פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 371/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 371/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 6.12.05, בתיק פ.ח. 1036/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר תאריך הישיבה: י"ח בכסלו התשס"ח 27/12/07 בשם המערער: עו"ד יפית וייסבוך בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ב' אופיר תום, מ' סוקולוב וי' שנלר) הרשיע את המערער בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, הדחה בעדות, שיבוש הליכי משפט ואיומים. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-11 שנות מאסר ולשלוש שנים מאסר על-תנאי. ערעורו מופנה נגד ההרשעה וכנגד העונש. ההליך בבית-משפט קמא 2. כתב-האישום כלל שני אישומים. באישום הראשון נאמר, כי בתאריך 28.4.02 הגיע המערער לתחנת המשטרה בבת-ים, שם הוחזקו ארבע נשים, שוהות בלתי חוקיות שהובאו לארץ על-ידי סוחרי נשים, אשר היו צפויות לגירוש. המערער יצר אצל השוטרים, בדרכי כזב, רושם כאילו הוא מכיר את אחת הנשים, ובעקבות כך הותר לו לשחרר את כל הארבע כנגד הפקדת ערובה בסכום של 20,000 ש"ח. ביום המחרת התייצב המערער בתחנה ביחד עם חברו, עאמר מסלוחי (להלן: מסלוחי), הציג לשוטרים טפסים מזויפים שנחזו כאילו הופקד הסכום האמור, והנשים שוחררו. בהמשך, נסעו המערער, מסלוחי, מרק יורגייב (להלן: יורגייב) ואדם נוסף לים המלח, שם הוצגו שתיים מן הנשים בפני אדם שהביע עניין ב"קנייתן". בסופו של יום, לא יצאה עסקה זו אל הפועל, ובעקבות כך מכר המערער, בתמורה ל-4000 ש"ח, שתיים מהנשים לשלומי בן סימון, הוא נאשם מס' 1 בכתב האישום על פיו עמד המערער לדין. לאחר שנכשלו ניסיונות למכור את שתי הנשים האחרות, העבירן המערער לבן-סימון ואדם נוסף ("אדיק") תמורת 2,500 ש"ח ורכב מסוג פיאט פונטו. לאחר מכירתן, הועסקו כל הנשים בזנות, בתנאים מחפירים, כאשר החלק הארי של האתנן ששולם להן נלקח על ידי "בעליהן". כך זה נמשך, עד אשר הצליחו הנשים להימלט מבתי-הבושת השונים בהם הוחזקו. האישום השני עוסק באירועים שהתרחשו לאחר שהמערער נעצר בחשד לביצוע העבירות נשוא האישום הראשון. נטען, כי בחודש פברואר 2003, בעת ששהו במעצר, הדיח המערער את יורגייב למסור עדות שקר, לפיה הוא ראה את המערער משלם כסף לקצין משטרה בשם וענונו, בתמורה להסכמתו של האחרון לשחרר את הנשים לידיו. גרסה זו הציג גם המערער בחקירתו, כאשר טען כי שילם לוענונו סכום של 20,000 ש"ח בנוכחות יורגייב. תחילה מסר יורגייב הודעה התומכת בגרסה המפלילה את וענונו, אולם בהמשך נמלך בדעתו והודה כי מסר גרסה שקרית. משנודע הדבר למערער, הוא הנחה את יורגייב, תוך נקיטת לשון מאיימת, לומר כי הודאתו בשקר נגבתה ממנו תחת לחץ. 3. לא הייתה מחלוקת כי הנשים ששוחררו מהמשטרה נמכרו לאחרים, והמערער אף לא הכחיש כי היה לו חלק מסוים במכירתן. עם זאת, הוא ביקש להרחיק עצמו מהאירועים שהתרחשו בים המלח. זאת ועוד, ביחס למכירת הנשים טען המערער כי עומדת לו "הגנה מן הצדק", באשר היו אלה אנשי המשטרה, ובראשם וענונו, שהניעו אותו לעשות את אשר עשה. עוד טען המערער, כי חקירת תלונותיו כנגד וענונו נפתחה בשיהוי רב, התנהלה בעצלתיים והסתיימה מבלי שהעניין נבדק בקפידה. גם בפגמים אלה, הוסיף המערער וטען, יש כדי להקים לו הגנה מן הצדק. באשר לאישום השני, גרס המערער, כי לא די בעדותו של יורגייב כדי להרשיעו בהדחה ובשיבוש מהלכי משפט, הואיל והוא שימש עד מדינה, וככזה, עדותו טעונה סיוע שאינו בנמצא. 4. המשיבה הביאה במסגרת תשתית הראיות הרלוונטית לעניין הסחר, את עדותם של מספר שוטרים, ביניהם וענונו עצמו, רכז המודיעין ירמיהו כוזרי ורב-פקד אילן מידן. מידן העיד, כי בהיעדר תשתית להחזקתן של העצורות בתחנת המשטרה, הן היו אמורות להשתחרר בכל מקרה, ועל כן סבר כי מוטב שהן תשוחררנה בערובה. כוזרי העיד, כי ביקש לקנות באמצעות השחרור את אמונו של המערער, במטרה שבהמשך הוא יספק לו ידיעות מודיעיניות. כן העיד מסלוחי, כי הוא והמערער הגיעו לתחנת המשטרה ביוזמתו של האחרון, ולא לבקשת וענונו, כפי טענת המערער ("היינו מחכים למטה, היו ארבע בחורות יושבות במסדרון בחוץ עם שוטר... התחיל להגיד לי הבחורות האלה נראה לי עצרו אותם, אתה רוצה שאני אדבר איתם, אם אני יכול לשחרר אותם?...הוא אומר אתה רוצה לראות איך אני משחרר אותן" – ראו עמ' 751 ואילך). אחת הנשים העידה כי המערער נכח בניסיון המכירה שהתרחש בים המלח. אף שבהודעתה במשטרה היא סיפרה כי האירוע התרחש באילת (נ/1א, עמ' 4), הרי שבבית-המשפט הסבירה כי באותה עת לא הכירה את הארץ, ונוכח המלונות שראתה וחוף הים בסמוך לו הם ניצבו, סברה בטעות שהובילוה לעיר הדרומית (עמ' 333-332 לפרוטוקול). לדבריה, ביקש המערער למכור אותה באותו מועד, אולם הדבר לא צלח. האישה הנוספת שנפלה קורבן לסחר, העידה אף היא כי כל הארבע הוסעו למלון מרוחק לשם מכירתן של שתיים מהן, אך העסקה לא יצאה אל הפועל (עמ' 631-632, 634 לפרוטוקול; וראו הודעתה במשטרה נ/20, עמ' 1). מספר עדויות נוספות עמדו לחובת המערער, והכוונה לדברים שמסרו מסלוחי ויורגייב שהתלוו אליו במועד המכירה בים המלח. באשר לשימוש במסמך המזויף (מסמך ההפקדה של סכום הערובה) – העיד חוקר מח"ש, כי המערער הודה בפניו בשימוש באותו מסמך (ת/3 - 13). מסלוחי סיפר מעל דוכן העדים, כי גם בפניו הודה המערער בעובדה זו ("אמרתי לו הכסף ילך... אחר כך אמר לי, שילך הכסף, מי שילם? לא שילמתי. כאילו הכל חארטה" – עמ' 756). בפני בית-המשפט הובאו שני מומחים שטענו כי החותמות שהוטבעו במסמך הן מזויפות: פקיד הדואר אופיר פלטי, ואיש המעבדה לזיהוי פלילי, אברהם אבולעפיה, שמסר כי מה שנחזה להיות חותמות, למעשה הודפס במדפסת הזרקת-דיו. באשר לאישום השני, הציגה המשיבה את עדותו של יורגייב, שתיאר כיצד הדיח אותו המערער לדבר שקר במטרה להעליל על וענונו, וכיצד איים עליו לאחר שנמלך בדעתו וחזר בו משקריו בפני השוטרים. עוד טענה המשיבה, כי המסקנה המתבקשת מן הקביעה כי וענונו לא קיבל לידיו שוחד מחייבת שגרסתו הראשונה של יורגייב היתה כוזבת, ויש בכך כדי לתמוך בטענה כי הוא הודח לעשות כן על-ידי המערער, שכן רק האחרון היה אמור ליהנות מכך. 5. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה הוא זכאי לחסות בצילה של הגנה מן הצדק. גרסת השוחד נדחתה וכמוה גם הטענה לפיה שימש המערער אך מתווך בין וענונו לסוחרי הנשים. נקבע, כי אף מעדותו-שלו עולה שהוא פעל באופן אקטיבי בסחר מתוך כוונה לעשות לביתו, וללא קשר למעורבותו הנטענת של וענונו. עוד נקבע, כי אין כל ראיה להתנהגות פסולה של גורמי המשטרה במכירת הנשים לזנות. קביעות אלו התבססו על עדויותיהם של וענונו, כוזרי, מידן, מסלוחי ויורגייב. כן נקבע, כי נוכח הסתירות הרבות בגרסתו של המערער, אין מקום ליתן בה אמון. בית-משפט קמא הוסיף, כי הסחר בנשים התרחש רק לאחר שחרורן וממילא בלא ידיעת השוטרים, ועל כן לא ניתן לומר כי היתה לאלה יד בדבר. עוד נקבע, כי לא הוכחו פגמים בחקירתו של וענונו במחלקה לחקירות שוטרים, ואף אם היה ממש בטענות כי החקירה עוכבה שלא לצורך, לא היה בכך כדי להקים הגנה למערער. בית-המשפט דחה את טענת המערער כי לא השתתף בנסיעה לים המלח, וביכר את גרסותם של העדים האחרים. באשר לזיוף נקבע, כי די בעדויות המומחים כדי לאשש חשד זה. עוד נקבע, כי נוכח הודאת המערער בפני חוקר מח"ש ועדותו של מסלוחי, שוב אין מנוס מן המסקנה כי המערער היה מודע לזיוף כאשר עשה שימוש במסמכים לשחרור הנשים. המערער הורשע גם בביצוען של העבירות שיוחסו לו בגדרו של האישום השני. בית-המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של יורגייב הייתה כנה ואמתית, וכי הוא מסר את ההודעה השקרית לאחר שהמערער הדיחו לכך, במחשבה שהדבר יחלץ את שניהם מהאישומים נגדם. עוד נקבע, כי בניגוד לטענת המערער אין לראות ביורגייב עד מדינה, שעדותו זקוקה לסיוע, וזאת משתי סיבות: ראשית, יורגייב לא היה שותף לביצוע עבירת ההדחה, ושנית, הוא לא קיבל דבר בתמורה לעדותו. אדרבא, נקבע, כי לאחר שחזר בו מעדות השקר שמסר, הוגש נגדו כתב-אישום והוא הורשע בשיבוש מהלכי משפט ואף נדון למאסר. הטענות בערעור 6. אף בפנינו לא הכחיש המערער כי היה מעורב בשחרורן של הנשים מהמשטרה ובהעברתן לידי הרוכשים. עם זאת, הוא שב וטען כי הדבר התאפשר בשל התנהגותה הפסולה של המשטרה, לאמור – בתמורה לשוחד ששילם לוענונו, או למצער, כקביעתו של בית-משפט קמא, בשל הרצון לגייסו למסירת מידע. נטען, כי לגרסה לפיה שחרור הנשים נעשה בתמורה לשוחד, ולא כטובת הנאה למקור מודיעיני, יש על מה שתסמוך ובכך כיוון המערער לגרסתו העקבית לאורך כל הפרשה; לעדותן של שתיים מהנשים ששוחררו ונסחרו; לעדותו של מפעילו של המערער כסוכן משטרתי שסיפר כי המערער מעולם לא היה מקור מודיעיני של כוזרי; לעדותו של מסלוחי, ממנה עולה כי וענונו נכח בתחנת המשטרה בעת שחרור הנשים, אשר לשיטתו של המערער נתמכת בעדותו של מידן. כאמור, טענת המערער היא כי יש בדברים להקים לו הגנה מן הצדק. לשיטתו, אישרה המשטרה את מכירת הנשים במצג רשמי הואיל וגם לאחר שהנשים הפרו את תנאי השחרור היא לא טרחה לברר מה עלה בגורלן. בהעמדתו לדין, הוסיף המערער וטען, יש משום הפליה נוכח העובדה ששותפו, מסלוחי, לא נתן את הדין על חלקו בפרשה. אף בפנינו ביקש המערער להיבנות מהפגמים בחקירת מח"ש שלטענתו פגעו בהגנתו, שכאמור, התבססה על הגרסה לפיה שולם שוחד לוענונו. באשר להרשעתו בניסיון המכירה בים המלח, נותר המערער נאמן לגרסתו כי לא נכח במקום. לטענתו, הוא לא סחר בנשים, אלא סייע להן למצוא עבודה, ולכל היותר שימש כמתווך במכירתן לאחר. עוד נטען, כי הרשעתו נסמכה על עדותם של שני עדי תביעה בעלי עניין – מסלוחי ויורגייב. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו גם בשימוש במסמך מזויף, וכי מעולם לא נבדק חשבון הבנק בו היו הכספים אמורים להיות מופקדים, ולפיכך אי-ביצוע התשלום לא הוכח כנדרש. לבסוף, שב המערער ומלין על הרשעתו בעבירת ההדחה, שלשיטתו התבססה על עדותו היחידה של שותף שהפך לעד מדינה, ולא נמצא לה סיוע כנדרש בחוק. את עדות יורגייב, טוען המערער, לא היה מקום לקבל באשר מהימנותה מוטלת בספק. בגדר השגותיו לעניין העונש טוען המערער, כי זה חרג לחומרה מן העונשים שהושתו על יתר הנאשמים בפרשה, להם עבר פלילי מכביד, כמו גם ממידת הענישה הנוהגת בעבירות של סחר בנשים. נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער – היותו סייען של כוחות הביטחון ומודיע של משטרת ישראל, פטירת בת-זוגו בפיגוע טרור והיותו אב לילדה קטנה. דיון דין המתווך בסחר בבני אדם 7. בשנת 2000 נוספה לספר החוקים העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ועוגנה בסעיף 203א לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתקופה הרלוונטית לערעור שבפנינו הורה סעיף 203א(א) כהאי לישנא: המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו – מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, 'מוכר או קונה' – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. [ההדגשה הוספה]. בהמשך, במסגרת חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2007, הוחלפה אותה הוראה בהוראתו של סעיף 377א לחוק העונשין, שכותרתו "סחר בבני אדם", ולשונו היא זו: (א) הסוחר באדם לשם אחד מאלה או הסוחר באדם ומעמידו בכך בסכנה לאחד מאלה, דינו - מאסר שש עשרה שנים: (1) נטילת איבר מאיברי גופו; (2) הולדת ילד ונטילתו; (3) הבאתו לידי עבדות; (4) הבאתו לידי עבודת כפיה; (5) הבאתו לידי מעשה זנות; (6) הבאתו לידי השתתפות בפרסום תועבה או בהצגת תועבה; (7) ביצוע עבירת מין בו. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בקטין, דינו של עובר העבירה - מאסר עשרים שנים. (ג) המתווך לסחר באדם כאמור בסעיף קטן (א), בין בתמורה ובין שלא בתמורה, דינו כדין הסוחר באותו אדם. (ד) בסעיף זה, "סחר באדם" - מכירה או קניה של אדם או עשיית עסקה אחרת באדם, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. [ההדגשה הוספה]. המערער אומנם טוען כי הוא "סייע [לנשים] למצוא עבודה... ובעניין [ניסיון המכירה שלא צלח] המערער הנו לכל היותר מתווך בלבד" (עמ' 23 לנימוקי הערעור), אך מלשונו הברורה של החוק אתה למד, כי לא יכול להיות ספק שמעשיו נופלים לגדרי האיסור הפלילי של סחר וניסיון לסחר בבני-אדם. הגנה מן הצדק מהות ההגנה 8. ההלכה הפסוקה קבעה, כי מקום בו נפלו פגמים בדרך התנהלותה של הרשות בעניינו של נאשם, יכול והאחרון יחסה בצלה של הגנה מן הצדק, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. משהגנה זו קמה, מוסמך בית-המשפט לבטל את כתב-האישום שהוגש נגד הנאשם, או לנקוט צעדים אחרים כדי לרפא את הפגם. אולם, ההגנה מן הצדק נועדה לשמש רק במקרים חריגים ונדירים, ולא כל פגם יוכל לבססה. זו תקום רק במקרה "שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 806 (2005)). שנתיים לאחר מתן פסק-הדין בפרשת בורוביץ, בשנת 2007, עוגנה הגנה זו בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיו נאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית, כי "הגשת כתב-האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (טרם פורסם, 4.9.07) נקבע, כי אף בגדרה של הוראת החוק החדשה "המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה" (שם, בפסקה 58; וראו גם ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 111 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (טרם פורסם, 21.10.07)). במקרה שבפנינו, לא עלה בידי המערער – שגרסתו נדחתה, ובצדק – להצביע על קיומם של פגמים מעין אלה. טענת השוחד 9. כדי לבסס את טענתו בסוגיה זו נדרש המערער לדלג מעל משוכה גבוהה ולשכנע את ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, אשר הסתמכו על הערכת מהימנותם של העדים במשפט. כידוע, בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם, 11.7.2005); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)), ולא ראיתי עילה לשנות מכך במקרה דנן. עם זאת, אפילו הנחתי לטובתו, כי וענונו אכן היה מעורב בשחרור הנשים והוא נהג כך בתמורה לשוחד, ואיני קובע כך כלל ועיקר, לא היה בכך כדי להושיע את המערער. הגנה מן הצדק לא תוכל לפטור מאחריות פלילית אדם ששיתף פעולה ביודעין עם עובד ציבור שסרח. שוטר שחוצה את הקווים הנו כאחרון העבריינים, ומי שחובר אליו לביצועו של פשע אינו זוכה לחסינות מפני העמדתו לדין, אף אם לשם ביצועו של הפשע השתמש השוטר בכוח השררה הנתון לו. והנה, על-פי דבריו של המערער עצמו, הוא לקח חלק פעיל בעבירת הסחר בנשים: "[וענונו] אמר לי, קח את הבנות, תן אותם לכל מיני אנשים שאתה יכול להסתדר איתם, אתה מכיר אנשים בעולם הזה ותסתדר, תביא מה שאתה יכול. אז אמרתי לו אני אבדוק. יצאתי מהתחנה ועשיתי כמה טלפונים ואמרו לי, בסדר, אין בעיה" (עמ' 1410 לפרוטוקול). שחרור הנשים כטובת הנאה 10. עיון בעדויות השוטרים מעלה תמונה שונה מזו לה טען המערער. אמת, כוזרי העיד כי ביקש ליצור רושם כי הוענקה למערער טובת הנאה, כגמול על מסירתו של מידע מודיעיני בעתיד. ברם, לא פעולתו של כוזרי, ככל שמטרידה היא ומעוררת תהיות, היא שהביאה לשחרור הנשים, כי אם היעדרם של מתקני כליאה מתאימים: "בתחנה אין מקומות כליאה לנשים... בדרך כלל, במקרה והעבירה היא לא חמורה, במקרה ומדובר בשהיה בלתי חוקית... אם אין לנו מקום כליאה ואין לנו אפשרות לעשות את הגירוש אד הוק, דהיינו, מעכשיו לעכשיו, אנחנו משחררים בתנאי ערובה קשים מאוד" (עדות מידן, עמ' 565-564 לפרוטוקול). כוזרי עצמו הוסיף על כך והסביר בבית-המשפט: "השיקולים שלי היו להרוויח נקודות, כלומר אם הבנות בכל מקרה משתחררות, ואני יכול להוציא מזה רווח, כלומר מידע מודיעיני, אז למה שאני לא ארוויח נקודות תמורת השחרור הזה?... השחרור עצמו הוא לא הטבה, השחרור במילא היה ניתן... אז להרוויח נקודות בעקבות שחרור שהוא במילא ניתן, כביכול כאילו אנחנו דואגים לשחרור הזה" (עמ' 1056 לפרוטוקול). ובהמשך הוא הבהיר: "[המערער] לא ידע מזה, שהשחרור ניתן במילא... הוא לא אמור לדעת שזה לא הטבה בשבילו, אבל זה הנקודות שאנחנו מרוויחים" (שם, בעמ' 1057-1056). משאלו הם פני הדברים, אין לה לטענה שהמשטרה "סחרה" בנשים על מה שתסמוך. אף לא מצאתי ממש בטענה כי המשטרה שחררה את הנשים בידיעה שהן יחזרו לעסוק בזנות. מידן, אשר אישר את שחרורן של הנשים בערבות, העיד כי לא סבר שמסלוחי, שחתם על הערבות ולחובתו לא היה כל רישום פלילי, יעסיקן בזנות: "אני לא מכיר אותו, אני לא חושב שהוא בא להעסיק אותן בזנות... אני יודע, שיש אנשים שעוסקים בזנות ומתעסקים עם זונות והם אכן אלה שמחפשים כאלה נשים. לא אדם ללא עבר פלילי, שלא נתקלתי בו אף פעם" (עמ' 571 לפרוטוקול). אישור במצג רשמי 11. אין כל יסוד לטענה, כי המשטרה הציגה מצג לפיו אישרה למערער או למי מטעמו לסחור בנשים ששוחררו. אמת, חקירת הפרשה נפתחה בשיהוי רב. על אף שהמשוחררות הפרו את תנאי הערובה כבר בשבוע הראשון לשחרורן, לא השכילה המשטרה לבדוק מה עלה בגורלן. אך בכך אין ולו שמץ של ראיה ליצירתו של מצג כאמור. זאת ועוד, כפי שהסברתי לעיל, המערער סחר בנשים מהרגע בו הן שוחררו, ועוד בטרם קמו מחדליה אלה של המשטרה. הפלייה בהעמדה לדין 12. המערער מבקש להיבנות מכך שמסלוחי לא הועמד לדין. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי כי: "[המערער לא הביא] ראיות כלשהן מטעמו בכדי להוכיח כי אי העמדתו לדין של מסלוחי נבעה [מ]הפליה מכוונת או ממניע פסול... אין די בהעלאת הטענה בעלמא, אלא על הנאשם מוטל הנטל הראשוני להוכיח ולבסס את טענת קיומה של הגנה מן הצדק, תוך הבאת ראיות מוצקות מטעמו המוכיחות את אותו פגם נטען או מניע פסול" (עמ' 75 להכרעת-הדין). יתרה מכך, ככל שמסלוחי היה מעורב בביצוע העבירות, אין כל מחלוקת כי הוא נגרר בכך אחרי המערער. כך למשל, כאשר נשאל המערער מדוע מסלוחי נדרש לבוא איתו, ענה: "הוא היה כל הזמן צמוד איתי והיה חי איתי, היה ישן אצלי כי אין לו אף אחד בתל-אביב ולא היה לו איפה ללכת" (עמ' 1453 לפרוטוקול). גם שתיים מהנשים העידו כי אף שמסלוחי היה זה שחתם על הערבות לשחרורם, הן היו בקשר עם המערער ומסלוחי כמעט שלא אמר מלה (עמ' 203, 525 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, לא סברתי כי יש באי-העמדתו לדין של השותף המשני לביצוע העבירה, כדי לפגוע בתחושת הצדק או בעקרונות של הגינות משפטית, ולו במעט. משכך, דין טענה זו להידחות אף היא. מחדלי חקירה 13. אף במחדלים בחקירתו של וענונו, ככל שאירעו וקשים ככל שיהיו, אין כדי להקים למערער הגנה מן הצדק. שהלא משנדחתה גרסתו כי הנשים שוחררו בתמורה לשוחד, שוב אין להם כל משמעות. לא היה במחדלים הנטענים כדי להקים הגנה מן הצדק, אף מטעם נוסף. לכל היותר, אירעו מחדלים אלה בשל מצוקת כוח-אדם של המחלקה לחקירות שוטרים. אין הם מקימים כל בסיס לטענה בדבר התנהגות שערורייתית של המשטרה. משכך, הם לא יוכלו לבסס טענה של הגנה מן הצדק, אלא לכל היותר יטו לזכותו של הנידון, את מאזן הראיות (ראו: ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.06); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.06)). ויודגש, בחינה זו – בניגוד להגנה מן הצדק – נעשית כל-כולה תוך התייחסות לשאלת אשמתו של הנאשם, ולא במנותק ממנה. מכאן, שאף טענתו זו של המערער לא יכולה להושיעו, שכן הוא עצמו הודה במעורבותו במכירתן של הנשים. כך או כך, כל האמור הוא בבחינת מעבר לנדרש, שכן, כפי שציינתי, משגרסת השוחד נדחתה, לא יכולה להיות כל נפקות למחדלים הנטענים בחקירת וענונו. ניסיון לסחר בבני-אדם 14. השגותיו של המערער על הרשעתו בעבירת הניסיון מופנות כולן כנגד קביעות שבעובדה, וממצאים בדבר מהימנותם של העדים. אף בעניין זה לא ראיתי עילה להתערבותנו. כאמור, אחת הנשים העידה כי המערער נכח באירוע המכירה בים המלח, ובכך תמכו גם דבריהם של מסלוחי ויורגייב (ראו עמ' 206-205, 334-332, 1150 לפרוטוקול, וכן הודעתו של מסלוחי נ/27 בעמ' 6-5). אמת, בחקירתה הנגדית של אחת הנשים היא הכחישה, כי היתה אי פעם בים המלח (עמ' 667), אולם לא מצאתי כי יש בכך כדי להקים ספק באשמתו של המערער, נוכח העדויות המפלילות שהובאו נגדו. שימוש במסמך מזויף 15. מומחה המחלקה לזיהוי פלילי חיווה דעתו כי החותמת שעל-גבי כתב-הערובה הינה מזויפת (ת/6), ופקיד הדואר העיד כי החותמת אינה תקינה. הוסבר, כי מספר הסניף שהתנוסס על החותמת לא תאם את שם הסניף שצוין, וכי שיטת התשלום, שנרשמה כ"מזומן" לוותה בקוד שאינו מתאים לכך, ואשר אינו מייצג שיטת תשלום הנוהגת בדואר ישראל. לעדויות אלו נוספה עדותו של מסלוחי ולפיה "[המערער] אמר לי, שילך הכסף, מי שילם? לא שילמתי. כאילו הכל חארטה, כאילו הכל לא חוקי" (עמ' 756 לפרוטוקול. וראו גם הודעתו במשטרה: נ/27, עמ' 10). בהודעתו במח"ש סיפר גם המערער מפורשות: "נתתי את הניירות לעאמר מסלוחי ונאייף אבו רמילה... וסוכם שהם יביאו לי אותם חתומים למחרת. הכוונה היתה לא לעשות הפקדה אלא רק לשים חותמת" (נ/11, עמ' 2). נוכח ראיות אלו, לא יכול להיות כל ספק כי המערער עשה שימוש במסמכים אף שידע כי הם מזויפים. הדחתו של יורגייב לעדות שקר 16. נוכח מסקנתו של בית-משפט קמא בדבר כנות עדותו של יורגייב, אין מקום לשנות מן הקביעות העובדתיות הנסמכות עליה. כיוון שכך, הטענה היחידה ממנה יכול המערער להיבנות היא כי עניין לנו עם עד מדינה, שעדותו זקוקה לסיוע. ברם, לאפשרות זו אין כל יסוד, וקביעותיו של בית-המשפט המחוזי לעניין זה מקובלת עלי כלשונן: "יורגייב לא קיבל במקרה זה טובת הנאה כלשהי מצד התביעה, בגין חזרתו מעדות השקר שמסר במח"ש, אלא נהפוך הוא... הוגש כנגדו כתב-אישום, בעניין זה, והוא הורשע ונגזר-דינו" (עמ' 87 להכרעת-הדין). ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר, כי מי שהודח למסירתה של עדות שקר אינו שותפו של המדיח, אלא קורבנו (ע"פ 491/79 שאבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 720, 723 (1980)). הנה כי כן ברי כי, בנסיבות המקרה שבפנינו, יורגייב אינו שותפו של המערער לעניין ההדחה, ועדותו בעניין זה אינה טעונה סיוע ואף לא חיזוק. כל האמור מוביל למסקנה, כי יש לדחות את הערעור לעניין ההרשעה. באשר לעונש 17. מעשיו של המערער מגלים מימד של חומרה יתרה. המערער התייחס לארבע הנשים – קורבנות של עבירות סחר קודמות – כאילו היו מטבע עובר לסוחר, בבקשו למכור אותן להפקת רווח מהיר. את שעשה, הוא החל לתכנן ולבצע בתחנת המשטרה, בנצלו את היכרותו עם המערכת המשטרתית. המערער הרהיב עוז בשקריו לשוטרים, ואף אם תאמר כי התנהגותם מעוררת התמיהה של אלה היא ששיחקה לידיו, הרי שאל מולה ניצבת עזות המצח שהפגין בזיוף המסמך והפיכתה של תחנת המשטרה לנקודת מוצא למעשיו. ואם בכל אלה לא די, כאשר נתפס המערער, הוא ביקש לתעתע בלובשי המדים והטיח באחד מקציני המשטרה האשמות מופרכות, וכל זאת כדי להציל את עורו. נסיבות חמורות אלו – אשר מתקיימות רק בעניינו של המערער ולא בשותפיו שהורשעו – מאפילות על נסיבותיו המקלות, ומובילות למסקנה כי ראוי לו למערער כי ישהה תקופה ממושכת מאחורי סורג-ובריח. אציע, אפוא, לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: 1. אני מסכים לתוצאה ולעיקרי ההנמקה של חברי, השופט א' א' לוי. יחד עם זאת הנני רואה לנכון להוסיף שתי הערות: (א) ההגנה מן הצדק, שעוגנה כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 ראויה להתפרש על בסיס המבחנים המנחים שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) כנקודת מוצא. ואולם היא בהחלט צפויה להתפתחויות נוספות בעתיד. אלו יביאו לכך שערכים של צדק והגינות משפטית ילוו – עתה במצוות המחוקק – את ניהול ההליך הפלילי (לרבות באשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום), כך שלא תיווצר "סתירה מהותית" (ולא רק כזו שהיא "חריפה" ו"דוקרת את העין") בין העקרונות הנ"ל לבין הצורך בהעמדה לדין ובניהול המשפט. ראו: זאב סגל ואבי זמיר, "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית", ספר דיוויד וינר על המשפט הפלילי (יראה אור במהלך שנת 2009 במסגרת כתב העת "הפרקליט" בהוצאת לשכת עורכי הדין) ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שניה, שצפויה להתפרסם בסוף 2008) – שם, פרק רביעי (מיפת לבורוביץ': הרחבת המבחן להחלת ה"הגנה מן הצדק") ופרק חמישי (פרשנות "ההגנה מן הצדק" החקוקה"). (ב) טענות ה"הגנה מן הצדק" שהועלו כאן אכן אינן מצדיקות הקלה עם המערער. ואולם התנהלות תחנת המשטרה בבת-ים, כפי שהתגלתה לנו - בהחלט סיפקה את "הרקע", שבעקבותיו התאפשר ביצוע העבירות, נשוא הערעור. בהקשר זה יש לציין את המובן מאליו כי במסגרת השחרור או חלופת המעצר אליה משוחררות נשים שהועסקו בזנות, או שהן שוהות בלתי חוקיות שברחו ממי שסחר בהן – אין זה ראוי למוסרן בידי מפקחים שיש להם עבר פלילי, או שהם "קרובים" לתחומי הסחר בבני אדם, או לכאלה שהם "מקורות", או מודיעים-בכוח של המשטרה, בבחינת "הטבה" לאותם מפקחים. מעבר לכך, על קצין המשטרה המשחרר גם לבדוק את מידת העמידה של המשוחררות בתנאי השחרור ולנקוט בפעולות המתחייבות, היה ואלה מופרים. יש לוודא איפוא כי יוצאו פקודות מחייבות וברורות במשטרה על מנת למנוע הישנות מקרים כמו שהתרחשו פה - בעתיד. כאן המקום להוסיף כי לולא הערותיו הנכונות של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' סירוטה) בהליך קודם הקשור לתיק זה, כנראה שלא היתה נפתחת כלל החקירה שהובילה להגשת כתב האישום החמור בפרשה, ואם בכך לא די הרי שלכאורה גם טיפול מח"ש בנושאים שהוא נדרש להם במכלול זה לא היה ממצה, אם לנקוט לשון המעטה. 2. ראוי איפוא שהערותי המובאות בפיסקה 1(ב) הנ"ל, בצד פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא וההשגות הכלולות בו לגבי התנהלות המשטרה ומח"ש, יובאו לעיון - בפני פרקליט המדינה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ה בניסן התשס"ח (30.4.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06003710_O09.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il