-פי הדין הישראלי? זו השאלה המרכזית העולה בפרשה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 1 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 קובע: "אין הסגרה אלא לפי חוק זה 1. לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה) מסדיר את עניין ההסגרה למדינות זרות וקובע תנאים להכרזתו של אדם כבר-הסגרה, אשר רק בהתקיימם במצטבר, ניתן להסגיר אדם. ואלו התנאים: תחילה, נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת יתקיים הסכם הסגרה (סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה). שנית, נדרש, כי האדם נאשם או הורשע במדינה המבקשת בעבירה המוגדרת עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה), קרי: עבירה שאילו נעברה בישראל, דינה שנת מאסר או יותר (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה). שלישית, נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת תתקיים הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה). עם זאת, חוק ההסגרה קובע רשימת סייגים להסגרה (סעיף 2ב לחוק ההסגרה). כך למשל, בקשה בגין עבירות בעלות אופי מדיני, חשד כי ביסוד הבקשה עומדים שיקולי הפליה גזענית או דתית, התיישנות, סיכון כפול וסייגים נוספים. בנוסף לרשימת הסייגים, קובע סעיף 16 לחוק ההסגרה, כי לא יוסגר אדם על עבירה שדינה במדינה המבקשת הוא עונש מוות, כשאין דינה כך בישראל, אלא אם התחייבה מדינה זו שעונש כזה לא יוטל או לא יבוצע. לבסוף, בהתקיים כל התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה, ולאחר שהוכח, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל, קובע סעיף 9 לחוק ההסגרה, כי בית המשפט יכריז, כי המבוקש הינו בר-הסגרה. דיות הראיות 10. בית-משפט זה קבע לא אחת, כי על-מנת שבית המשפט יכריז כי אדם הוא בר-הסגרה, על היועץ המשפטי לממשלה להוכיח, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות על-מנת להעמידו לדין בישראל. כך קובע סעיף 9(א) לחוק ההסגרה: "הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] בית המשפט אינו נדרש לקבוע אם חומר הראיות מצביע על כך, שהמבוקש אשם בעבירות המיוחסות לו, אלא אם יש בו משום אחיזה לאישום. כך, למשל, קבע בית-משפט זה בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "מרכיב הכרחי בהכרה באדם כבר-הסגרה, הוא קיומן של ראיות-לכאורה לאשמתו. החוק, בסעיף 9(א), קובע כי יש להראות ש"המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בית-משפט זה שב וקבע, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון באשמתו או בחפותו של המבוקש. אין מקום לבחינתה של המסכת הראיתית לגופה, לקביעת משקלן של הראיות או לבדיקת המידה בה הן מתיישבות האחת עם רעותה. כל שנבדק הוא "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום". יפים לעניין זה גם דברים שנקבעו בע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (4) 294, בעמ' 299-300: "נוסחה זו של "ראיות מספיקות" להעמדה לדין עברה בכור המַצְרֵף של ההלכה כמה וכמה פעמים, והועמדו בצדה נוסחאות הסבר וביאור נוספות. כך למשל נקבע כי תכלית הדיון בבית המשפט בישראל היא לקבוע "...אם יש בחומר הראָיות אחיזה לאישום"...; כי מטרת הדיון היא לקבוע עמדה בשאלה אם "החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך"...; "...אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם"...; אם "...יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם"...; כי מטרת ההליך היא "...לקבוע קיומן של ראיות, אשר אינן חסרות ערך, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין"... ועוד... על דרך השלילה נוסיף כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט, שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות - למעט מקרים שבהם על פניהן נעדרות הן הראיות כל משקל - וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק." דברים דומים נאמרו בע"פ 7303/02 אברהם הקש ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 481, בעמ' 503: "המבחן לקיום תשתית ראייתית לבקשת ההסגרה נעוץ אפוא בשאלה אם הראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת היו מספיקות להעמדת המבוקש לדין בישראל בגין עבירה זהה לזו שבה הוא מואשם במדינה המבקשת. אך זה מכבר נפסק כי מטרת הבחינה שעורך בית המשפט במסגרת הליך זה אינה להכריע בדבר אשמתו או חפותו של המבוקש, אלא אך לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום"..., היינו אם "[]החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך"..... משמע, שבית המשפט אינו נדרש לבחינת מהימנותן של הראיות, "ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן...". בפסקי-הדין הרבים, בהם נדונה שאלת בחינת דיות הראיות נקבע, כאמור, כי על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מצדיק את בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבוקשת; האם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום; והאם הראיות לכאורה מאפשרות להעמיד את המבוקש להסגרה אילו היו מתבצעות בישראל (ראו בעניין זה ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 449, 460; ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85). ומן הכלל אל הפרט 11. במקרה דנן, צירף בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה את כל התשתית הראייתית, אשר הועברה על-ידי רשויות החקירה ברוסיה, הכוללת: דו"חות פתולוגיים של נתיחת גופות המנוחים; הודעותיהם במשטרה של שניים מהשותפים לרצח – פטרושקו וריאבסטב; הודעת חברתם של השלושה - סבטלנה ניקולייבה איבנובה; הודעת גרושתו של ריאבסטב – אולגה אלכסנדרובה ריאבסטב; הודעת שכנתם של המנוחים – זנינה הלנה ויקטורונבנה וכן דו"ח חיפוש שנערך בביתה של אולגה אלכסנדרובה ריאבסטב. 12. בענייננו, קביעת בית המשפט המחוזי - לפיה הראיות המצורפות לבקשת ההסגרה עומדות בתנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה – בדין יסודה. להלן אסקור את הראיות המוכיחות לכאורה את מעורבותו הישירה של המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו. דו"חות פתולוגיים לבקשת ההסגרה צורפו, כאמור, דו"חות פתולוגיים מיום 30.1.01 בדבר נתיחת גופותיהם של המנוחים. דו"חות אלה קובעים, כי מותם של המנוחים אירע ביום 29.1.01 כתוצאה מדקירות סכין. הודעותיו של ריאבסטב – שותפו של המערער בתקופה שבין 20 ל- 29 בינואר 2001, קיבל המערער מידע מידידתו, סבטלנה ניקולייבה איבנובנה (להלן: ניקולייבה), לפיו שכניה, בני-הזוג המנוחים, מחזיקים סכום של כ- 4,000 דולר בביתם. בהודעותיו של ריאבסטב - שותפו של המערער - מיום 22.5.03 ומיום 24.5.03, מסר, כי המערער הציע לו ולפטרושקו לשדוד את המנוחים, ואם יהיה צורך בכך, אף להרגם. לאחר שקיבל את הסכמת חבריו, הצטייד המערער בסכינים, בכפפות ובכובעי גרב. ביום 29.1.01 נפגשו השלושה בבית ניקולייבה, שם תכננו את השוד וחילקו ביניהם את התפקידים בהוצאתו לפועל. לפי התכנית, השלושה היו אמורים להיכנס לחצר ביתם של המנוחים, על המערער היה לנקוש על דלת ביתם כדי שבני-הזוג יצאו החוצה, ואז תכננו השלושה להכות את בני-הזוג, לקשור אותם ולדרוש מהם את הכסף המוסתר על-ידם בביתם. באותו מעמד, אמר המערער לריאבסטב ולפטרושקו, כי: "אם יזהו אותנו, נצטרך להרוג אותם" (מתוך הודעתו של ריאבסטב מיום 24.5.03). ריאבסטב אמר, כי בעת האירוע התנהל מאבק בין המערער לבין המנוח שיצא מהבית, כשהוא מחזיק את חפירה. בעיצומו של המאבק, הצליח המנוח להוריד את כובע הגרב מראשו של המערער. או-אז, שלף המערער את סכינו והחל לדקור את המנוח בצוואר ובכתפיים, כל זאת בסיועם של ריאבסטב ופטרושקו. במהלך התקיפה, יצאה המנוחה מהדירה והשמיעה זעקות לעזרה. בתגובה, רצו לעברה של המנוחה המערער ופטרושקו. המערער מסר את סכינו לריאבסטב, והאחרון דקר את המנוחה בבטנה. לאחר-מכן, נכנס המערער לביתם של המנוחים - בעוד ריאבסטב ופטרושקו שמרו על שער החצר מבחוץ - וחילק את המזומנים שהיו בדירה (סכום של 100 דולר) בין שלושת השותפים. ריאבסטב נטל כובע, חולצה ורדיו, אותם מסר לגרושתו ופטרושקו נטל מכנסי ג'ינס. את סכינו השליך ריאבסטב - לפי הודעתו - בשדה הסמוך. ביום 23.5.03, יום לאחר מתן ההודעה הראשונה, שיחזר ריאבסטב את הרצח והפרטים שמסר בשחזור תאמו את הגרסה המפורטת בהודעותיו. הודעותיו של פטרושקו – שותפו הנוסף של המערער בהודעותיו של פטרושקו – שותפו הנוסף של המערער – מיום 23.5.03 ומיום 5.6.03 אישר פטרושקו את השתתפותו באירוע השוד, אך טען, כי המערער ביקש ממנו לעזור בהעמסה ורק כאשר הגיעו לבית הזוג קובלנקו, ביחד עם ריאבסטב, נתן לו המערער כובע גרב. כשפטרושקו שאל את המערער ואת ריאבסטב לפשר הכובע, ענה לו המערער: "אנחנו כבר כאן, אין זמן לחשוב על זה". לגרסת פטרושקו, המערער תקף את המנוח שהחזיק את חפירה בידו כשהמנוחים יצאו מהבית אל החצר, וריאבסטב ניגש לעזור לו. ריאבסטב דקר את המנוחה, ולאחר-מכן, לפי גרסה אחת, פטרושקו גרר את המנוח לתוך הבית בעזרת המערער וריאבסטב, ולפי גרסתו השנייה, הוא ראה את המנוח זוחל לכיוון הבית. המערער פנה אל המנוח וניסה לברר איפה הכסף מוחבא ולבסוף אמר למנוח: "אמרתי לך לא להתעסק איתי, אבל אתה לא הקשבת". פטרושקו זכר, שריאבסטב לקח מביתם של המנוחים חולצה, גרביים וכובע. פטרושקו מסר, כי המערער אמר, שמאחר והוא וריאבסטב "ביצעו יותר", אז הם יקבלו יותר כסף, והמערער העביר לו 600 רובל. בהמשך הודעתו מסר פטרושקו, כי לאחר הרצח נפרדו הוא וריאבסטב מהמערער והלכו לנקות את מגפיהם. לאחר-מכן, הם פגשו את ניקולייבה, שעדכנה אותם, כי המערער דיווח לה אודות הרצח שביצע וכי הוא נמצא בביתה. בהודעתו השנייה של פטרושקו מיום 5.6.03, הוא מסר, כי ביום הרצח הסכים לעזור למערער ולריאבסטב, לבקשתם של השניים, בהעברת רהיטים, וכי לתכלית זו נמסרו לו כפפות וכובע גרב, בכדי שלא יתלכלך. פטרושקו ציין, כי לא קיבל סכין מהמערער, אלא נשא עמו סכין משלו. בנוסף טען פטרושקו, כי לא ידע שחבריו מתכננים לשדוד את המנוחים. לגרסתו, היה זה המערער שהוביל אותם לביתם של המנוחים ומי שנקש על שער החצר. הוא ציין, כי בעקבות הנקישה, נשמע קול גברי ששאל: "מי זה?" ובתגובה ענה לו המערער: "זה אנחנו". בשלב זה עטו המערער וריאבסטב את כובעי הגרב לראשם, וריאבסטב אמר לפטרושקו, שאף עליו לעשות זאת כי "כרגע אין דרך חזרה". הכל אגב חשיפת הסכין שהחזיק בידו. עוד אמר ריאבסטב לפטרושקו, כי המנוחים חייבים כספים למערער ולכן בכוונתם לכפות אותם בכבלים, ליטול את כספם ולעזוב את המקום. לאחר-מכן, טיפס המערער מעל שער החצר ופתח אותו מתוך החצר בכדי לאפשר כניסת שני שותפיו למקום. כאשר יצאו המנוחים מביתם לחצר, כשהמנוח נושא בידו את חפירה, התנפלו עליו המערער וריאבסטב. בעת שהמנוחה החלה לרוץ לעבר השער, פטרושקו השיגה, תפס אותה וחסם את פיה בכף ידו, עד שריאבסטב חבר אליו ודקר את המנוחה שלוש דקירות בבטנה. בשלב זה הבחין פטרושקו במנוח, כשהוא זוחל לכיוון הבית, ובסמוך לאחר-מכן, הכניס את המנוח, בסיועם של המערער וריאבסטב, לתוך הדירה, שם ראה בהמשך כסף שנערם על השולחן. לדברי פטרושקו, המערער אמר לו, כי היות שהוא (המערער) וריאבסטב "ביצעו יותר", אזי הם יקבלו תמורה גבוהה יותר משלל השוד, והעביר לפטרושקו סכום של 600 רובל. יש לציין, כי שחזור האירוע מיום 3.6.03 על-ידי פטרושקו בפני חוקריו, תואם את הודעתו השנייה בחקירה. לשאלת חוקר המשטרה לפשר הסתירה בין הודעתו הראשונה להודעתו השנייה, כאשר באחת מהודעותיו טען, כי הוא וחבריו הלכו לביתם של המנוחים לשם גביית הכסף ובשנייה טען, כי סבר, שהם ניגשים למקום בכדי להעביר רהיטים, השיב פטרושקו, כי הוא נזכר שריאבסטב סיפר לו על החוב רק ליד שער ביתם של המנוחים. הודעה של ניקולייבה – חברתו של המערער בהודעתה מיום 22.5.03, מסרה ניקולייבה, חברתו של המערער, כי המערער הגיע לביתה בחצות הלילה של ה- 29.1.01. ניקולייבה מסרה, כי היו כתמי דם על מכנסיו של המערער והוא ביקש ממנה להחביא את מכנסיו, אך היא סירבה. ניקולייבה טענה בהודעתה – בניגוד לנטען בדברי בא-כוח המערער – כי המערער הודה בפניה שהוא ושותפיו – ריאבסטב ופטרושקו – ולא ריאבסטב לבדו, רצחו את המנוחים. הודעתה של אלכסנדרובה – גרושתו של ריאבסטב בהודעתה של אלכסנדרובה, גרושתו של ריאבסטב, מיום 22.5.03, מסרה, כי ריאבסטב הגיע לביתה בלילה שבין ה- 30 ל- 31 בינואר 2001 וביקש ממנה לשטוף את מגפיו וסיפר לה, שהמערער הציע לו לשדוד את המנוחים, וככל שיעלה הצורך, אף להרוג אותם. ריאבסטב מסר לאלכסנדרובה, כי המערער צייד את החבורה במסכות וכפפות טרם הגעתם לבית המנוחים. כמו-כן, סיפר ריאבסטב לאלכסנדרובה, כי הוא היכה את הגבר במהלך המאבק ושהוא הרג את הגבר והאישה באמצעות סכינו. ריאבסטב מסר לאלכסנדרובה, כי השלושה מצאו פחות כסף מהמצופה וכי שלושתם נטלו חולצות שהיו בבית המנוחים. ביום 8.3.01 נתן ריאבסטב לאלכסנדרובה רדיו שחור במתנה. דו"ח חיפוש מיום 23.5.03 בביתה של אלכסנדרובה לבקשת ההסגרה צורף דו"ח חיפוש מיום 23.5.03, שנערך בביתה של אלכסנדרובה, לפיו נמצאו בביתה הרדיו והחולצה שריאבסטב השאיר אצלה. הודעתה של זנינה הלנה ויקטורובנה – חברתה של אלכסנדרובה בהודעתה של זנינה הלנה ויקטורובנה, חברתה של אלכסנדרובה, מיום 27.5.03, מסרה, כי הרדיו שנמצא אצל אלכסנדרובה הוא הרדיו שראתה בבית המנוחים. ההליכים הפליליים ברוסיה בעניין שותפיו של המערער ריאבסטב ופטרושקו הועמדו לדין ברוסיה. בפסק-הדין שניתן בעניינם מיום 9.12.03 נקבע, כי השניים, בצוותא עם המערער, תקפו את המנוח ודקרו אותו ארבע פעמים, גרמו לו לחבלות חמורות והביאו למותו; וכי בתכוף לאחר-מכן, שיתפו השלושה פעולה ברצח המנוחה, שנדקרה פעמיים בבטנה על-ידי המערער ופעם אחת נוספת בידי ריאבסטב. ריאבסטב הורשע ודינו נגזר לחמש-עשרה שנות מאסר בגין עבירת הרצח ולעשר שנות מאסר בגין עבירת השוד. פטרושקו הורשע אף הוא ונדון לארבע-עשרה שנות מאסר בגין עבירת הרצח ולתשע שנות מאסר בגין עבירת השוד. בית המשפט קבע, כי ריאבסטב ישא במצטבר עונש של 23 שנות מאסר וכי פטרושקו ישא במצטבר עונש של 21 שנות מאסר. חומר החקירה 13. טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי חומר החקירה שהועבר על-ידי הרשויות הרוסיות הינו חומר חלקי בלבד. טענה זו דינה דחייה. כידוע, הלכה היא, כי הדרישה לצירוף חומר הראיות הרלוואנטי אינה מחייבת את המדינה להציג את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לצורך הליך ההסגרה. וכך נקבע, למשל, בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 337, בעמ' 351: "הלכה היא שאין זה תנאי להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה כי מדינה תציג את כל המסמכים שנאספו על-ידיה לקראת משפטו של מבוקש. מדינה המבקשת הסגרה נדרשת להציג אותם מסמכים אשר ישקפו נאמנה את תמונת תשתית הראיות הקיימת כנגד המבוקש, וזאת ללא מניפולציות אסורות שיש בהן כדי לעוות אותה תשתית". גם בע"פ 7303/02 הקש ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 481, בעמ' 505 קבע בית-משפט זה, כי חזקה על המדינה המבקשת את ההסגרה, כי היא מגישה את הבקשה תוך הצגת תמונה אמינה וברורה של הראיות הקיימות בתיק. במקרה שלפנינו, קיבל בא-כוח המערער לידיו את כל חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה. תחילה, סבר בא-כוח המערער, כי נדרשת השלמת חומר הראיות לפי סעיף 13 לאמנה האירופית בדבר הסגרה, שכן לטעמו המדינה המבקשת לא מסרה אינפורמציה מספקת לשם קבלת החלטה בדבר הסגרה. לפיכך, במאי 2004 הועברה בקשה מתאימה לרשויות רוסיה. רשויות רוסיה שלחו את הראיות הנוספות ואלה הומצאו לבא-כוח המערער. עוד טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי הראיות נאספו תקופה ארוכה לאחר ביצוע העבירות ורובן ככולן ביום אחד, ה- 22.5.2003. לטעמו, הדבר מעיד על ההתנהלות הלקויה של החקירה ברוסיה. ברם, טענות הנוגעות להתנהלות החקירה ברוסיה אין מקומן בבקשה להכריז על אדם כבר-הסגרה. אם ירצה, יוכל המערער להעלותן בפני בית המשפט הרוסי, אשר ינהל את ההליך הפלילי נגדו. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הטענה להידחות. שכן, החקירה ברוסיה נפתחה ביום 30.1.01. לאחר מועד זה חלה הפסקה בחקירה, ייתכן מאחר והמשטרה לא איתרה את החשודים ברצח. לאחר זמן מה חלה פריצת דרך והחקירה חודשה בשנת 2003. זאת ועוד. מיום שנמצאו החשודים בביצוע הרצח, התנהלה החקירה במהירות והביאה להרשעתם של שני שותפיו של המערער ביום 9.12.03. לפיכך, נוכח העובדה, כי מדובר בחקירה של רצח, הדורשת במקרים מסוימים זמן על-מנת להגיע אל מבצעי העבירה ועל-מנת לאסוף את הראיות הנחוצות, נראה לי, כי בענייננו תקופת הזמן שעברה מיום ביצוע העבירות ועד ליום איסוף הראיות הינה סבירה והגיונית בנסיבות העניין. בירור סתירות בראיות 14. לטענת בא-כוח המערער, קיימים פערים וסתירות בין ההודעות השונות שצורפו לבקשת ההסגרה. אף אם נניח, כי טענת בא-כוח המערער נכונה היא, לא אחת קבע בית-משפט זה, כי סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור בשלב המוקדם של הליכי ההסגרה ובלבד שאין הראיות נטולות ערך על-פניהן, שכן אחרת בית המשפט הדן בהסגרה מקדים ועושה את מלאכתו של בית המשפט במדינה המבוקשת. כך, למשל, נקבע בע"פ 2765/05 יעקב מושאילוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 1.12.2005): "מתוך מגמה לא להקשות על הליך ההסגרה שלא לצורך ומתוך מדיניות השואפת להדדיות בקיום הליכי הסגרה יעילים, הודגש בפסיקה כי הדיון בבקשת ההסגרה איננו כדיון במשפט גופו וכי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה אינו בודק סתירה בעדויות ואינו מעריך משקלן של ראיות. כל שעליו לבדוק הוא האם יש בחומר שהוצג "אחיזה לאישום", המצדיקה ניהול משפט בפני בית המשפט המוסמך, על מנת שזה יכריע בשאלת אשמתו או חפותו של המבוקש". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. (ראו בעניין זה גם ע"פ 318/79 שאול אנגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105; ע"פ 7569/00 גנאדי יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 529, 541). יתרה מכך. בית המשפט המחוזי ערך בפסק-דינו בדיקה מקיפה של חומר הראיות וקבע, בין היתר, כי הסתירות שהועלו מטעם המערער היו בנושאים שאינם מהותיים ואינם משמעותיים ואשר אין בהן כדי לאיין את הראיות על פניהן. וכך קבע בית המשפט המחוזי: "מעיון בהודעות אלה עולה, כי גרסאותיהם של ריאבסטב ופטרושקו מתיישבות האחת עם רעותה בכל הנוגע לגרעינן, קרי תיאור שלב הביצוע. בחינתו של חומר הראיות שהובא לפניי מעלה, כי הסתירות שעליהן הצביעה ב"כ המשיב, בין גרסאותיהם של פטרושקו, ריאבסטב וניקולייבה, אינן בנושאים מהותיים ואין בהן כדי לאיין את הראיות על פניהן. הסתירה העיקרית נוגעת לשאלת המקום שבו תוכנן הרצח ואשר ממנו יצאה החבורה לביצועו. ריאבסטב טען בהודעתו, כי היה זה ביתה של ניקולייבה; ניקולייבה לא מזכירה זאת בהודעתה; ופטרושקו העיד כי הוא וחבריו יצאו לביצוע הרצח מביתו של ריאבסטב. סתירה זו אמנם מתייחסת לפרט שאינו זניח, ואולם אין היא נוגעת לגרעין הגרסאות, המתאר את הגעת השותפים לזירת הרצח ומעשיהם שם, אלא לנושאים פריפריאליים. בחלק המרכזי של גרסאות השותפים, בו מתאר כל אחד מהשניים את שלב הביצוע של מעשה הרצח, ניכרת התאמה בין ההודעות, כאשר הסתירות הבודדות עליהן הצביעה ב"כ המשיב נוגעות לעניינים שוליים. בעניין זה יש לשוב ולהדגיש, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט בהליך הסגרה לבחון את הסתירות שבראיות לעומקן" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] עוד יש לזכור, את העובדה העיקרית, לפיה מחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה עולה, כי המערער היה בזירת האירוע והיווה גורם מרכזי בביצוע העבירות. עוד טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי שותפיו של המערער מנסים להפחית מאחריותם בביצוע העבירות על-ידי הטלת האחריות על המערער. ברם, טענה זו אין מקומה בפני בית-משפט זה. שכן, היא נוגעת למהימנות ההודעות ולמשקלן ויש להעלותה בפני בית המשפט ברוסיה, אשר ינהל את ההליך הפלילי כנגד המערער. מעבר לדרוש יוער, כי בנוסף להודעותיהם של שותפיו של המערער, בחומר הראיות קיימות ראיות נוספות כנגד המערער, כמו למשל הודעותיהן של ניקולייבה ושל אלכסנדרובה, כמפורט לעיל. זאת ועוד. שותפיו של המערער לא הטילו את מלוא האחריות על כתפי המערער, אלא העידו הן על מעשיהם באירוע והן על מעשיו של המערער ביחד איתם. כך למשל, בהודעתו של ריאבסטב, הוא מציג עצמו כמבצע עיקרי ברצח ביחד עם המערער. 15. עוד טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לעונש המקל שהושת על שותפיו. טענה זו לא אוכל לקבל. על שותפיו של המערער – פטרושקו וריאבסטב - הוטלו 23 ו- 25 שנות מאסר, בהתאמה, בגין עבירות הרצח והשוד. לא ניתן לומר, כי עונשים אלה קלים הם. גם לא ברור לי, באיזה מסגרת אמור היה בית המשפט, לטענת בא-כוח המערער, ליתן דעתו לעונשים שהוטלו על שותפיו של המערער. יתרה מכך, אשר לריאבסטב - בית המשפט הרוסי הסביר בפסק-דינו את העונש שהטיל על ריאבסטב, ואת העובדה, כי הקל בעונשו לאור היותו אב לקטינים, העובדה שריאבסטב הודה בביצוע העבירה, שיתף פעולה בחקירתו, עזר בחשיפת הפשעים ובעזרתו נמצאו פריטים שנגנבו מאירוע. אשר לפטרושקו – בית המשפט הרוסי הקל בעונשו מן הטעם, כי במהלך המשפט הסכים התובע להשמיט את סעיף האישום 105(2)(a) – רצח של שני אנשים או יותר) – מאחר ולא הוכח, כי פטרושקו היה מעורב ברציחתו של המנוח אלא רק ברציחת המנוחה. זאת, בניגוד למעשי המערער וריאבסטב. הליכים משפטיים אחרים המתנהלים כנגד המערער בישראל 16. טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן דעתו להליכים המשפטיים הנוספים המתנהלים בעניינו של המערער ולצורך להשהות את הליכי ההסגרה עד לסיומם. בטענתו זו מפנה בא-כוח המערער לסעיף 11 לחוק ההסגרה, הקובע, כי לבית המשפט נתונה סמכות לדחות את הדיון בעתירה כל עוד המבוקש עומד לדין או נושא את עונשו בישראל. דין הטענה דחייה. סעיף 11 לחוק ההסגרה קובע: "דחיית דיון בעתירה 11. מבוקש העומד לדין או הנושא את ענשו בישראל על עבירה אחרת, רשאי בית המשפט הדן בעתירה להסגרתו לדחות את הדיון בה לתקופה שבית המשפט יקבענה; נדחה הדיון, לא תובא תקופת הדחייה בחשבון תקופת-ההתיישנות הקבועה בדיני מדינת ישראל לענין האמור בסעיף 2ב(א)(6)". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. מהסיפא של סעיף 11 האמור עולה, כי הסעיף נועד להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בדיני מדינת ישראל ואין הוא עוסק בשאלת סמכות בית המשפט הדן בהליכי הסגרה לקבוע אם יש מקום להמשיך בהליכים פליליים אחרים כנגד המבוקש, בבתי-משפט אחרים בישראל. זאת ועוד. בענייננו, מבירור שערכה המשיבה עולה, כי כנגד המערער נפתחו בישראל שני תיקים פליליים. האחד, בגין עבירת גניבה של מברשות שיניים בשווי של 60 ש"ח והשני, בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בכמות של 1.2061 גרם. סבור אני, כי אין בתיקים אלה כדי לעכב את הליך ההסגרה המתנהל כנגד המערער. אשר להליך האזרחי בעניינו של המערער – כידוע, הליכים אזרחיים אינם יכולים לפגוע בהתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה מדינת ישראל מכוח אמנת ההסגרה, שכן "התחייבות שבאמנה גוברת על הזכויות האזרחיות" (ראו רע"א 8934/03 עו"ד א' דרזנר ואח' נ' יורם גיל, פ"ד נח(3) 913, בעמ' 915). שמירה על תקנת הציבור 17. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה קובע: "סייגים להסגרה 2 ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל." כבר נקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי "תקנת הציבור" שבהוראת סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה "חיצונית" היא, זאת להבדיל מתקנת ציבור "פנימית". עניינה של תקנת הציבור ה"חיצונית" הוא בעקרונות יסוד ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, הראויים הם, כי מעשה ההסגרה יידחה מפניהם (ראו ע"פ 2521/03 רומן סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, בעמ' 346; ע"פ 6914/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, בעמ' 58; וראו גם ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 30.11.05)). הן את האינטרס הציבורי בסוגיית ההסגרה והן את הזכות החוקתית של אדם שלא להיות מוסגר, יש להעמיד למבחן האיזון, על-פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. כך קבע הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר בבג"צ 852/86 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, בעמ' 47: "העיקרון הגדול הוא, כי מבצעים את ההסגרה בהתאם לעקרונות שגובשו בחוק, והחובה לקיים את התכלית החקיקתית של דיני ההסגרה נסוגה אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, שבהן נוצרת פגיעה מהותית בעקרון יסוד, אשר מטה את כפות המאזניים באופן החלטי לכיוון הנגדי. כל מקרה נבחן, כמובן, לאור מכלול נסיבותיו." בענייננו, טוען בא-כוח המערער, כי במשפט הישראלי זכות העיון בחומר חקירה הינה עמוד התווך של הזכות למשפט הוגן וזכות זו אף זכתה לאחרונה למעמד חוקתי על-חוקי. לטענתו, הלכה היא, כי תנאי להיעתרות לבקשת ההסגרה הינו הבטחת קיומו של משפט הוגן במדינה המבקשת. ואולם, טוען הוא, כי במקרה דנן, זכותו של המערער לעיין בחומר החקירה – המהווה עקרון יסוד בחברה – נפגעה ומן הראוי, כי בשל כך יידחה מעשה ההסגרה. טענה זו לא אוכל לקבל. אשר לזכות העיון בחומר חקירה בישראל בנוגע להליך ההסגרה – תקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי-דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה) קובעת את זכות העיון בחומר הראיות בישראל בכל הנוגע להליך ההסגרה. וזו לשון התקנה: "עיון בחומר הראיות 8. הוגשה עתירה - רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר ולקבל את שמות העדים שבדעת העותר להשמיע בעת הדיון בעתירה ונושא עדותם". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. במקרה שלפנינו, כפי שנאמר לעיל, חומר הראיות הנוגע לבקשת ההסגרה – הנוגע לעתירה ומצוי בידי המשיבה - הועמד לעיונו של המערער ובא-כוחו. הראיות וההודעות המרכזיות הקושרות את המערער לעבירות נשוא בקשת ההסגרה נשלחו בהתאם לרף הראיות הדרוש בישראל על-מנת להכריז על המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית. משכך, הטענה, לפיה זכות העיון של המערער נפגעה, אינה נכונה ודינה להידחות. אשר לזכות העיון במדינה המבקשת – אכן, כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי "זכות יסודית היא לנאשם לעיין בחומר החקירה המשמש נגדו. זהו "עמוד התווך של הזכות למשפט הוגן" (ראו דברי חברתי השופטת ע' ארבל בבש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.5.05). ברם, בהקשר זה אף נקבע, כי לא די לטעון, כי היקף חובת גילוי חומר החקירה במדינה המבקשת את ההסגרה מצומצם לעומת מקבילתה בישראל, אלא יש צורך להוכיח, כיצד עלול הצמצום הנטען בהיקפה של זכות העיון לפגוע בהגנת הנאשם (ראו דברי חברתי השופטת ע' ארבל בבש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.5.05) וגם ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.11.05)). בענייננו, הגם שבא-כוח המערער טוען, כי זכות העיון בפדרציה הרוסית מצומצמת לעומת זכות העיון בישראל, אין הוא הוכיח טענתו זו, ואך בשל כך, דינה להידחות. מהאמור לעיל עולה, כי לא חלה כל פגיעה בתקנת הציבור של המערער. סוף דבר 18. לסיכום, מסקנתי היא, כי בדין הכריז בית המשפט המחוזי על המערער כבר-הסגרה לפדרציה הרוסית. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט אציע, אפוא, לחבריי, כי נדחה את הערעור. לפיכך, הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח באדר א התשס"ח (24.2.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07037130_H04.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il