מדינת ישראל נ. פלוני

החלטה בתיק ע"פ 3705/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3705/11 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל המערערת בע"פ 3705/11 והמשיבה בע"פ 3977/11: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 3705/11 והמערער בע"פ 3977/11: פלוני ערעור על גזר הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.4.11 בת"פ 8937-03-10 שניתן על ידי השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי, ע' גרוסקופף תאריך הישיבה: י"א בניסן התשע"ב (3.4.12) בשם המערערת: עו"ד דפנה פינקלשטיין בשם המשיב: עו"ד רחל דניאלי; עו"ד רותם רוזנברג בשם שירות המבחן לנוער: עו"ס שלומית מרדר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים פינקלשטיין, ברודי וגרוסקופף) בתפ"ח 8937-03-10 מיום 13.4.11. עניינה של הפרשה עבירת אינוס בנסיבות מחמירות על-ידי קטין, בן פחות מ-14 ביום המעשה. ב. ביום 12.10.10 הורשע המשיב (קטין, יליד 21.3.96) בבית המשפט המחוזי, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, גניבה, והפרת הוראה חוקית. המשיב עירער על הכרעת דינו, וכן הוגשו ערעורים הדדיים לעניין העונש. ביום 26.1.12 נדחה על-ידינו ערעורו של המשיב על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 3977/11). ההכרעה בערעור המדינה על קולת העונש נדחתה בהסכמה לשם בחינת ההתקדמות שיקומו של המשיב, אך המדינה הודיעה כי היא עומדת על ערעורה כפי שיפורט, ומכאן הדיון הנוכחי. ג. מעשה העבירות: ביום 1.2.10 ברח המשיב מאולם בית משפט השלום ולא שב למעון בניגוד לצו השגחה שהוטל עליו. ביום 27.2.10 שהה המשיב ברחוב סמילנסקי בנתניה, שם ראה את המתלוננת, אשה שהיתה בדרכה לביתה; הוא ניגש אליה וביקש ממנה סיגריה. המתלוננת נתנה לו סיגריה והמשיכה לביתה. המשיב עקב אחריה, נכנס אחריה לחדר המדרגות, שם תקף אותה, פשט את מכנסיה, ובעל אותה תוך שהוא מונע ממנה להזעיק עזרה. בהמשך, הצליחה המתלוננת לחמוק ולהיעזר בשני עוברי אורח. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ד. בגזרו את הדין (ביום 13.4.11) נדרש בית המשפט לתסקיר שירות המבחן לנוער. צוין בין השאר, כי המשיב, אשר עלה עם הוריו ואחיו מאתיופיה, גדל ברקע משפחתי מורכב, ומשפחתו מוכרת לשירותי הרווחה. כן צוין, כי נעשו בעבר ניסיונות להשמתו של המשיב במסגרת חוץ ביתית שלא עלו יפה. הוסף, כי עקב גורמי הסיכון הרבים, ובכללם ריבוי העבירות וקיומן של נורמות עברייניות, נערכה למשיב הערכת סיכון, לפיה רמת הסיכון הנשקפת ממנו נותרה מדאיגה כבעבר. צוין עוד, כי נוכח הכחשתו העיקשת של המשיב, לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית. ה. בית המשפט המחוזי נדרש לשיקולים לקולה, ביניהם גילו הצעיר של המשיב; מצבה הסוציו-אקונומי של משפחתו; שהותו הארוכה במעצר; והעובדה כי מדובר במאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח. כן נדרש לשיקולים לחומרה, ביניהם חומרתן של העבירות ונסיבות ביצוען; הנזק שנגרם למתלוננת; עבירות נוספות שהמשיב הודה בהן במסגרת הליך אחר, ביניהן עבירות אלימות כלפי אנשי חוק ועבירות רכוש. כן צוינה החשיבות שבהרתעת המשיב והרחקתו מן הציבור נוכח מסוכנותו. בית המשפט המחוזי נדרש למדיניות הענישה באשר לקטינים, תוך שעמד על חשיבותו של האינטרס השיקומי ושיקולים אינדיבידואלים מזה, וחומרתן של העבירות מזה. ו. על המשיב הושתו 36 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מאסרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים למשך שלוש שנים (שלא יעבור עבירות לפי סימן ה' לפרק י' מסוג פשע); ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪. טענות המערערת ז. לטענת המערערת, העונש שהושת על המשיב חורג מרמת הענישה הראויה בנסיבות דומות, ואינו משקף את חומרת המעשים שבהם הורשע. נטען, כי מתסקיר שירות המבחן עולה, שבמערער נטמעו נורמות עברייניות קשות, וכי התקופה ששהה במאסר עד כה לא הביאה להתקדמות ממשית בהליך שיקומו; לשיטתה, עדיין נשקפת ממנו מסוכנות לציבור, ויש איפוא להחמיר בעונשו. נטען עוד, כי מן התסקיר המשלים (מיום 13.3.12) עולה שהמשיב עדיין דבק בהכחשת עבירת המין שביצע. כן נאמר, כי העונש שהושת אינו מבטא את הפגיעה במתלוננת, וכי במקרה דנן אין מתקיימים שיקולים לקולה כגון הודיה, נטילת אחריות, חרטה, וחיסכון בזמן שיפוטי. ח. בתסקיר המשלים נאמר כי מדובר במצב מורכב, תוך עליות וירידות, אך חל במערער שינוי במובן של נכונות לקשר טיפולי ומתן אמון בעובדת הסוציאלית המטפלת. עד לאחרונה היה באגף סגור בתנאי הפרדה ולא תיפקד, וכיום הוא באגף פתוח. בשל התנגדותו לעמידה בתנאים לא נתאפשרה לפי שעה בניית תכנית שיקום והמלצה על שחרור מוקדם; עם זאת הוטעמה היכולת כיום ליצור קשר עם גורמי טיפול, וצוינה התגייסות הצוות הטיפולי בבית הסוהר. הדיון בפנינו ט. באת כוח המדינה טענה, כי מועד שחרורו של המשיב מתקרב, הליך השיקום אינו מתקדם בקצב הרצוי. על כן הטעימה את אינטרס ההגנה על הציבור; לשיטתה אין לחכות עוד למי שאינו נוטל אחריות מינימלית לאשר עשה, מעשה אונס אכזרי תוך בריחה מצו שיפוטי; אין איפוא אפיק שיקומי, והסכנה רבה. י. באת כוח המשיב טענה, כי זו הפעם הראשונה שהמשיב מעוניין בקבלת טיפול, כחלק מהתבגרותו. נטען, כי הכחשתו היא אך באשר לעבירת המין ולא לעבירת הגניבה, וכי העונש שהושת ראוי ואף חמור, ואינו חורג בקולתו באופן המצריך התערבות. על כן הצרה על נסיגת המדינה מעמדתה שתמכה בתהליך הטיפולי. יש לזכור - כך נאמר - שעסקינן במי שבגיל עשר וחצי כבר הוצא למעון של נערים קשים, וכיום הוא יושב עם עובדת סוציאלית ומדבר. נטען גם כי אין אינדיקציות למסוכנות מינית כללית, לפי חוות דעת שהוגשה מטעם ההגנה. יא. נציגת שירות המבחן ציינה, כי ההליך הטיפולי נמדד אצל המשיב בצעדים קטנים, נוכח קשייו וצרכיו המיוחדים. הוסבר, כי המשיב נמצא בחרדה נוכח חוסר הודאות שהוא מצוי בו, והדבר אינו מיטיב עם הטיפול בו. על כן רצוי להכריע בתיק בהקדם. צוין, כי לאחר התלבטות, לא בא השירות בהמלצה; אך נאמר כי אין רואים תועלת בהארכת המאסר; נכון להיום אין הפחתת שליש אקטואלית. עוד הוסף, כי בהמשך אם תהא בהמשך התקדמות בטיפול, ניתן יהא להכין תכנית שיקום. דיון והכרעה יב. לא בלי התלבטות החלטנו שלא להיעתר לערעור המדינה. יש ממש בטענת באת כוחה, לה האזנו בקשב רב, כי המשיב לא הלך את כברת הדרך המצופה והיענותו לטיפול מצומצמת עדיין. הוא דבק בהכחשתו, ואינו מסכים להשתתף בטיפול בקבוצה ייעודית לנערים פוגעים מינית. גם אם ישנם צעדים ראשונים, כברת הדרך עוד רבה איפוא. ברי כי עסקינן בעבירה חמורה ביותר. שירות המבחן התלבט, אך לא סבר בסופו של יום - מפי נציגתו בפנינו - כי יש מקום להארכת תקופת המאסר. הטעם להכרעתנו הוא גילו הצעיר מאוד של המשיב בעת ביצוע העבירות, פחות מארבע עשרה שנים והבנתנו - מפי כל הגורמים - כי סיכוייו בנסיבות לניכוי שליש אינם מזהירים, לשון המעטה. משמדובר בקטין קיימת חשיבות מיוחדת לשיקולי השיקום, על-מנת למצות את סיכויי השיקום בטרם יהא מאוחר מדי. יפים דבריה הנכוחים של השופטת (כתארה אז) ביניש: "כשמדובר בעבריין קטין יש לתת משקל רב במיוחד בגדר נסיבותיו האישיות גם לגילו של העבריין ולסיכויי שיקומו. בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 [...] הביע המחוקק עמדתו לפיה ענישת נוער עבריין תכוון ככל הניתן לשיקומו של הקטין על מנת להחזירו לתפקוד נורמטיבי בחברה [...] הכלל הוא שבית המשפט יבחן, בראש ובראשונה, את נסיבות הקטין ואת האפשרות לשקמו [...] עם זאת, בחינת אפשרויות השיקום מהווה את תחילת הדרך, אך לא את סופה. בבחירה בין השיקום לבין ההרתעה או הגמול, עלינו לבחון ככל הניתן את האפשרות לשקם את הקטין העבריין, אך איננו יכולים להתעלם משיקולי ענישה אחרים ובהם ההרתעה או הגמול, הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה. במילים אחרות - שומה עלינו לבחון הן את העבריין הקטין והן את העבירה אותה ביצע" (ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), פס' 10; ראו גם ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, חוות דעת השופט דנציגר)). וראו גם, בסיטואציה המזכירה את ענייננו: "תפיסה זו, של התחשבות בגילו של נאשם קטין, נכונה בוודאי באותם מצבים בהם הוא מביע כבר בהליך המשפט חרטה על מעשיו, ומקבל על עצמו אחריות. אולם יש לה משקל גם מקום בו נאשם קטין מסרב לקבל עליו את הדין, ואינו משתף פעולה במהלך המשפט עם גורמי השיקום והמבחן. באישיותו הבלתי מגובשת של הקטין, אי קבלת הדין אינה צריכה לסתום את הגולל על מאמצי שיקומו המוטלים על החברה, ועליה למצות מאמצים אלה גם ביחס לחמור שבפושעים, ולא לומר נואש, שהרי גם קטין המתנכר לאחריותו בעת המשפט אינו בהכרח אדם נטול סיכויי שיקום, ומה שהיה נכון לגביו בשלב הליכי המשפט, המושפע מתכנון מהלכים ומחישובי סיכונים מול סיכויים, עשוי להתבדות בהמשך הזמן, לאחר שההליך השיפוטי הסתיים, כאשר הקטין נותר לגורלו. עם זאת, חובת החברה לעשות לשיקומו של העבריין הקטין אינה מקהה את הצורך בענישה אפקטיבית, שיש בה גם מן הגמול וגם מן ההרתעה, גם אם לגילו של העבריין, כשהוא מתחת לגיל בגירות, יש לייחס משמעות מיוחדת, כנהוג בשיטתנו העונשית" (ע"פ 10715/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 14,(השופטת פרוקצ'יה). יג. אין זה המקום להידרש לסוגיה של הטיפול בבתי הסוהר בעברייני מין מכחישים, שטרם נאמרה בה מלה אחרונה (ראו בימים אלה רע"ב 979/12 מור חי נ' מדינת ישראל (השופט דנציגר)). במקרה דנא נכון שירות בתי הסוהר לטיפול, ויש לשבחו על כך. יד. המשיב, כפי שהסביר שירות המבחן בתסקיר המשלים, גדל ברקע משפחתי מורכב, ומשפחתו מוכרת לשירותי הרווחה זה מכבר, והוא הושם במסגרות חוץ ביתיות שלא צלחו. חייו לא היו פשוטים לשון המעטה. זהו מאסרו הראשון, ומן התסקיר עולה, כי הוא מגלה כעת נכונות מסוימת לטיפול, נותן אמון בעובדת הסוציאלית המטפלת ומשתף בתכנים מעולמו. נוכח זאת, ובראש וראשונה כאמור נוכח הגיל הצעיר לעת העבירות - ואף כיום הוא אך בן 16 - החלטנו שלא להתערב בעונש. ואולם, הוא עבר עבירת מין חמורה, בנוסף לעבירות אחרות, השאלה שהטרידה אותנו היא במובן ההגנה על הציבור. אכן, חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו- 2006 אינו חל בשל קטינות המשיב. כיום אין עדיין הסדר פיקוח סטטוטורי לעברייני מין קטינים בנסיבות כשל המשיב; זהו חסר רציני, ונמסר לנו כי על האבניים הצעות חקיקה בעניין זה. לפי שעה איננו רואים מנוס מהטלת צו פיקוח בן שנתיים על-ידי שירות המבחן שיופעל מרגע השחרור, כדי להבטיח פיקוח מסוים על המשיב, בהצטרף לעונש המאסר שהוטל. אנו רואים חשיבות כי בתקופה הלא קצרה שנותרה למשיב במאסרו יתקדם בטיפול, על פי העצה שיעצנו לו ולא קיבל במלואה בפסק דיננו בערעורו. אנו מביעים הוקרה למאמצי שירות המבחן והצוות הטיפולי בבית הסוהר. טו. נוכח האמור, איננו נעתרים לערעור על קולת העונש. בכפוף לצו פיקוח בן שנתיים כאמור על-ידי שירות המבחן לנוער. אנו מטעימים באוזני המשיב כי על פי הענישה הנוהגת במקרים כאלה נעשה עמו חסד נוכח גילו הצעיר, ומזהירים אותו באשר לעתיד, תוך הבעת תקוה לתיקון. ניתן היום י"ג בניסן התשע"ב (‏5.4.2012). ה מ ש נ ה – ל נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11037050_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il