טל השקעות ובנין בע"מ נ. מפקד פיקוד מרכז - האלוף יאיר נווה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3713/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3713/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין העותרים: 1. טל השקעות ובנין בע"מ 2. ישראל שליסל 3. ציפורה שליסל נ ג ד המשיבים: 1. מפקד פיקוד מרכז - האלוף יאיר נווה 2. ראש המינהל האזרחי לאיו"ש - תא"ל כמיל אבו רוקון 3. מפקד מרחב חברון - משטרת ישראל - נצ"מ עלי זמיר 4. קמר אל נאזר עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ז' באייר התשס"ו (5/5/2006) בשם העותרים: עו"ד פרופ' מ' קורינאלדי בשם המשיבים 3-1: עו"ד ג' שירמן בשם המשיב 4: עו"ד ס' שחאדי פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. עניינה של עתירה זו פינוי פלישה טריה אל נכס בחברון. ביום 4.5.2006 ניתן על ידינו פסק-דין בזו הלשון: "1. אנו מאפשרים לעותרים ולכל הנמצאים בבית נשוא העתירה לצאת מרצונם מהנכס עד מחר, 5.5.2006, בשעה 11:00. 2. אם לא ייצאו הנמצאים בבית והעותרים בכללם מרצונם, כאמור, רשאים המשיבים 3-1, לפנותם מחר החל משעה 11:00. 3. לאחר הפינוי יינעלו על ידי הצבא דלתות הנכס (וכל גישה אליו גם כן), ולא תינתן אפשרות כניסה למבנה לאיש, וזאת עד להכרעה חלוטה של בית משפט אזרחי בסכסוך. 4. אנו ממליצים בפני הנמצאים בבית לפנותו מרצון כדי למנוע עימותים מיותרים. 5. למותר לציין כי אין אנו מביעים דעה בעניין זכויות הצדדים. 6. הנימוקים יינתנו בנפרד." 2. יום לאחר מכן, ב-5.5.06 הוספנו וקבענו, לאחר דיון נוסף שקיימנו במעמד הצדדים: "החלטה 1. על-פי בקשת המשיבים הרינו להבהיר כי הגשת העתירה עצרה את מרוץ 30 הימים, כך שהמשיבים מוסמכים, במסגרת 30 הימים לפינוי פלישה טרייה, להתחיל ולפנות את המבנה בכוח, אם יהא צורך בכך, עד ליום 8.5.06. 2. למותר לציין כי האפשרות להידברות בעינה עומדת, וטוב יעשו הצדדים אם יגיעו לכלל הסדר מוסכם. 3. נימוקינו יינתנו במסגרת הנימוקים לפסק-הדין." נימוקינו לפסק הדין ולהחלטה הנוספת - יפורטו להלן. העתירה והתגובה 3. ביום 2.5.2006 הוגשה לבית משפט זה עתירה בה התבקשנו להורות למשיבים להימנע מפינויים של העותרים מבניין בן 3 קומות בחברון ולהורות על ביטול הודעת פינוי מיום 26.4.2006, עליה חתם מפקד מרחב חברון במשטרת ישראל ביחס לנכס האמור: "ניתנת בזאת הודעה לכל האנשים היושבים בבית הידוע כבית אלנזרי גוש 34027 חלקות 223, 224, 225, 226, 227 בחברון כי ישיבתכם במקום אינה חוקית ומהווה פלישה טריה עפ"י החוק. לפיכך על כל הנמצאים במקום לפנות את הבית ללא דיחוי ולא יאוחר מ-26.4.06 השארות בבית זה מהווה עבירה של הסגת גבול על-פי חוק העונשין ותחייב את פינוי המקום באמצעים הנתונים למשטרה על פי חוק." לאחר צו הפינוי ניתנה ארכה נוספת כדי לאפשר לפנות לבית משפט זה עד יום 2.5.2006, הוא היום בו הגישו העותרים את עתירתם. 4. בעתירה נטען כי העותרת 1, שהיא חברה המאוגדת אצל קמ"ט משפטים מתוקף סמכותו כרשם החברות באזור יהודה והשומרון, שכרה כדין את הנכס מפלסטיני בשם האני אל באטש לפי הסכם שכירות מיום 8.2.2005. החזקה נמסרה לעותרת 1 כבר בפברואר 2005 וזו החלה לאחסן בנכס מיטלטלין ואף החליפה את מנעולי הנכס והיתה היחידה שהיתה לה גישה לנכס. ביום 6.4.2006 נכנסו העותרים 2 ו-3 לנכס כברי רשות של העותרת 1, ניקוהו שיפצוהו והם מתגוררים בו עם חלק מילדיהם. 5. בעלת הנכס בעבר (לטענת העותרים) קמר אל נזאר צורפה כמשיבה 4. האני אל בטאש רכש, על פי הטענה, את הנכס, מן המשיבה 4. העותרים ציינו כי האני אל בטאש נעצר ונחקר בחשד שהמסמכים מכוחם העביר את הנכס לעותרת 1 מזוייפים הם, אך הוא שוחרר ממעצרו. העותרים טוענים כי התופעה לפיה מוכרים פלסטינים מתכחשים לעסקאות שעשו תופעה ידועה היא. המשיבה 4, כך טוענים העותרים, הגישה תלונת סרק מחשש לחייה. העסקה עסקה כשרה היא ואין מקום, לטענת העותרים, להתערבות המשיבים לטובת מי שהיו בעבר הבעלים. זהו, על פי הטענה, עניין לסכסוך אזרחי מובהק. המשיבה 4 יכולה לפנות לערכאות אך אין מקום, לטענת העותרים, לכך שהמשיבים יתערבו בעניין. העותרים ביקשו גם צו ביניים למניעת פינויים ועל כן נקבעה העתירה לדיון דחוף ביום 4.5.2006. 6. המשיבים הגישו תגובה מקדמית במסגרתה טענו כי מסמכים שונים שהציגו העותרים בעניין בעלותו הנטענת של אל-בטאש בקרקע, מסמכים מזוייפים הם והם נותנים בכך סימנים שונים. עוד טענו כי העותרים פלשו לנכס שלא כדין, כי הפלישה טריה היא וכי עליהם לסייע לבעלים המחזיקים בסילוק הפלישה. 7. התמונה העובדתית שנפרשה בעתירה, כמו בהתכתבות של העותרים לפני הגשת העתירה, היתה שהעותרת 1 קיבלה את החזקה בנכס בפברואר 2005, החלה לאחסן בו מיטלטלין, החליפה את מנעוליו ו"היתה היחידה שהיתה לה גישה לתוך הנכס". העותרים 2 ו-3 ובני משפחותיהם נכנסו מכוחה של העותרת 1 ביום 6.4.2006. הטענה העובדתית שעלתה מתגובת המדינה שהוגשה ביום 3.5.2006 אחרת היא: על פי התיאור המובא בתגובה, ביום חמישי 6.4.2006 לאחר השעה 22:00 פרצה קבוצה של עשרות מתיישבים ישראלים באמצעות פטישים, מוטות וכלי פריצה נוספים לנכס. חיילים שהיו מוצבים בעמדה הסמוכה לנכס הבחינו בנעשה ודיווחו על האירוע. על השימוש בכח ביום הפלישה ניתן ללמוד הן מהודעותיהם של חיילי הצנחנים ששהו בסמוך למקום בעת הפריצה, והן מעדותו של מר אייל נוקד מהיישוב היהודי בחברון, שהוא החתום על התצהיר התומך בעתירה. סמוך לחצות באותו לילה, כך מוסיפים המשיבים, הגיע למקום נציג של מנהלת הקישור והתיאום של חברון כדי לבצע בירור ראשוני של האירועים. באותו מועד מסר לידיו יו"ר הוועדה המוניציפאלית של הישוב היהודי בחברון, מר אברהם בן יוסף, שלושה מסמכים המוכיחים (לטענת מר בן יוסף) כי העותרת 1 שכרה את הנכס מבעליו והרשתה למתיישבי היישוב היהודי להתגורר במקום. על כן, כך טען מר בן יוסף, כניסת המתיישבים לבית והשהייה בו היא חוקית. 8. ביום 7.4.06 הגיע למנהלת הקישור והתיאום מר קצראוי והתלונן על פריצה לחנות ששכר בנכס לפני למעלה מ-30 שנה. ביום ראשון, 9.4.2006, הגיעו שמונה תושבים פלסטינים (להלן: המתלוננים) למשטרת חברון והגישו תלונה בגין הפלישה לבניין, וכך נפתחה חקירה משטרתית. ביום 26.4.2006 מסר תושב פלסטיני נוסף, שוכר של אחת החנויות בנכס, תלונה בגין הפלישה לבניין. המתלוננים הם צאצאיהם של חמישה מתוך שמונת הבעלים הרשומים ברישומי מס רכוש של הרשות הפלסטינית, התואמים לעניין זה גם רישומים שבידי המינהל. המתלוננים, כך נמסר בתגובה, לא התגוררו בנכס בחמש השנים האחרונות, וזאת בשל מגבלות הגישה שמטיל הצבא באזור ובשל הקרבה אל שכונת אברהם אבינו. עם זאת, לטענתם, הם נעלו את חדרי הבית ודאגו לבדוק מדי פעם כי הבית נותר נעול. 9. בנקודה זו יצוין כי במכתב של בא-כוח העותרת 1 מיום 27.4.2006 טען בא-כוח העותרת 1 כי התייחסות המשטרה להחזקת הנכס כאל "פלישה טריה" הינה חסרת בסיס היות והעותרת 1 שוכרת את הנכס ומשתמשת בו לאחסון ציוד עוד מתחילת שנת 2005, והיא "החליפה באותה עת את דלתות ומנעולי הנכס והיא זו שהיה לה גישה בלעדית לתוך הנכס". במכתב זה, כמו גם בעתירה, אין כל התייחסות לכך שהעותרים ואחרים פרצו לנכס בליל ה-6.4.2006. על פי המתואר בעתירה, החלפת המפתחות נעשתה בידי העותרת 1 עוד בתחילת 2005. 10. והנה, תוך כדי הדיון המשפטי ב-4.5.2006, ולאחר הפסקה בדיון, הוכן והוגש לנו בכתב יד תצהירו של העותר, ישראל שליסל. על פי האמור בתצהירו זה, העותרת 1 התקינה דלתות ברזל בסמוך לפברואר 2005, ומאז אנשי העותרת 1 נכנסו מדי פעם לנכס תוך שימוש במפתחות שהותקנו כאמור. עד כאן התצהיר חוזר על הגרסה הקודמת, תוך תוספת כי הדבר נעשה בגלוי לנגד עיניהם של חיילי צה"ל. וכאן מוסיף מר שליסל: "כאשר העותרת 1 הרשתה לי להיכנס להתגורר בנכס ב-6.4.06 באתי למקום יחד עם בני משפחתי ומשפחות אחרות ומצאנו כי מנעולי הדלתות רתוכים והוברר כי הדבר בוצע על ידי צה"ל הנוהג לרתך מנעולים בכל נכס ריק מאדם בחברון. כדי להיכנס לנכס היה צורך להשתמש בכלים מתאימים ואז וזאת נעשה מול עיני חיילי צה"ל." דיון הגרסה שהועלתה תוך כדי הדיון המשפטי בתצהירו של שליסל וממילא לא הועלתה בפני המשיב 3 בכל ההתכתבויות שנעשו עימו - גרסה כבושה היא. גרסה זו עומדת בסתירה לגרסה שהובאה ב-27.4.2006 לפיה המשיבה 1 החליפה בשנת 2005 את דלתות הנכס ומנעוליה והיא היתה בעלת הגישה הבלעדית לתוך הנכס. היה מתבקש, מתבקש ממש, שאם הטענה הייתה טענת אמת, הרי שעוד בהתכתבויות תועלה הטענה לפיה "הצבא" ריתך את המנעולים. מר שליסל גם לא הצהיר כיצד בא לידיעתו כי היה זה הצבא אשר ריתך את מנעולי הנכס וגם לא פירט מדוע החסיר פרטים אלו מעתירתו. מגרסה כבושה זו יש להתעלם. היא הועלתה רק בזמן הדיון המשפטי. יצוין בהקשר זה שבלילה שבין ה-3.5.2006 לבין מועד הדיון למחרת (4.5.2006) העבירו העותרים בפקסימליה לבית המשפט מסמכים נוספים אך התצהיר הנוסף הוגש רק לאחר הפסקה בדיון. אוסיף כי אפילו היינו מניחים, ואין מקום לדעתי להנחה כזו, כי יש מקום לקבל את הגרסה המאוחרת לפיה צה"ל הוא שריתך את המנעולים, גם אז לא היה מקום להיענות לעתירה כפי שאפרט בהמשך. 11. על-פי הראיות המנהליות שהיו בידי הרשויות, צאצאיהם של מי שהיו רשומים כבעלים במס רכוש, היו המחזיקים במובן זה שמפתחות הנכס היו בידיהם (לעניין השליטה הפיזית בנכס באמצעות מפתחות ראו יהושע ויסמן דיני קניין כרך שלישי -החזקה ושימוש 13 (2005); וראו עוד בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי ז"ל נ' השר לענייני פנים (טרם פורסם, ניתן ביום 26.8.2004) – פעולות של הצבת שמירה, גידור וכיוצא באלה עשויות להצביע על קרבה פיזית למקרקעין). 12. בדיעבד אין מחלוקת על כך שכאשר נכנסו העותרים (יחד עם רבים אחרים) לנכס בליל ה-6.4.2006 שוברו מנעולי הנכס בכוח. העמדת הדברים על-ידי העותרים כאילו המשיבים מתערבים בסכסוך אזרחי – אינה במקומה. המשיבים פעלו מכוח הוראותיו של צו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים)(יהודה ושומרון)(מס 1472), התש"ס-1999, שהוראותיו מקבילות להוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. סעיף 3 לצו, הדומה מאוד בנוסחו לסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין מורה: "תפס אדם מקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין, להוציאו מן המקרקעין ולסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה לשימוש בו, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, לשם כך יהיה רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה." כאמור, ההחזקה של משפחת המתלוננים התבטאה בהחזקת הנכס, בשל המצב הבטחוני - ריק אך נעול. סעיף 1(א) לצו מגדיר "מחזיק" כ-"דייר יחיד לרבות מי שבידו השליטה במקרקעין בצורה כלשהי, במישרין או בעקיפין, בידיו או בידי אדם מטעמו". הגדרה זו רחבה דיה כדי לכלול החזקה באמצעות נעילת הנכס, וכאמור גם ללא הגדרה זו - מי שמחזיק נכס נעול הוא בדרך כלל המחזיק בו. 13. כפי שנפסק בישראל לעניין חוק המקרקעין, חובתה של המשטרה לסייע למחזיק, מידו הוצאה החזקה, כאשר נעשית פלישה והיא עדיין "טריה" ולמשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה אינו מוטל בספק (בג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1) 225, 241-240 (1971)). טענה של המשטרה כי לא תתערב ב"סכסוך אזרחי" נדחתה ב-בג"ץ 418/78 לוי נ' שר הפנים, פ"ד לג(2) 108 (1979) . בית-המשפט העיר: "תפקידה של המשטרה הוא לקיים את הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש במדינה (סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש)), ואין היא רשאית למשוך את ידה מהטיפול בעבירה הנוגדת את הסדר הציבורי ופוגעת ברכושו של האזרח, באמתלא שמדובר בסכסוך אזרחי על רקע של חוזה. הניסיון מלמדנו שלמעשי פשע רבים יש רקע של סכסוך אזרחי, וטרם שמעתי שצד לחוזה ההורג או פוצע את הצד שכנגד הוא חף מפשע מפני שעבירתו בוצעה על רקע סכסוך אזרחי הקשור עם חוזה. סכסוך בין צדדים לחוזים חדל להיות סכסוך אזרחי מן הרגע שאחד הצדדים נוקט במעשה אלימות כלפי גופו או רכושו של הצד האחר, והדברים מובנים מאליהם." (שם, בעמ' 111ג) בית-המשפט הוסיף והעיר על דרך תפקודו של מי שטיפל בתלונה במשטרה: "... הוא נכנס, ללא צורך וללא הצדקה, לבירור טענות הצדדים הנוגעות לזכויותיהם על-פי חוזה המכר, ושקל אותן אלה נגד אלה, כאילו הוא נדרש לפסוק בסכסוך פטיטורי שביניהם. כל מה שהיה בסמכותו, ומה שנדרש ממנו, היה לברר את העובדות הקשורות בהחזקת הדירה, היינו מי החזיק בה לפני כניסתם של המשיבים מס' 2 ו-3 ואם תפיסת ההחזקה על-ידם בוצעה בדרך אלימה (לא נטען לפניו שהקונים הם בעלי הדירה ושהעותרת החזיקה אותה בתורת עובד או שלוח שלהם). רק עובדות אלה הן רלבנטיות למקרה של תלונה במשטרה על פלישה, וכל הרחבת החקירה לנושאים אחרים סופה להשפיע שלא כדין על החלטתו של איש המשטרה, כפי שקרה במקרה דנן." (שם, בעמ' 112ב) 14. בענייננו הוכיחו המתלוננים את התנאים המחייבים את המשטרה לסייע להם בהפעלת זכות העזרה העצמית ובדין נחלצו המשיבים להגנת חזקתם של המתלוננים. קבענו בפסק הדין כי לא תינתן גישה לנכס לאיש ובכך אפשרנו את החזרת המצב לקדמותו. ההכרעה בזכויות תוכרע במישור האזרחי. 15. ועתה נניח, כהנחה בלבד, שבמועד בלתי ידוע "הצבא" ריתך את מנעולי הנכס והדבר התברר לעותרים כשבאו לנכס ב-6.4.2006. במקרה כזה, פריצת המנעולים על-ידי העותר וחבריו מתיימרת להיות היא עצמה עשיית סעד עצמי במסגרת המותר למחזיק במקרקעין כדין. לשם ביסוס טענת הגנה זו צריכים היו העותרים להניח תשתית עובדתית שתבסס אותה. תשתית כזו, אפילו נתייחס אל התצהיר (שהוגש כאמור במהלכו של המשפט), לא הונחה. העותר אמנם ניסה לבסס את הטענה שהחזיק במקרקעין כדין אולם לא ציין מתי לשיטתו נושל מן ההחזקה. דהיינו שהצבא פלש "פלישה טריה". לכאורה שאלה היא גם אם לפי הוראות סעיף 3 לצו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים) (יהודה ושומרון), התש"ס-1999 הנ"ל, אותו התקין ראש המטה הכללי של הצבא, מותר לעותר ליטול את החזקה בדרך של סעד עצמי גם מידי הצבא ולא רק מידיו של פולש סתם. שאלה זו לא התעוררה בדיון. 16. על-כן פסקנו ביום הדיון (4.5.2006) כפי שצוטט בפתח הדברים. כדי לשמור על השלום ולהבטיח, ככל הניתן, פינוי שקט, אפשרנו, בין השאר, פסק זמן עד למחרת, 5.5.2006, בשעה 11:00 בבוקר. ניתן היה לכאורה לצפות שהעותרים, שפנו לבית-המשפט הגבוה לצדק, ועתירתם נדחתה - יפעלו בפרק הזמן שניתן להם לפינוי מרצון. אדם אינו יכול לפנות לבית המשפט ואם נדחתה פנייתו לפעול כאילו לא היה דבר. זו היתה צפייתנו. לא כך ארע בפועל. כאן נפנה להחלטתנו מיום שישי ה-5.5.2006 וננמק אותה. בקשת ההבהרה של המשיבים והחלטתנו מיום 5.5.2006 17. לאחר מתן פסק הדין, קרוב לעשר בלילה ביום 4.5.2006, הגישו המשיבים 1-3 בקשה דחופה להבהרת פסק הדין. המשיבים ציינו בבקשה כי, כפי שנמסר בתגובת המשיבים ונמסר גם בעל-פה בעת הדיון, ערוכים היו המשיבים בעת הדיון בכוחות גדולים כדי לבצע את הפינוי באופן מיידי, אם תתקבל החלטה המאפשרת זאת. עם זאת, לאור החלטתו של בית-המשפט המאפשרת לבצע פינוי בכוח, אם יהיה בכך צורך, ביום ו' 5.5.2006 החל מהשעה 11:00, עלול להיגרם, כך חששו המשיבים, חילול שבת. "מרוץ" 30 הימים לפינוי פלישה טריה יחלוף כך ציינו המשיבים ביום ו' ה-5.5.2006 ויש חשש שאם ידרש פינוי בכוח לא ניתן יהיה להשלימו עד כניסת השבת. המשיבים הבהירו כי לאחר הגשת העתירה, ביום 2.5.2006, הם החליטו כי לא יהא זה ראוי לבצע את הפינוי לפני שבית המשפט יתן את החלטתו. על כן, התבקשנו על-ידי המשיבים להבהיר כי הגשת העתירה עצרה את מרוץ 30 הימים כך שהמשיבים מוסמכים, במסגרת 30 הימים לפינוי פלישה טרייה, להתחיל לפנות את המבנה בכוח, אם יהיה צורך בדבר, עד יום ב', 8.5.2006. 18. קיימנו דיון בבקשת המשיבים במעמד הצדדים ביום ו', ה-5.5.2006 לאחר חלוף המועד שקבענו בתקווה לפינוי שקט. העותרים טענו כי פסק הדין שניתן על ידינו יום קודם לכן ברור הוא ואינו דורש כל הבהרה וכי למעשה המשיבים מבקשים "פסק דין הצהרתי חדש לעניין מרוץ הזמנים". זאת ועוד: העותרים טוענים כי לא ניתן כלל לעכב את מרוץ 30 הימים שכן מדובר ב-30 יום קצובים שצומצמו בדווקנות ל-"30 יום מוקפדים". 19. שמענו טענות הצדדים ונתנו את ההחלטה שצוטטה בפתח הדברים. נזכיר, כי העותרים הם שביקשו מבית המשפט צו מניעה למנוע את פינויים. לו ניתן להם מבוקשם והיה נקבע מלכתחילה דיון, למשל, ליום 8.5.2006, דהיינו, אחרי חלוף 30 הימים האם היה לעותרים פתחון פה לטעון שהמועד לפינוי חלף כאשר הפינוי עוכב לבקשתם-הם? כזאת לא יעלה על הדעת. ב-בג"ץ 418/79 שהוזכר לעיל נעשתה פלישה ביום 29.6.1978, הוצא צו על תנאי ביום 6.7.1978 ולמעלה משלושה חודשים לאחר מכן ביום 25.10.1978, נעשה צו החלטי שחייב את המשטרה לפנות את המשיבים 2 ו-3 בתוך שבועיים נוספים. לפי קו הטיעון של העותרים בפנינו לא ניתן לבצע את הפינוי אלא בתוך 30 ימים, אפילו נדרש לבית המשפט זמן למתן הכרעתו. ולא היא: ההתדיינות עוצרת את מרוץ הזמנים. ב-בג"ץ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד ל"ו(4) 349 (1982) חייב בית המשפט את המשטרה לסייע לעותרים בסילוק פלישה טרייה. בית המשפט דחה טענה דומה לזו שהועלתה בפנינו וקבע: "...המועד של שלושים יום הינו עד הפנייה, אך לאחר הגשת העתירה לבית-משפט זה אין הזמן עולה למניין שלושים הימים האמורים בחוק, והמחזיק יצא ידי חובת סעיף 18 הנ"ל, אם פנה למשטרה או לבית המשפט כאמור." (שם, בעמ' 352-353) והוא הדין בענייננו: התקופה בה היתה העתירה תלויה ועומדת לא תובא בחשבון במניין 30 הימים וכך פסקנו, כפי שצוטט, בהחלטתנו מיום 5.5.2006. 20. ועוד: לא מן המותר להעיר, נוכח העמדה בה נקטו העותרים לפנינו, כי צד אינו יכול, בדרכי כוח ואלימות לגרום להם ל-30 הימים לחלוף על-ידי מניעת הפינוי בכוח. אפילו היינו מניחים, ואין זו הנחתנו, שמרוץ 30 הימים מסתיים ביום 5.5.2006 ואילו החלה המשטרה בפינוי היתה נאלצת להפסיקו בשל התפרעויות כדי לחדשו לאחר צאת השבת - גם אז לא היינו קובעים כי המועד "פקע" ב-5.5.2006 עם כניסת השבת. או, בדוגמא אחרת, נניח שביום חול חולפים 30 הימים ולא עולה בידי הרשויות, למרות ניסיון לעשות כן, להשלים את הפינוי – הרשויות זכאיות להמשיך בפינוי אף בחלוף 30 הימים. כל קביעה אחרת יש בה משום מתן פרס למפרי חוק. 21. על כן, פסקנו כפי שפסקנו ביום 4.5.2006 והוספנו והחלטנו את אשר החלטנו למחרת היום, הכל כפי שצוטט בפתח הדברים. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ו' אלול התשס"ו (30.8.2006), נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06037130_C04.docאמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il