מוסא חסן עטון(קטין) נ. עמירה מאג'ד

פסק-דין בתיק ע"א 3701/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3701/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערים (המשיבים שכנגד): 1. מוסא חסן עטון (קטין) 2. חסן עטון 3. בסמה עטון נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. עמירה מאג'ד 2. איתן חברה לביטוח בע"מ 3. "אבנר" אגוד לביטוח ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.3.03 בת.א. 1134/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' קמא בשם המערערים (המשיבים שכנגד): עו"ד אחסאן כנאען בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד מיכאל מגידיש פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערער 1 יליד 28.2.1987 נפגע בתאונת-דרכים שהתרחשה בהיותו בן עשר שנים ושישה חדשים. הוא נותר משותק בארבעת גפיו ואין הוא מסוגל ליצור קשר עם הסביבה, למעט הבעת חיוך למראה דמויות מוכרות. הוא נעדר שליטה על הסוגרים והוא מוזן באמצעות צינורית. אין מחלוקת כי הוא נכה בשיעור של 100%. פרופ' שפירא, מומחה בתחום הנוירולוגיה, חיווה את דעתו במשפט, כי הסבירות שמצבו של המערער ישתפר בצורה משמעותית היא קטנה, אף כי לא בלתי אפשרית. ד"ר פרבר, מומחית בתחום השיקום, הביעה דעתה, אף היא, כי המערער לא יגיע לעצמאות בחיי היום-יום וכי הוא תלוי בעזרת הזולת באופן מוחלט, חרף שיפור מסויים בתקשורת הסביבתית. לאחר תקופה ארוכה של טיפול במוסד שיקומי הומלץ להחזירו לביתו. 2. בית-המשפט המחוזי קבע, כי קשה להעריך במידה ראויה את תוחלת החיים הצפויה למערער, מעבר להערכה הכללית, כי זו עשויה להתקיים עד הגיעו לגיל 40-45. בנסיבות אלו, הוא בחר לקבוע כי הפיצוי למערער 1, ולמערערים 2 ו-3 שהם הוריו של המערער 1, ישולם בדרך של תשלום עתי. לא הייתה מחלוקת בעת מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, כי עדיף לו למערער 1 לשהות בבית-הוריו ולא במוסד. בית-המשפט אמד את דמי הנזק על-פי ההנחה כי אכן המערער ישהה בביתו גם בעתיד. במשך השנתיים הראשונות שלאחר התאונה שהה המערער 1 בבית-חולים, משם הועבר לבית-חולים שיקומי ולאחר מכן למוסד שיקומי שם שהה כשנה. מאז הוא שוהה בביתו. בית-המשפט פסק למערערים סכום של 10,000 ש"ח לחודש בגין הצורך להיעזר בסיעוד מטעם בני-המשפחה ומטעם אחרים בעתיד ועל סכום זה הוסיף פיצוי בסך של 210,000 ש"ח בגין סיעוד ועזרה בעבר. בנוסף לכך, נפסקו למערערים פיצויים בשל הצורך בהתאמת הדיור למגוריו של המערער 1 בשל הוצאות רפואיות והוצאות אחרות. אשר להפסד ההשתכרות, בחר בית-המשפט המחוזי, בשל גילו של המערער 1, להשית את החישוב על בסיס השכר הממוצע למשך תוחלת גיל העבודה של המערער. הפסדי ההשתכרות, הוצאות הסיעוד והוצאות שוטפות אחרות משתלמים בתשלומים עתיים חודשיים. הנזקים שנתגבשו ביום פסק-הדין ודמי הנזק שאינו נזק ממון נפסקו בתשלום חד-פעמי. 3. המערער 1 ושני הוריו, המערערים 2 ו-3, סבורים, כי בית-המשפט המעיט בפסיקת הפיצויים. הם טוענים כי היה ראוי לפסוק להם פיצוי גבוה יותר בגין הסיעוד ומכל מקום בסכום העולה על השיעור שנקבע בהלכת אקסלרד (ע"א 3613/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450). לטענתם, זקוק המערער לעזרה אקטיבית במשך רוב שעות היממה והדרך הראויה להעניק לו טיפול מתאים הוא באמצעות העסקת שני מטפלים. במיוחד כך, טוענים המערערים, משבית-המשפט קיבל בפועל את טענתם כי לעת הזו אין להעסיק, כמטפל, עובד זר. עוד טוענים המערערים, כי הסכום שנפסק בגין התאמת הדיור נמוך מידיי וכך גם הסכומים שנפסקו בגין הוצאות נוספות. במיוחד מלינים המערערים על כך שבית-המשפט ביסס את הפיצוי בגין הוצאות החלפת הטיטולים לעתיד על סכום של 500 ש"ח לחודש אף שציין כי הוא מקבל את טענת המערערים בנקודה זו. המערערים טענו לעלות חדשית של 900 ש"ח לחודש. אשר לשכר הטירחה שנפסק להם בסכום גלובלי, סבורים המערערים, כי בית-המשפט המעיט בפסיקתו וכי אילו היה פוסק בשיעור הראוי מתוך סך כל הפיצוי בעבר ובעתיד, לאחר היוון, היה סכום שכר הטירחה גבוה בהרבה. המשיבים בערעור שכנגד שהגישו טוענים, לעומתם, כי בית-המשפט הפריז בפסיקת העלויות בכל הנוגע להוצאות התאמת הדיור, הוצאות הניידות, ומשפסק פיצוי בגין אבדן מלא של כושר ההשתכרות בצד פסיקת פיצויים בגין הוצאות, שהן בחלקן הוצאות מחייה. לדעתם ראוי היה גם להורות על ניכוי גמלאות רעיוניות שעשויות להשתלם על-ידי המוסד לביטוח לאומי. 4. פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בגין ראשי הנזק השונים אינה מצדיקה, בחשבון כולל, התערבות, לכאן או לכאן, למעט בעניין אחד. בית-המשפט יצא מתוך הנחה כי בעניינו המיוחד של המערער 1, בהתחשב גם בסביבה החברתית שבה הוא מצוי, עשוי להיות קושי - מבחינת הלימות הטיפול - בהעסקת מטפל שהוא עובד זר. יחד עם זאת, ציין כי לא מן הנמנע כי בעתיד תתאפשר העסקת עובד זר הדובר את לשונו של המערער. כיוון שכך, ערך את החישוב בדרך שתשלב, כך ציין, את כל האפשרויות. אלא שאף כך נראה כי המעיט בפסיקתו. מידת הטיפול והסיעוד שהמערער 1 נזקק להם אינה פחותה מזו שתוארה בפרשת אקסלרד ולפיכך לא היה מקום להעמיד את סכום הפיצוי על שיעור נמוך מזה שנקבע באותה פרשה. במקרה זה, בהתחשב במוגבלויות מהן סובל המערער 1, ובהתחשב בצרכיו יש להעמיד את סכום הפיצוי המשתלם לו בגין סיעוד בעתיד על הסך של 13,500 ש"ח לחודש נכון ליום פסק-הדין. לעומת זאת, אין עילה להתערב בגובה הפיצוי בגין ראש נזק זה כפי שנתגבש עד ליום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. לעניין הפיצוי בגין הוצאות רכישת הטיטולים קשה לבחון בשלב זה של ההליכים אם מדובר בטעות קולמוס שפירושה העדפת עמדת המשיבים שהם הנתבעים בבית-המשפט קמא או שמא טעות הפוכה לאמור העדפה של עמדת המערערים. לא ניתן איפוא להתערב בהוראה זו. 5. אין להתערב גם בהוראה שניתנה בדבר גובה שכר הטירחה שנפסק למערערים. סעיף 16 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 הסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי של שכר טרחת עורך-דין בגין הטיפול בתביעות לפי החוק - ובלבד ששכר הטרחה לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, בלא תביעה משפטית, ועל 13% - משנתקיימו הליכים משפטיים. בפועל נקבע תעריף נוסף של 11% מקום בו הוגשה תביעה לבית-המשפט והיא נסתיימה בפשרה. משנפסקים הפיצויים בתשלומים עיתיים עשוי להתעורר קושי בשומת שכר הטרחה. פיצויים עיתיים נפסקים תכופות בעת שקיים קושי בהערכת תוחלת החיים. בנסיבות כאלה ממילא מתקיים גם קושי באומדן הסכום המהוון של התשלומים העתידיים. כיוון שכך, נוהגים בתי-המשפט לפסוק כשכר טרחה המתייחס לתשלומים העיתיים העתידיים סכום חד-פעמי כולל, בהערכה גלובלית. פסיקה על-פי אומדן עשויה, מטבע הדברים, לפחות מן השעור הנצפה הרגיל, כשם שהיא עשויה לעלות על הסכום שהיה עורך-הדין זכאי לו אילו ניתן היה לאמוד מראש את סך כל התשלומים העתידיים. עמד על כך בית-משפט זה בע"א 345/85 ממן נ' קעטבי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מא(2) 113, 119: במקרים של תשלום חד-פעמי קיים בסיס ברור ומדוייק לחישוב שכר-הטרחה. לא כך בתשלום עתי: כאן ידוע רק מהו הסכום שישולם כל חודש, אך לא ידוע כלל, על פני איזו תקופה ישתרעו תשלומים אלה. אותה אי-ידיעה היא שגורמת, בין השאר, לקביעת צורת תשלום כזו. לו ניתן היה לדעת או לאמוד בצורה סבירה את אורך התקופה, לא היה צורך כלל בתשלום עתי. במקרה דידן, קבעה השופטת המלומדת תשלום עתי בגלל קיצור תוחלת חייו של המערער, ובדין עשתה כן. ממילא לא ניתן שכר טרחה המבוסס על תשלומים עתיים כאלה, להיקבע על-פי חישוב, ומן ההכרח להיזקק להערכה שבתשלום גלובלי ויפה עשתה הערכאה הראשונה שכך נהגה. גם במקרה שלפנינו יקשה לאמוד את הערך המהוון של התשלומים העתידיים. בית-המשפט המחוזי עמד על הקושי במקרה זה לקבוע את תקופת תוחלת החיים של המערער 1 והוא פסק לו פיצוי בתשלומים עיתיים ובצידו פיצוי בגין שכר טירחת עורך-הדין על-פי אומדן גלובלי. לא שוכנענו כי יש מקום להתערב בגובה השומה הזו. דין הערעור להתקבל בחלקו כאמור בסעיף 4 לעיל. דין הערעור שכנגד להידחות. המשיבים ישאו בהוצאות הערעור וכן בשכר טירחת עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ט בניסן התשס"ה (9.5.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03037010_P11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il