איסר אלמרקטן נ. שב"ס - שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 37062-01-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותר: איסר אלמרקטן נגד המשיב: שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על-תנאי תאריך ישיבה: כ' באדר התשפ"ו (9.3.2026) בשם העותר: עו"ד מיכל פומרנץ בשם המשיב: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט אלכס שטיין: בעתירה זו מתבקש צו על-תנאי נגד המשיב – שירות בתי הסוהר (להלן: שב״ס) – אשר יורה לו להתייצב וליתן טעם מדוע לא יוחל בעניינו של העותר – תושב איו״ש המרצה עונש מאסר בכלא ״עופר״ בגין תיווך בעסקת נשק – הסדר השחרור המנהלי המוגבר במסגרתו של סעיף 68ג(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל״ב-1971 (להלן, בהתאמה: פקודת בתי הסוהר ו-הסדר השחרור המנהלי או השחרור המנהלי). הסדר השחרור המנהלי נקבע, כידוע, על רקע הצפיפות הקשה במתקני הכליאה, לצד העובדה המצערת שפסק דינו של בית משפט זה, אשר הורה על הרחבת שטחי המחיה של אסירים ועצורים (ראו: בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים ‏(‏13.6.2017‏) (להלן: בג״ץ 1892/14)) אינו מיושם בקצב המשביע רצון (כפי שתואר אך באחרונה בהחלטת המותב מיום 5.3.2026, אשר נכתבה על ידי הנשיא י׳ עמית בהסכמת השופט ד׳ מינץ ואנוכי). אסירי כלא ״עופר״, המנוהל על ידי שב״ס, אינם יכולים להגיש עתירת אסיר בגדרו של סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר בשל מיקומו של מתקן כליאה זה באיו״ש, ומאחר שצווי המפקד הצבאי שכוננו את מתקן הכליאה והגדירוהו ככזה לא הקימו זכות לאסירים לעתור לבית משפט מחוזי בנוגע לתנאי כליאתם (ראו: בג"ץ 67175-07-25 עביד נ' צבא הגנה לישראל – הפרקליטות הצבאית, פסקה 2 והאסמכתא שם ‏(‏8.9.2025‏) (להלן: עניין עביד)). באין אפשרות להגיש עתירת אסיר, ברי הוא כי ההליך הנכון שנותר בידי האסיר המלין על תנאי כליאתו הוא עתירה לבג״ץ (ראו: עניין עביד, שם). ליתן מאן דפליג כי החלת השחרור המנהלי על העותר אמורה היתה להביא לשחרורו מן המאסר בחודש דצמבר 2025. ברם, לטענת המשיב, הסדר השחרור המנהלי אינו חל על העותר מאחר שהלה מרצה את עונשו בגין עבירת ביטחון, כמשמעה בסעיף 233 ובתוספת השלישית לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: צו הביטחון או הצו) – זאת, מאחר שהעותר הורשע ונדון ל-26 חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין תיווך בעסקת נשק, עבירה לפי סעיף 233 לצו הביטחון; ומאחר שסעיף 68ג2(א)(4) לפקודת בתי הסוהר מחריג מתחולת השחרור המנהלי המוקדם את מי שהורשע ״בעבירה נגד ביטחון המדינה שנקבעה בצו״. כאן המקום לפרט את עיקרי טענותיו של העותר. לטענתו: העבירה בגינה הוא נאסר אינה בגדר ״עבירה נגד ביטחון המדינה״, כמשמעה בצו הביטחון. הוא מופלה לרעה בהשוואה לאסירים שזוכים לשחרור מוקדם בגדרו של הסדר השחרור המנהלי. הצפיפות בה הוא נתון בכלא ״עופר״, אשר הלכה והחמירה בעקבות המלחמה, מסבה לו פגיעה קשה. סבורני כי טענות אלה תלויות על בלימה ודינן להידחות יחד עם העתירה כולה. באשר לסיווג העבירה בה הורשע העותר – סעיף 233 לצו הביטחון מגדיר עבירה כאמור כ״סחר בציוד מלחמתי״ ומכלילה במפורש ברשימה של ״עבירות ביטחון״ הקבועה בתוספת השלישית לצו. זאת ועוד: לשם השוואה, גם סעיפים 21(א)(1)(ג)(2) ו-35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ו-1996, מגדירים עבירת נשק מן הסוג בה הורשע העותר כ״עבירת ביטחון״ אשר, בין היתר, מעמידה נאשם – כאשר ראיות התביעה מזהוֹתוֹ כמי שלכאורה עבר עבירה כאמור – כאדם מסוכן, שככלל ראוי לעצרו עד תום משפטו (ראו: בש"פ 6285/23 אלאפשק נ' מדינת ישראל, פסקה 18 ‏(‏5.9.2023‏)‏‏; בש"פ 6151/20 טוביה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏17.9.2020‏)‏). באת-כוח העותר, שטענה לפנינו את כל אשר אפשר לטעון לזכותו, ביקשתנו לעשות הבחנה בין ״עבירות ביטחון״, כקבוצה רחבה, לבין ״עבירות נגד ביטחון המדינה״, עליהן מדבר סעיף 68ג2(א)(4) לפקודת בתי הסוהר, כקבוצה מצומצמת יותר. לשיטתה, כל ״עבירה נגד ביטחון המדינה״ היא בגדר עבירת ביטחון, אולם לא כל ״עבירת ביטחון״, כמשמעה בחוקים שונים, היא בגדר עבירה ״נגד ביטחון המדינה״. טענה זו, דינה להידחות, למצער בנסיבות דנן. העבירה הספציפית שעבר העותר, מוגדרת בצו הביטחון כ-״סחר בציוד מלחמתי״. עבירה זו, בנסיבותיו של המצב ביו"ש, תהווה, כמעט כעניין שבהגדרה, עבירה נגד ביטחון המדינה. לא זו אף זו: בבואנו לתת משמעות מעין-תחיקתית, פומבית-אובייקטיבית, לכתב החנינה שהעניק נשיא המדינה למשוחררי ״עסקת שליט״, קבענו כי הסמכות לבטל את החנינה למי שאחרי שחרורו ביצע מעשה שפגע בביטחון המדינה קמה, בין היתר, נגד מי שעבר עבירה המנויה בתוספת השלישית לצו הביטחון, כדוגמת עבירה לפי סעיף 233 לצו – היא העבירה שנעברה על ידי העותר דנן (ראו: רע״ב 534/19 זיאדה נ׳ מדינת ישראל (20.8.2019), פסקה 64 לפסק דיני, אליו הצטרפו השופטים י׳ עמית ו-ג׳ קרא). אין אנו נדרשים, לצורך ההכרעה בעתירה זו, להביע דעה, במישור העקרוני, עד כמה המסקנה דלעיל הינה מוחלטת או לא. זאת משום שהמשיבה, כפי שהבהירה במהלך הדיון, בוחנת, ב"מקרי גבול" את נסיבות העושה והמעשה, וכי בחינה כאמור, בעניינו של העותר, מביאה למסקנה שאין בפנינו מקרה המעורר כלל את השאלה האם ניתן לקבוע כי מי שעבר עבירת סחר בנשק לא ביצע אגב כך גם עבירה נגד ביטחון המדינה. באת-כוח העותר ביקשתנו כי נפריד בין סחר בנשק למטרות טרור לבין סחר בנשק למטרות פליליות, שלשיטתה אינו פוגע בביטחון המדינה. האמור לעיל נכון גם לגבי טענה זו, אשר גם במישור העקרוני קשה לקבלה: נשק לא חוקי שנופל לידיהם של גורמים פליליים מוצא את דרכו, לא אחת, לאנשי טרור שבאים לפגוע במדינתנו ובאזרחיה, ועל כן, ככלל, הסוחר בנשק למטרות פליליות, ביהודה ושומרון, פוגע גם בביטחון המדינה. בהיבט הפרטני, בהמשך לאמור בפסקה 8 לעיל, כשזרקורינו מופנים אל העותר, ורק אליו – עיינו, בהסכמת באת-כוחו, בחומר המודיעיני שנאסף אודותיו ומצאנו כי פועלו פגע גם פגע בביטחון המדינה. בעניין זה לא נוכל לפרט הרבה בעטיו של חיסיון, ודי שנציין כי העותר עשה עסקי נשק עם דורשי רעתנו כעם וכמדינה, ולא רק עם גורמים עברייניים. טענות בדבר הפליה ופגיעה בזכויות, שנישאות בפי העותר, אף הן אינן עוזרות לו. נקודת מוצאנו היא שעבריין שהושת עליו עונש מאסר צריך לרצות עונש זה במלואו, מתחילתו ועד סופו (ראו, מני רבים: רע״ב 6943/13 אוחנה נ׳ מדינת ישראל, פסקה 7 (14.11.2013); וכן בר"מ 1197/24 בניטה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 ‏(‏4.7.2024‏) (להלן: עניין בניטה)). קיצורי העונש אשר באים מכוח השחרור המנהלי על-פי פקודת בתי הסוהר או מכוחו של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי), הם בגדר הטבה שאינה עולה כדי זכות (ראו: עניין בניטה, שם; וכן בר"מ 6678/23 סולטאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(‏26.9.2023‏)‏). על-מנת לזכות בהטבה כאמור, אסיר שמרצה את מאסרו צריך להימנות על אוכלוסיית האסירים שהוכרה על ידי המחוקק כראויה לקיצור העונש ברמה העקרונית; ובהחלת חוק שחרור על תנאי, מוטל עליו לעמוד במספר דרישות אישיות נוספות אשר באות להבטיח את שיקומו ואת היותו בלתי מסוכן לציבור. ענייננו, כאמור, בשחרור מינהלי, ולא במסגרת השחרור המוקדם מכוחו של חוק שחרור על-תנאי. בגדרי השחרור המינהלי, אסיר שאינו נמנה על אוכלוסייה הראויה לשחרור – כדוגמת אסיר אשר מרצה את עונשו בגין עבירת ביטחון (כאמור בסעיף 68ג2(א)(4) לפקודת בתי הסוהר) – אינו יכול להלין על פגיעה בזכות או על הפליה פסולה. זאת בדומה, למשל, לעבריין מין שאינו יכול להיבנות משחרור מוקדם בגדרו של חוק שחרור על-תנאי מאחר שטרם הפך לבלתי-מסוכן לציבור (ראו: סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי, וכן רע"ב 8018/19 פלוני נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ‏(‏3.12.2020‏)). הסיבה לכך פשוטה בתכלית. בבואו לקבוע הסדר ראשוני, שעניינו, כאמור, ניהול סיכונים באשר לשיקום אסירים ושחרורם המוקדם על רקע הצפיפות בבתי הכלא, המחוקק בלי ספק רשאי להחריג מהסדרי השחרור הכלליים קבוצות אסירים אשר נראות לו מסוכנות במיוחד. בהחרגות כאלה אין בידינו להתערב (ראו והשוו: בג״ץ 1406/19 פלוני נ׳ הכנסת (27.2.2022), שם נדחתה העתירה שתקפה את חוקיות החרגתם של אסירים ביטחוניים מהסדר השחרור המינהלי), שכן, כאמור, אינן גורעות כהוא זה משום זכות בת-קיימא אשר נתונה לאסיר, ואינן עולות כדי הפליה כאשר בבסיסן עומד טעם רציונלי של הגנה על ביטחון המדינה ושלום הציבור. באשר לטענה אשר דורשת שחרור מוקדם מפאת הצפיפות בבתי הכלא ובמתקן הכליאה ״עופר״ באופן ספציפי – טענה זו מבקשת תרופה לא נכונה (שחרור מוקדם) למכה (בעיית הצפיפות). בעיית הצפיפות אמורה להיפתר בהתאם לקווים המנחים אשר נקבעו בבג״ץ 1892/14, וכפי שנאמר בהחלטתנו מיום 5.3.2026, טוב יהיה אם הדבר ייעשה מהר ככל שניתן. ברם, העיכוב בביצוע האמור בבג״ץ 1892/14 יש לו סיבות משלו, והוא אינו מקים עילה לשחרור מוקדם של אסיר. באת-כוח העותר ביקשתנו לזקוף לזכות מרשה, תושב איו״ש, זכויות חוקתיות שמימושן אמור, לשיטתה, להביא לשחרורו המוקדם מהכלא. עברתי על רשימת הזכויות שהוכרו במחוזותינו כבנות-פועל חוקתי ולא מצאתי בה שום זכות לקיצור עונשו של אסיר אשר נקבע בעניינו על ידי בית משפט בדל״ת אמות הסמכות שבידו. סוף דבר: מכל הטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה עתירה זו. כמקובל בעתירות מסוג זה, לא נחייב את העותר בהוצאות. אלכס שטיין שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, כ"ו באדר התשפ"ו (15 במרץ 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט