משה פרג נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 37/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 37/07 ע"פ 1005/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 37/07: המערער בע"פ 1005/07: משה פרג מיכאל רוזנבלט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 30.10.06, בת.פ. 111/98, שניתן על ידי כבוד השופט גדעון גינת תאריכי הישיבות: י"א בתמוז התשס"ז י"ב בתמוז התשס"ז י"ח בתמוז התשס"ז כ"ג בתמוז התשס"ז כ"ט בתמוז התשס"ז (27.6.07) (28.6.07) (04.7.07) (09.7.07) (15.7.07) בשם המערער בע"פ 37/07: בשם המערער בע"פ 1005/07: עו"ד י' וינרוט; עו"ד ב' בן-צור; עו"ד י' וולנרמן; עו"ד א' בקל עו"ד א' רון; עו"ד ר' ערמוני בשם המשיבה: עו"ד א' אלף; עו"ד מ' סיבל-דראל פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. חברת הביטוח "לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ" (להלן: "החברה"), מי שכיהן כמנהלה הכללי ובעל מניות בה – משה פרג (להלן: "פרג"), ומי שכיהן כסמנכ"ל ומנהל אגף ביטוח החיים שבה – מיכאל רוזנבלט (להלן: "רוזנבלט"), הואשמו בכתב-אישום משותף בביצוע שורת מעשי מרמה הנוגעים לעסקאות ביטוח שכרתה החברה במגזר הקיבוצי, ברישומן באופן כוזב במסמכי החברה, ובמסירת פרטים מטעים אודותיהן לרשות לניירות ערך ולבורסה. מורכבותן העסקית של פעולות המעורבים בפרשה זו והצורך להוכיח את קיומה של אחריות פלילית בגינן הובילו לכך שמשפטם, אשר התנהל בבית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ג' גינת), ארך ימים רבים. בסופו של יום, הורשעו המערערים בשורה ארוכה של עבירות: רישום כוזב במסמכי תאגיד; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; ניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות; הכללת פרט מטעה בדו"חות שנמסרו לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות ערך; הכללת פרט מטעה בתשקיף ותרמית בקשר לניירות ערך – עבירות לפי סעיפים 423, 415 ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 36, 53(א)(2), 53(א)(4), 54(א)(1) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. בגין כל אלה, נדון פרג לשמונה שנות מאסר, מהן שש לריצוי מאחורי סורג ובריח ויתרתן על תנאי, וכן הוטל עליו קנס בסך מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו; רוזנבלט נדון ל-24 חודשי מאסר, מהם תשעה בפועל ויתרתם על תנאי; ואילו על החברה הושת קנס בסך 2,300,000 ש"ח. שלושת המערערים, אשר מיאנו להשלים עם תוצאה זו, השיגו בפנינו על הכרעת-הדין ועל חומרת העונשים שהושתו עליהם. ביום כ"ג באלול התשס"ז (6.9.07), ומכח הסכמת הצדדים, קיבלנו את הערעור בע"פ 10371/06, שעסק באחריותה של החברה לעבירות שבוצעו. נותרו אפוא ערעוריהם של פרג ורוזנבלט. עובר לדיון בטענותיהם המגוונות של מערערים אלה, אבהיר, בקצרה ככל האפשר, את השתלשלות האירועים בפרשה סבוכה זו. כתב-האישום 2. כתב-האישום עסק בתקופה שבין השנים 1991 ועד 1995. פורטו בו 54 אישומים, בהם תוארה פעילות המערערים בעסקאות ביטוח שכרתה החברה עם 26 קיבוצים ו-12 מבטחי משנה; עוד התייחס כתב-האישום לארבעה דו"חות כספיים ולשלושה תשקיפים שהגישו לרשות לניירות ערך ולבורסה, ובתרמית שקשרו בנוגע לניירות ערך אלו. לפרטי האישומים אתייחס בהמשך הדברים. בשלב זה, די שאציין כי באמצעות העסקאות שנכרתו עם הקיבוצים ומבטחי המשנה, ובאמצעות רישומים כוזבים שפורסמו בספרי החברה, בתשקיפים שפרסמה ובדו"חותיה הכספיים, ביקשו המערערים – כך לפי הנטען – להגדיל את היקף ונפח עסקי ביטוח החיים של החברה באופן מלאכותי. באמצעות הצגה זו של עסקיה, נטען, קיבלה החברה במרמה סכום של 143,523,000 ש"ח ממבטחי המשנה, וגייסה מציבור המשקיעים, גם זאת במרמה, סכום נוסף של 114,000,000 ש"ח. וזה היה דפוס הפעולה שהוצג בכתב-האישום: עסקאות הקיבוצים נכרתו בתיווכם של שני סוכני ביטוח עימם עבדה החברה בעת הרלוונטית לאישומים – דניאל ויינמן (להלן: "ויינמן") ומאיר שמיר (להלן: "שמיר"), שכיהן כמנכ"ל חברת "שמיר סוכנות לביטוח (1988) בע"מ". בחלק מהעסקאות היו מעורבים מתווכים נוספים – רואי-החשבון מנחם ויינברג ודוד ולקן, ועורכי-הדין אהוד גנץ, איתן מימוני ושמעון גדיש. העסקאות נכרתו עם נציגי הקיבוצים, מבלי שחברי הקיבוץ ידעו על כך. נטען, כי בניגוד לרישום במערכת ביטוח החיים של החברה, מהותן האמיתית של עסקאות אלה הייתה של "ריסק קבוצתי" לטווח קצר. מהותו של ביטוח מסוג זה, יובהר, היא כי עם מותו של חבר קיבוץ מתחייבת החברה לשלם לקיבוץ תגמולי ביטוח. זהו ביטוח למקרה מוות בלבד, והוא משתרע על פני זמן קצוב. אם בתום תקופת הביטוח נותר המבוטח בחיים – החברה אינה חייבת בתשלום כלשהו. על-פי הנטען, ביטוח זה הוענק לקיבוצים בתנאים אטרקטיביים מבחינתם: הקיבוצים נדרשו לשלם סכומים נמוכים, אם בכלל, בגין פרמיות, כך שדי היה בפטירות בודדות של חברי הקיבוץ כדי להביאם לידי "רווח"; תנאי הביטוח אפשרו לכלול בו רטרואקטיבית חברי קיבוץ שנפטרו או שהיו על ערש דווי, באשר מועד תחילתו של הכיסוי הביטוחי קדם למועד ההתקשרות בפועל; בין היתר בוטחו חברי קיבוץ מבוגרים מאוד; ולבסוף, העסקאות נערכו ללא בדיקות רפואיות מקדמיות של המבוטחים, כנהוג בתחום זה. 3. לתנאים כדאיים אלה מנקודת ראותם של הקיבוצים, יש להוסיף את הפרטים הבאים: בחלק מן העסקאות שנקשרו באמצעות ויינמן, נקשר האחרון עם הקיבוצים בהסכמים נלווים בגדרם הוא ויתר על עמלות הסוכן שהחברה הייתה אמורה להעביר לידיו, ומימן באמצעותן את הפרמיות שהקיבוץ חב לחברה. בתמורה לכך, הועברו לידי ויינמן חלק מתגמולי הפטירה ששולמו לקיבוץ. בחלק מהעסקאות אשר נכרתו באמצעות שמיר פעל האחרון עם קבוצת מממנים שאיתרה את הכדאיות הכלכלית הטמונה בעסקאות הקיבוצים, וביקשה להפיק מכך רווח. המממנים בחנו את חתך הגילאים בקיבוצים שונים, ואיתרו קיבוצים בהם היו צפויים מקרי פטירה רבים. בעקבות כך הציעו המממנים לקיבוץ לשלם במקומו את הפרמיה, ובתמורה המחו הקיבוצים למממנים את כספי התגמולים שהיו עתידים לקבל בגין כל מקרה פטירה, תגמולים שנעו בין 300,000 ל-500,000 ש"ח, וקבוצת המממנים התחייבה לשלם להם סכום של 25,000 ש"ח בגין כל מקרה פטירה. בכך "מכרו" הקיבוצים למממנים תעודות פטירה בעבור 25,000 ש"ח, מבלי שחשפו עצמם לסיכון פיננסי או לעלות כלשהי. רווחי המממנים מעסקאות אלה הגיעו לסכום של 18,500,000 ש"ח. צירופם של כל אלו יחדיו, הוביל למסקנה כי ביטוח חברי הקיבוץ בביטוח מסוג "ריסק", עשוי היה להיות מקור להפקת רווחים עבור הקיבוץ, בשל התגמולים הרבים שהיו עתידים להיכנס לקופתו. אולם, נטען בכתב-האישום, חרף העובדה כי מהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים הייתה, כאמור, של "ריסק" לטווח קצר, הן נרשמו בספרי החשבונות של החברה – באופן פיקטיבי – כפוליסות הידועות בשם "כל החיים"; "מעורב"; ו-"גמלה". פוליסות אלה הן פוליסות ביטוח ארוכות טווח, המשלבות רכיבים של "ריסק" ו"חסכון" גם יחד. פירושו של רכיב החיסכון, יובהר, הוא כי החברה מתחייבת לשלם למבוטח סכום כסף, חד-פעמי או תקופתי, במועד שהוסכם על הצדדים מראש – בהגיע המבוטח לגיל מסוים או בתום תקופת הביטוח. במקרה שבו מבטל המבוטח את הפוליסה לפני תום התקופה שנקבעה – הוא זכאי לקבלת החזר עבור חלק מהחיסכון שנצבר. מטבע הדברים, שבפוליסה כזו, הכוללת גם תכנית של חסכון, נדרש המבוטח לשלם פרמיה גבוהה יותר מזו שבפוליסה הכוללת מרכיב של "ריסק" בלבד. חלק מהפרמיה המשולמת נצברת לזכות המבוטח ויוצרת את רכיב החיסכון. נבהיר עתה, בקצרה, את ההבדלים בין שלושת סוגי הביטוח שהוזכרו לעיל: א. ביטוח "כל החיים" הוא ביטוח לכיסוי מקרי מוות, המשתרע על פני תקופה ארוכה ואף בלתי מוגבלת. המייחד ביטוח זה הוא כי לאורך כל תקופת הביטוח משלם המבוטח פרמיה אחידה, הגם שככל שחולף הזמן הסיכון להתרחשות מוות מטבע הדברים עולה. התוצאה היא כי בשנים הראשונות לביטוח משלם המבוטח פרמיה גבוהה ביחס לסיכון, ואילו בשנים המאוחרות הפרמיה המשולמת נמוכה ביחס אליו. ההפרש בין גובה הפרמיה המשולמת לבין הסיכון בשנות הביטוח הראשונות – בתוספת ריבית המתווספת לו – יוצרים קרן שנועדה לממן את ההפרש בין הפרמיה לסיכון בשנים המאוחרות של הביטוח. ב. ביטוח "מעורב" הוא ביטוח הכולל כיסוי ביטוחי למקרי מוות (ריסק) יחד עם תוכנית חסכון למקרה שבו המבוטח נותר בחיים בתום תקופת הביטוח. במהלך תקופת הביטוח מפריש המבוטח כספים באופן שוטף, והם נצברים ויוצרים את תוכנית החיסכון. במקרה שבו המבוטח נפטר במהלך תקופת הביטוח – משלמת חברת הביטוח את התגמול המוסכם למי שנקבע כמוטב. במקרה בו תקופת הביטוח חלפה והמבוטח נותר בחיים – הוא עצמו מקבל את הסכום שנחסך. ג. ביטוח "גמלה" הוא סוג של ביטוח מעורב, אלא שבמקרה בו המבוטח נותר בחיים בתום תקופת הביטוח – הוא מקבל את סכום הביטוח בצורה של קצבה, ולא בתשלום חד-פעמי. 4. בחזרה לכתב-האישום. על-פי הנטען, ידעו המערערים כי מהותן האמיתית של התקשרויות החברה עם הקיבוצים הינן בעסקאות ביטוח קבוצתיות מסוג "ריסק", וכי הקיבוצים אינם מעוניינים בתוכנית חסכון. ברם, בספרים נרשמו תוכניות ביטוח הכוללות חסכון ולצידן נרשמו סכומי פרמיות גבוהים לאין שיעור מהסכום אשר הקיבוצים התחייבו לשלם, ושילמו בפועל. הרישומים הכוזבים במסמכי החברה באו לידי ביטוי גם בכך שנרשמו בהם תכניות ביטוח לגבי חברי קיבוץ שנפטרו זה מכבר; נרשמו עסקאות שונות שהקיבוצים ביטלו; ואף נרשמו בהם עסקאות שלא היו ולא נבראו. על-פי הנטען, כדי ליישב את הפערים בין עסקי החברה לאשורם לבין האמור בספרים ובמסמכים, נעזרו המערערים בכלים ביטוחיים ובתרגילים חשבונאיים שונים: א. בספרי החברה נרשמו הנחות שונות שניתנו לקיבוצים. הנחות אלה הקטינו, כביכול, את יתרת הפרמיה הרשומה בספרים, כך שהקיבוצים נדרשו לשלם רק חלק קטן ממנה. ב. בספרי החברה התבצע רישום כוזב של הלוואות שכביכול ניתנו לקיבוצים, ושבאמצעותן שולמה הפרמיה. כאן המקום לציין, כי סעיף 48 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") – שכותרתו הפוליסה כערובה להלוואה – מאפשר לחברה מבטחת להעניק למבוטח הלוואה, ולשעבד כנגדה את סכום החיסכון שנצבר לזכותו (הלוואות אלה יכונו מעתה "הלוואות כנגד ערכי פדיון"). סעיף זה מאפשר למבטח לקזז את סכום ההלוואה מהחיסכון שנצבר לזכות המבוטח רק "לאחר שדרש מן המבוטח בכתב לסלק את ההלוואה תוך התקופה שבה על המבטח לשלם את ערך הפדיון וההלוואה לא סולקה גם תוך תקופה זו", לשון הסעיף. עם זאת, בכתב-האישום נטען כי החברה התחייבה בפני הקיבוצים, שלא לדרוש את פירעון ההלוואות הכוזבות, אלא בדרך של קיזוז כנגד סכומי החיסכון. ומכיוון שבפועל – ובניגוד לאמור במסמכי החברה – מדובר היה בביטוח שאינו כולל מרכיב של חסכון – לא ניתן היה לבצע קיזוז כזה, והקיבוצים לא נדרשו להחזיר את סכומי ההלוואות כלל. ג. רישום כוזב בדבר פירעון הפרמיות הרשומות בספרים על דרך של קיזוז כנגד תגמולי פטירה של חברי קיבוץ. רישום זה התבצע בשתי דרכים. בחלק מהמקרים נרשמו במערכת ביטוחי החיים של החברה תכניות ביטוח כוזבות, על שמם של חברי קיבוץ שנפטרו עובר למועד ההתקשרות בין הקיבוצים לחברה. ברור אפוא כי בגין מותם של חברי קיבוץ אלה לא היה זכאי הקיבוץ לתגמולים. הדרך השנייה לביצוע הקיזוז הייתה באמצעות רישום כוזב של תגמולי ביטוח בסכום גבוה מזה שהוסכם עליו בפועל עם הקיבוצים. ההפרש שבין סכום התגמולים הרשום בספרים לבין זה שהצדדים סיכמו עליו, נרשם כקיזוז נגד הפרמיות הרשומות, באופן שפטר את הקיבוץ מהחובה לשלמן. ד. רישום כוזב בדבר פירעון הפרמיות הרשומות על-ידי ויינמן. בחלק מהמקרים נרשמו בספרי החברה הלוואות שכביכול הוענקו לויינמן, ובהמשך נרשם כי כספי ההלוואות שימשו לפירעון הפרמיות. במקרים אחרים נרשם בספרים, באופן כוזב, כי ויינמן זכאי לעמלות שגובהן נגזר מהפרמיה, וככל שזו גבוהה יותר – גדלה עימה העמלה. בהמשך נרשם קיזוז של הפרמיות שנערך, כביכול, כנגד זכאותו של ויינמן לעמלות הכוזבות. השימוש בכלים ביטוחיים אלה, יצר רושם כי עסקי החברה גדולים בהרבה ממה שהיו בפועל. על-פי הנטען הם אפשרו להפיק פוליסות רחבות היקף, ללא קשר לרצונם האמיתי של הקיבוצים, ולממן פרמיות ענק שהקיבוצים לא הסכימו לממן. 5. על יסוד רישומים כוזבים אלה, נטען, התקשרה החברה עם שורת מבטחי משנה בהסכמים המכונים בעגה המקצועית "הסכמי ביטוח משנה פיננסי" – Modified Life Reinsurance (להלן: "הסכמי מוד ריי") – וקבלה מהם במרמה, כאמור, סכום של 140,523,000 ש"ח. בשלב הנוכחי אין צורך להרחיב אודות מהותם של הסכמי מוד ריי. אסתפק בציון העובדה כי בהסכמים כאלה מעבירה המבטחת הישירה חלק מהפרמיות המשולמות לה לחברת ביטוח המשנה, ובתמורה לכך נושאת האחרונה בגובה יחסי מוסכם מהוצאותיה של הראשונה. בשנותיה הראשונות של פוליסת ביטוח, הוצאותיהם של מבטחי המשנה גבוהות מההכנסות המתקבלות בשל הפוליסות. מסיבה זאת, מנקודת מבטו של מבטח המשנה הכדאיות הכלכלית של הסכמי מוד ריי תלויה בכך שתיקי ביטוח החיים של החברה יתקיימו פרק זמן של מספר שנים מינימאלי, ולא יבוטלו קודם לכן. נטען, כי במגעיהם עם מבטחי המשנה העלימו המערערים את מהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים, ויצרו בפניהם שורה של מצגי שווא. כך, הוצג בפניהם כי מדובר באוסף של פוליסות פרט אישיות, שעה שבפועל היו אלה פוליסות בעלות מאפיינים קולקטיביים מובהקים; הוצג בפניהם כאילו מדובר היה בפוליסות הכוללות רכיב של חסכון; הוצגו בפניהם עסקאות עם קיבוצים גם לאחר שהתקשרותם עם החברה הופסקה או בוטלה, כאילו מדובר היה בעסקאות ביטוח קיימות המניבות הכנסה; נטען כי פרג הציג בפני מבטחי המשנה מצג שווא לפיו החברה התקשרה בהסכמי ביטוח משנה עם חברות נוספות על אלה עמן התקשרה בפועל; ולבסוף – ממבטחי המשנה הוסתרו פרטים מהותיים כגון גיל המבוטחים ומצב בריאותם. היחידה שחשדה בטיבן של העסקאות שהוצגו בפניה הייתה חברת M&G (אישום 34), ובעקבות כך היא דרשה לבטל את השתתפותה בעסקאות, וכך היה. 6. פרשה נוספת בה עסק כתב-האישום, עניינה בפרטים מטעים שונים שנכללו בדו"חות הכספיים ובתשקיפים שפרסמה החברה לאחר שהפכה לחברה ציבורית. בתוך כך, נטען, פורסמו פרטים בדבר פרמיות כוזבות; תכניות ביטוח כוזבות; עמלות כוזבות לסוכני ביטוח; הלוואות כוזבות ועוד. נטען, כי בפרסומים אלה, שבעקבותיהם גויס מהציבור סכום כולל של 114,000,000 ש"ח, היה כדי להטעות משקיע סביר ולהניעו לרכוש את מניותיה של החברה. גרסת ההגנה וגרעין המחלוקת בין הצדדים 7. רבים מהפרטים שבכתב-האישום כלל לא היו נתונים במחלוקת. המערערים הודו בכך שעסקאות הקיבוצים בוטלו לאחר תקופה קצרה, של שנתיים בדרך כלל; הודו בכך שהעסקאות לא נחתמו בידי חברי הקיבוץ, אלא בידי נציגיהם, וכי לא נערכו למבוטחים בדיקות רפואיות; הם לא חלקו על כך שרק ארבעה אחוזים מסכומי הפרמיות שנרשמו בספרי החברה נפרעו על-ידי הקיבוצים, ואף הודו בכך שעשו שימוש בכלים הביטוחיים שכתב-האישום דיבר בהם. גרעין המחלוקת בין הצדדים היה בשאלת מהותן האמיתית של עסקאות הביטוח, והאם, כטענת המאשימה, ידעה החברה כל העת – וידעו פרג ורוזנבלט – כי בניגוד לרשום במסמכי החברה מדובר בעסקאות קצרות טווח, ללא מרכיב חסכון. המערערים גרסו, כי מפגש הרצונות שעל בסיסו נכרתו פוליסות הביטוח עם הקיבוצים, היה של עסקאות ביטוח ארוכות טווח הכוללות מרכיב של חסכון, וזאת, לאחר שנציגי הקיבוצים וויינמן הבהירו כי זוהי מטרתם. על כן, הרישום בספרי החברה ומסמכיה שיקף את המציאות, כפי שהיא נחזתה להיות בעיני המערערים. האחראים לתרמית – כך לטענת המערערים – הם הקיבוצים וסוכני הביטוח. אלה האחרונים ביקשו לנצל את ההטבות שהחברה הייתה מוכנה להעניק לקיבוצים בשנים הראשונות לפוליסה, כדי להפיק רווח. לשם כך הם הציגו בפני החברה מצג שווא אודות העסקאות בהן הם מעוניינים. לגבי ויינמן נטען כי הסדרי המימון אליהם הגיע עם הקיבוצים יצרו אצלו ניגוד עניינים, שכן הקיבוצים העבירו לו חלק מתגמולי התמותה שקיבלו, ובמצב זה היה לו עניין לגרום לכך שהחברה תשלם לקיבוצים תגמולי פטירה רבים ככל שניתן. כאמור, המערערים לא הכחישו את השימוש בטכניקות מימוניות שונות – הלוואות, קיזוז פרמיות מתגמולי פטירה, והנחות שונות – אלא שלטענתם הדבר נעשה ממניע לגיטימי – רצון למשוך את הקיבוצים להתקשר עם החברה, מחד, ולסייע להם במימון הפרמיה בתקופה הראשונה לחיי הפוליסה, מאידך. כן נטען כי מערכת ההטבות שהעניקה החברה לקיבוצים הייתה חיונית, נוכח המשבר הפיננסי שאירע באותה עת בתנועה הקיבוצית, ואף התבססה על אחת מתכניות ההבראה שנערכו כדי להתמודד עם משבר זה, והכוונה לתכנית שנערכה על-ידי פרופ' יהודה כהנא (נ/14 ו-ת/15, להלן: "מודל כהנא"). הרקע למודל כהנא היה מצבם הכלכלי העגום של קיבוצים רבים בשנות ה-80', דבר שהוביל לכך שרבים מהם נקלעו לחובות כבדים, וחלקם עמדו על סף פירוק ממש. במצב דברים זה נוצר חשש ממשי שהקיבוצים לא יהיו מסוגלים לספק לחבריהם, ובמיוחד למבוגרים שבהם, פתרונות סוציאליים, וחברי קיבוץ רבים חרדו לגורלם. המשבר – שזכה לכינוי "משבר בית אורן" – הוביל, כאמור, לעריכת תכניות הבראה שונות, שהבסיס לאחת מהן מצוי במודל כהנא, העוסק בהקמת מערך ביטחון סוציאלי בקיבוצי התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"מ). המודל התמקד בשני היבטים של הביטחון הסוציאלי: האחד – הבטחת זכויות פנסיוניות לחברי קיבוץ שהגיעו לגיל פרישה (הבטחת פנסיה), והשני – הבטחת זכויותיהם של חברים העוזבים את הקיבוץ (הבטחת דמי עזיבה) (עמ' 3 לנ/14). על-פי המודל, הוצע ליצור עבור חברי הקיבוצים תוכנית צבירה אישית של פנסיה, מגיל 30-20 ועד גיל 65. מטבע הדברים, הפרמיה שנדרש הקיבוץ לשלם עבור חבריו נגזרה מגילם, וככל שאלה מבוגרים – נדרש הקיבוץ להפריש סכומים גבוהים יותר. ברם, המשבר הפיננסי שפקד קיבוצים רבים הקשה עליהם לעמוד בתשלומים שוטפים אלה. מודל כהנא ביקש לפתור קושי זה בדרך הבאה: הוצע כי בשבע השנים הראשונות תתקיים "תקופת הכשרה", שמשמעותה היא כי חברים שיגיעו לגיל 65 לא יהיו זכאים לקבלת דמי פרישה אלא לאחר שתקופה זו תסתיים, במטרה להבטיח תקופת צבירה לפנסיה של לפחות שבע שנים. המודל הציע עוד, כי בתקופה זו מימון הפרמיות יעשה בין היתר ממקורותיו הפיננסיים של הקיבוץ, בין היתר על-ידי חסכון בתצרוכת השוטפת, חסכון בתשלומי הביטוח הלאומי ובתשלומי מסים. בתום תקופה זו – בדרך-כלל החל מהשנה השמינית – צפויה ירידה דרסטית בפרמיה שהקיבוץ יידרש לשלם, הואיל ומאותה שנה ואילך תקום לקיבוץ זכאות לקבלת תגמולים עבור חבריו שפרשו, ובאמצעות תגמולים אלה יוכל לממן את הפרמיות הנדרשות עבור חברי קיבוץ צעירים. מסיבה זו זכתה נקודת זמן זו לכינוי "נקודת היפוך התזרים". המערערים טענו להגנתם כי בהתקשרות עם הקיבוצים הם עשו שימוש בעקרונותיו של מודל כהנא, תוך שכלולו בשני מובנים: ראשית, בניגוד למודל כהנא, עסקאות הקיבוצים כללו גם מרכיב של "ריסק", לכיסוי מקרי מוות. שנית, בעסקאות אלו נעשה שימוש בהלוואות כנגד ערכי הפדיון, כדי להקל עוד על הקיבוצים במימון הפרמיות בתקופת שבע השנים הראשונות. כל אלה, נטען, בתוספת הטבות נוספות שהוענקו לקיבוצים, נועדו לשמר את ההתקשרות עם החברה לאורך זמן, בתקווה שעם שיפור מצבם הכלכלי יוכלו הקיבוצים להרחיב את תכנית הביטוח על-ידי כך שיוסיפו לה מרכיב של חסכון. אמנם, נטען, ציפייה זו נכזבה כאשר הקיבוצים ביטלו את פוליסות הביטוח לאחר תקופה קצרה יחסית, אולם המערערים לא צפו זאת מראש ודבר זה יש לראות ככישלון עסקי ותו לא. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 8. כאמור, בסופו של יום הורשעו המערערים במרבית העבירות שיוחסו להם. היה זה משפט ממושך, במהלכו נשמעו קרוב ל-200 עדים והוגשו אלפי מוצגים. הכרעת-הדין המרשיעה היא מפורטת ביותר ומשתרעת על פני למעלה מ-600 עמודים. לכך התלווה פרוטוקול המקיף למעלה מ-20,000 עמודים. כבר בפתח הדיון, הדגיש בית-המשפט המחוזי כי אמונתם של המערערים באשר למהות העסקאות – כנה ככל שתהא – אינה שומטת את הקרקע מתחת לאישומים שעניינם הכזב שהתגלה במסמכי החברה: "לטענת ההגנה, [המערערים] האמינו שהקיבוצים מעוניינים בתכניות חיסכון ... אכן, יש חשיבות לאמונת [המערערים], אך בנסיבות העניין, לא על פי זאת יקום ויפול דבר. אפילו [המערערים] "אמן האמינו" כטענת ההגנה, עדיין הרישומים שנעשו עשויים להיות כוזבים ... רישום על יסוד אמונה ביחס להתפתחויות עתידיות במערכות הנ"ל מציג אותן כחלק ממצב פיננסי קיים נכון למועד הרישום, אף שהן אינן כאלה, ולכן הוא כוזב ... קיומה של אמונה כנה בקיומו של סיכוי שהקיבוצים יממשו את מרכיב החיסכון, לכשיתאפשר להם, עשויה [כך במקור], לכל היותר, להיות רלוונטית לעניין כוונת המרמה" (עמ' 33-32 להכרעת-הדין). משנדחתה טענה מקדמית זו, פנה בית-המשפט המחוזי לבחינה פרטנית של האישומים. זו התבצעה על יסוד תשתית הראיות שהונחה בפניו, עליה נמנו, בין היתר, עדויותיהם של פרג, רוזנבלט, ויינמן, שמיר, חברי קבוצת המממנים, נציגי הקיבוצים, נציגי מבטחי המשנה וכמובן – הרישומים בספרי החברה. נפנה תחילה לאישומים אשר נגעו לעסקאותיה של החברה עם הקיבוצים, אישומים בגינם יוחסו למערערים עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד. העסקאות שנכרתו באמצעות ויינמן 9. באמצעות וינמן כרתה החברה עסקאות עם שורה של קיבוצים: א. קיבוץ יגור (אישומים 3-1): כתב-האישום התייחס לארבע עסקאות ביטוח שהחברה והקיבוץ התקשרו בהן. בשתי העסקאות הראשונות (עסקאות שבמסמכי החברה כונו "יגור א-ב") ביטחה החברה 244 חברי קיבוץ, שגילם נע בין 91-60 שנים, בפוליסות אישיות שסווגו בספרי החברה כפוליסות מסוג "מעורב". סכום הביטוח למקרה פטירה עמד על 300,000 ש"ח לכל מבוטח. בגין התקשרות זו נרשמו במערכת ביטוח החיים של החברה פרמיות בסך של 11,115,560 ש"ח עבור השנה הראשונה; 8,317,000 ש"ח עבור השנה השנייה; ו-13,376,000 ש"ח לשנה השלישית. פרמיות אלה נפרעו, בחלקן הארי, באמצעות שימוש בעמלות להן היה זכאי ויינמן ובהלוואות שקיבל מהחברה, הלוואות כנגד ערכי פדיון, הנחות שניתנו לקיבוץ וקיזוז כנגד תגמולי פטירה. בסיכומו של דבר בעסקאות אלה הסתכמה השתתפות הקיבוץ בכ-2,700,000 ש"ח, שהם 8.23 אחוזים מסך הפרמיות שנרשמו בספרי החברה. מאידך, תגמולי הפטירה שהתקבלו על-ידי הקיבוץ עמדו על לפחות 7,500,000 ש"ח. במסגרת העסקה השלישית – "יגור ג" – ביטח הקיבוץ 237 מחבריו המבוגרים (גילאים 90-61), בפוליסות אישיות מסוג "מעורב". סכום הביטוח לכל מקרה פטירה עמד על 220,000 ש"ח. בגין התקשרות זו נרשמו במערכת ביטוח החיים של החברה פרמיות בסך של 8,403,645 ש"ח לשנת הביטוח הראשונה; 5,321,000 ש"ח עבור השנה השנייה; 14,050,000 ש"ח עבור השנה השלישית; ו-4,500,000 ש"ח לשנה הרביעית. גם הפעם שימשו לפירעון הפרמיות עמלותיו של ויינמן, הלוואות שהחברה העניקה לויינמן, הלוואות כנגד ערכי פדיון, קיזוז כנגד תגמולי פטירה והנחות שונות. השתתפות הקיבוץ בפרמיות הסתכמה בכ-1,900,000 ש"ח, שהם 6.35 אחוזים מסך הפרמיות שנרשמו. סכום התגמולים בו זכה הקיבוץ במסגרת עסקה זו עמד על לפחות 5,500,000 ש"ח. בעסקה הרביעית – "יגור ד" – ביטח הקיבוץ 844 מחבריו. במערכת ביטוח החיים של החברה דווח על פוליסות מסוג "מעורב" למשך 18 שנה. סכום הביטוח למקרה פטירה עמד על 270,000 ש"ח. עסקה זו התפרשה על פני שלוש שנים ובכל אחת מהן נרשמה בספרי החברה פרמיה בסכום של למעלה מ-20,000,000 ש"ח. גם הפעם נעשה שימוש באמצעי המימון אשר שימשו בעסקאות הקודמות עם הקיבוץ לשם פירעון הפרמיות. השתתפות הקיבוץ בפרמיות אלה הסתכמה ב-4,500,000 ש"ח, שהם פחות משבעה אחוזים מכלל הפרמיה לתשלום. תגמולי הפטירה שהתקבלו על-ידי הקיבוץ עמדו על למעלה מ-6,300,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי מצא כי הקשר של הקיבוץ עם החברה לא נוצר מתוך צורך בביטוח פנסיוני. אדרבא, נקבע כי ויינמן, שידע על התקשרותו של הקיבוץ עם חברות ביטוח אחרות, פנה לקיבוץ והציע לבטח את חבריו בביטוח ריסק שבו עֵרֶך התגמולים יעלה על גובה הפרמיות המשולמות. כן נקבע, כי כבר בעת ההתקשרות היה ברור לכל כי זו לא תתקיים לטווח ארוך. מרכיב החיסכון בפוליסות היה אופציונאלי בלבד, והואיל והקיבוצים לא היו מעוניינים בחיסכון – המסקנה היא כי רישום הפוליסות היה כוזב. בהמשך, נמצא כי פרג היה מודע לכך שהקיבוצים אינם מעוניינים בתכנית חסכון, וגרם לרישומים הכוזבים מתוך כוונת מרמה: "עם התמשכות המשא ומתן לגבי השנה השלישית של כל אחת מתוכניות הביטוח ... לא יכול היה להיות ספק בלב[ו של פרג], שהיה מעורב במשא ומתן, כי הקיבוץ אינו מעוניין בתוכנית חיסכון. המשא ומתן התמשך מעבר לשנה הואיל והקיבוץ לא הסכים לשלם מעבר לשווי התגמולים בגין שמונה עד עשרה מקרי פטירה וזאת בעבור ביטוח של מאות אנשים, ובהם עשרות קשישים. נוכח האופי בו חישב הקיבוץ את הסכום המירבי שהוא מוכן לשלם, היינו על דרך הכפלת סכום הביטוח למקרה פטירה במספר החברים, שנמצאים על ערש דווי, ללא כל שיקול של חיסכון, ברי כי עניינו היה בביטוח ריסק בלבד. כל אחת מהתוכניות המשיכה להתקיים בספרי החברה במשך השנה השלישית מתחילתה, אף על פי שהצלחת המשא ומתן לגבי שנה זו היתה מוטלת בספק. יתר על כן, הן לא בוטלו רטרואקטיבית, גם לאחר שהמשא ומתן לגבי השנה השלישית כשל. תחת זאת שנה זו מומנה בספרים באמצעות הנחות ענק, הלוואות כנגד ערכי פדיון ותגמולים בגין פטירות שאירעו במהלכה" (עמ' 63 להכרעת-הדין). ב. קיבוץ בית השיטה (אישומים 6-4): במערכת ביטוח החיים של החברה דווח כי במהלך השנים 1994-1990 התקשר הקיבוץ עם החברה בשש עסקאות ביטוח. בשלוש העסקאות הראשונות, אשר לא נכללו בכתב-האישום, ביקש הקיבוץ ליצור תוכנית פנסיה עבור חבריו. כתב-האישום עסק, אפוא, בשלוש העסקאות הנוספות. ביחס לשתי עסקאות (אישומים 5-4) התמקד הדיון בשאלת מהותן של ההתקשרויות – אם אלו כללו מרכיב של חסכון אם לאו. הדיון בקשר לעסקה השלישית (אישום 6), עסק בעצם קיומה של התקשרות. באשר לשתי העסקאות שלא הייתה מחלוקת בדבר קיומן: במסגרת העסקה הראשונה (אישום 4) ביטחה החברה 723 חברי קיבוץ, חלקם בני למעלה מ-80 שנה, במה שנרשם כפוליסות מסוג "מעורב". בשנה השנייה לעסקה זו הוגבל הביטוח לחברי קיבוץ עד גיל 78 בלבד, ובהתאם לכך קטן מספר המבוטחים. בגין כל אחת משלוש השנים לעסקה זו נרשמה בספרי החברה פרמיה בסכום העולה על 11,000,000 ש"ח. גם בעסקה הנוספת (אישום 5) הוגבל הביטוח לחברי קיבוץ עד גיל 78. עסקה זו נמשכה שנתיים, ובכל אחת מהן נרשמה בספרי החברה פרמיה בסכום העולה על 15,000,000 ש"ח. פרמיות אלה נפרעו באמצעות אותן טכניקות עליהן עמדתי כבר: רישום הנחות שניתנו לקיבוץ, הלוואות כנגד ערכי פדיון, כספי הלוואות שניתנו לויינמן ושימוש בעמלות הסוכן שלו. בחלק מהשנים לחייהן של הפוליסות לא שילם הקיבוץ דבר מכיסו, ובסופו של יום התברר כי 99.9 אחוזים מהפרמיות הרשומות נפרעו מכספי החברה, מבלי שהקיבוץ חויב בהחזרתן. על כן, גם במקרה זה הגיע בית-משפט קמא למסקנה כי בניגוד לאמור בספרי החברה, מדובר בפוליסות שרכיב החיסכון בהן היה אופציונאלי בלבד. גם ביחס לעסקאות אלה התגוננו המערערים בטענה כי הקיבוץ הציג בפניהם מצג, לפיו הוא מעוניין בתוכניות פנסיה עבור חבריו. נטען, כי נוכח העובדה שהקיבוץ התקשר עם החברה בעסקאות קודמות אשר כללו תוכנית חסכון – אלה שלא נכללו בכתב-האישום – היה לחברה בסיס לסבור כי גם בעסקאות הנוכחיות הייתה לו כוונה דומה. בית-המשפט דחה טענה זו לאחר סקירה מקיפה של הראיות עליהן הצביעה ההגנה. נקבע, כי "הקיבוץ אכן ידע, כי התוכניות כוללות גם מרכיב של חסכון או פנסיה. הוא לא טען אחרת, אלא שהוא היה אדיש לכך. מבחינתו מרכיב הריסק בהן היה העיקר ... התקשרותו בתוכניות הכוללות גם מרכיב של חסכון או פנסיה אינה מלמדת, כי הוא התכוון לממש מרכיבים אלה. מבחינת הקיבוץ גם לא היתה חשיבות לכך, שהתוכניות הן במהותן ארוכות טווח, הואיל והייתה לו זכות לבטלן בכל עת" (עמ' 103 להכרעת-הדין). בהמשך סקר בית-המשפט את המהלכים שביצע הקיבוץ, שעה שבחן את האפשרות להנפיק בבורסה מפעל שבבעלותו. למהלכים אלה – מאחוריהם ניצב הרעיון לגייס הון מהציבור כדי להקנות לקיבוץ אמצעים למימון פוליסות ביטוח פנסיוניות – היה שותף פרג בעצמו. נוכח מעורבותו הפעילה של פרג במהלכים אלה קבע בית-המשפט כי "לקיבוץ לא היו אמצעים למימון [הפרמיה] וה[מערערים] ידעו על כך היטב" (שם, בעמ' 107). נותרה אפוא העסקה השלישית בה עסק כתב-האישום, עסקה שזכתה לכותרת "העסקה שלא הייתה". באישום זה נטען כי פרג ורוזנבלט רשמו בספרי החברה עסקת ביטוח נוספת, אשר לא הייתה ולא נבראה. רישום זה, נטען, נעשה ללא ידיעת הקיבוץ. נרשמו במסגרתו פרמיות על סך של 4,130,000 ש"ח, והן מומנו באמצעות הנחה והלוואה כנגד ערכי פדיון. נציגי הקיבוץ הכחישו את דבר ההתקשרות עם החברה בעסקה זו, ומאידך, טענו המערערים כי הפוליסות הוצאו בעקבות הוראתו של ויינמן, שעמד בקשר עם הקיבוץ. גרסה זו נדחתה. נקבע כי נוכח הקשיים הכלכליים בהם היה נתון הקיבוץ, ונוכח העסקאות האחרות שהוא כרת עם החברה, "אין כל הגיון בהתקשרות נוספת ... אלא אם כן הקיבוץ ציפה, שהתוכנית תממן את עצמה באמצעות תגמולי הפטירה. ברם, לשם כך נדרש שתתרחשנה לפחות 3 פטירות בשנה. נוכח העובדה שמרבית המבוטחים היו צעירים [רובם בגילאי 30-19], הרי שהסבירות להתממשות ציפיה זו נמוכה. סכום הביטוח נשוא תוכנית זו (1,500,000 ש"ח לפטירה) מקצין את חוסר הסבירות שבעריכתה בנסיבות הנ"ל, בהיותו גבוה פי שניים עד שלושה מסכום הביטוח הכולל למקרה מוות של כל אחד מהחברים, המבוטח במסגרת התוכניות הקודמות" (שם, בעמ' 115, ההוספה אינה במקור). בהמשך נבחנה שאלת מודעותו של פרג לכזב שברישום עסקה זו בספרי החברה, וגם על כך השיב בית-המשפט בחיוב, שכן פרג היה זה שאישר עסקה זו, והוא עשה זאת מבלי לוודא אם הקיבוץ מעוניין בה, ואף הציגה כתוכנית קיימת בפני רואי-החשבון של החברה. ג. קיבוץ הגושרים (אישומים 11-8): כתב-האישום עוסק בארבע מתוך חמש עסקאות בהן נקשרו הקיבוץ והחברה בין השנים 1994-1991, גם הפעם באמצעות ויינמן. במסגרת העסקה הראשונה (אישום 8) ביטחה החברה 355 חברי קיבוץ מעל גיל 20, בפוליסות מסוג "גמלה", והתחייבה לשלם למבוטחים גמלה חודשית בסך 4,000 ש"ח מגיל 65 ועד יום מותם. כן נקבעה תקופת הכשרה בת שבע שנים. במהלך חייה של עסקה זו – השנים 1994-1992 – נרשמו בספרי החברה פרמיות בסכום של 9,000,000 ש"ח; 14,000,000 ש"ח; ו-15,000,000 ש"ח בהתאמה. הלוואות אלה נפרעו בחלקן (1,350,000 ש"ח) מכספי הקיבוץ, ויתרתן באמצעות תגמולי פטירה שהתקבלו בשל מות מבוטחים, הלוואות כנגד ערכי פדיון ומתן הנחות. מקור הכספים שהקיבוץ שילם מכיסו היה בהסכם שנערך בין הקיבוץ לויינמן, ואשר החברה לא ידעה עליו. על-פי ההסכם, רכש ויינמן מהקיבוץ עשרות אלפי יחידות של מכשירים להסרת שיער, אותם ייצר הקיבוץ אותה עת ושנאגרו במחסניו. ויינמן התנה עסקה זו בכך שהתמורה שתתקבל בגינה תופנה למימון הפרמיה שהקיבוץ חב בה, וכך נעשה. ויינמן התחייב עוד לגרום לכך שהקיבוץ יקבל החזרי פרמיות בסכום של יותר מ-10,000,000 ש"ח ובתמורה לכך הסכים הקיבוץ להעביר לויינמן 35 אחוזים מתגמולי הפטירה שיקבל, עד לכיסוי ההחזרים. העסקאות השנייה והשלישית (אישומים 10-9) בהן נקשר הקיבוץ עם החברה, היו דומות במתכונתן ובדרך מימונן לעסקה הראשונה, ולמעשה הן הרחיבו אותה מבחינת היקפם של סכומי הביטוח (ומטבע הדברים גם מבחינת גובה הפרמיות). אנשי הקשר מטעם הקיבוץ העידו בפני בית-משפט קמא ומסרו כי מהותן של העסקאות הייתה של ביטוח מסוג ריסק לכיסוי מקרי מוות, הגם שהפוליסה עסקה בגמלה חודשית. עורך-הדין שליווה את הקיבוץ בהתקשרותו עם החברה מסר אף הוא כי מהותה של העסקה לא הייתה פנסיונית. בשנת 1996 ביטל הקיבוץ את שלוש העסקאות הנ"ל, ולאחר דין ודברים העבירה החברה לקיבוץ סכום של 4,046,158 ש"ח. טענת ההגנה הייתה כי סכום זה יש לראות כפדיון הפוליסות, דבר המעיד כי הן כללו מרכיב של חסכון. ברם, טענה זו נדחתה, נוכח מסקנתו של בית-המשפט כי "באותה מידה בה ניתן לייחס את התשלום בעת ביטול שלוש התוכניות לחיסכון, הרי ניתן גם לייחסו, ואולי אף ביתר שאת, לתגמולים עקב מקרי מוות" (שם, בעמ' 131). בית-המשפט הוסיף, כי בהסכמים עם החברה נוספה תניה שהקטינה את התמריץ של הקיבוץ להמשיך בתכנית הביטוחית מעבר לחמש שנים. זאת, על-ידי הבטחת תשלום נוסף, בסכום קבוע של למעלה מ-3,000,000 ש"ח, אם הקיבוץ יודיע על ביטול העסקה בתום חמש שנים. דבר זה, נקבע, מתיישב אף הוא עם עסקה מסוג ריסק. טענת ההגנה כי הקיבוץ הציג בפניה מצג אודות רצונו בתוכנית חסכון – נדחתה גם במסגרת אישום זה. הודגש, כי מצבו הכלכלי של הקיבוץ בעת כריתתן של העסקאות – כפי שהמערערים עצמם העידו – היה טוב מאוד, ואין להניח שהיה מתקשה לשלם את הפרמיות שנרשמו בספרי החברה לו רצה בכך. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את ההסבר כאילו השימוש בהלוואות נועד לאפשר לקיבוץ לעבור את תקופת השפל עד שיוכל לעמוד על רגליו ולממן את הפרמיות בעצמו. ואם בכך לא די, הכרעת-הדין ציטטה מכתב שנשלח לחברה בשנת 1996, בשם הקיבוץ, ובו נכתבו הדברים הבאים: "נסיבות העמדת ההלוואות לקיבוץ ידועות לכם היטב והדבר נעשה אך ורק לפי בקשתכם ומשיקולים שלכם תוך הסכמה ברורה כי הקיבוץ לא ינזק מכך באופן כלשהו" (ת/1259, כפי שצוטט בעמ' 136 להכרעת-הדין). המסקנה שהתקבלה, לכן, היא כי אמצעי המימון בהם השתמשה החברה נועדו לשרת את מטרותיה שלה. "נעשה כל מאמץ אפשרי לשימור התוכניות בספרים במנותק מרצון הקיבוץ בתוכנית חיסכון ... קשה למצוא טעם לדברים מלבד רצון לנפח באופן מלאכותי את היקף עסקי ביטוח החיים של החברה" (שם, בעמ' 138). נותרה אפוא העסקה הרביעית בין הקיבוץ לחברה (אישום 11), עסקה שנכרתה בשנת 1994, כאשר מצבו הכלכלי של הקיבוץ החל להידרדר. עסקה זו היא חלק ממערך עסקאות, בהן עוד יורחב בהמשך, שכונו "העסקאות הישירות" או "עסקאות השטנץ". במסגרת עסקה זו ביטחה החברה 319 חברי קיבוץ אשר טרם מלאו להם 77 שנים. בספרי החברה נרשמה העסקה כתכנית ביטוח מסוג "גמלה", והפרמיות שנרשמו בגינה עמדו על סכום של 17,774,617 ש"ח. 99.8 אחוזים מהפרמיות הרשומות נפרעו מכספי החברה – באמצעות הנחה והלוואה כנגד ערכי פדיון – מבלי שהקיבוץ נדרש להחזירם. סכום הביטוח למקרה פטירה שהחברה התחייבה לשלמו עמד על 500,000 ש"ח במצב רגיל, ו-1,000,000 ש"ח במקרה בו המוות נגרם כתוצאה מתאונה. בית-המשפט קבע כי גם בעסקה זו המערערים "ידעו היטב כי הקיבוץ לא התכוון לממש את מרכיב החיסכון". מסקנה זו התבססה, בין היתר, על כך שבמסמכי התוכנית לא נכלל פירוט של תנאי החיסכון, אלא רק פירוט של תנאי הריסק, וכן על כך שבעת ההתקשרות כבר ידעו המערערים על ההידרדרות במצבו הפיננסי של הקיבוץ, ועל קשיים שהתעוררו בתשלום הפרמיות במסגרת העסקאות האחרות שנכרתו עימו. ד. קיבוץ מחניים (אישומים 14-13): כתב-האישום עסק בשתי עסקאות אשר נכרתו בשנת 1993. לגבי עסקה אחת (אישום 13), נטען כי בספרי החברה דווח באופן כוזב כי מדובר בעסקת ביטוח, חרף העובדה שהקיבוץ כלל לא היה מעוניין בעסקה כזו. אדרבא, נטען כי מדובר היה בעסקה פיננסית למשך שלוש שנים, על-פיה הפקיד הקיבוץ בידי החברה סכום של יותר מ-2,000,000 ש"ח, ובתמורה הובטחה לו תשואה של שלושה אחוזים בשנה. על-פי ההסכם, בתום תקופה זו ניתנה לקיבוץ אופציה למשוך את הסכומים, ולחלופין להמשיך את ההתקשרות עם החברה בצורה של ביטוח חיים, ולקבל רטרואקטיבית תגמולי פטירה עבור חברי הקיבוץ שנפטרו במהלך תקופת שלוש השנים. בספרי החברה נרשמה עסקה זו כאוסף של פוליסות מסוג "מעורב" למשך 18 שנה, ונרשמו בגינן פרמיות שנתיות של 974,000 ש"ח; 1,061,000 ש"ח; ו-1,209,000 ש"ח. האפשרות שבתום שלוש שנים יבקש הקיבוץ למשוך את הכספים שהעביר לחברה לא מצאה ביטוי בספרי החברה. ואכן, בתום שלוש שנים הודיע הקיבוץ על ביטול העסקה. בפני בית-משפט קמא הונחה תשתית ראיות, שעל בסיסה קבע כי לקיבוץ לא הייתה כל כוונה לקנות ביטוח חיים, אלא להפקיד את סכומי הכסף שצבר לתקופה קצרה במקום בו יוכל להפיק ממנה את התשואה הגבוהה ביותר. עוד נמצא, כי עובר לעריכת ההסכם עמדו המערערים בקשר ישיר עם נציגי הקיבוץ, וידעו בהכרח כי מבחינת הקיבוץ מדובר בעסקת חסכון קצרת טווח. עסקה זו, נקבע, "לא היתה במהותה תוכנית ביטוח. ביטוח במהותו כולל יסוד של הימור ביחס להתרחשויות עתידיות ... אפשר להתייחס לחוזה הביטוח כאל מעין "התערבות" בין המבטח לבין מי שקנה את הביטוח ... התערבויות יסודיות כאלה נעדרו מהסכם התוכנית [עם הקיבוץ], שכן היא הבטיחה לקיבוץ תשואה מינימלית על השקעתו כעבור 3 שנים" (עמ' 171 להכרעת-הדין). חרף האמור, זוכו המערערים מעבירה של רישום כוזב שיוחסה להם במסגרת אישום זה, מאחר שהמשיבה לא הציגה ראיות לגבי הדרך בה היה הרישום בגין עסקה זו צריך להתבצע. באשר לעסקה השנייה שנכרתה עם הקיבוץ (אישום 14) מצא בית-המשפט, כי בספרי החברה דווח על פוליסות ארוכות טווח מסוג "גמלה", בעוד שבפועל הייתה זו עסקה של ריסק לטווח קצר, שלכל היותר כללה אופציה לחיסכון. בספרי החברה נרשמו פרמיות של למעלה מ-11,000,000 ש"ח עבור שנת 1993 ולמעלה מ-17,000,000 ש"ח עבור שנת 1994, בעוד שבפועל שילם הקיבוץ מכספו 24,000 ש"ח בלבד. יתר הפרמיות נפרעו באמצעות הלוואות כנגד ערכי פדיון, הנחות, וקיזוז כנגד תגמולי פטירה. נקבע, כי פרג ידע על כך שהקיבוץ אינו מעוניין בתוכנית חסכון, וראיה לכך היא שמסמכי התוכנית שאישר לא כללו פירוט של מרכיב הגמלה בפוליסה, אלא של הריסק בלבד. בנוסף, התברר כי לקיבוץ הייתה תוכנית לביטוח פנסיוני בחברת "סהר", כבר משנת 1990. ה. קיבוץ להבות הבשן (אישום 7): בדצמבר 1991 התקשרו החברה והקיבוץ בתוכנית ביטוח אשר על-פי מסמכיה הינה "מעורב ל-27 שנה". שבועיים לאחר מכן, נוכח התנגדות שהתעוררה במשק, הודיע גזבר הקיבוץ על הקפאת ההתקשרות, ובעקבות כך נערכה פגישה בינו לבין פרג וויינמן, בה נדונו חששותיו של הקיבוץ באשר לקיום העסקה. בסיכום הפגישה נכתב כי ויינמן יעביר לידי הגזבר מסמכים שונים והוא – הגזבר – יעביר לפרג תשובה לגבי המשך העסקה (ת/1008). ברם, המסמכים שבהם דובר לא נשלחו לקיבוץ, והקשר עם החברה נותק. בכתב-האישום נטען כי המערערים הבינו שהקיבוץ מבקש לבטל את ההתקשרות עם החברה, ועל אף זאת דווחו בספרי החברה כי העסקה שרירה וקיימת, וכי נגבו בגינה פרמיות בסכום של 159,000 ש"ח עבור חודש דצמבר 1992; 2,014,000 ש"ח עבור שנת 1993; ו-2,300,000 ש"ח עבור שנת 1994. כן נרשם, כי הפרמיה בשנה הראשונה נפרעה באמצעות הלוואה שניתנה לויינמן ובאמצעות עמלת הסוכן שקיבל, ולגבי השנתיים הבאות נרשם כי הפרמיה נותרה בגדר חוב פתוח של יותר מ-4,000,000 ש"ח. רק בדצמבר 1994 ביטלה החברה את התוכניות. סיבת הביטול – כפי שנרשמה – הייתה אי תשלום פרמיות. טענת ההגנה – כי הקיבוץ לא ביקש לבטל את עסקת הביטוח – נדחתה. ו. העסקאות הישירות (אישומים 20-16, 27-23, 33-31): החל משנת 1993 התקשרה החברה בסדרת עסקאות שזכו לכינוי "העסקאות הישירות" (הקיבוצים ברור-חיל, גדות, בית-העמק, עין-גדי, חפץ-חיים, להב, מצפה-שלם, בארות-יצחק, חצור, תל-יצחק, חולדה, משאבי-שדה ומושב מולדת). המשותף לעסקאות הוא שלא נעשה בהן עוד שימוש בכספי העמלות של ויינמן או בהלוואות שנטל מהחברה לשם תשלום הפרמיות עבור הקיבוצים. תחת זאת, העניקה החברה לאלה הנחה ישירה על חשבון הפרמיה, כנגד ויתור של ויינמן על עמלתו. למעט מספר חריגות, גם מבנה העסקאות, סכומי הביטוח ואופן מימון הפרמיות היו דומים, והחברה אף עשתה במסגרתן שימוש בסדרת מסמכים זהים שהוכנו לצורך התקשרות עם הקיבוצים, מסמכים שהולידו את הכינוי "עסקאות השטנץ". המסמכים הציעו לקיבוצים פוליסת ביטוח מסוג "גמלה", בה סכום הביטוח למקרה פטירה הוא 500,000 ש"ח במקרה רגיל ו-1,000,000 ש"ח במקרה בו המוות נגרם מתאונה, והעניקו לקיבוץ הנחה בשיעור של ארבעה אחוזים על רכיב הריסק. הקיבוץ הוחתם על סדרת מסמכים: האחד – בקשה שהחברה תחזיר לו, בתום כל שנה, 92.5 אחוזים מעמלת הרווח בפרמיה, ולחלופין, תעניק לו הלוואה בגובה זה, שתוחזר לחברה בדרך של קיזוז מעמלת הרווח או מתגמולי פטירה. המסמך השני עליו הוחתם הקיבוץ הוא בקשה לקבלת הלוואה שגובהה עד לסכום ערכי הפדיון. כן נקבע, שהחברה לא תתבע מהקיבוץ סכומים כלשהם מעבר לנצבר בערכי הפדיון. היוצא מכל אלה הוא, כי בעסקאות הישירות נדרשו הקיבוצים לשלם 3.5 אחוזים בלבד מפרמיית הריסק, כך שדי היה בשלוש עד ארבע פטירות כדי להביאם לידי רווח. בחלק מהמקרים הציע ויינמן לממן סכום זה בתמורה להשתתפות בתגמולי הפטירה, כך שבפועל היה הקיבוץ פטור לחלוטין מתשלום פרמיה. בית-משפט קמא ציין עוד, שלמרות הכתרת הפוליסות בכותרת ביטוח מסוג "גמלה", הפוליסות שנערכו לא כללו פירוט כלשהו באשר למרכיב זה. עוד הודגש, כי "כל הקיבוצים, ללא יוצא מהכלל, התקשרו מבחינתם בתוכנית ריסק. חלקם ידעו שיש דבר נוסף, אך הוא היה חסר משמעות מבחינתם" (עמ' 194 להכרעת-הדין). עוד נמצא, כי מרבית העסקאות הישירות נערכו מבלי שהתקיים קשר ישיר בין החברה לקיבוץ. על יסוד ממצא זה טענו המערערים כי ויינמן הציג בפניהם מצג לפיו הקיבוצים מעוניינים בתוכנית פנסיה. הם שבו והדגישו, כי לא ידעו על הסכמי המימון שנכרתו בין הקיבוצים לויינמן, ושבמסגרתם השתתף ויינמן ב"רווחי התמותה" של הקיבוץ. לטענתם, מי שביטל את ההסכמים הייתה החברה, עקב הצטברות חובות בגין פרמיות שלא שולמו. בית-המשפט דחה טענה זו, שכן החוק דורש שבמצב כזה תודיע החברה למבוטח, בכתב, על כוונתה לבטל את הפוליסה, ובמקרה הנוכחי לא הציגה החברה ראיה לכך. פעילים נוספים בעסקאות הישירות מטעם הקיבוצים היו עורכי-הדין איתן מימוני, אהוד גנס ושמעון גדיש, ורואי-החשבון דוד ולקן ומנחם ויינברג. גם הם העידו כי מהותן הכלכלית של העסקאות הייתה, מבחינת הקיבוצים, של ריסק בלבד, וכי הוסכם שמימון הפרמיה יעשה באמצעות הלוואות פיקטיביות שהם לא יידרשו להחזירן. המסקנה כי מדובר בעסקאות של ריסק בלבד השתלבה גם בראיות נוספות שהונחו בפני בית-המשפט, ואשר נדונו במסגרת האישומים הפרטניים. על העובדה כי הקיבוצים סברו כי מדובר בעסקאות ריסק, ולעיתים אף לא הבינו מה משמעותה של הגמלה הנזכרת בפוליסות, למד בית-המשפט גם מעדויותיהם של כמה מנציגי הקיבוצים, שתארו את הפתעתם כאשר גילו ברישומי החברה פרמיות פתוחות וחובות שהם – הקיבוצים – צברו כביכול. כך או כך, בשלב זה של ההליכים אין מקום להיכנס לפרטי פרטיהם של האישומים העוסקים בעסקאות הישירות והכרעתו של בית-המשפט ביחס אליהן. די אם אציין כי בכל אחד מהאישומים הגיע בית-משפט קמא למסקנה כי ההסכמה שגיבשו הצדדים הייתה לביטוח מסוג ריסק, אליה נלוותה לכל היותר אופציה לחיסכון, שהמערערים ידעו כי לקיבוצים אין כוונה לממשה. בתום הדיון בעסקאות הקיבוצים, נפנה בית-המשפט המחוזי לבחון מה היה חלקו של ויינמן בהן, מה היו ההסדרים לגבי עמלותיו וחלקו במימון העסקאות. הסדרי העמלות של ויינמן 10. שיעור העמלות שחברת ביטוח משלמת לסוכניה הוא נושא למשא ומתן בין הצדדים, והוא נגזר בין היתר גם מסוג תוכנית הביטוח, גובה הפרמיה והתקופה בה משלם המבוטח פרמיה. הסכם העמלות המקורי בין ויינמן לחברה קבע כי הוא יוכל לקבל את מלוא העמלה מראש, אולם במקרה שבו תקופת תשלום הפרמיה תפחת משלוש שנים – יהא עליו להחזיר לחברה חלק יחסי מהעמלה ששולמה. ברם, בהמשך שונה ההסכם, ונקבע כי תשלום העמלות יתפרש על-פני שלוש שנים; במידה וויינמן יבקש לקבל את מלוא התשלום מראש, נקבע, יתבצע התשלום בדרך של הלוואה. היה ותשלום הפרמיה לחברה יימשך שלוש שנים לפחות – תומר ההלוואה לעמלה, ולא יהיה צורך להשיבה. הסכם נוסף, שלישי במספר, פרש את תשלום עמלותיו של ויינמן על פני ארבע שנים. טענת ההגנה הייתה כי המעבר מתשלום עמלות מראש לתשלום בדרך של הלוואה, נועד לספק לחברה ביטחון להחזר יחסי של העמלות בנסיבות של ביטול מוקדם של פוליסות הביטוח. בית-המשפט מצא כי עמלותיו של ויינמן היו מרכיב מרכזי במימון עסקאות הקיבוצים. בראשית הדרך, בין השנים 1992-1991, שימשו כספי העמלות וההלוואות למימון פרמיית השנה הראשונה של עסקאות אלו. בחלק מהמקרים הפרמיות שולמו ישירות באמצעות העמלות. במקרים אחרים התבצעה תנועה סיבובית של הכספים: ויינמן קיבל מהחברה את כספי העמלה או ההלוואה, העבירם לקיבוץ, וזה העבירם בחזרה לחברה. כך או כך, נמצא שגם במקרים בהם התבצעה העברה סיבובית כזו של הכספים – הייתה החברה מודעת לכך שויינמן הוא זה שמממן עבור הקיבוץ את הפרמיה. בשנת 1993 – עם המעבר לעסקאות הישירות – מימון הפרמיה נעשה, כאמור, על חשבון הנחה ישירה על הפרמיה לתשלום. השימוש בהלוואותיו של ויינמן לפירעון פרמיית השנה הראשונה של הקיבוצים, הוא שאפשר לתוכניות אלה להתקיים גם בשנים הבאות, שכן בזכותו ניתן היה לעשות שימוש בהלוואות כנגד ערכי פדיון על בסיס הפרמיה ששולמה, כביכול, בשנה הראשונה (עמ' 326 להכרעת-הדין). כך נוצרה שרשרת של שימוש בהלוואות, כנגד ערכי פדיון שלא היו. ועוד, תשלום הפרמיה על-ידי הקיבוץ בשנה נתונה זיכה את ויינמן, בתחילת השנה שלאחר מכן, בעמלות נוספות. עמלות אלה שימשו לפירעון ההלוואות שבהן שולמו הפרמיות בגין השנה הראשונה. ויינמן אף קיבל מהחברה סכומים אשר הוגדרו כ"עמלות מיוחדות", מבלי שיוחסו לעסקאות ספציפיות ומבלי שניתן הסבר סביר להענקתן. חלק מהסכומים שהוענקו לו כהלוואות לא הושבו מעולם לחברה. כך, מתוך "מקדמה" על סך 20,000,000 ש"ח שהוענקה לו ביום 22.12.93, "על חשבון עמלות עתידיות", נותר חוב פתוח של 11,000,000 ש"ח. חוב נוסף, שנצבר לחובת ויינמן בשנת 1994, בשל הלוואות נוספות שניתנו לו – אף הוא לא הושב. בית-המשפט קבע כי מצד החברה לא נעשו ניסיונות לגבות חובות אלה (שם, בעמ' 331). לבית-המשפט אף הוגשו תמלילים של שתי שיחות שהוקלטו על-ידי ויינמן, ומתעדים שיחות שקיים עם פרג (ת/1535; ת1535א). בית-המשפט, לאחר שעיין בתמלילי השיחות, קיבל את גרסתו של ויינמן בסוגיה זו, לאמור – כי הובטח לו שלא יידרש להחזיר לחברה את ההלוואות שנטל ממנה. אשר על כן, נקבע כי הוויתור של ויינמן על עמלותיו לא היה ויתור של ממש, הואיל ו"אלמלא השימוש בעמלותיו, מימון העסקאות כפי שנעשה לא היה מתאפשר, ולא ניתן היה להמשיך בהן. אי לכך, והואיל והובטח לו שהוא לא יידרש להחזיר את ההלוואות על חשבון עמלות עתידיות ששימשו לפירעון הפרמיות, [הוא] היה יכול רק להרוויח מאותן עסקאות" (עמ' 334 להכרעת-הדין). זאת ועוד, ויינמן הפיק רווחים גם באפיק נוסף, באשר "רוב העסקאות כללו כחלק בלתי נפרד מהן הסכם בין ויינמן לבין הקיבוץ לפיו בתמורה להשתתפותו של הראשון במימון הפרמיה השני יעביר לו אחוזים מתגמולי הפטירה שישולמו לו במזומן" (שם, שם). היסוד הנפשי של פרג ורוזנבלט 11. כאמור, כבר במסגרת הדיון בעסקאות הפרטניות הגיע השופט המלומד של בית-משפט קמא למסקנה כי הרישום שהתנהל במערכת ביטוח החיים של החברה היה כוזב. בתוך כך הודגש, כי טכניקות המימון בהן נעשה שימוש – שימוש בעמלות סוכן, הנחות והלוואות כנגד ערכי פדיון – שימשו אך כצינור להזרמת כספים של החברה עצמה אל הפוליסות, על חשבון הפרמיה. דבר זה, הוטעם, "יצר רושם של ממשות, אך בשל אופן השימוש באותם כלים לא היתה זו אלא בועה חסרת תוכן" (עמ' 343 להכרעת-הדין). בית-המשפט לא שלל את טענת ההגנה כי מבנה מימון הפוליסות מבוסס על יסודותיו של מודל כהנא. ברם, נקבע כי דבר זה אינו גורע מהמסקנה אודות הכזב ברישום הפוליסות, שכן ההתבססות על יסודות מודל כהנא נעשתה כדי לקיים את רכיב החיסכון באופן מלאכותי, מבלי שבפועל צברו הקיבוצים חסכון כלשהו. עתה נפנה בית-המשפט לבחון אם לרישומים כוזבים אלה נלוותה גם כוונת מרמה מצידם של פרג ורוזנבלט. באשר לכוונת המרמה של פרג, נקבע שכמו עולה היא מאליה נוכח ביצוע הרישומים הכוזבים: בחלק מהמקרים הוא ידע בפועל כי מטרת הקיבוצים היא להפיק רווח מתגמולי פטירה בטווח הקצר, במקום לדאוג לעתידם הפנסיוני של חברי הקיבוץ; במקרים בהם לא ידע זאת בפועל – הרי שלכל הפחות עצם את עיניו לאפשרות זו. תוכניות הביטוח שהוצעו לקיבוצים – וההטבות המפליגות שהוצעו במסגרתן – נבנו מלכתחילה במטרה להגדיל את נפח העסקים בספרי החברה, והכל בשיתוף פעולה בין פרג לויינמן, הן בתכנון העסקאות והן בשיווקן. האפשרות שפרג האמין כי בסופו של יום יצליח לשכנע חלק מהקיבוצים להוסיף לתוכנית רכיב של חסכון, אינה גורעת מכוונת המרמה שגיבש, שכן דבר זה כלל לא הוצג לקיבוצים בעת ההתקשרות. יתרה מכך, בחלק מהעסקאות הוצאו פוליסות לחברי ביטוח קשישים (בקיבוצים בית-השיטה, יגור, הגושרים, מחניים, וחפץ-חיים), וברי כי בנסיבות אלה איש לא חשב שרכיב החיסכון הוא בר מימוש. פרג אף התחייב בפני הקיבוצים כי ההלוואות שניתנו להם יפרעו רק מערכי הפדיון. כן הודגש, כי במקרים רבים עשתה החברה ניסיון לשמר את רישומן של העסקאות בספרים גם לאחר שהקיבוצים ביטלו אותן. מועד הביטול שנרשם בסופו של דבר בספרים היה מאוחר – לעיתים במידה ניכרת – מהמועד בו הופסקו "תשלומי" הפרמיות. קיבוץ גדות, למשל, הפסיק לשלם פרמיות בשנת 1994, אולם מועד ביטול הפוליסה שנרשם בספרים היה 1.3.1996. לבסוף, נקבע כי כוונת המרמה של פרג נלמדת גם מהעובדה שהוא הסתיר את מהותן האמיתית של העסקאות ואת תפקידן המרכזי של הלוואות נגד ערכי פדיון במימון הפרמיות מגורמי הפיקוח והבקרה של החברה – ועדת הניהול, הדירקטוריון, רואי-החשבון, וגם מהמפקח על הביטוח. על שיתוף הפעולה בין פרג לויינמן למד בית-המשפט ממספר מקורות. ראשית, נמצא כי סוג התוכניות שהוצעו לקיבוצים, היקפן ושינויים שהוכנסו לפוליסות הוכתבו מראש וללא קשר לצרכיהם של הקיבוצים ויכולתם. חלק מאותם שינויים – לדוגמה, שינוי סיווג הפוליסות בשנת 1994 מ"גמלה" ל"כל החיים" – נעשו לעיתים ללא ידיעת הקיבוצים. שנית, החברה העניקה לויינמן הלוואות בסכומי עתק, תוך מתן הבטחה כי הוא לא יידרש להשיבן. החברה אף ידעה שבהלוואותיו של ויינמן נעשה שימוש לפירעון הפרמיות עבור הקיבוצים, אולם לא הקיבוצים ולא ויינמן נדרשו להחזיר סכומים אלה במקרה של ביטול הפוליסות בטרם עת. שלישית, בחלק מהפוליסות אשר סווגו בספרי החברה כ"כל החיים" או "מעורב" – ניתנו הלוואות כנגד ערכי פדיון בשלבים מוקדמים לחיי הפוליסה. זאת, בהתעלם מכך שבפוליסות מסוג זה נצברים ערכי פדיון רק לאחר תשלום פרמיות במשך שנתיים לפחות. שיאם של הדברים היה בכך שבמספר מקרים הוצאו לקיבוצים פוליסות ללא ידיעתם. ועוד, נוכח תמלילי השיחות שהוקלטו על-ידי ויינמן נקבע כי פרג ידע בבירור שהעסקאות משווקות לקיבוצים כביטוחי ריסק, וכי הקיבוצים אינם מודעים להיקפי הפרמיות הנרשמות לחובתם. 12. באשר ליסוד הנפשי של רוזנבלט. נמצא, כי הוא הצטרף לחברה בחודש יוני 1991, לא היה שותף ליוזמה להגדיל את מחזור העסקים של החברה באופן מלאכותי, ואף לא נטל חלק אקטיבי בגיבוש יסודות המימון של עסקאות הקיבוצים. עוד נקבע, כי אפשר שבעת הצטרפותו של רוזנבלט לחברה הוא טעה לחשוב כי נכונותו של ויינמן לסייע לקיבוצים נובעת מאמונה כנה ברצונם תוכנית חסכון ארוכת טווח. דבר זה השתלב בעובדה כי פרג היה זה שהנחה את עובדי אגף ביטוח החיים באשר לרישומן של רוב העסקאות: "אין כמעט ראיות למתן הוראות על-ידי [רוזנבלט]. לדבריו, הוא עשה כן פעמים בודדות בלבד, וגם זאת בהתאם להחלטות של [פרג]" (עמ' 352-351 להכרעת-הדין). חלקו של רוזנבלט, נקבע, התמצה בכך שהוא פיקח על העבודה שהתבצעה באגף ביטוח החיים, ובדק כי הוראותיו של פרג מיושמות כהלכה. לעובדי החברה הודגש כי מעמדם וסמכותם של רוזנבלט ופרג – שווים הם. בית-המשפט המחוזי ציין, כי פרט לשתי עסקאות (עם הקיבוצים מחניים והגושרים), רוזנבלט כלל לא בא במגע עם הקיבוצים. יחד עם זאת, נוכח מעמדו הרם בחברה, ניסיונו המקצועי והשכלתו הוא הבין – או לפחות חשד – שהקיבוצים רכשו מבחינתם ביטוחי ריסק ולא חסכון. הבנה זו אך התעצמה בשנה השנייה לעבודתו, כאשר ראה כיצד הפרמיות הרשומות נפרעות, ואז גם התחוור לו כי הויתור של ויינמן על עמלותיו הוא חסר משמעות. על יסוד כל אלה קבע בית-המשפט, כי רוזנבלט הבין החל מתחילת שנת 1993, כי רישום פוליסות הקיבוצים בספרי החברה מתבצעת באופן כוזב, במנותק מרצונם וכוונתם של המבוטחים. בית-המשפט הדגיש עוד, כי רוזנבלט השתתף בקביעות בפגישות שקיים פרג עם גורמים שונים, ובפגישות אלו היה "עד לאמרות שקר וחצאי אמיתות של [פרג] לגבי עסקאות הקיבוצים" (עמ' 355 להכרעת-הדין). חרף ידיעתו של רוזנבלט אודות הכוונה להסתיר את מהותן האמיתית של העסקאות, הוא נמנע מלדווח על כך למבקר הפנים של החברה או למפקח על הביטוח. בשתיקתו זו, נקבע, הוא בחר לשתף פעולה עם פרג, והקל עליו להוציא לפועל את תוכניותיו. העסקאות שנכרתו באמצעות שמיר 13. קשריה של החברה עם "שמיר סוכנות לביטוח (1988) בע"מ" החלו בשנת 1992, לאחר שמאיר שמיר התוודע לעסקה עם קיבוץ יגור, התרשם מכדאיותה עבור הקיבוץ, וביקש להיכנס אף הוא לתחום זה. בסופו של יום התקשרה החברה – באמצעות שמיר – בשורה של עסקאות. כתב-האישום עסק בהתקשרויות עם הקיבוצים דפנה, כפר-גלעדי, אשדות-יעקב (מאוחד ואיחוד), אפיקים וגבעת-ברנר (אישומים 12, 15, 21, 22 ו-30 בהתאמה). מבנה העסקאות היה דומה, וההבדל העיקרי ביניהן היה בגובה הפרמיה, עניין שנגזר מפרטיה של כל עסקה. המודל לעסקאות הייתה תוכנית "יגור ד", ועיקריה היו אלה: הוצע לבטח את כל חברי הקיבוץ שגילם עד 90, ללא חיתום רפואי. הפוליסות הוצגו כ"מעורב" לחברים שגילם עד 77 שנים ו"כל החיים" עבור מבוטחים מבוגרים יותר. אמצעי המימון שהוצעו התבססו אף הם על העסקה עם קיבוץ יגור – נעשה שימוש בהלוואות כנגד ערך הפדיון החל מהשנה השנייה לעסקה, תוך שימוש בעמלת סוכן שבאמצעותה ניתן היה לממן את פרמיית השנה הראשונה. החידוש היחיד שהוכנס לעסקאות אל מול ההתקשרות עם קיבוץ יגור היה במתן הנחה על חשבון עמלת הסוכן כבר בגוף הפוליסה – בדומה למה שנעשה במסגרת "העסקאות הישירות". ההנחות נפרשו על פני שלוש שנות הביטוח הראשונות וסכומי הביטוח נעו בין 300,000 ש"ח ל- 500,000 ש"ח, תלוי בגיל המבוטח. ברוב העסקאות הוחלה תקופת הביטוח באופן רטרואקטיבי, כאשר מועד תחילת הביטוח שנרשם במסמכי העסקה קדם במספר שבועות למועד החתימה עליהם. בכמה מקרים אירעו פטירות במועדים אלה והחברה שילמה בגינן תגמולי פטירה. להסכמים צורפה כנספח "טבלת שש השנים", ובה תחזית ההתחייבויות הכספיות ההדדיות – של הקיבוץ והחברה – בשש שנות הביטוח הראשונות. אין צורך לפרט את מרכיבי הטבלה. החשוב הוא שעיון בה מעלה כי בשלוש שנות הביטוח הראשונות הפרמיה נֶטוֹ בה חויבו הקיבוצים (לאחר קיזוז הנחות והלוואות כנגד ערכי פדיון), הייתה נמוכה מתקבולי הפטירה הצפויים לקיבוץ. תוצאה זו השתנתה בשלוש שנות הביטוח הבאות, שאז – לפי הטבלה – הפרמיה הייתה גבוהה מהתקבולים הצפויים. נוכח נתונים אלה ברור הוא – והמערערים לא חלקו על כך – שאם מטרת הקיבוצים הייתה להתקשר בביטוחי ריסק או להפיק רווח – המצב האופטימאלי מבחינתם היה להורות על ביטול העסקה בתום השנה השנייה לביטוח, בנקודת זמן שבה מובטחים להם רווחים מרביים. אלא שלטענת המערערים לא זו הייתה מטרת הקיבוצים ולא מטרת החברה. בית-המשפט המחוזי מצא כי עסקאות שמיר בוטלו עד שלוש שנים מיום תחילתן. רק עסקה אחת – עם קיבוץ דפנה – נמשכה מעבר לכך, ובוטלה לאחר שלוש שנים ושלושה חודשים. עוד הודגש, כי 90 אחוזים מהפרמיות שנרשמו בספרי החברה בגין עסקאות אלה נפרעו באמצעות רישום הנחות והלוואות שהקיבוצים לא היו מחויבים בהחזרתן. כנגד תשלום 10 אחוזים מהפרמיות הרשומות, הובטחו להם תגמולי פטירה בסך מאות אלפי שקלים. כמעט מיותר לציין כי לזכותם של הקיבוצים לא נצבר חסכון. בית-המשפט קבע כי רכיב החיסכון היה אופציונאלי בלבד, עניין שלא נמצא לו ביטוי בספרי החברה. כל אלה העידו על התקשרותם של הצדדים בביטוח מסוג ריסק, מה גם שמעדויות נציגי הקיבוצים עלה כי הן במגעים עם החברה ועם "מבטח שמיר" והן בפוליסות שהוצגו להם לא דובר כלל על ביטוח הכולל רכיב של חסכון. קבוצת המממנים 14. במקביל לעסקאות שנכרתו עם החברה, נקשרו הקיבוצים בהסכם נוסף, הפעם מול סוכנות שמיר. במסגרת הסכם זה – שהחברה לא הייתה צד לו – נטל "מבטח שמיר" על עצמו את תשלום הפרמיות עבור הקיבוצים, ואלה המחו ל"מבטח שמיר", בתמורה לכך, את זכותם לקבלת החלק הארי של תגמולי הפטירה. בין אם ידעו המערערים על עסקאות המממנים ובין אם לא ידעו על כך, נקבע כי עסקאות אלה הן ראיה נוספת לכך שתוכניות הקיבוצים היו במהותן עסקאות ריסק. רישום העסקאות בספרי החברה תוך התעלמות מנתון זה, היה כרוך אפוא בכזב. בית-המשפט המחוזי בדק אם רישומים כוזבים אלה נבעו מטעות, או שהדבר נעשה בכוונת מרמה. נקבע, כי בדומה לעסקאות ויינמן, גם בעסקאות שמיר השתכללה כוונת מרמה. ראשית, המערערים ידעו כי מצבם הכלכלי של הקיבוצים היה כזה שלא אפשר להם לממש את אופציית החיסכון. שנית, בסוף 1994 דווח לפרג כי בשיווק הביטוח לקיבוץ אפיקים לא אוזכרה כלל אפשרות של חסכון, ודבר זה היה אמור לכאורה לעורר אצלו חשד. אולם לא רק שדבר זה לא הפתיע את פרג, אלא שהוא הסכים להתחייב בפני שמיר שלא לפנות לקיבוצים בשום עניין באופן ישיר (עמ' 392 להכרעת-הדין). שלישית, לאחר פגישתם של המערערים עם נציגי המפקח על הביטוח, פגישה שבה, כאמור, הובהרו להם פרטי ההתקשרות בין שמיר לקיבוץ אפיקים, הם ביקשו מוועדת הניהול של החברה לאשר עסקה נוספת, במתכונת זהה לזו של אפיקים, הפעם עם קיבוץ גבת. עד כאן עמד בית-המשפט המחוזי על מהותן של עסקאות הקיבוצים ורישומן במסמכי החברה. חלק נוסף בהכרעת-הדין עסק בבחינת האישומים שעניינם התקשרותה של לה נסיונל עם מבטחי המשנה. הונאתם של מבטחי המשנה 15. ביטוח משנה הוא מנגנון אשר נועד לאפשר לחברת הביטוח לפזר את הסיכון הרובץ על שכמה במסגרת הפוליסות. זאת, באמצעות הסכמים עם חברות ביטוח משנה שבמסגרתן הן נוטלות על עצמן חלק מהוצאותיה של חברת הביטוח (מ' יפרח ור' חרל"פ ששון–דיני ביטוח 56 (מהדורה שניה, 2001)). הסכמי ביטוח משנה מסוג מוד ריי הם הסכמים אובליגטוריים, דהיינו – ההסכם בין חברת הביטוח למבטח המשנה חל על חלק בלתי מסוים, בשיעור ובקטגוריה המוסכמים, מביטוחי החברה. החברה לא נדרשת לפיכך לקבל את אישורו הפרטני של מבטח המשנה לכל עסקה ועסקה שבה היא נקשרת עם מבוטחיה (א' אורלנד יסודות הביטוח הכללי 58 (1997)). בהסכם כזה מבטח המשנה משתתף, על-פי חלקו בהסכם, בהוצאות השונות הכרוכות בעסקי הביטוח, כגון תשלום לסוכני הביטוח, תשלום תגמולים למבוטחים והוצאות תפעול שונות. בתמורה לכך, הוא זכאי לחלק יחסי בהכנסותיה של חברת הביטוח, הכנסות הכוללות את תקבולי הפרמיות ורווחים הנובעים מהשקעת עתודות הביטוח. במצב הדברים הרגיל, בשנים הראשונות להסכמי מוד ריי הוצאות מבטח המשנה עולות על הכנסותיו. רק כעבור מספר שנים צפוי מבטח המשנה להחזיר את השקעתו. מבחינת מבטח המשנה כדאיותה של העסקה תלויה, לכן, בהמשכיותן של עסקאות הביטוח. שיעור ביטולים גבוה במהלך השנים הראשונות עלול להסב לחברות אלה הפסדים כספיים כבדים. כתב-האישום (אישומים 41-34) עסק בהתקשרותה של החברה עם מבטחי המשנה הבאים: MERCANTIL & GENERAL REINSURANCE (להלן: "M&G"); SOREMA GROUPAMA ("סורמה"); FRANKONA ("פרנקונה");SVERIGE REINSURANCE COMPANY ("סווריג"); AXA RÉASSURANCES ("אקסא רי"); ABEILLE REASSURANCES ("אביי"); ו-REINSURANCE GROUP OF AMERICA INCORPORATED ("R&G"). ברוב ההסכמים בהם נקשרה החברה עם מבטחי המשנה הוגבל תוקפם של ההסכמים לשנתיים או שלוש. בתום תקופה זו, נקבע, יוארכו ההסכמים אוטומאטית לשנתיים נוספות, אלא אם מי מבין הצדדים יודיע על הפסקתם. במהלך התקופה הרלוונטית לאישומים העבירה החברה 60 אחוזים מנפחם של עסקי ביטוח החיים שלה למבטחי משנה. כאמור, מנקודת מבטם של מבטחי המשנה כדאיות ההתקשרות עם חברת ביטוח תלויה בהמשכיות הפוליסות המבוטחות על-ידה. אולם, מאפייניהן של עסקאות הקיבוצים הגדילו את הסיכוי לרווח בטווח קצר וכך הקטינו את סיכויי ההמשכיות של הפוליסות. הגורם לכך היה ניהול הפוליסות בצורה קבוצתית, חרף היותן לכאורה פוליסות אישיות שהונפקו על-שם כל אחד ואחד מחברי הקיבוצים. הקיבוץ היה זה ששילם עבור הפוליסות של החברים, והוא גם היה המוטב על-פיהן. וכאן המקום להבהיר כי כאשר מדובר בפוליסות פרט, שאינן מתנהלות באופן קבוצתי, המבוטח פועל תמיד בתנאים של חוסר ודאות ואינו יכול להתקשר בעסקת הביטוח רק משיקולים של כדאיות לטווח קצר: "הפרמיה המשולמת בעבור מרכיב הריסק אינה נחסכת. אי לכך מקום שהמבוטח נותר בחיים, הוא למעשה מפסיד אותה. הפרמיה המשולמת בעבור מרכיב החיסכון נחסכת, אך הזכאות למלוא החיסכון שנצבר הינה רק בהגיע תוכנית הביטוח לסיומה. במקרה של ביטול הפוליסה לפני כן זכאי המבוטח לערכי הפדיון שנצברו לזכותו עד אז. הסך הכולל שלהם הוא זכאי לעולם נמוך מסך החיסכון שנצבר ... ביטול מוקדם של הפוליסות כרוך, אפוא, בהפסד. אין זה אלא תמריץ מובנה בפוליסות לקיים אותן עד הסוף. במצב רגיל, הרי שהתקשרות בפוליסת פרט לא תהא משיקולי ריווח לטווח קצר או בכלל" (עמ' 341-340 להכרעת-הדין). ברם, כאשר מדובר בפוליסות המתנהלות כקבוצה אחת, וכולן לזכותו של מוטב אחד, למשוואה עשויים להיכנס גם שיקולים כלכליים: "בכל אחת מעסקאות הקיבוצים ... התשלום בעבור קבוצה של עשרות או מאות פוליסות היה מאותה קופה, ואל אותה קופה גם צפויים היו להיכנס התגמולים במקרה של פטירה. במצב דברים זה, רווחים מפוליסות, שהמבוטחים על פיהן נפטרו, מתקזזים כנגד ההפסדים בגין האחרות. התוצאה היא, כי תתכן כדאיות כלכלית לטווח קצר, תלוי במספר הפטירות שתתרחשנה והתגמולים בגינן אל מול הפרמיה לתשלום" (שם, בעמ' 341-340). כאמור, החברה העניקה לקיבוצים תנאים מיטיבים למימון הפרמיות בשנים הראשונות לפוליסות, תוך הותרת החיסכון בגדר אופציה בלבד, דבר שהגדיל עוד יותר את הסיכוי לרווח בטווח הקצר. נוסף לכך מצבם הכלכלי הקשה של חלק מהקיבוצים, אשר לא אפשר להם לקיים את ההתקשרות עם החברה לאורך זמן. "בנסיבות אלה לא נוצר תמריץ כנגד ביטולן, הואיל ולא היה בכך כדי לגרום למבוטח להפסיד כספים שהשקיע" (שם, בעמ' 415). מידע זה, שלא יכול להיות ספק אודות חשיבותו, לא הובא לידיעתם של מבטחי המשנה. 16. המערערים לא הכחישו את העובדה כי במהלך המגעים עם מבטחי המשנה הוצגו עסקאות הקיבוצים כבעלות רכיב של חסכון, אולם לטענתם הפרטים הרלוונטיים של העסקאות הוצגו גם הוצגו למבטחי המשנה, על-פה ובכתב, עניין שאפשר להם לקבל החלטה מושכלת קודם להתקשרות עם החברה. בית-המשפט דחה גרסה זו של ההגנה, בהתבסס על מספר ממצאים: החברה לא פירטה בפני מבטחי המשנה את הגיל המקסימאלי לביטוח, אלא הסתפקה באמירה כללית כי חמישה אחוזים מהמבוטחים צפויים להיות בני 56 שנים ומעלה; העסקאות הוצגו למבטחי המשנה כאוסף של אלפי פוליסות אישיות ובודדות, מבלי להדגיש את המימד הקבוצתי שלהן – השתייכותן של כל קבוצת פוליסות לקיבוץ אחד, שהוא גם המוטב על פי הפוליסות. בית-המשפט הדגיש עוד, כי העמלות המשולמות לסוכני ביטוח בביטוח קבוצתי הן בדרך-כלל נמוכות מאלו המשולמות להם בביטוחים אישיים. ברם, למבטחי המשנה הוצגו נתונים אודות עמלות שסכומיהן גבוהים, דבר שהשתלב עם הצגת הפוליסות כביטוחי פרט. עוד נקבע, כי ההסכמים עם מבטחי המשנה יצרו מצג לפיו בהסכמיה של החברה עם סוכני הביטוח כלולים הסדרים של החזר עמלות במקרה של ביטול הפוליסות מוקדם מהצפוי. בפועל, נקבע, לחברה לא הייתה כל כוונה לבצע גבייה מסוכניה במקרה של ביטול מוקדם. יתרה מכך, בעסקאות הישירות ובעסקאות שמיר לא שולמה עמלה, ובמקומה ניתנה לקיבוצים הנחה על חשבון הפרמיה, כך שלא נותר דבר לגבותו מהסוכן במקרה של ביטול מוקדם. בנוסף, בהסכמים עם מבטחי המשנה לא צוין מספרם של סוכני הביטוח עימם החברה עובדת. כזכור, בעסקאות הקיבוצים פעלו שני סוכנים בלבד – ויינמן ושמיר – ודבר זה העלה את רמת הסיכון של מבטחי המשנה. שכן, די בכך שסוכן אחד ישפיע על המבוטחים להעביר את הפוליסות לחברה אחרת, כדי לעורר גל של ביטולים – עניין שיעצים את נזקיו של מבטח המשנה. גם דבר זה, נקבע, תרם למצג הכוזב שהוצג למבטחי המשנה. אלה האחרונים הוטעו גם בכך שנטען בפניהם כי הפוליסות כוללות חסכון ממשי ולא רק אופציה לחיסכון שכזה, הואיל ולמבטחי המשנה לא הוצגו נתונים אודות הדרך שבה מומנו הפרמיות. עיון בדו"חות הכספיים שהועברו לעיונם של מבטחי המשנה לא סייע בכך, הואיל ומעיון כזה לא ניתן היה לדעת את שיעור ההנחה וגובה ההלוואה שניתנו בכל עסקה ועסקה. כתוצאה מכך ממילא גם לא ניתן היה להבין כי פרמיות הקיבוצים "מממנות את עצמן". בהסכמים עם מבטחי המשנה אף לא צוין כי למבוטחים לא נערכה בדיקה רפואית. אדרבא, הרושם שנוצר הוא הפוך, שכן הובטח למבטחי המשנה כי בכל עת יועברו לעיונם מסמכים רפואיים. 17. נתוני הביטולים שהוצגו בפני מבטחי המשנה – גם בהם היה כדי להטעות. החברה הציגה בפניהם תחזית ביטולים סטנדרטית, כפי שנוהגת בעסקאות ביטוח רגילות, ולא הדגישה את ייחודיותן של עסקאות הקיבוצים. דבר זה הטעה בשני מובנים: ראשית, במסגרת עסקאות הקיבוצים החברה אמנם הנפיקה אלפי פוליסות, אולם מספר העסקאות שנערכו בפועל היה קטן בהרבה (50 "אשכולות" של פוליסות). בנסיבות אלה לא נכון היה להציג תחזית ביטולים ממוצעת, שכן די בביטול עסקאות בודדות כדי שמספר הביטולים בפועל יעלה על תחזית זו ויסב למבטחי המשנה הפסד כבד. שנית, תחזית הביטולים הממוצעת מבוססת על פוליסות בעלות מבנה מימון סטנדרטי, בעוד שעסקאות הקיבוצים היו ללא ספק יוצאות דופן במובן זה. וכאמור, נוכח מבנה המימון שהובטח לקיבוצים רק בשנותיהן הראשונות של הפוליסות – ניתן היה לצפות לגל ביטולים שיבוא לאחריהן. ועוד, למבטחי המשנה הוצג ניתוח של תזרימי המזומנים הצפויים לחברה נוכח עסקאותיה, ואשר הוכנו על-ידי רוזנבלט. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי ניתוח תזרימי מזומנים (דבר המשמש בדרך כלל אמצעי לבדיקתה של כדאיות ההתקשרות עם החברה) מבוסס על הנחות או השערות לגבי העתיד, להבדיל מנתונים ודאיים. אך כפי שהדגיש בית-המשפט קמא, גם ניתוח זה צריך לשקף את תחזיותיה האמיתיות של החברה, בעוד שהניתוח התזרימי שהוצג למבטחי המשנה נערך בהתעלם מהמאפיינים המיוחדים של עסקאות הקיבוצים. "ההשערות ביסוד ניתוחי תזרימי המזומנים שנמסרו על ידי החברה למבטחות המשנה ... שיקפו את המצב נכון לשנים 1991-1990 לערך בשוק הישראלי. בעוד תיק ביטוח החיים של החברה היה רחוק מלהיות כזה החל מהשלב שעסקאות הקיבוצים נהיו לחלק משמעותי ממנו" (שם, בעמ' 425). בין היתר ניתוחים אלה לא הביאו בחשבון את העובדה כי למבוטחים לא נערכו בדיקות רפואיות, חרף הגיל המתקדם של חלק מהם; כי חלק גדול מהקיבוצים היו שרויים במצב כלכלי קשה; וכי בהסכמים עם הקיבוצים לא נכללה שום סנקציה שתפחית את הסיכון לביטול מוקדם. "מסקנת הדברים", נקבע, "הינה כי עם הגידול בעסקאות הקיבוצים, ההנחות ביסוד ניתוחי תזרימי המזומנים לא שיקפו את עסקאות החברה, ולכן הם גם לא יכלו לשמש בסיס לחיזוי התפתחויות עתידיות ... המסקנה היא, כי בניתוחים אלה כשלעצמם היה כדי לחזק את המצג הכוזב ... בנוגע לנתונים הריליבנטים להערכת העסקה המוצעת" (שם, בעמ' 426). אחד ממבטחי המשנה הראשונים עימם התקשרה החברה הייתה M&G, שהיא אחת הגדולות בעולם בתחום זה ונתפסת כמובילה ("לידר") בתחום עיסוקה. הכוונה היא לכך, שכאשר חברה בסדר גודל כזה מתקשרת עם חברת ביטוח היא מאותתת למבטחי משנה אחרים בדבר כדאיות העסקה, באשר אלה מניחים כי ההתקשרות עם חברת הביטוח נערכה לאחר בדיקות קפדניות של עסקיה. בית-משפט קמא קבע כי המערערים הציגו בפני מבטחי משנה את דבר ההתקשרות עם חברת M&G דבר שהביא אף הוא להטעייתם, שכן עד 1992 M&G כלל לא ידעה על עסקאות הקיבוצים, ובנוסף, תנאי ההתקשרות עימה היו שונים מאלה שהוצעו למבטחי משנה אחרים. במרבית האישומים שהתייחסו להתקשרות החברה עם מבטחי המשנה, התגוננו המערערים בטענה כי מלבד מבטח משנה אחד שום חברה לא טענה למרמה, גם לאחר ששיעורי הביטולים המאסיביים התבררו. נתון זה לימד, להשקפת המערערים, על כך שמבטחי המשנה ראו בקשריהם עם החברה כישלון עסקי ולא תפשו עצמם קורבן להטעיה. ברם, גם טענה זו נדחתה, מהטעם שייתכנו מגוון סיבות לכך שמבטחות המשנה נמנעו מהעלאת טענות למרמה: "אם אכן מבטחות המשנה טעו לחשוב, שמדובר בכישלון עסקי, יכול להיות שזאת רק משום שמעולם לא נחשף בפניהן טיבן האמיתי של עסקאות הקיבוצים. גם לא לאחר שחלקן הגדול בוטל ... סיבה אפשרית אחרת נעוצה בהיות המבטחות הישירות הלקוחות של מבטחות המשנה. עקב סוג היחסים ביניהן קיים קושי מבחינת מבטחת משנה להתלונן כנגד מבטחת ישירה עימה היא התקשרה בהסכם מוד-רי, שכן הדבר עלול להרתיע מבטחות ישירות אחרות להתקשר עימה" (שם, בעמ' 437-436). 18. בית-המשפט הקדיש דיון ארוך ומנומק לאישומים הפרטניים לגבי כל אחד ואחד ממבטחי המשנה. אביא את הדברים על קצה המזלג: א. האישום הראשון בפרק זה (אישום 34) עסק בהתקשרות עם מבטחת המשנה M&G, ומכוחו יוחסו למערערים שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לפרג ולחברה יוחסו גם עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה. כבר בשנת 1991 התעורר חשדה של M&G לגבי טיבן של העסקאות עם קיבוץ יגור. לאחר דין ודברים שניהלה עם החברה, ולאחר שחשפה באופן חלקי את מהות העסקאות עם קיבוץ זה, הורתה M&G להוציא את עסקאות יגור מן התפוקה לה היא שותפה. ברם, קשריה עם החברה לא נותקו לאחר אירוע זה, ובתפוקתה נותרו עסקאות עם קיבוצים אחרים. נוכח התפתחות זו, נקבע, לא נותר מקום לספק כי M&G לא הייתה מעוניינת בתיק ביטוח חיים שחלקו הארי הינו עסקאות כגון אלה של קיבוץ יגור. חרף זאת, זוכו המערערים מהעבירות שיוחסו להם באישום זה. בית-המשפט עמד על כך כי גם לאחר הוצאת עסקאות יגור מתפוקתה של M&G, היא המשיכה בקשריה עם החברה ואף שקלה להתקשר עימה בעסקאות נוספות. בית-המשפט אמנם לא השתכנע כי במגעים אלה הוצגה בפני M&G התמונה המלאה לגבי עסקאות הקיבוצים (עמ' 454 להכרעת-הדין), אולם מאחר שבסופו של יום נותר ספק גם בסוגיה זו – זיכה את המערערים, כאמור, מאישום זה. עם זאת, הודגש כי הצגתה של M&G כ"לידר" בפני מבטחי משנה אחרים – הייתה כוזבת. ב. אישום נוסף בפרק זה (אישום 36) עסק בהתקשרות החברה עם חברת סורמה. האישום ייחס לפרג ולחברה עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בגין כספים שסורמה העבירה לחברה במהלך השנים 1994-1992, ושסכומם – בכל הנוגע לעסקאות הקיבוצים – עמד על למעלה מ-9,000,000 ש"ח. בפני בית-המשפט העיד נציג סורמה – האקטואר ג'אן פרנסואה ג'אבולה. לטענתו, פרג הציג את עסקאות הקיבוצים כאוסף של פוליסות אישיות, שהונפקו לאנשים צעירים, במטרה לקיימן עד שיגיעו לגיל 60. ג'אבולה ציין עוד, כי תחזית הביטולים שהוצגה בפניו היתה נמוכה מהממוצע בשוק הישראלי. בית-המשפט הוסיף, כי ניתוח תזרימי המזומנים שנערך על-ידי רוזנבלט והוצג לסורמה – אף הוא לא כלל את מאפייניהן המיוחדים של עסקאות הקיבוצים. עוד הודגש, כי פרג ציין בפני סורמה את דבר התקשרותה של החברה עם מבטח המשנה M&G, ודבר זה שימש תמריץ להסכמתה של סורמה להתקשר עם החברה בתנאים שהוצעו על-ידה. פרג לא ציין בפני סורמה את טענותיה של M&G לגבי עסקאות יגור. היה זה רק בשנת 1994 שסורמה גילתה – נוכח שמועות שהסתובבו בשוק – כי חלק ניכר מהתפוקה לה היתה שותפה מורכבת מקיבוצים. סורמה לא ידעה, כי למבוטחים לא נערכות בדיקות רפואיות, כי חלק מהמבוטחים הם מבוגרים וכי הפרמיות ממומנות באמצעות הלוואות כנגד ערכי פדיון. בשנת 1995 שאל ג'אבולה את פרג לפשרו של שיעור הביטולים הגבוה שאירע אותה שנה. תשובתו של פרג הייתה כי זה נמוך מן הנוהג בשוק. ג. בשנת 1993 התקשרה החברה עם מבטח המשנה פרנקונה (אישום 37). ההסכם בין השתיים חל על חמישה אחוזים מעסקי ביטוח החיים של החברה. בשל קשריה של החברה עם פרנקונה יוחסו למערערים שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, האחת בגין הדרך בה הושגה הסכמתה של פרנקונה להתקשר עם החברה, והשנייה בשל הכספים שהועברו לחברה במסגרת ההסכם ושסכומם עמד על למעלה מ-19,000,000 ש"ח. כן יוחסה למערערים עבירה נוספת, של ניסיון לקבל דבר במרמה, בגין ניסיונה של החברה לגבות מפרנקונה סכום נוסף, של למעלה מ-10,000,000 ש"ח, עבירה ממנה הם זוכו. גם במקרה זה מצא בית-המשפט כי החברה לא סיפקה מידע מהותי אודות תיק ביטוח החיים שלה. בין היתר, לא נאמר לפרנקונה כי מעמדו של רכיב החיסכון הוא אופציונאלי בלבד; לא נאמר דבר אודות אופן מימון הפרמיות; לא צוין כי החברה לא עורכת בדיקות רפואיות למבוטחים, ומאידך, נאמר, בכזב, כי רק מיעוט מהמבוטחים הם בני 71 שנים ומעלה. עוד נמצא, כי החברה לא יידעה את פרנקונה אודות המימד הקולקטיבי של עסקאות הקיבוצים. בניגוד לכך, הוסבר לנציג פרנקונה, יוסף גלס, כי הדרישה לביטוחי חיים מצד הקיבוצים מצויה בעלייה, נוכח העובדה שקיבוצים רבים עוברים הפרטה, דבר שיצר רושם כאילו כל חבר קיבוץ אחראי באופן אישי לפוליסה שלו. בית-המשפט הדגיש, כי בהצעתה של החברה היא הבטיחה להשיב לפרנקונה סכומים ששולמו בעד עמלות לסוכנים במקרה של ביטול מוקדם. ברם, החזר זה הותנה על-ידי החברה בכך שהיא תצליח לגבות מהסוכנים סכומים אלה. כזכור, נוכח טכניקות המימון של הפרמיות, לא גבתה החברה מהסוכנים החזרים כאלה, וממילא נשללה זכאותה של פרנקונה לקבלתם. טענת ההגנה – כי המידע שלא נמסר לפרנקונה היה ממילא חסר משמעות עבורה – נדחתה. טענת המערערים בהקשר זה התמקדה בגרסתו של נציג פרנקונה, יוסף גלס. במהלך עדותו מסר האחרון, כי פרנקונה הייתה אדישה למצב שבו הפרמיה ממומנת באמצעות הנחות והלוואות. ברם, בית-המשפט הדגיש כי דברים אלה נאמרו בכל הנוגע להעברת כספי הפרמיות מהחברה אל פרנקונה, שאז – כל עוד פרנקונה מקבלת את הכספים להם היא זכאית – אין זה משנה כיצד מומנו הפרמיות. מאידך, בכל הנוגע ליכולתה של פרנקונה לקבל את השקעתה בחזרה – אופן מימון הפרמיות הוא נתון בעל חשיבות רבה. בית-המשפט הדגיש עוד כי "לא ניתן לנתק בין המאפיינים המיוחדים של עסקאות הקיבוצים בקביעת מידת הסיכון שהיתה כרוכה בהן מצד אחד ותוחלת הריווח שלהן, מצד שני. אי לכך, אדישותה של פרנקונה למאפיין זה או אחר כשלעצמו אינה משנה את העובדה שאי גילוי המאפיינים המיוחדים של עסקאות הקיבוצים במלואם, לרבות מאפיין זה, יצר בנסיבות העניין מצג כוזב" (שם, עמ' 491). נוכח ממצאים אלה הורשע פרג בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. רוזנבלט הורשע בעבירה אחת מסוג זה, בגין הכסף שנגבה מפרנקונה בשל העברתם של נתונים מטעים לידיה, וזוכה מעבירה של קבלת דבר במרמה שיוחסה לו בשל הסכמתה של פרנקונה להתקשר עם החברה. נקבע, כי הוא אמנם נכח עם פרג בחלק מהפגישה שנערכה עם נציגי פרנקונה בטרם ההתקשרות עימה, אולם אין זה מן הנמנע כי מצגי השווא של פרג נעשו לאחר שרוזנבלט כבר לא היה נוכח בפגישה זו. ד. מבטחת המשנה סווריג' (אישום 38): אישום זה ייחס לפרג ולחברה עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בשל הסכומים ששולמו לחברה במסגרת ההסכם עם סווריג', ושסכומם הכולל עמד על למעלה מ-6,000,000 ש"ח, וכן עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, בגין סכום נוסף של למעלה מ-7,000,000 ש"ח שניסו לגבות מחברה זו. גם לרוזנבלט יוחסה עבירה של קבלת דבר במרמה, בגין פגישה שערך עם נציגי חברת האם של סווריג' בשנת 1994, ובעקבותיה הועברו לחברה 204,000 ש"ח נוספים. גם הפעם הוצגו עסקאות הקיבוצים ככאלה הכוללות פוליסות אישיות. העובדה כי הפוליסות מנוהלות בצורה מרוכזת בידי כל קיבוץ לא צוינה בפני סווריג'. כמו כן, לא נמסרו לסווריג' נתונים אודות הדרך בה מומנו הפרמיות, הוצגה בפניה תחזית אופטימית לגבי שיעור הביטולים הצפויים, לא נאמר דבר על כך שלמבוטחים לא נערך חיתום רפואי, ולא נמסר מידע על מעמדו האופציונאלי של רכיב החיסכון בפוליסות. גם להסכם זה הוכנסה תניה, שקשרה בין האפשרות לקבלת החזר עבור סכומים ששולמו לסוכנים במקרה של ביטול מקודם, לבין יכולתה של החברה לגבות סכומים אלה. גם הפעם, לא הייתה לחברה כוונה לגבות מסוכניה החזרי עמלות. טענת ההגנה בקשר לאישום זה הייתה כי סווריג' דבקה בקיומו של ההסכם שכרתה עם החברה, גם לאחר שגורמים שלישיים גילו לה פרטים בנוגע לעסקי ביטוח החיים של החברה. נתון זה, נטען, שומט את הבסיס מתחת למעשי המרמה המיוחסים למערערים. בית-המשפט דחה טענה זו, הגם שהניח לטובת המערערים כי כבר בשנת 1993 למדה סווריג' על מהותן של עסקאות החברה. ברם, נקבע כי גם הנחה זו אינה גורעת מחובתם של המערערים לספק לסווריג' מידע נכון ומלא בזמן אמת, במיוחד נוכח העובדה כי סווריג' העבירה לחברה סכום של 6,000,000 ש"ח עוד לפני 1993. ובלשון המקור: "אינני יודע אם סווריג' היתה נאיבית והתייחסה למידע שקיבלה מצדדים שלישיים כשמועות שווא, או שמא היתה רשלנית, או חשבה שאין בידיה די ראיות כדי לפעול כנגד החברה ... ה[מערערים] לא יכלו לסמוך על כך שתסתובבנה שמועות אמיתיות בנוגע לעסקי החברה ובוודאי שלא על כך שסווריג' תלמד על מצב עסקאות החברה לאשורו משמועות. לפיכך, העובדה שהיו שמועות כאמור אינה מעלה או מורידה לעניין הצגת מצגים כוזבים מצידם" (שם, עמ' 514-513). פרג והחברה הורשעו אפוא בעבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה. מאידך, רוזנבלט זוכה מעבירה של קבלת דבר במרמה. תחת זאת הוא הורשע בניסיון לבצע עבירה זו. בית-המשפט נימק זאת בכך, שפגישתו של רוזנבלט עם נציגי חברת האם של סווריג', פגישה במהלכה נמסרו על-ידו פרטים מטעים, נערכה בשנת 1994, שנה לאחר שסווריג' כבר גילתה – כך לפי ההנחה המטיבה עם המערערים – אודות מהותן של עסקאות החברה. בנסיבות אלה, צוין, ניתק הקשר הסיבתי בין מעשי המרמה לבין התשלומים שהועברו לידי החברה. ה. ההסכם עם מבטח המשנה אקסא רי (אישום מס' 40) נחתם ביום 2.3.94. שנתיים לאחר מכן, ביום 31.12.96, הפסיקה אקסא רי את התקשרותה עם החברה, נוכח ההפסדים הכבדים שנגרמו לה. בתקופת ההסכם שילמה אקסא רי לחברה סכום של למעלה מ-39,000,000 ש"ח. בגין עסקה זו יוחסו לפרג ולחברה שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. האחת, בשל עצם ההתקשרות עם אקסא רי; והשנייה – שיוחסה גם לרוזנבלט – בגין הכספים שנגבו ממנה בתקופת ההסכם. בית-המשפט מצא כי כבר בשלב המשא ומתן בין החברה לאקסא רי הציג פרג בפניה מצג שווא. נציג אקסא רי, דניאל גראו, מסר כי באותו שלב כלל לא נאמר לו כי רוב מבוטחיה של החברה הם חברי קיבוצים, וממילא גם לא דווח לו על מצבם הכלכלי הקשה של הקיבוצים. כמו כן, לא נאמר דבר אודות המימד הקולקטיבי של העסקאות; שיעור הביטולים הצפוי שהוצג תאם לפוליסות אישיות בעסקאות סטנדרטיות; לא נאמר דבר אודות אופן מימון הפרמיות בשנים הראשונות לעסקאות; לא נאמר כי למבוטחים לא נערך חיתום רפואי כמקובל; וכן לא נאמר דבר על כך שרכיב החיסכון בפוליסות הינו אופציונאלי בלבד. מצגים כוזבים הוצגו לאקסא רי גם לאחר שההתקשרות עימה נכנסה לתוקף, והפעם נטל בהם חלק גם רוזנבלט. כך למשל, כאשר אקסא רי ביקשה לקבל נתונים אודות התפלגות הגילאים של המבוטחים, השיבה לה החברה תשובה כללית שהקשתה להבין את מצב הדברים לאשורו, היינו, שחלק מהמבוטחים הם בני 80 ומעלה. כן לא נאמר לאקסא רי כי לחברה אין הסדרים המחייבים את הסוכנים בתשלום החזרי עמלות במקרה של ביטול מוקדם. המערערים טענו כי המידע הרלוונטי לגבי עסקאות הקיבוצים היה ידוע לאקסא רי, מן הטעם הבא: חברת האם של אקסא רי היא חברת AXA. זו האחרונה עוסקת בהשתלטות על חברות ביטוח ברחבי העולם, ובמסגרת עיסוק זה ניהלה בשנת 1994 משא ומתן עם החברה. במהלכם של מגעים אלה, טענו המערערים, נמסר ל-AXA מידע רב על אודות עסקאות החברה ומצבה, ומסירתו של מידע זה כמוהו כמסירתו לאקסא רי. טענה זו נדחתה. בית-המשפט עיין במסמכים שנמסרו ל-AXA וציין כי מדובר בדיווח כוללני בלבד, החושף טפח ומכסה טפחיים. AXA לא היתה יכולה להבין ממסמכים אלה כיצד ממומנות הפרמיות בשנים הראשונות לעסקאות; לא ניתן היה להבין בצורה מלאה מהם הסדרי העמלות בין החברה לסוכניה; ולא ניתן היה להבין כי תיק ביטוח החיים של החברה מורכב מקבוצות המכילות מאות פוליסות. ולא רק זאת, אלא שבית-המשפט הוסיף וציין כי אף אם החברה היתה חושפת בפני AXA תמונה מלאה אודות עסקי הביטוח שלה, לא היה בכך תחליף לחובתה לגלות מידע מלא ומהימן גם לאקסא רי, והמערערים לא היו יכולים לסמוך על העברתו של המידע מחברת האם אל חברת הבת. טענה נוספת בפי ההגנה הייתה כי במהלך ההתקשרות עם אקסא רי הגיעו לידיעתה של זו נתוני אמת אודות עסקאותיה של החברה, וחרף זאת היא מעולם לא טענה למרמה. טענה זו נדחתה אף היא. אדרבא, נמצא כי בשנת 1995, לאחר שלאוזני אקסא רי הגיעו שמועות בנוגע להפסדים בחברה, פנה דניאל גראו לפרג והטיח בפניו את דבר השמועות. פרג, בתגובה לכך, הציג בפני גראו תמונה אופטימית על מצבה של החברה בכל הנוגע לעסקאות הקיבוצים. באותה פגישה לא נאמר דבר על שיעור הביטולים הגבוה, ופרג אף הגדיל לעשות כאשר ציין באוזני גראו כי מדובר בשמועות מתוך קנאה, בשל הצלחתה של החברה. רק ביוני 1996, בעקבות פנייתה של אקסא רי לחברה, נודע לה כי החברה מבטחת קיבוצים בפוליסות שהלכה למעשה הן קולקטיביות. בית-המשפט ציין כי ייתכן שבאותה עת אקסא רי כבר ידעה גם על שיעור הביטולים המאסיבי. ברם, נקבע כי גם ידיעת עובדות אלה אינה מלמדת על כך כי אקסא רי הבינה את כל שהיה עליה להבין: "אקסא רי נדרשה לעבודת בלשות, ליקוט רסיסי מידע מזמנים שונים ועיבודם, וזאת רק לשם קבלת מושג חלקי באשר לייחודיות העסקאות של החברה. עדיין חסר היה מידע רב לקבלת התמונה המלאה: אקסא רי הבינה רק ביוני 1996, שביטוחי הקיבוצים התנהלו כביטוחים קבוצתיים; היא לא ידעה על ההטבות במישור הריסק. היא לא היתה יכולה לדעת שעיקר ההלוואות לא ניתנו מכספים של המבוטחים אלא מכספיה של החברה וגם לא את היקף ההנחות שניתנו. מעל הכל, היא לא יכולה היתה לדעת שהכול מתרכז בפוליסות בהן היא משתתפת, ולכן בעצם לכל היותר נמכרה לקיבוצים אופציה לחיסכון ובד בבד ניתנו להם הטבות לטווח הקצר" (עמ' 535 להכרעת-הדין). ועוד נקבע, כי אקסא רי אמנם לא טענה למרמה, אולם היא גם לא ספגה את הנזקים שנגרמו לה בהשלמה. אדרבא, חרף סירובה של החברה היא עמדה על זכותה לקבלת החזרי עמלות, ובסופו של דבר זכתה לקבלתם של פיצויים מחברת הביטוח "הדר", מכוח הסכם ביטוח משנה שכרתה עימה. משכך, הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם במסגרת אישום זה. ו. גם האישום שעסק בהתקשרות עם מבטח המשנה RGA (אישום 39) ייחס לפרג ולחברה שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אחת מהעבירות, שעסקה בהעברתו לחברה של סכום של למעלה מ-23,000,000 ש"ח, יוחסה גם לרוזנבלט. בנוסף, לשלושת המערערים יוחסה עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה בשל כך שבספרי החברה הופיעה יתרת חוב של RGA בסך 21,000,000 ש"ח, עבירה ממנה הם זוכו. ההסכם בין RGA לחברה נחתם בשנת 1995, והוחל על פוליסות שהחברה הפיקה כשנה עד שלוש שנים לפני מועד זה. ההסכם נחתם לפני ש-RGA הספיקה לערוך בדיקה מקיפה לגבי עסקיה של החברה, כפי שהיא נוהגת לעשות בדרך כלל, ותחת זה היא הסתמכה על דבריו של פרג, כי בהסכם מאותו סוג נקשר גם מבטח משנה נוסף – Lincoln National Reinsurance ("לינקולן"), שהיא חברה חשובה בתחומה ונתפסת אף היא בעיני מבטחי המשנה כ"לידר". מנכ"ל RGA, גרג ודרינג, העיד כי העריך את מקצועיותה של חברת לינקולן והיה מוכן להסתמך על הבדיקות שערכה היא, ולדחות את ביצוען של הבדיקות על-ידי RGA למועד מאוחר יותר. ברם, מה שוורדינג לא ידע הוא, שהתנאים אשר נכללו בהתקשרות עם חברת לינקולן היו טובים לאין שיעור מאלה שהוצעו ל-RGA. ואכן, בהמשך ערכה RGA ביקורת לחברה, ובסיומה שלחה מכתב ובו הלינה על הטעייתה בידי פרג. מכתב זה הסתיים בנימה הבאה (נ/62): "In all of our experience in international reinsurance, we have never encountered this type of egregious behavior. We are deeply disappointed that we were treated in this manner in our first attempt to support the Israeli insurance market. Please be advised that RGA Re would not have entered into the Reinsurance Agreements had it been aware of the outstanding premium situation or had it been aware that its terms were substantially different from those afforded Lincoln National". בית-המשפט רחש אמון לעדות ורדינג, כי במגעיו עם פרג הוצעו ל-RGA תנאים זהים לאלה שהוצעו ללינקולן, וכי מסיבה זו הסכימה RGA להתקשר עם החברה בטרם ערכה בדיקות משל עצמה. בנסיבות אלה, נקבע, הצגת ההתקשרות עם לינקולן יצרה מצג שווא. הטעיה זו באה לידי ביטוי במובנים נוספים. כך למשל, נמצא כי "השוואת הדו"חות שנמסרו ל-RGA לדו"חות הרשמיים של החברה (ת/1136) מעלה, שהושמטו מהם במכוון סעיפים בהם נזכרו תנאיו המיוחדים של ההסכם בין החברה ללינקולן והפניות לסעיפים אלה" (עמ' 554 להכרעת-הדין). גם מדו"ח הדירקטוריון, ומהדו"חות הכספיים שנשלחו ל-RGA הושמטו פרטים מהותיים הנוגעים להתקשרות עם לינקולן. ועוד, נציגי RGA ביקשו לקבל נתונים אודות שיעור הביטולים בעסקאות החברה. במסמך שנשלח ל-RGA בתגובה לכך, ונערך על-ידי רוזנבלט, הוצגה תחזית אופטימית בקשר לגל הביטולים שהחל פוקד את החברה. בית-משפט קמא עמד על כך ש"בשלב זה ניסיונה של החברה, אשר כלל גם את ביטולן של עסקאות יגור, כבר לימד, כי עת שהקיבוצים נדרשים להתחיל לשלם בגין הפוליסות שלהם, הם מבטלים אותן. לפיכך, לכל הפחות היה על הנאשמים לעדכן את ההנחות לגבי שיעורי הביטולים הצפויים ב[תפוקה] שנמסר[ה] ל-RGA. במקום זאת, ביום 7.11.95 בשיחה טלפונית נוספת בין פלטייה [נציג RGA] ל[רוזנבלט], לה האזין [פרג], חזר על עצמו המסר לפיו בפועל מצבה של החברה טוב מהצפוי. לעניין נושא הביטולים, שהמשיך להעסיק את [RGA], נאמר לו, כי הניסיון של החברה טוב יותר מזה של חברות אחרות, בנוסף לכך, שהוא כמחצית מהצפוי" (שם, בעמ' 563). בנוסף לכל אלה, מצגי החברה הביאו לידי כך שב-RGA לא ידעו על מצבם הכלכלי הקשה של הקיבוצים, על גילם המתקדם של חלק מהמבוטחים ועל כך שלא נערך להם חיתום רפואי. ב-RGA אף לא ידעו על אופן מימון הפרמיות עבור הקיבוצים, והם הוטעו לחשוב כי החברה מתפקדת באמצעות שורה של סוכנים (בעוד שבפועל, כידוע, התנהלה באמצעות שני סוכנים בלבד), וכן הוטעו לחשוב כי קיים הסדר לגביית החזרי עמלות מהסוכנים במקרה של ביטול מוקדם. לפיכך, הורשעו המערערים בעבירות של קבלת דבר במרמה בגין אישום זה. ז. לבסוף, לפרג ולחברה יוחסו עבירות נוספות של קבלת דבר במרמה גם בגין התקשרותה של החברה עם מבטח המשנה אביי (אישום 41), התקשרות שבמהלכה שולמו לחברה למעלה מ-12,000,000 ש"ח. אולם, בית-המשפט קמא זיכה אותם מעבירות אלה מן הטעם שלא הובאו בפניו ראיות ישירות אודות המצגים הכוזבים שכתב-האישום דיבר בהם. מהדברים שהובאו לעיל עולה כי האחריות לביצוע מעשי התרמית כלפי מבטחי המשנה הוטלה גם על רוזנבלט, וזאת חרף המסקנה כי מעורבותו במרמה זו הייתה קטנה מזו של פרג. אכן, בתקופה שקדמה להתקשרות עם מבטחי המשנה, היה זה פרג שעמד עימם בקשר. זו גם הייתה הסיבה לכך שכל האישומים שעסקו בתרמית מבטחי המשנה (פרט לאישום 37 – פרנקונה) ייחסו אך ורק לפרג את העבירה של קבלת דבר במרמה בנוגע להסכמתם של מבטחי המשנה להתקשר עם החברה. מאידך, העבירות בהן הורשע רוזנבלט עסקו במעשי מרמה אשר התבצעו במהלך ההתקשרות עם מבטחי המשנה, ושהובילו לקבלתם של כספים על-ידי החברה. בית-משפט קמא קבע, כי מעורבותו של רוזנבלט במעשי מרמה אלה באה לידי ביטוי בשני אופנים – האחד, שתיקתו נוכח המצגים הכוזבים שהוצגו על-ידי פרג, והשני, הכנת ניתוחים של תזרים מזומנים והגשתם למבטחי המשנה, כמו גם עמידה בקשר עם נציגיהם ככל שהתעוררו שאלות הנוגעות לתחומי אחריותו של רוזנבלט. הודגש, כי רוזנבלט ידע שההנחות העומדות ביסוד תזרימי המזומנים שהכין אינן זהות לאלו עליהן מבוססות עסקאות הקיבוצים. הוא אף מסר למבטחי משנה נתונים מטעים אודות שיעורי הביטולים של העסקאות, הואיל ונוכח מהותן של העסקאות היה ברור כי שיעורים אלה ילכו ויגדלו עם חלוף הזמן, פרט אותו הוא לא ציין. על כן, נקבע, הנתונים שסיפק רוזנבלט למבטחי המשנה רק חיזקו את הרושם שעסקאות החברה הן עסקאות רגילות. כל זאת נעשה בזמן שרוזנבלט ידע שמבטחי המשנה אינם מודעים להתנהלות הקבוצתית ולמאפיינים מהותיים נוספים בעסקאות החברה. העסקאות הפיקטיביות עם מבטחי המשנה 19. אישומים 45-43 ייחסו לפרג חמש עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד. זאת, בגין רישום שנערך בשנת 1994 בספרי החברה בקשר להתקשרות החברה עם שלושה מבטחי משנה – CNP Assurances ("CNP"); FED Life Company ("פדלייף"); ו-SOCIÉTÉ ANONYME FRANÇAIS DE RÉASSURACES ("SARF"). נטען, כי רישומים אלה היו כוזבים הואיל ובפועל המגעים שניהלה החברה עם מבטחי משנה אלה כלל לא הבשילו לכדי הסכם (שלוש עבירות). האישומים בקשר למבטחי המשנה פדלייף ו-SARF ייחסו לפרג שתי עבירות נוספות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, בשל הדרך שבה בוטל רישום העסקאות בספרי החברה. רישום זה התבצע על-ידי פעולת "רכישה חוזרת" (BUY BACK"") של העסקאות שכביכול נמסרו למבטחי המשנה, בעוד שבפועל – נטען בכתב-האישום – העסקה מעולם לא יצאה אל הפועל, ומשכך גם לא התבצעה על-ידי החברה רכישה חוזרת, כאמור. ההגנה לא חלקה על כך שהמגעים עם מבטחי משנה אלה לא השתכללו לעסקה מוגמרת, אלא שלטענתם בכל אותם מקרים היו אינדיקציות להסכמות ולהבנות באשר להסכמים שיחתמו בעתיד. נטען, כי הכללים החשבונאיים מחייבים לבצע רישום בנסיבות כאלה, שאם לא כן, עלול להיווצר עיוות בדו"חותיה הכספיים של החברה. לתמיכה בטענה זו צוין, כי רישום זה נערך בעצת רואי-חשבון ובידיעת המפקח על הביטוח. בית-משפט קמא דחה טענה זו: "רישום חיובים וזיכויים, בגין עסקה שאינה קיימת, במערכת החשבונות, המיועדת לרישום סכומים שקמה לגביהם חובה לשלם או זכות לקבל, הוא כוזב, גם מקום שהיא צפויה להיסגר. יש בכך כדי להציג אותם כחלק ממצבה הפיננסי של החברה בפועל נכון למועד הרישום על כל ההשלכות של הדבר (בין היתר על החבות במס, ובמקרה כאן גם על הבונוס ש[פרג] היה זכאי לו). קיומו של סיכוי גבוה, כי בסופו של דבר תושג העסקה, אינו משנה את המצב בפועל" (עמ' 593 להכרעת-הדין). ואם לא די בכך, רואה החשבון של החברה, רוג'ר לבנדר, מסר בעדותו כי הכלל החשבונאי אליו כיוונה ההגנה את חציה עוסק בהסכמים תקפים בלבד. שני עדים מומחים שהעידו מטעם ההגנה – מאיר שביט וסמי שמואלי – אף הם סייגו את דבריהם למקרה שבו השתכלל הסכם, ולא מדובר עוד בשלב של משא ומתן. בית-המשפט הוסיף וציין, כי אף אם מקבלים את טענת ההגנה, כי אז לרישום בספרים היה צריך להוסיף הסבר אשר יבהיר לכל מי שמעיין בדו"חות, כי מדובר בהסכם שיש להתייחס אליו בהסתייגות, ודבר זה לא נעשה. משכך, די היה בהודאתו של פרג – כי הרישום בספרים נעשה על יסוד הערכה בלבד – כדי להרשיעו בעבירות של רישום כוזב. ועוד, מסקנתו של בית-המשפט הייתה כי "לפחות חלק מהרישומים בוצעו בשלבים, שהסיכויים לכך שייחתם הסכם, היו קלושים" (שם, בעמ' 592), וגם עקב כך נדחתה טענת ההגנה. בית-משפט קמא הדגיש, כי גם לגורמים בתוך החברה, שהיו אחראים על הכנת הדו"חות הכספיים וביצוע הרישום, הציג פרג מצג לפיו הגיע עם מבטחי המשנה להסכמה של ממש, וגם בפניהם לא ציין את מצב הדברים לאשורו. דבר זה, נקבע, מלמד יותר מכל על כך שהוא עצמו לא האמין בכללי הרישום שאותם הוא הציג לתמיכה בטענתו. פרג הורשע גם בעבירות שיוחסו לו בגין רישום ביטול העסקאות. טענתו, כי רואי-החשבון של החברה הם שבחרו לבצע פעולה זו בדרך של "רכישה חוזרת", נדחתה: "הסיבה האמיתית לכך, שנוצר הצורך להוציא את אותן עסקאות מהדו"חות הכספיים של החברה" – כתב בית-המשפט קמא – "היא, שעסקאות אלה מעולם לא באו לעולם. ברם, בדו"חות הכספיים נרשם, שהסיבה לכך היא שהעסקים שנמסרו במסגרתן למבטחות המשנה נרכשו מהן בחזרה על ידי החברה. זאת לא בכדי, שהרי גילוי הסיבה האמיתית היה חושף את הרישומים הכוזבים שהובילו לכך. מדובר, איפוא, במצג כוזב, שנעשה בהמשך ישיר למצגים הכוזבים לפיהם עסקאות אלה נקשרו בפועל, מתוך כוונה להסתיר אותם, ומכאן שנעשה בכוונה לרמות" (שם, בעמ' 611). 20. אישום 42 עסק בהתקשרותה של החברה עם אביי, וגם במסגרתו יוחסה לפרג עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. כזכור, בשנת 1994 התקשרה אביי עם החברה בהסכם אשר נדון באישום מס' 41. אותה התקשרות עסקה בתפוקת עסקי הביטוח של החברה לשנת 1993, ובמסגרתה זוכה פרג מעבירות של קבלת דבר במרמה שיוחסו לו. בגדרו של האישום הנוכחי נטען, כי עוד לפני אותה התקשרות, נרשמה בספרי החברה השתתפותה של אביי בתפוקות עסקי הביטוח של החברה לשנת 1994. טענת ההגנה באשר לאישום זה הייתה, כי הרישום בספרי החברה התבצע על יסוד הסכמה על-פה שניתנה לפרג מנציג אביי, ג'אן לוק תומס. ברם, בית-משפט קמא קבע, נוכח הראיות שהוצגו בפניו, כי "אביי מעולם לא אישרה את השתתפותה בתפוקת החברה לשנת 1994" (שם, בעמ' 613). "ההסכם בין החברה לאביי, בהתאם להתעקשותה של השניה לכל אורך התקופה שקדמה להעלאתו על הכתב, הגביל את השתתפותה של אביי לעסקי החברה לתפוקת שנת 1993" (שם, בעמ' 618). גם באישום זה הורשע אפוא פרג בעבירה של רישום כוזב. הטעיית ציבור המשקיעים בניירות ערך 21. בפברואר 1993 הונפקו מניותיה של החברה למסחר בבורסה, ובכך היא הפכה לחברה ציבורית, המחויבת בדיווח על-פי דין (סעיף 36 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 וכן תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970). בכתב-האישום נטען כי החברה הפרה הוראות אלה הן בדו"חות כספיים והן בתשקיפים שהגישה לרשות לניירות ערך. הדו"חות הכספיים 22. אישומים 50-47 לכתב-האישום עסקו בדו"חות הכספיים שהחברה פרסמה במהלך השנים 1994-1992. נטען כי בדו"חות הללו הוכללו שורה ארוכה של פרטים מטעים, אשר גיבשו בעניינו של פרג 38 עבירות לפי סעיפים 53(א)(4) ו-36 לחוק ניירות ערך (מתוכן יוחסו לרוזנבלט 37 עבירות). הפרטים המטעים שכתב-האישום עסק בהם, היו פועל יוצא של הרישום הכוזב שנערך במערכת הביטוח של החברה, ועליו עמדתי בהרחבה לעיל. המערערים הורשעו אפוא גם בעבירות אלה. נקבע, כי "לא ניתן היה לדעת, על פי הדו"חות הכספיים, כי חלק ניכר מהפרמיות נפרע למעשה באופן מלאכותי, כי מקורם של ערכי הפדיון כנגדם ניתנו הלוואות (ששימשו לפירעון הפרמיות) הוא בכספים של החברה, כי הפרמיות לגביה אינן משקפות, ברובן, התחייבויות ממשיות, כי קיימות עסקאות במסגרתן הובטח לקיבוצים רווח מינימלי או מענק מיוחד במקרה של ביטול הפוליסות תוך פרק זמן של שנים אחדות, וכי בחלק מהעסקאות תגמולי הפטירה צפויים לעלות על הפרמיות לתשלום בפועל. שלישית, לא ניתן היה לדעת על פי הדו"חות הכספיים, כי עמלות ששולמו לחברה על ידי מבטחות משנה עלולות היו להיתבע על ידיהם בחזרה, הואיל והתשלום נעשה בהסתמך על מצגים כוזבים מצד ה[מערערים]" (שם, בעמ' 629). "לא היה ברישום רמז ואבק של רמז למהות האמיתית של עסקאות הקיבוצים, לעובדה שהן צפויות להסתיים תוך פרק זמן קצר, למרמת מבטחות המשנה ולקיומן של עסקאות כוזבות" (שם, בעמ' 633). כן נקבע, שהעובדה כי בדו"חות הכספיים מעיינים גם משקיעים בעלי ידע וניסיון בתחום בו עוסקת החברה – דבר שהודגש על-ידי ההגנה – אינה משנה מחובתה של החברה לכלול בדו"חות אלה פרטים מלאים ומדויקים, כנדרש בחוק. טענה נוספת בפי ההגנה הייתה, כי הדו"חות הכספיים נערכו על-ידי גורמים מקצועיים האמונים על כך בחברה, ללא מעורבות פעילה של פרג ורוזנבלט. טענה זו נדחתה אף היא. הודגש, כי לפרג ורוזנבלט הייתה מעורבות ברישום הכוזב בספרי החברה. הם ידעו כי עורכי הדו"חות הכספיים יתבססו על הנתונים בספרי החברה. "די היה שישבו בחיבוק ידיים בשלב הכנתם [של הדו"חות הכספיים] כדי לגרום ביודעין להכללת פרטים מטעים בתוכם" (שם, בעמ' 634). ולא רק זאת, נקבע כי אחריותם לפרטים המטעים, נגזרת גם מהעובדה שהם נמנו עם דירקטוריון החברה, שנתן את אישורו לדו"חות הכספיים בטרם הגשתם לרשות לניירות ערך. בית-המשפט ציין, כי מעורבותו של פרג בהכנת הדו"חות הייתה אקטיבית במיוחד. אמנם, מעורבותו של רוזנבלט בהכנת הדו"חות הייתה בולטת פחות, אולם אין בכך כדי לגרוע מאחריותו, שכן גם הוא תרם לרישום הכוזב בספרי החברה, וידע כי הדבר מחלחל גם לדו"חות הכספיים. התשקיפים 23. אישומים 53-51 עסקו בשלושה תשקיפים אשר הוגשו לרשות לניירות ערך. תשקיפים אלה תיארו את פעילותה העסקית של החברה בשנים 1994-1991, ובעקבותיהם נמכרו ניירות ערך בסכום כולל של 114,000,000 ש"ח. נטען, כי בדומה לדו"חות הכספיים, גם התשקיפים הכילו נתונים כוזבים אודות עסקאות הקיבוצים, וגם בכך היה כדי להטעות משקיע סביר. משכך, יוחסו למערערים שורת עבירות של פרסום פרט מטעה בתשקיף, לפי סעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך. בית-משפט קמא מצא כי מהתשקיפים הצטיירה תמונה כוזבת של חברה הנהנית, כביכול, מצמיחה מהירה ומרווחים גבוהים. התשקיפים לא גילו דבר אודות מעמדו האופציונאלי של רכיב החיסכון, ולא גילו מהן הטכניקות בהן נעשה שימוש למימון הפרמיות. אף בהם לא צוין כי נעשה שימוש בעמלותיהם של הסוכנים למימון הפרמיות, לא נאמר כי הפוליסות נערכו ללא חיתום רפואי, ולא אוזכר גילם המבוגר של חלק מהמבוטחים. כל אלה, לא אפשרו למעיין בתשקיפים להבין כי תנאי ההתקשרות עם החברה יצרו עבור הקיבוצים עסקאות שהיו כדאיות משיקולים כלכליים לטווח הקצר, וכי הסיכויים לשמר את הפוליסות לאורך זמן היו קלושים. עוד נמצא, כי התשקיפים לא נתנו ביטוי מהימן ליחסיה של החברה עם מבטחי המשנה. כך, לא נאמר בהם כי M&G דרשה להוציא את עסקאות יגור מהתפוקה לה היא שותפה. בנוסף, הוצגו נתונים כוזבים אודות הסכמי מוד ריי שכלל לא נכרתו – עם מבטחי המשנה פדלייף, SARF ואביי. בית-המשפט לא התעלם מכך שבתשקיפים פורסמו גם נתוני אמת. בתוך כך צוין כי "המאפיינים היחידים של עסקי ביטוח החיים של החברה שזכו לגילוי מלא היו קיומה של תלות גדולה בשני סוכנים, ההתמקדות במגזר הקיבוצי והמאפיין הקבוצתי של העסקאות. בכל אחד מהתשקיפים נרשם מפורשות, כי מכח עסקאות הקיבוצים אמנם הנפיקה החברה פוליסות אישיות, אך הקיבוץ הוא הבעלים של הפוליסות והמוטב על פיהן והוא התחייב לשלם את דמי הביטוח לחברה באופן מרוכז" (שם, בעמ' 637). ברם, נקבע, גם גילוי חלקי כזה לא אפשר למעיין בתשקיפים לתהות על קנקנן של עסקאות הקיבוצים ולהעריך כראוי את כדאיות ההשקעה בחברה. כן צוין כי פרג ורוזנבלט היו מעורבים באורח פעיל בעריכת התשקיפים, ומכאן המסקנה כי פעלו ביודעין להכללת הפרטים המטעים בתוכם, ומתוך כוונה לגרום להטעיית המשקיעים. תוצאתם של הדברים הייתה כי פרג הורשע בביצוען של עשר עבירות לפי סעיף 53(א)(2), ואילו רוזנבלט והחברה הורשעו בביצוע תשע עבירות מסוג זה. 24. האישומים שעסקו בפרסום התשקיפים (אישומים 54-51) ייחסו למערערים גם ארבע עבירות של תרמית בניירות ערך, לפי סעיף 54(א)(1). עבירה זו נועדה למנוע כל פעולה שיש בה משום הנעה או ניסיון להניע אדם לרכוש ניירות ערך, על יסוד אמרה כוזבת. כתב-האישום זקף לחובת המערערים עבירה של תרמית בניירות ערך בגין כל אחד משלושת התשקיפים שפורסמו ועבירה נוספת – רביעית – בשל מצגים שהוצגו בפני משקיעים מוסדיים הנמנים עם קבוצת בנק לאומי לישראל בע"מ. השאלה בה היו חלוקים הצדדים היא אם העובדה כי המערערים הורשעו בעבירות של פרסום פרט מטעה בתשקיף – די בה כשלעצמה כדי להביא להרשעתם גם בעבירה של תרמית בניירות ערך. טענת המערערים הייתה, כי פרסום תשקיף מטעה כשלעצמו אינו מהווה מעשה המניע אדם לרכוש נייר ערך, ויש להוכיח עוד, כי נעשתה פעולה נוספת במטרה להניעו לבצע רכישה כזו. טענה זו נדחתה. לאחר שסקר את הפסיקה בנושא זה קבע בית-המשפט כי "גרימה לפרסום מטעה ביחס לכל רובד של הפעילות העסקית בה מתמקדת החברה, שניירות הערך שלה מוצעים לרכישה על פיו, ולרווחיותה, באופן שלא רק שהתמונה שמצטיירת שונה באופן קיצוני מהמציאות, אלא היא גם ורודה ומחמיאה יותר, כפי שארע במקרה דנן – הינה מעשה של הנעה בתרמית לביצוע עסקה בניירות ערך" (שם, בעמ' 648). המערערים הורשעו אפוא בשלוש עבירות של תרמית בניירות ערך. מהעבירה הרביעית – אשר התמקדה במצגים שהופנו כלפי המשקיעים המוסדיים – זוכו המערערים, מהטעם שמצגים אלה חופפים לאלה שהתבצעו באמצעות התשקיפים שפורסמו ("המשקיעים המוסדיים היו חלק מהציבור שההצעות על פי התשקיפים הופנו אליו. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות במצגים כלפי קבוצת בנק לאומי כמעשה המתגבש כדי עבירה נפרדת" (שם, בעמ' 654)). עד כאן הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. הערעורים 25. כנגד הכרעת-הדין המרשיעה הוגשו שלושה ערעורים. כאמור, ביום כ"ג באלול התשס"ז (6.9.07) קיבלנו את ערעורה של החברה בע"פ 10371/06, על יסוד הסכמה אליה הגיעו הצדדים. נותרו אפוא ערעוריהם של פרג ורוזנבלט בהם פרטו, ובהרחבה יתרה, השגותיהם כנגד הכרעת-הדין. נימוקי הערעור העמוסים לעייפה משתרעים על עמודים רבים. לשמיעתם הוקדשו חמישה ימי דיון מלאים. ערעורו של פרג לבדו מחזיק למעלה מ-1,000 עמודים, להם נוספה רשימה ארוכה של נספחים ומוצגים. לכך אין כל הצדקה. על משפטנים מנוסים כמו אלה שהופיעו בפנינו, שחזקה עליהם כי הם מבקשים להביא בפני בית-המשפט רק את העובדות הרלוונטיות הדרושות להכרעה, לדעת לתמצת את טענותיהם ולא להאריך במקום שהדבר אינו דרוש. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שרבות מהטענות בערעור הופנו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא, כפי שיבואר בהמשך. ערעורו של פרג – ע"פ 37/07 26. הודעת הערעור של פרג הובאה בפנינו במספר כרכים, והיא חובקת סוגיות שונות ומגוונות. אתייחס בקליפת אגוז לטענות העיקריות העולות מן הכתובים, לא בהכרח לפי הסדר בו הובאו בפנינו. בפתח הערעור עמדו באי-כוחו של פרג על המשבר הכלכלי אליו נקלעה התנועה הקיבוצית בתקופה הרלוונטית לאישומים. אף במודל כהנא, נטען, לא היה כדי להביא את המשבר לקצו, הואיל והקיבוצים התקשו לצלוח את תקופת ההכשרה של שבע השנים הראשונות. לפיכך, נטען, פעלה החברה למציאת פתרונות שיהיה בהם כדי לסייע לקיבוצים לממן את הפרמיות בגין הפוליסות בשנים הראשונות לביטוח. כל זאת נעשה תוך שימוש בכלים ביטוחיים לגיטימיים ובנוהגים מקובלים בענף הביטוח. כאשר התברר שחרף ההטבות שהוענקו לקיבוצים הם נמנעים מלשלם פרמיות ממקורותיהם והצטברו לחובתם יתרות חוב גדולות, ביטלה החברה את העסקאות, ואת מבטחי המשנה פיצתה בכך ששיתפה אותם בהתקשרויות חלופיות. להשקפת הסנגורים, הכרעת-הדין לוקה בכך שהנחה שגויה ניצבת בבסיסה, היינו, שעסקאות הקיבוצים היו עסקאות פיקטיביות וחסרות ממשות. נטען, כי בפועל דובר בעסקאות ביטוח אמיתיות, שלהן רציונל כלכלי סדור ושנרשמו בספרי החברה בצורה הולמת. עוד נטען, כי לא ניתן היה להרשיע את פרג בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, מבלי שהמשיבה טרחה להראות – דבר שצריך היה להיעשות באמצעות עדים מומחים – מה הייתה הדרך הנכונה לרישום העסקאות. הודגש, כי מטעם המערערים העידו בנושא זה שורה של מומחים, וביניהם רואי-חשבון מטעם החברה ובעלי סוכנויות ביטוח מרכזיות, אשר מסרו כי הרישום בספרי החברה התבצע כראוי, דבר שלא זכה להתייחסות בהכרעת-הדין. ולראיה, הפיקוח על הביטוח, שהיה מעורה ובקיא בעסקי החברה – לא מצא בהם כל פגם. כן נטען, כי העובדות באשר למהותן של עסקאות הקיבוצים היו ידועות גם לעובדי החברה (רואי-החשבון, החשב, מבקרי הפנים, האקטוארים ואף הדירקטורים) ולא הוסתרו מאיש. פרק נוסף בערעור זכה לכותרת "נתיב הכסף", ובמסגרתו נטען כי הרווחים מעסקי החברה כלל לא זרמו לכיסו של פרג או לחברה. להיפך, נטען כי לזה גם לזו נגרמו נזקים כבדים בעקבות הפרשה, וגם בכך יש להראות כי הם לא פעלו בכוונת מרמה. להמחשת טענה זו הדגישו באי-כוחו של פרג את הנתונים הבאים: ראשית, נטען, כי בית-המשפט ציין שבהנפקת המניות גייסה החברה 114,000,000 ש"ח, אולם התעלם מכך שאותן הנפקות ממש היו כרוכות בהוצאות גבוהות יותר, בסך 150,000,000 ש"ח (תשלום דיבידנדים; אג"ח; רכישת ניירות ערך ועוד). שנית, בית-משפט קמא ציין כי הכנסותיה של החברה ממבטחי המשנה עמדו על 100,000,000 ש"ח, אך התעלם מהעובדה כי היא שילמה לאלה סכום דומה, ולא צברה כל רווח. נתון נוסף שהודגש הוא כי בשנת 1995, לאחר שהתחוור כי חלק גדול מהעסקאות התבטלו, החליטה החברה לפצות את מבטחי המשנה בגין ההפסדים שנגרמו להם, על-ידי כך שהעניקה להם תפוקה חלופית של פוליסות תחת העסקאות שבוטלו. על-פי הטענה, לא כך נוהגת חברה שמטרתה לרמות את מבטחי המשנה. זאת ועוד, בין השנים 1995-1990 השקיע פרג את מיטב הונו – בהיקף של מיליוני שקלים – ברכישת מניותיה של החברה, ולשם כך אף נטל הלוואות. היה זה רק לאחר הגשתו של כתב-האישום שפרג מכר את מניותיו בחברה, והוא עשה זאת לשם מימון הגנתו, תוך שהוא סופג הפסדים כבדים. התנהגות כזו, נטען, אינה מתיישבת עם מי שכביכול פעל בכוונת מרמה, או שידע כי מדובר בחברה שעסקאותיה יתבטלו תוך זמן קצר. להיפך, התנהגות זו מרמזת על אמונתו של פרג בחברה ובעסקיה. לבסוף, נטען כי מבטחי המשנה קיבלו מהחברה הצעות שעניינן הגנה מפני ביטולים של העסקאות, וכן דחייה של שנתיים וחצי במועד ביצוע התשלומים לחברה, מהלכים שאינם מתיישבים עם התפישה התרמיתית הניצבת בבסיס הכרעת-הדין. ועוד נטען, כי לא זו בלבד שאצל פרג לא התגבשה כוונת מרמה, אלא שלעסקאותיה של החברה היה רציונל כלכלי, ממנו התעלם בית-המשפט קמא. פרג סבר באמת ובתמים כי ההתקשרות עם הקיבוצים נועדה ליצירת הסדרי חסכון ארוכי טווח. בית-משפט קמא ראה במימון המסיבי של החברה את פרמיות הקיבוצים כשורש הרע, ומנתון זה הגיע למסקנותיו המרשיעות. אולם, נטען, מימון מסיבי כזה הוא דבר מקובל ואין בו כל פסול. מטרתו הייתה להעלות את הקיבוצים על דרך המלך, אשר ממנה והלאה תהיה להם אפשרות לשלם בעצמם פרמיות ואף לצבור חסכון. בהקשר זה מפנים הסנגורים לשורה ארוכה של עדים (מאיר שביט, יעקב כץ, ספי פלד, בוקי שדה, אברהם גורדון, דני לאופר, קטיה שוורצמן, זאב זמיר, אבי רייטן, גדעון קפלן, אריה אייזנבך ונחום פז), כולם עוסקים בתחום הביטוח. אלה מסרו כי ויתור על עמלות סוכן לטובת מימון פרמיות הינו דבר שכיח בענף הביטוח; כי סבסוד פרמיות על-ידי חברות ביטוח, ושימוש בהנחות ובהלוואות כנגד ערכי פדיון, לעיתים כבר מהשנה הראשונה לביטוח, אף הם אמצעים מקובלים בעסקאות גדולות; וכי הסדר מקובל נוסף שיישמה החברה הוא שיתוף המבוטח ברווחי אי-תמותה. אלא שבבסיס הכרעת-הדין ניצבה תפישה מוטעית, כאילו שימוש בכל האמצעים שהוזכרו לעיל הנו פסול, ולא כך הוא. אף העובדה שהחברה ויתרה על חיתום רפואי של מבוטחיה אינה מלמדת, לגישת הסנגורים, על עסקאות חריגות מהמקובל. אדרבא, נטען כי כאשר מדובר בעסקאות קולקטיביות – הנוהל הוא כי המבטח מוותר על הליך כזה. העובדה שלמבוטחים לא נערך ביטוח רפואי נלקחה בחשבון בחישוב גובה הפרמיות וגובה התגמולים. כזכור, מצא בית-משפט קמא מצא כי במספר מקרים עסקאות הקיבוצים הוחלו באופן רטרואקטיבי, והחברה הכירה בתביעות לתגמולים בגין פטירות שאירעו קודם להתקשרות בין הצדדים. נטען, כי מבין עשרות עסקאות שנערכו הכירה החברה רק בשבע פטירות רטרואקטיביות, ובכל המקרים מדובר במקרי מוות שאירעו במהלך המשא ומתן שקדם לחתימה על העסקה. דבר זה, נטען, הוא אמצעי לקידום החתימה על העסקה, והוא מהווה פרקטיקה נפוצה בביטוח קולקטיבי, כפי שעלה מעדויותיהם של אנשי הביטוח במהלך המשפט. פרג סבור עוד, כי העובדה שחלק גדול מהקיבוצים ביטלו את עסקאותיהם כבר בשנים הראשונות, אף היא אינה מלמדת על כך שרישומן כעסקאות ארוכות טווח היה כוזב. זאת, מאחר ששיעור הביטולים בעסקאות הקיבוצים לא עלה על זה המקובל בענף הביטוח בכללותו. בשוק זה, נטען, "המרבית המוחלטת של העסקאות מתבטלות במהלך השנים הראשונות ומיעוט הפוליסות (ולעיתים אף מיעוטן הקטן) משתמר לתקופה ארוכה" (עמ' 106 לכרך השני בערעור). משכך, נטען, פרג לא יכול היה לצפות לכך שברגע בו החברה תפסיק להעניק לקיבוצים הטבות, הם יגיבו בביטול העסקאות. גם בהקשר זה הפנו סנגוריו של פרג לעדויותיהם של אנשי ביטוח שונים (יעקב כץ, ספי פלד, בוקי שגיא, קטיה שוורצמן, משה רפפורט, עודד מירון, רויטל הויזנר ודוד בן דוד), שהבהירו כי ביטול הפוליסה בתום תקופת ההטבות אינו כדאי בהכרח למבוטח. ביטול כזה, מסרו אנשי הביטוח, עלול להוביל לאבדן ערכי פדיון שנצברו לזכות המבוטח, ומאידך – אם יבקש לבטח עצמו בפוליסה חדשה – הוא יזכה לתנאים פחות טובים, וכנגד פרמיה גבוהה יותר. כאמור, פרג טוען כי הרישום בספרי החברה תאם את העסקאות, כפי שהוצגו בפניו על-ידי הקיבוצים והסוכנים. אלה האחרונים הסתירו מפניו ומפני החברה את רצונם האמיתי. להשקפת הסנגורים המלומדים, מסקנתו של בית-משפט קמא – כי מציאות הדברים הייתה ידועה היטב לפרג – הינה מסקנה שגויה, המתעלמת מהעדויות והמסמכים שהובאו בפניו. באשר למצגי הקיבוצים: נטען כי מנהלי החברה – ובראשם פרג – מיעטו להיפגש עם נציגי הקיבוצים, שכן ההתקשרות עמם נעשתה באמצעות סוכני הביטוח, ובדרך של חליפת מסמכים שהתייחסו לתכניות חסכון ופנסיה. הסנגורים התמקדו בפגישות הבודדות אשר התקיימו בין פרג לנציגי הקיבוצים – במיוחד בית-השיטה ויגור – ואף הפנו לתרשומות שנערכו במהלך פגישות אלה, במטרה להראות שגם באותם מקרים ניתן היה להבין כי הקיבוצים מעוניינים בתוכניות חסכון ארוכות טווח. באשר לקיבוץ יגור, הוסיפו הסנגורים והדגישו כי נציגיו ניהלו משא ומתן עם שני בנקים לקבלת הלוואה אשר נועדה לממן את תשלום הפרמיות. הקיבוץ אמנם לא נטל לבסוף הלוואה זו, אולם המגעים שניהל מול הבנקים היו בבחינת מצגי כזב של הקיבוץ כלפי החברה. לנתונים אלה היתוספה העבודה כי הקיבוצים הראשונים עימם התקשרה החברה (יגור, בית-השיטה, הגושרים, מחניים וחפץ-חיים) שילמו – כך נטען – "פרמיות משמעותיות, במזומן, בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים" (פסקה 168 לערעור). בהמשך הדרך, וכאשר התחוור לחברה כי הקיבוצים הנוספים עימם התקשרה אינם עומדים בתשלום הפרמיות, נקטה החברה מספר פעולות – היא נמנעה מלהעניק לקיבוצים אלה הנחות (נ/852); היא החלה לבצע הפרשות כנגד חובות הקיבוצים; היא נמנעה מהתקשרויות נוספות; וכן הורתה על משלוח אישורי יתרה לכל הקיבוצים. בעקבות מהלך אחרון זה ביקשו נציגיהם של חלק מהקיבוצים להיפגש עם פרג, וכך היה. ברם, גם בפגישות אלה, נטען, הבהיר פרג לקיבוצים כי מדובר בתכניות ביטוח הכוללות רכיב של חסכון. בהקשר זה התבקשנו לבחון פעם נוספת את שהתרחש בפגישה עם קיבוץ עין-גדי, ואת עדותם של עורך-הדין גנס ואריה שחל אשר נכחו בה. נטען, כי עדויות אלה הן ראיה לכך שפרג סבר בכנות כי בפניו עסקאות גמלה. יתרה מכך, גם לאחר הפגישה סירב קיבוץ עין-גדי לחתום על אישורי היתרות שהוגשו לו, ובעקבות כך הורה פרג על ביטול העסקה עם הקיבוץ (ת/164). עדויותיהם של אלה שנכחו בפגישות בין פרג לבין נציגיהם של קיבוץ כפר-מסריק ומושב מולדת, נטען, מובילות אף הן למסקנה זהה. באשר למצגיהם של ויינמן ושמיר מול החברה: נטען, כי גם הסוכנים הסתירו מהחברה את מהותן האמיתית של העסקאות. ויינמן אף הסתיר מהחברה את העובדה כי יש לו אינטרס כלכלי נסתר בעסקאות, והכוונה להסדרים שנערכו בינו לקיבוצים ללא ידיעת החברה, שזיכו אותו בחלק מתגמולי התמותה של הקיבוץ. הסדרים אלה העמידו אותו בניגוד עניינים עקב האינטרס לגרום לחברה לשלם לקיבוץ תגמולים בסכום גדול ככל שניתן. על-פי הנטען, זו גם הייתה הסיבה לכך שויינמן הביא לכך שהחברה ביטחה גם אנשים שמצבם הבריאותי היה בכי רע, ואף עודד את הקיבוצים לזייף את רשימות חבריהם שהוגשו לחברה. חמורה הייתה גם התנהלותו של שמיר. זה האחרון יצר "מערכת כוללת, מאורגנת ומתוחכמת שנועדה להסתיר מן החברה את טיבן האמיתי של העסקאות" (פסקה 460 לערעור). הסנגורים הדגישו במיוחד את העובדה שהתקשרותו של שמיר עם קבוצת המממנים הוסתרה מהחברה במרמה, דבר שבעטיו הגישה החברה תביעה אזרחית נגד שמיר, ובעקבות הסדר פשרה שהושג באותו הליך שילם שמיר לחברה פיצוי. בכל הנוגע להרשעת פרג בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, עוררו הסנגורים טענה נוספת. לגישתם, ההרשעה בעבירות אלה התבססה על המסקנה כי פרג היה אדיש או, לכל הפחות, עצם את עיניו לכך שכוונת הקיבוצים הייתה לעריכת ביטוח ריסק בלבד. זאת, בעוד שעבירה של רישום כוזב דורשת, כאחד מיסודותיה, כי תתגבש אצל המבצע כוונה לרמות. עוד נטען, כי בכל הנוגע לעבירות שנחקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין (התשנ"ד-1994) – וכזו היא העבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד – אין להשוות בין מי שהיה מודע לנסיבות העבירה לבין זה שחשד בקיומן. גם משכך, נטען, שגה בית-המשפט כאשר ביסס את הרשעת פרג על קונסטרוקציה של עצימת עיניים. משאלה הם פני הדברים, נטען כי הרישום בספרי החברה כלל לא היה כוזב, אלא שיקף את הדברים כהווייתם. יתר הטענות התמקדו אפוא בעבירות של קבלת דבר במרמה – בשל קשריה של החברה עם מבטחי המשנה, ובעבירות לפי חוק ניירות ערך – עבירות שעסקו בנתונים שפורסמו על-ידי החברה. באשר ליחסיה של החברה עם מבטחי המשנה נטען, כי החברה מסרה לכל אורך הדרך מידע רב אודות מהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים ודרכי מימונן. הסנגורים הפנו לעדויות נציגיהם של מבטחי המשנה, שמסרו, על-פי הטענה, כי היה ידוע להם בזמן אמת שהחברה מוכרת ביטוחים קולקטיביים לקיבוצים, וכי הקיבוצים אינם נדרשים לשלם תשלומים ממשיים. עוד נטען, כי למבטחי המשנה אף ניתנה אפשרות לערוך ביקורת כל אימת שדרשו זאת, וכך נהגו החברות RGA ו-M&G. בהמשך נטען: "המאשימה פעלה במידה רבה כאפוטרופסית של מבטחי המשנה; שכן, גם לאחר שמבטחי המשנה הודו שהמידע נמסר להם; גם לאחר שמבטחי המשנה הודו שאין בו כדי להוות הטעיה כלשהי; גם לאחר שמבטחי המשנה החליטו, בדעה צלולה, לא להעלות טענות בדבר הטעיה ולא לבטל את ההתקשרות; גם לאחר כל אלה, באה המאשימה – שמה עצמה בנעליהם של מבטחי המשנה – וטענה בשמם טענות שהם לא העלו מעולם" (עמ' 3 לשער 14 בערעור). גם בנתונים שפורסמו בתשקיפי החברה ובדו"חותיה הכספיים לא מצאו הסנגורים פגם. בעניין זה הודגשה פעם נוספת עדותם של המפקח על הביטוח ונציגו, חשב החברה ורואה החשבון החיצוני שלה. אלה מסרו כי רישומי החברה התבצעו בהתאם לכללים הנוהגים. ועוד נטען, כי השוואה לחברות ביטוח אחרות מעלה כי תשקיפי החברה הם אלה המביאים לחשיפה הרחבה ביותר של עסקיה. בית-משפט קמא שגה גם בכך שלא בחן, ביחס לכל נתון שנעדר מהתשקיפים ומהדו"חות, אם מדובר ב"פרט מהותי" עבור ציבור המשקיעים. בנוסף, ביקשו הסנגורים להתמקד בשלושה מקרים פרטניים שבגינם יוחסו למערערים עבירות של הכללת פרט מטעה בתשקיף: א. באשר להלוואות שהעניקה החברה לויינמן, נטען כי החברה התייעצה עם גורמים מקצועיים, שהביעו את דעתם כי החברה ממילא אינה צד להנחות שויינמן העניק לקיבוצים על חשבון עמלותיו. לפיכך, הסתפקו עורכי התשקיף בכך שפירטו בו את גובה ההלוואות שהחברה העניקה לויינמן, ואף הבהירו בתשקיף כי הלוואות אלה ניתנו ללא ביטחונות. השקפתם של עורכי התשקיף הייתה, כי אין צורך לפרט בתשקיף כי כספי ההלוואות הופנו למימון פרמיית השנה הראשונה של עסקאות הקיבוצים. ב. בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי התשקיפים לא גילו שהלוואות הן שמשמשות לפירעון הפרמיה וכן לא גילו שערכי הפדיון, שבגינן ניתנו לקיבוצים הלוואות, לא נוצרו מכספים ששולמו על-ידי הקיבוצים. נטען, כי מסקנה זו שגויה היא, שכן פרטים אלה קיבלו ביטוי בתשקיף. ג. כזכור, בהתקשרות עם הקיבוצים התחייבה החברה להשיב להם כמעט את כל רווחיה ממרכיב הריסק בפרמיה. בית-משפט קמא מצא כי רק בתשקיף השלישי ניתנה להתחייבות זו של החברה ביטוי (עמ' 640 להכרעת-הדין). ברם, נקבע שגם גילוי זה לקה בחסר, שכן לא צוין בתשקיף "כי הקיבוצים מקבלים הלוואות על חשבון עמלות ריווח אלה מראש" (שם). נטען, כי מסקנה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו במהלך המשפט, מהן עולה כי לגורמים שהיו מעורבים בהנפקה ובעריכת התשקיף – ובהם עורכי-הדין ספרא ואהרוני שהעידו בפני בית-המשפט – נמסרו פרטים מלאים על האמצעים ששימשו למימון הפרמיות. באשר לעבירות של תרמית בניירות ערך, שגם בהן, כזכור, הורשע פרג, נטען כי במהלך המשפט הוברר שהמשקיעים בשוק ההון היו מודעים היטב לעסקי החברה, לסיכונים הגלומים בעסקאות הקיבוצים ולדרך מימונן. ראיה לכך היא שכבר בשנת 1994 – מייד כשהחלו להיווצר יתרות חובה בגין אי תשלום פרמיה – החלו משקיעים מוכרים את אחזקותיהם בחברה, תוך שהם מממשים רווחים. כן נטען, כי בית-משפט קמא שגה כאשר קבע כי הרשעתו של פרג בעבירה של הכללת פרט מטעה בתשקיף, מניחה את הבסיס להרשעתו גם בעבירה של תרמית בניירות ערך. עבירות אלו, נטען, הן עצמאיות ושונות זו מזו ביסודותיהן, וזו גם הסיבה שהמחוקק ראה לייחד לכל אחת מהן סעיף נפרד בחוק, וקבע עונש שונה לצידן. כן נטען, כי בית-משפט קמא שגה בכך שקבע שהעבירה של תרמית בניירות ערך אינה עבירה תוצאתית, שכן דבר זה אינו מתיישב עם לשון החוק. משכך, הייתה המשיבה צריכה להוכיח כי המשקיעים המוסדיים הונעו, בפועל, לרכוש ניירות ערך של החברה, ומשדבר זה לא הוכח – לא היה מקום להרשעה בעבירה זו. השגות נוספות שהועלו כנגד הכרעת-הדין היו אלו: בית-משפט קמא הרשיע את פרג בעבירות שיוחסו לו באישומים 33-32 (העסקאות עם הקיבוצים חולדה ומשאבי-שדה), חרף העובדה שהמשיבה חזרה בה במהלך המשפט מהם; הדיון שהתנהל באישום 39 (מבטח המשנה RGA) גרם לפגיעה בהגנתו של פרג. נטען, כי בית-משפט קמא שגה בכך שבמהלך הדיון, ולאחר שנציגי RGA סיימו למסור את עדותם, הוא התיר למשיבה לתקן את כתב-האישום בנוגע לאישום זה, ולהכליל בו עניינים שלא נזכרו קודם לכן, עניינים שהפכו – כך לפי הנטען – למרכזו של האישום. באשר לטענה אחרונה זו אבהיר כבר עתה, כי היא נטענה בעלמא, מבלי שהובהר מה המשמעות שניתן לייחס לה – אם בכלל – לאחריותם של המערערים לביצוע העבירות. משכך, ומכיוון שלא סברתי שהדבר פגע בהגנה, לא ראיתי לנכון לקבל טענה זו. ערעורו של פרג הופנה גם כנגד חומרת העונש. להשקפתו, תקופת המאסר וגובה הקנס שהושתו עליו אינם מביאים בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות, את העובדה כי מעורבים אחרים בפרשה זו לא הועמדו לדין כלל, את מצבו הבריאותי הלקוי, וכן עברו הנקי ותרומתו לחברה בישראל. כן הודגש, כי בעקבות הפרשה פיצתה החברה את מבטחי המשנה ומשקיעים בשוק ההון, וכי לפרג עצמו נגרמו נזקים כלכליים כבדים. ערעורו של רוזנבלט – ע"פ 1005/07 27. הטענה הכללית, העוברת כחוט השני בין טענותיו הרבות של רוזנבלט, הינה כי בית-משפט קמא לא הבחין כראוי בין חלקו-שלו לזה של פרג בביצוען של העבירות, והיה שבוי בקונספציה מוטעית על-פיה התקיים שיתוף פעולה בין שניהם. נטען, כי הראיות שהוצגו במהלך המשפט, הפריכו את תזת הפעולה המשותפת, והבהירו כי רוזנבלט לא נטל חלק פעיל בביצוע העבירות. בית-המשפט קבע כי אשמתו של רוזנבלט נובעת מ"שתיקתו", שתיקה שכביכול הקנתה אמינות למצגיו של פרג, ובכך שגה. נוכחותו של רוזנבלט לצידו של פרג, נטען, אינה הופכת אותו אוטומטית לשותף לדבר עבירה. בנוסף, לשם הרשעתו כמבצע עיקרי, היה על המשיבה להוכיח כי נוכחותו הייתה משולבת בתרומה אשר נועדה לקדם את מעשי העבירה, ושהקנתה לרוזנבלט "שליטה פונקציונאלית" על העשייה העבריינית. טענה נוספת באותו עניין היא כי הראיות עליהן הסתמך בית-משפט קמא להוכחת מודעותו של רוזנבלט, נגעו לאירועים שהתרחשו רק בשנת 1995, דבר שלא מנע מבית-המשפט להרשיעו גם בעבירות שהתרחשו בשנים שקדמו למועד זה. יתר הטענות בערעור חולקו לשלושה שערים. האחד עסק בהרשעת רוזנבלט בגין הרישום הכוזב במסמכי החברה, השני עסק בהרשעתו בעבירות של קבלת דבר במרמה ממבטחי המשנה, והשער האחרון עסק בהרשעה בעבירות לפי חוק ניירות ערך. השגותיו של רוזנבלט בקשר לעבירות של רישום כוזב התבססו על אלה: נטען כי הרשעתו התבססה על הקביעה כי הוא יכל למנוע את ביצוע הרישומים הכוזבים או לדווח עליהם לגורם מוסמך, אך נמנע מלעשות זאת. בכך, נטען, הוטלה על רוזנבלט חובה להתערב בנושא שכלל לא היה בסמכותו, ומבלי שקיימת הוראה בדין המחייבת אותו לפעול כאמור. בהקשר זה הפנו סנגוריו המלומדים של רוזנבלט לרע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187 (2002), שבו נדון מקרה של סיוע באמצעות מחדל, ונקבע כי אחריות כזו ניתן להטיל רק במקום בו הוטלה חובה על-פי דין או חוזה. נטען, כי לרוזנבלט לא הייתה אפשרות למנוע את ביצוע הרישומים, שכן הוא גילה את דבר קיומם רק לאחר מעשה. בנסיבות אלו, נטען, הרשעתו באי-מחיקתם של הרישומים הכוזבים "משמעה כי העבירה של רישום כוזב היא עבירה נמשכת, שאינה מושלמת במועד הרישום אלא ממשיכה להתקיים ולהתחדש בכל שנייה ושנייה עד למחיקת הרישום מן הספר", קביעה שהיא – להשקפת הסנגורים – "מרחיקת לכת, מוטעית ומנוגדת לדין" (עמ' 7 לעיקרי הטיעון). משכך נטען, כי העובדה שרוזנבלט לא דיווח לרשויות על הרישומים הכוזבים בספרי החברה, עשויה הייתה להצמיח אחריות בעבירה של אי מניעת פשע, ולא מעבר לכך. באי כוחו של רוזנבלט סבורים כי הרשעת שולחם בעבירות הרישום הכוזב שגויה גם הואיל ולהשקפתם לא הוכחה בעניינו כוונת מרמה, שהיא רכיב בלעדיו לא תיכון הרשעה בעבירות אלה. הודגש, כי רוזנבלט ממילא לא היה יוצא נשכר מהצלחתה של מרמה כזו, נוכח היותו עובד שכיר במשכורת קבועה שאינה תלויה בהכנסותיה של החברה. לא רק שאצל רוזנבלט לא התקיימה כוונת מרמה, אלא שהוא האמין בכנות – כך עלה מעדותו – במהימנות הרישומים, דהיינו, בכך שהקיבוצים יעמדו בתנאי הביטוח, לרבות מרכיב החיסכון, וישלמו את הפרמיות הרשומות. אמונה כזו, נטען, אפילו לא הייתה סבירה, מבססת לכל היותר יסוד נפשי של רשלנות, ואינה מספיקה לשם הרשעה בעבירות דנן. וכי איך יכול היה רוזנבלט לדעת אודות הכזב שברישומים? – תוהים באי-כוחו. שהרי הוא נפגש עם נציגיהם של שני קיבוצים בלבד (הגושרים ומחניים), לא ניהל קשר עם ויינמן ושמיר, ולא היה יכול לדעת מהן כוונות הקיבוצים. לבסוף, נטען כי בית-משפט קמא שגה גם בכך שביסס את מודעותו של רוזנבלט על דוקטרינה של "עצימת עיניים", שאינה תחליף להוכחת כוונה כנדרש בעבירות של רישום כוזב, וממילא לא ראוי לעשות בה שימוש כאשר מדובר במי שהורשע בהימנעות מביצוע פעולה. באשר להרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה ממבטחי המשנה: בדומה להשגותיו של פרג, נטען כי בחינה נכונה של יחסי החברה עם מבטחי המשנה מובילה למסקנה כי הם כלל לא רומו בידי החברה. ומכל מקום, גם ביחסים אלה לא היה לרוזנבלט חלק, ומעורבותו במישור זה התבטאה רק בהכנתו של ניתוח תזרים מזומנים ובמתן תשובות לשאלות אקטואריות, שאלות שממילא לא נגעו למהותן האמיתית של העסקאות. האחראי לקביעת תנאי ההתקשרות עם חברות אלה היה פרג בלבד, ולא התקיים קשר סיבתי בין מעשיו של רוזנבלט לבין החלטתם של מבטחי המשנה להתקשר עם החברה. גם בנושא זה, נטען, הרשיע בית-משפט קמא את רוזנבלט בשל שתיקתו נוכח מצגי הכזב של פרג, ולא בשל מעשה שביצע. "על מנת להרשיע את המערער בגין מחדל של אי גילוי פרטים למבטחי המשנה", סבורים הסנגורים, "היה על כב' בית המשפט קמא להשתכנע, מעל לכל ספק סביר, כי גילוי כזה היה במסגרת תפקידו וחובתו של המערער" (עמ' 65 לערעור). בהמשך נטען, כי אפילו היה הדבר במסגרת תפקידו של רוזנבלט – ואין הוא מכיר בכך – גם אז התוצאה הסופית לא הייתה משתנה, שכן, רוזנבלט לא ידע את מהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים, וממילא לא היה יכול למסור למבטחי המשנה פרטים אלה. לפי ממצאי הכרעת-הדין עצמה, הוטעם בערעור, הראיה היחידה לגבי ידיעתו של רוזנבלט אודות מהותן העסקאות, היא פגישתו עם נציגי חברת פרנקונה בשנת 1995. נטען, כי הפגישה התקיימה לאחר שההתקשרות עם מבטחי המשנה הייתה לעובדה מוגמרת, ואף לאחר שהמערער הציג בפניהם את ניתוח תזרים המזומנים שערך, ובנסיבות אלו לא ניתן היה להרשיעו בקבלת דבר במרמה. ואלה הן ההשגות בכל הנוגע לעבירות בניירות הערך: גם פה הושתתה הרשעת רוזנבלט על פרסום תשקיפים ודו"חות כספיים לשנים 1994-1992, פרסומים שבאו לעולם עוד לפני שהבין את מהותן האמיתית של העסקאות. בית-המשפט אמנם ציין בהכרעת-דינו כי רוזנבלט היה נוכח בפגישות שנערכו עם מבטחי המשנה, אך היה זה רק במחצית שנת 1994, ובנסיבות אלה היה על בית-משפט קמא לצאת מנקודת הנחה שלפני מועד זה לא היה רוזנבלט מודע לתרמית. בהתייחס לדו"חות הכספיים שפורסמו על-ידי החברה, הודגש כי בית-משפט קמא עצמו מצא כי מעורבותו של רוזנבלט בהכנתם הייתה פאסיבית, בעוד שזו של פרג הייתה עמוקה, מה שמקשה – על-פי הטענה – להשלים עם הרשעתם בעבירות זהות. הודגש גם, כי רוזנבלט כלל אינו חתום על דו"חות אלה, ומשכך "אין דינו שונה מזה של כל אדם אחר אשר נודע לו – לשיטתו השגויה של בית משפט קמא – כי דוחות החברה מכילים פרטים מטעים" (עמ' 91 לערעור). ועוד, גם על התשקיפים שבפרסומם הורשע רוזנבלט הוא כלל לא היה חתום; גם בעריכת מסמכים אלה לא הייתה לו יד, ומעורבותו הצטמצמה ל"מסירת מידע טכני מספרי, כאשר זה נדרש על ידי מנסחי התשקיף" (עמ' 94 לערעור). לבסוף, נטען כי בעניינו של רוזנבלט לא התגבש יסוד-נפשי של "כוונה להטעות משקיע סביר", הנדרש לשם הרשעה בעבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. סנגוריו של רוזנבלט הפנו את חיציהם גם לעבר הרשעתו בעבירה של תרמית בניירות ערך (סעיף 54(א)(1) לחוק), אולם טענה זהה הושמעה גם בערעורו של פרג ואין טעם לחזור על הדברים. גם רוזנבלט מערער על גזר-הדין. לשיטתו, עונש הכולל מאסר בפועל הינו חמור ובלתי מידתי, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות; העובדה כי הוא לא הפיק תועלת אישית מביצוען; הפער בין מעורבותו שלו בעבירות לבין זו של פרג; והעובדה כי דמויות נוספות שהיו מעורבות בפרשה לא הועמדו לדין. דיון 28. הכרעת-הדין העומדת לביקורת בערעור זה, הינה הכרעה בעניינים שבעובדה, וכידוע ממצאים מתחום זה מציבים בדרכו של המערער כנגדם משוכה גבוהה, לעתים בלתי עבירה. לפיכך, ובטרם אגש לדון בערעור גופו ראיתי צורך לחזור ולהגדיר את תחומי התערבותו של בית-משפט שלערעור. כידוע, התערבותה של ערכאה זו בקביעות עובדתיות מצומצמת למקרים שבהם מתגלות סתירות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית ויסודית בהערכת מהימנות הראיות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)). מטבע הדברים, אין ערכאת הערעור נדרשת להכריע את דינם של המערערים מחדש על-פי הראיות שהביאו הצדדים, הואיל ובעניין זה בדיוק עסק בית-המשפט המחוזי בהרחבה. תפקידנו הוא ביקורתי באופיו, כפי שנקבע כבר בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952): "אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את – כשרותו או פסלותו של פסק-דין! ואין זה משחק מילים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך בית-המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם. אך מאידך גיסא קיימת גם הקבלה מסויימת ביניהם, והיא: כשם שבית-המשפט הדן בענין לא ירשיע את הנאשם, אלא אם כן שוכנע, ללא ספק המתקבל על הדעת, כי אמנם אשם האיש בעבירה שיוחסה לו, כך גם בית המשפט לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק – לא "ירשיע" את פסק הדין, אם ליתן להיאמר כך, באין ליקוי סמכות, דיון, פסולי עדות, טעות דבר הלכה ודומיהם – אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על ידי בית-המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית. "פסולה בתכלית" מבחינה הגיונית, פירושה: מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק "אינה נראית" לשופטי בית-המשפט לערעורים". בפרשה אחרת הובהר טעמה של הלכה זו: "הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים. ... סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את הממצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000). ליבתו של כלל זה – אי-התערבות בממצאים הנסמכים על התרשמות ישירה מן העדים – נותרה בעינה אף לאחר שהוכרו לו חריגים. לאורם של אלה נקבע, ראשית, שיש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים עובדתיים, כאשר אלה מתבססים על שיקולים שבהיגיון – הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)). יפים דברים שכתב השופט מ' חשין: "מקום שבית-משפט קמא מייסד ממצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו – על דין הכלל – על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב בממצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגרסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב בממצאים שהיא עושה" (ע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא (לא פורסם, 20.12.1992)). שנית, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות אשר הוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות לביקורתה של ערכאת הערעור. שלישית, תתכן ביקורת ערעורית על קביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים. חריג זה מתבסס על העובדה שראיות מסוג זה מונחות בפני ערכאת הערעור בדיוק כפי שהיו מונחות בפני הערכאה הדיונית, ובאחת הפרשיות נאמר: "אין בפנינו גם מקרה בו ביסס בית המשפט את מסקנותיו בעיקר על התרשמותו מהנאשמים ומיתר העדים בעת מתן עדותם ומאופן מסירת דבריהם, קביעות שבית משפט לערעורים מהסס להתערב בהן. הרוב המכריע של הראיות בערעורים דנן מורכב מהודעות בכתב ומתמלילים של שיחות מוקלטות, אשר לגבי שקילתם והערכתם אין לשופטי הערכאה הראשונה יתרון על שופטי ערכאת הערעור" (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לדברי השופט ג' בך (לא פורסם, 19.1.1994)). הוא הדין בכל ראיה חפצית אחרת, כגון קלטות שמע, אשר שופטי הערעור עשויים להאזין להן כדי להשוות זאת מול התרשמותו של בית-משפט דלמטה (ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, מח(5) 152, 156 (1994)). ראיות נסיבתיות - ההלכה הפסוקה 29. עניין נוסף אותו סברתי כי נכון להדגיש בטרם אדון בערעור גופו, הוא מקומן ומשקלן של ראיות נסיבתיות במשפט, הואיל וגם על ראיות מסוג זה נסמכה הכרעת-דינו של בית-משפט קמא. בניגוד לראיה הישירה, אשר בכוחה להוכיח במישרין התקיימות עובדה השנויה במחלוקת, בכוחה של הראיה הנסיבתית להוכיח רק את קיומה של נסיבה אשר עשויה לשמש בסיס לקביעתו של ממצא. משקלה של ראיה נסיבתית עומד לה, רק מקום שהממצא המתחייב ממנה מוביל למסקנה בלתי נמנעת נוכח מארג הראיות הכולל. לפיכך, אין בוחנים כל ראיה נסיבתית בפני עצמה אגב בידודה מיתר הראיות, אלא את התמונה המצטיירת נוכח מקבץ הראיות כולו ואת השתלבותן של הראיות זו בזו (ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293 (1985), 302; ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 לפסק-הדין (לא פורסם, 13.1.2003)). עמדתי על כך באחת הפרשות: "אין משקלן של ראיות [נסיבתיות] נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.2004); וראו גם: ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610, 612 (1982); ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981)). בחינת משקלה של הראיה הנסיבתית נסמכת על מבחנים שבהיגיון, השכל הישר וניסיון החיים (ע"פ 497/92 נחום נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (לא פורסם, 24.10.1995); ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980)). כאשר הראיות משתלבות זו בזו עד כדי מקשה אחת, ומציירות תמונה מפלילה כנגד הנאשם – עובר הנטל אליו, כדי שיציע לקיומן תרחיש חלופי ויעורר ספק סביר באשמתו (ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (טרם פורסם, מיום 28.5.07)). אם כשל הנאשם לספק הסבר כזה, ומאידך השתכנע בית-המשפט באשמתו – כי אז ניתן לבסס את ההרשעה על מסד הראיות הנסיבתיות, גם אם לא קיימות זולתן ראיות נוספות. עד כאן הערות מקדימות לדיון. ההרשעה בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד 30. הגנתם של המערערים התבססה, בין היתר, על הטענה כי דרך התנהלותם בעסקאות הקיבוצים מקורה במודל כהנא. את תמציתו של אותו מודל הבאתי בסעיף 7 לעיל, ואזכיר את עיקריו. כאמור, הוא נועד לתת מענה לצרכיהם של חברי הקיבוץ המגיעים לגיל פרישה, ודמי עזיבה לאלה המחליטים לפרוש מהקיבוץ כדי להמשיך את חייהם במקום אחר. לאלה כמו לאלה אין נכסים או צבירה כספית, ולפיכך נוצר הצורך למצוא דרך כדי להשלים עבורם את החסר. בבסיסו של מודל כהנא עומדת אפוא השאיפה לאיזון פיננסי בטווח הארוך. לצורך כך אמורות ההשקעות בשנים הראשונות ליצור את המערכת הפיננסית ולייצבה, ובסופן של שבע שנים מצויה מה שכונתה "נקודת היפוך התזרים", היינו, השלב שממנו והלאה שיעור הפרמיה אותו חייב הקיבוץ לשלם כדי להבטיח פנסיה לחבריו, קטן בהדרגה, כתוצאה מגמלאות אשר ישולמו לו עבור חבריו שיגיעו לגיל פרישה. לצורך כך נקבעו עקרונות אחדים, וביניהם אלה: א. תיקבע תקופת הכשרה של שבע שנים לעניין זכאות לפנסיה וחמש שנים לזכאות לדמי עזיבה. במשך השנים הללו לא יהיה פדיון מהקרן, הואיל, וכאמור, אותן שנים נועדו לצבירת כספים אשר יעמידו את המערכת כולה על בסיס כלכלי. ההנחה הייתה כי בתום תקופה זו יגיעו חלק מהמבוטחים לגיל פרישה, ועל כן הפרמיה בה חייב הקיבוץ תקטן, ומאידך, יעמדו לרשותו מקורות מימון נוספים כתוצאה מקבלתן של גמלאות עבור חלק מחבריו. כל אלה, בנוסף לחיסכון במס הניתן לתוכניות פנסיה, עשויים במשך השנים לאפס את תזרים הכסף מהקיבוץ למבטח. ב. המקורות אשר יעמידו הקיבוצים למימון התכנית הם שניים: ראשית, החל משנת ההכשרה הראשונה ומדי שנה בהמשך, יעמיד הקיבוץ ממקורותיו העצמיים סכום השווה לשיעור מסוים מהוצאות הקיום שלו. שנית, במהלך שנות ההכשרה יעביר הקיבוץ למימון התכנית את נכסיו הפיננסיים או את מה שיישאר מהם לאחר פירעון חובו במסגרת "הסדר הקיבוצים" – הכל עד לרמה הנדרשת לכיסוי הפרמיה. ג. נקבע יעד כמותי לצבירה – הבטחת פנסיה חודשית בשיעור נמוך, של 850 ש"ח לחבר, שכן החשש היה שהקיבוצים לא יצליחו לעמוד בתשלומי פרמיות עבור גמלה בסכומים גבוהים יותר. 31. מנגד, התכנית אותה הציעה החברה לקיבוצים התבססה על העקרונות הבאים: א. כניסה למסגרת פנסיונית תוך הבטחת גמלה חודשית בשיעור גבוה הרבה יותר, של 4,000 עד 6,600 ש"ח. ב. מימון עצמי בשיעור נמוך בשלב הראשון (10-5 אחוזים מהפרמיה). ג. יכולת להחזיר הלוואות שנלקחו לתשלום הפרמיה, מתוך תקבולי פטירה ותשלומי גמלאות שיגיעו לחברי הקיבוץ, ותוך הגדלה מתמדת של שיעור החיסכון בפועל. ד. יכולת להגדיל תשלומים – זירוז צבירת החיסכון, והקדמתו בזמן. המערערים טענו, כי "מודל כהנא" שימש בסיס להתקשרויות עם הקיבוצים, אולם הם שילבו בו שני אלמנטים חדשים, מיטיבים. האחד מתייחס לרכיב הריסק, והאחר למרכיב החיסכון. באשר לראשון, על-פי מודל כהנא זכאי הקיבוץ במקרה של פטירת אחד מחבריו לפני הגיעו לגיל פרישה, להשבה של הסכום אשר הופקד עבורו עד אז בלבד, בעוד שעל-פי התכנית אותה הציעה החברה, וכללה מרכיב של ריסק, הובטח לקיבוץ סכום גבוה עשרות מונים. באשר לרכיב החיסכון, נטען, כי באמצעות כלים ביטוחיים שונים (הנחות, ויתור הסוכן על עמלותיו, הלוואות כנגד ערכי פדיון ותגמולי פטירה), נמצאה דרך להקל על הקיבוץ לשלם חלק גדול מהפרמיה אותה הוא נדרש לממן ממקורותיו. המערערים היו ערים לכך שהסכומים שייזקפו לזכות רכיב החיסכון בתכנית יהיה מזערי, אם בכלל, אולם לגרסתם ההנחה הייתה כי בסופו של יום ההתקשרויות עם הקיבוצים תהיינה לטווח של שנים רבות, במהלכן ילך ויפחת הפיתוי לפרוש מהתכנית, ומנגד תלך ותגדל הנכונות להשקיע ברכיב החיסכון עד להפיכת ההתקשרות לכדאית גם עבור החברה, ובלשונו של ויינמן בתשובה לשאלתו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי: "ההיגיון הוא לקשור את הקיבוץ לטווח ארוך. אנחנו נותנים לקיבוץ סוכרייה משמעותית ביותר, אנחנו מבטחים את הקיבוץ ללא בדיקות או בעלות מאוד נמוכה עבור הריסק, מתוך תקווה שהקיבוץ ברגע שהוא נכנס לתכנית... הצפי שלי כסוכן וגם של חברת הביטוח, היה שבשלב מסוים הנישה הזו של קיבוצים שהוזנחה מבחינת הרעיון הפנסיוני, בשלב מסוים כשהם יוכלו לעשות את זה הם ישלמו הרבה כספים" (עמ' 4,536 לפרוטוקול מיום 15.4.99). במהלך חקירתו הוסיף ויינמן והשיב באותו עניין: "אני כסוכן הצעתי לקיבוצים תכניות מפתות, כיסוי ביטוחי, ריזיקו בלבד, בעלות נמוכה אם בכלל. זאת מתוך הנחה מבוססת שבשלב מסוים הקיבוץ יתחיל לחסוך כספים ולי תהיה אז עמדת עדיפות אדירה, מול מתחרים. עדיפות שאינה מחייבת את הקיבוץ באיזה שהוא תשלום באיזה שהוא שלב, למרכיב החיסכון ושאין התחייבות כזאת מצד אף לקוח אחר" (עמ' 4,782 לפרוטוקול מיום 22.4.99). בתשובה אחרונה זו גלומה אחת המחלוקות שבין גרסתו של ויינמן לזו של החברה. בעוד שהסוכן העיד כי נושא החיסכון הוצג לקיבוצים כאופציה, טענה החברה כי תנאי התוכנית המוצעת חייבו את הקיבוצים, כבר מראשית הדרך, לממן ממקורותיהם סכום של 10-5 אחוזים של הפרמיה אשר יופנה לחיסכון. השאלה הנוספת היא, כמובן, אם לציפיות הללו, של החברה והסוכן, היה בסיס נוכח ההתרחשויות בפועל, וקודם כל אם הדבר תאם את כוונת הקיבוצים בהתקשרות עם החברה. על כך השיב השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי בשלילה: "מפגש הרצונות נשוא עסקאות הקיבוצים היה לגבי ביטוח ריסק בתנאים מיטיבים. בחלק ניכר מהמקרים סיכויי הקיבוץ להרוויח מתגמולי הפטירה בטווח הקצר היו גבוהים. בנוסף ניתנה לקיבוץ אופציה לא מחייבת להמיר את התוכנית שלהם לביטוחים הכוללים מרכיב של חיסכון, אך זאת כהטבה נלווית מצד החברה ולא על פי דרישתם או רצונם. בהתאם לכך היקף האופציה נקבע על ידי החברה ללא קשר לצרכיהם או ליכולתם של הקיבוצים. עלות מימוש האופציה עבור כל קיבוץ היתה מיליוני ש"ח לשנה. על רקע המציאות ששררה אותה עת ברור היה, שאפילו ניתן יהיה לשכנע את הקיבוצים בדבר כדאיות מימוש האופציה שניתנה להם, אף אחד מהם לא יממש אותה במלואה. רוב הקיבוצים סבלו מקשיים כלכליים. אלה שיכלו להרשות לעצמם להפריש כספים לתוכניות פנסיוניות שילמו סכומים הרבה יותר קטנים מאלה שנדרש על פי תוכניות החברה. הם הסתפקו בהבטחת גמלה חודשית בסכום שנע בין 500 ל-1000 ש"ח. אלה היו גם הסכומים נשוא ההצעות לביטוח פנסיוני שנדונו באותה תקופה בתנועה הקיבוצית המאוחדת ובקיבוץ הארצי, לרבות במסגרת דו"ח כהנא עליו נסמכת ההגנה" (ראו עמ' 340 להכרעת-הדין). אקדים ואומר, כי ממסקנות אלו שבעובדה לא מצאתי מקום לשנות, ולא רק מכוחה של ההלכה הפסוקה בדבר אי-התערבותה של ערכאת ערעור בהן, אלא בעיקר נוכח הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה, שאת חלקן אביא להלן. 32. קיבוץ יגור ביקש להבטיח גמלה לחבריו. תחילה הוא עשה זאת באמצעות הפקדות בקופות גמל, ובהמשך הפקיד כספים בתוכנית ביטוח חיים "מעורב ל-17 שנים" בחברת מנולייף. בסוף שנת 1989 ביטח הקיבוץ חלק מחבריו באמצעות ביטוח פנסיוני בחברת "סהר", ולאחרים נפתחו תוכניות בקופת פנסיה לתנועה הקיבוצית "עתודות". ביטוח פנסיוני נוסף, לשנת 1991-1990, נעשה אף הוא בחברת מנולייף. על רקע כל אלה נשאל מי ששימש גזבר הקיבוץ באותה עת, אבשלום שוחר, מדוע היה זקוק הקיבוץ בחודש ינואר 1991 להתקשר בביטוח גמלה נוסף עם חברת לה נסיונל, ועל כך באה התשובה שהתקשרות זו לא נועדה למלא חסר בביטוח פנסיוני, באשר היא מסוג של "ריסק קבוצתי" ("לא היה שום צורך בביטוח פנסיוני, משום שבסהר יצרנו פנסיה אלף שקל לכל חבר במחירים של דצמבר 89, וזה מה שמצאנו כראוי ליכולת הכספית של קיבוץ יגור" (עמ' 2,261 לפרוטוקול מיום 31.1.99). ואין מדובר בעובדות שהיו נחלתו הבלעדית של שוחר או הקיבוץ, הואיל ולמידע זה היה חשוף גם הסוכן ויינמן אשר (בלשונו של שוחר): "הוא ידע את ההתקשרות שלנו עם סהר, ושאין לנו צורך בהתקשרות פנסיונית באותה עת" (שם). ואם בכל זאת נקשרה אותה עסקה, היה זה משום ש"דני ויינמן הציע לנו תכנית שעל פניה היא נראתה לנו תכנית שבה אנחנו היינו אמורים לשלם 1,570,000 אם אני זוכר נכון, וזה בטוח בסדר גודל סביר, והוא עשה לנו את חשבון תמותה שיווצרו מקרי ביטוח לקיבוץ יגור כך שנקבל הרבה יותר" (שם). בפני שוחר הוצגה התרשומת ת/1169 בה נזכרות המלים "ביטוח חיים" מספר פעמים לצד המילים "ריזיקו קולקטיבי", ועל כך השיב: "זה ריזיקו קולקטיבי ... לפי מיטב ידיעתי לא היה שם חסכון בכלל" (שם, בעמ' 2,260). רמי זלינגר, ששימש גזבר של קיבוץ יגור בשנים 1995-1992, העיד בפני בית-משפט קמא, כי הבין משיחות שקיים הקיבוץ עם ויינמן, שזה האחרון נוטל על עצמו לממן את תשלום הפרמיה לחברה עבור שתי שנות הביטוח הראשונות, בהנחה שהתגמולים אשר ישולמו בעקבות התמותה הצפויה יכסו את הפרמיה לשנים הבאות. באשר לחלקו של הקיבוץ בתשלום הפרמיה, העיד זלינגר כך: "בפועל לא הוצאנו אף אגורה מכיסנו... זאת אומרת אנחנו קיבלנו תגמולים, אחרי זה שילמנו... לא יצא כסף מזומן... התנאי שלי בתור גזבר, והתנאי של אבשלום [שוחר]... מבלי שנוציא אגורה... קיבלנו הלוואות לשלם את הפרמיה, החזרנו את ההלוואה מתקבולי הביטוח, זאת אומרת כסף אמיתי מחשבון יגור, משהו שהרפת הרוויחה לא יצא לעסקאות ביטוח האלה" (עמ' 2,487-2,486 לפרוטוקול מיום 4.2.99). ובהמשך הוסיף זלינגר: "קיבלנו הלוואה לשלם את הפרמיה, והיה מסמך שאנחנו מחזירים את ההלוואה רק במקרה שיש מקרי ביטוח. אם אין מקרה ביטוח אנחנו לא מחזירים את ההלוואה ואנחנו מתחייבים שהערבות להלוואות היתה ערכי הפדיון שנוצרו" (שם, בעמ' 2,491). ובהמשך: "הלוואה שלקחנו מלה נסיונל נבעו מהדרישה שלנו שאנחנו לא נשלם אגורה אחת לפני שנקבל עבור מקרה ביטוח, ואז בא הסוכן ואמר אני אתן לכם הלוואה, תשלמו מההלוואה את הפרמיה שאתם צריכים, יגע הכסף ממקרה ביטוח תחזירו את ההלוואה... ההלוואה היתה על הנייר, לא יצא שקיבלנו כסף מזומן עבור ההלוואה והחזרנו אותה. זה אולי נעשה בספרים של חברת הביטוח, לא נעשה אצלנו" (שם, בעמ' 2,494). בסופו של יום, כך על-פי זלינגר, שולמו לקיבוץ תגמולי פטירה בסכום של 20,000,000 ש"ח לערך, הרבה מעבר לפרמיה אותה נדרש הקיבוץ לשלם (שם, בעמ' 2,495). בחודש מרץ 1991 נערכו בין יגור לחברה שתי התקשרויות דומות, שהוגדרו כפוליסות ביטוח "כל החיים", אולם היו מוגבלות לשנה אחת, ובחודש מרץ 1992 הוארכו בשנה נוספת (ת/3134, ת/3135). על-פי פוליסות אלו היה הקיבוץ זכאי לתגמולי ביטוח בסכום כולל של 300,000 ש"ח לכל פטירה, ולכך אוסיף, כי הפוליסות הוחלו גם על שלוש פטירות שהתרחשו לפני הפקתן. ועוד נתון חשוב לענייננו – אף שאותן עסקאות פקעו בחודש מרץ 1993 או בסמוך לו, הן נמחקו מספרי החברה רק לאחר שנה (מרץ 1994!). 33. לקיבוץ בית-השיטה הנפיקה החברה, בחודש אוקטובר 1990, פוליסה מסוג "גמלה ב", אשר הבטיחה לכל חבר פנסיה בסכום של 500 ש"ח מיום פרישתו ועד ליום מותו. כמו כן, נקבע כי במקרה שאחד המבוטחים ילך לעולמו קודם ליום הפרישה, תשלם החברה לקיבוץ סכום של 55,000 ש"ח. כן נקבעה תקופת הכשרה, היינו, על הקיבוץ לשלם פרמיה במשך שבע שנים בטרם תקום זכות למי מבין חבריו לקבל תגמולי ביטוח (כתב-האישום לא דן בעסקה זו). בהמשך הנפיקה החברה לקיבוץ שתי פוליסות נוספות שאף בהן אין כתב-האישום עוסק. בחודש דצמבר 1991 נערכה התקשרות רביעית בין החברה לקיבוץ, והפעם הונפקה פוליסה אשר הוגדרה כ"ביטוח ריזיקו ל-15 שנה", תוך שהקיבוץ שומר על זכותו לבטלה בכל עת. מכוח פוליסה זו היה על החברה לשלם לקיבוץ סכום של 275,000 ש"ח בגין כל פטירה. אילן סתווי, ששימש החל משנת 1990 ועד 1995 גזבר הקיבוץ, הסביר כי על פי אותה פוליסה "...פחות או יותר היינו אמורים... לבטח את החברים ברמת סיכון מאוד נמוכה... לא שילמנו אגורה אחת בעסקה הזאת ובמידה והיו נפטרים בה חבר, שניים, היינו אמורים לקבל מהחברה סדר גודל של 275 אלף שקלים בערכים של אז" (עמ' 2,077 לפרוטוקול מיום 24.1.99). סתווי נשאל לגבי מרכיב החיסכון בתכנית, ועל כך השיב: "אין לי מושג, שולי. זה לא היה צריך להיות כי היו לנו שתי תכניות... אנחנו התקשרנו במגמה שנוכל כל שנה להחליט אם אנחנו ממשיכים אותה או לא... ראיתי בתכנית הזו תכנית שיש בה סיכוי גדול ליהנות מרווחים, כאשר אנחנו לא נדרשים לשלם דבר" (שם). וכאן המקום להוסיף, כי היה בסיס להנחתו של עד זה כי הקיבוץ אינו מסכן דבר בעסקה זו, הואיל ובהסכם שנערך בינו לויינמן נאמר בזו הלשון: "הפרמיה בשנה א' תשולם במלואה על ידי הסוכן [ויינמן] עבור הקיבוץ, הקיבוץ אינו חייב לסוכן החזר לשם זה... בכל מקרה של אי-תשלום על ידי הסוכן אין הקיבוץ חייב לחברת הביטוח כל סכום שהוא" (ראו ת/1155). עם זאת, בין הקיבוץ לסוכן הוסכם כי מתוך תגמולי הפטירה שהקיבוץ יזכה בהם, הוא יפריש 20 אחוזים כדמי עמלה עבור הסוכן. בהמשך הונפקה פוליסה נוספת ל-637 חברי הקיבוץ, מגיל 18 עד 77, כאשר כל פטירה הייתה אמורה לזכות את הקיבוץ בסכום של 500,000 ש"ח. במסמך מיום 6.3.93 תיעד סתווי בכתב את מטרות התכנית מנקודת מבטו, לאמור: "(1) לבטח את אוכלוסיית בית השיטה בעלות אפס עם כיסוי ביטוחי למקרי אסון. (2) סיכוי סביר ל'רווחים' במידה והסטטיסטיקה הרב שנתית [מספר הפטירות] תחזור על עצמה, כי למעשה יהיו לנו 33 חברים מבוטחים בין גיל 82-81 ועוד מספר מבוטחים בין גיל 82-78. (3) שמירת קשר רציף עם חברת הביטוח – המשמש מנוף להטבות בתוכניות עתידיות" (ת/1160). ולא למותר להדגיש, כי באותן מטרות אין זכר למרכיב של חסכון, ללמדך שלפחות מנקודת ראייתו של הקיבוץ עניין זה היה נטול חשיבות. בתיה שפי שימשה מנהלת החשבונות הראשית של הקיבוץ בתקופה בה עוסק כתב-האישום. גם באמצעותה נעשה במהלך המשפט ניסיון להבין את עלותו של החיוב אשר נטל הקיבוץ על עצמו. וכך השיבה העדה: "אף אגורה" (עמ' 2,196 לפרוטוקול מיום 24.1.99) ובהמשך הוסיפה: "זו היתה תכנית מאד יפה... לא משלמים רק נקבל... לא היו לנו שום אמצעים וגם אמרנו שאם ירצו מאתנו להמשיך בשנה השנייה, אין שום סיכוי שאנחנו נשלם אגורה אחת... אמרנו את זה לדני ויינמן" (שם, בעמ' 2,202). 34. אליהו שמחאי שימש כגזבר ומזכיר קיבוץ הגושרים בשנים 1995-1991. העד מסר (ראו עמ' 1,946 לפרוטוקול מיום 21.1.99), כי בשנת 1989 התקשר הקיבוץ עם חברת הביטוח "סהר" באמצעות הסוכן "מבטח שמיר", ליצירת תכנית חסכון ל-15 שנים, ולצורך כך שילם פרמיה בסך 5,000,000 ש"ח. תכנית פנסיה נוספת נערכה לאחר כשנה עבור חברים אשר טרם מלאו להם 59 שנים. בחודש יוני 1991 נוצר הקשר הראשון עם לה נסיונל, ועיקריה של הפוליסה אשר גובשה בין הצדדים היו אלה: בוטחו במסגרתה 70 חברי קיבוץ, בגילאים 91-45, כנגד פרמיה שתשולם מראש; כל מקרה פטירה היה אמור לזכות את הקיבוץ בסכום של 500,000 ש"ח; באשר לתקופת הביטוח נקבע כי היא תחל ביום 1.6.91, בכפוף לזכותו של הקיבוץ "להפסיק את עסקת הביטוח בכל עת שיראה לנכון" (ת/954). באשרה את הצעת הקיבוץ (ת/955), הצהירה החברה בזו הלשון: "הננו מאשרים כי בהתאם לתנאי הפוליסה הנכם רשאים כבעלי פוליסה לבטלה בכל עת, מבלי שתהיו חייבים בתשלום כלשהו בעקבות ביטול כאמור". באותו מסמך הוסיפה החברה והודיעה "אין לנו כל דרישות מכם לקבלת נתונים אודות מצבם הרפואי של החברים המבוטחים", וכן "אין לנו התנגדות במסגרת תנאי הפוליסה לכל הסדר כספי ביניכם לבין סוכן הביטוח בפוליסה, מר דני ויינמן, בקשר עם הפוליסות...". להצהרה אחרונה זו קשר הדוק לאחת מתשובותיו של שמחאי, אשר כינה את העסקאות האחרונות "עסקת אפס". את פשרו של מושג זו הוא הסביר במלים הבאות: "עסקת אפס זה אנחנו קראנו לזה בטרמינולוגיה שלנו מפני שההצעה שקיבלנו... דני ויינמן שהוא ישלם את איך אתם קוראים לזה, את הכסף עבור הביטוח ועל המקום, זאת אומרת אנחנו נשלם את הכסף והוא יחזיר לנו... ישר את הכסף חזרה, וכתוצאה כל מה שיהיה אנחנו נקבל את התמורה. קראנו לזה אפס בגלל שאין תשלום. שמנו כסף וקיבלנו בחזרה" (עמ' 1,947 לפרוטוקול מיום 21.1.99). והעד הוסיף והסביר "שילמנו את השיק, ובבנק השני קיבלנו את השיק הנגדי" (שם, בעמ' 1,948). בחודש מאי 1992 הנפיקה החברה פוליסה נוספת, במסגרתה בוטחו 355 מחברי הקיבוץ בתכנית מסוג "גמלה ב" (ת/811). על-פי פוליסה זו (שלאחריה הונפקו שתיים נוספות), הייתה אמורה החברה לשלם לקיבוץ תגמול בסכום של 300,000 ש"ח בגין כל פטירה, וגמלה בסך 4,000 ש"ח לכל מבוטח שהגיע לגיל 65 ועד ליום מותו. בהסכם ת/811 הוגבלה זכאותו של הקיבוץ לתגמולים למספר מוגדר של פטירות בכל שנה, ובסעיף 10(ב) נקבע כי בשנתיים הראשונות של הביטוח ישמשו תגמולי הביטוח, למעט פטירה או נכות כתוצאה מתאונה, למימון הפרמיות, ולפיכך רק היתרה, ככל שתהיה, תועבר לקיבוץ. במסמך נוסף (ת/815) נקבע כי מספר הפטירות הכולל אשר יזכו את הקיבוץ בתגמולי ביטוח יעמוד על 16, וכן נקבע כי "כל הלוואה שתינתן לקיבוץ על ידי חברת הביטוח שלא כנגד ערכי הפדיון של הפוליסה תופחת מן הסכום שישולם לקיבוץ". הפוליסה כללה, כאמור, מרכיב של גמלה, ולעניין זה התייחס שמחאי בעדותו: "העסקה הוצגה כביטוח של סיכונים, או 'ריסק' מה שקוראים בשפה שלהם. וכאשר אנחנו מפקידים בשלב ראשון סכום כסף, ואת היתרה אחר כך מקבלים בגין המתים, זה נכנס חזרה לשלם את הפרמיה, כאשר יש פה לוח סילוקין לחמש שנים, כאשר הפרמיה – התשלומים הולכים ויורדים" (עמ' 1,951 לפרוטוקול מיום 21.1.99). במקום אחר הבהיר שמחאי: "אנחנו לא עשינו לחברים פנסיה בעסקה הזאת ... לא עשינו פנסיה לחברים ולא שום גמלה ... לפי מה שזכור לי זה מה שחברת הביטוח היתה צריכה שיהיה כתוב אצלה בהסכם, אנחנו לא עשינו פנסיה כי לנו היה, אמרתי קודם שהיה לנו פנסיה משנים קודמות מ-1989 שעשינו במקום אחר לחברים ... זה לא הפריע לי. אם למישהו אחר זה לא מזיק ולי לא מפריע, אז מה איכפת לי שזה כתוב?" (שם, בעמ' 1,966). כאשר הופנה שמחאי במהלך עדותו ללוח הסילוקין בפוליסה, בו נאמר כי על הקיבוץ לשלם פרמיה שנתית בסכום של כ-12,000,000 ש"ח בשנה, הוא השיב בזו הלשון: "קיבוץ הגושרים לא התכוון לשלם ... לא היינו נכנסים לעולם לדבר כזה אם היינו צריכים לשלם ... לא היינו נכנסים לזה לא היה לנו כסף לעשות דברים כאלה" (שם, בעמ' 1,964). דברים דומים באשר למניע של הקיבוץ להתקשר עם החברה, נשמעו גם מפי יועצו המשפטי, עו"ד גנץ. גם בלבו עלו תהיות ביחס לאותה תוכנית: "אני זוכר שאמרנו לקיבוץ שתמוה בעינינו כיצד מציעים למעשה תכנית בחינם, אם מסתכלים על המהות הכלכלית שלה, לא מצאנו מה לא כשר בעניין הזה, אבל כמדומני שהשתמשנו אז במינוח ... שהעניין הזה נראה כמדומני כשר אבל מסריח במובן הזה שאנחנו לא מוצאים פגם שהופך את התכנית ללא חוקית, אבל זה נראה לנו תמוה" (עמ' 3,122 לפרוטוקול מיום 25.2.99). באשר למשקלו של מרכיב הגמלה בפוליסה מנקודת ראותו של הקיבוץ, השיב עו"ד גנץ כך: "אינני זוכר שנושא היקף הגמלה עלה על הפרק והנקודות כפי שאמרתי קודם, שזכורות לי, שבעניינן נוהל משא ומתן מול חברת הביטוח, היו היקפי התשלומים פר מקרה מוות, כמות הנפטרים שבגינם זכאי הקיבוץ לקבל ובאיזו חלוקה, גובה התשלום שהוא יהיה זכאי לו בתום חמש השנים אם הוא יחליט לפרוש והתנאים של אותו תשלום אם יהיה צמוד, צמוד עם ריבית וכן הלאה... אני אומר שוב, למיטב זכרוני הנקודה של גובה הגמלה לא היה במשא ומתן. הדבר הזה למיטב זכרוני הוכתב פנימה, המספרים הוכתבו פנימה על ידי אנשי הביטוח כפונקציה של היקף הפרמיות וכן הלאה, אבל לא עליהם היה הפוקוס של המשא ומתן בין הקיבוץ והחברה" (שם, בעמ' 3,135). 35. גזבר קיבוץ מחניים בשנים 1994-1991, דורון ויינברגר, העיד כי החל משנת 1990 הייתה לקיבוץ תכנית פנסיונית בחברת "סהר". בשנת 1992 עמד לזכות מחניים סכום של כ-2,000,000 ש"ח בארגון הקניות האזורי, והתעורר חשש כי סכום זה יעוקל בידי הבנקים, עקב חובות של ארגון הקניות או חוב של הקיבוץ. על כן הוחלט לתור אחר אפיק השקעה אחר, בו יופקד הכסף לתקופת זמן מוגבלת של שנתיים עד שלוש שנים, ולאחר שהעד פנה לעו"ד גנץ התקיימה ישיבה בה נטלו חלק גם פרג ורוזנבלט, ועיקריה סוכמו במסמך ת/3828 שמסר גנץ לקיבוץ. התוכנית שהציעו אנשי החברה הוגדרה כבטוח חיים מסוג "מעורב 18 שנה", לה צורפו שתי הטבות – ביטוח כפל תאונה וביטוח ריסק קולקטיבי. הקיבוץ נדרש להשקיע כבר בתחילת הדרך את מלוא הפרמיה עבור שלוש השנים, תוך התחייבות שסכום זה יוחזר לקיבוץ בתום תקופת ההפקדה, כאשר הוא צמוד ונושא ריבית או בתוספת התשואה שתפיק לה נסיונל מהשקעת הכספים מתיקי ביטוח החיים. לקיבוץ נשמרה הזכות להחליט בתום שלוש השנים אם להמשיך בתוכנית או לפרוש ממנה ולמשוך את השקעתו. אם יעדיף הקיבוץ להישאר בתוכנית, הוא יקבל את מלוא התגמולים עבור מקרי פטירה של אלה מבין חבריו שהלכו לעולמם מאז תחילת ההתקשרות בין הצדדים. מעדותם של אנשי הקיבוץ עלה כי הם לא התכוונו להתקשר בתכנית לביטוח חיים כלשהי, ועניינם היחיד היה באפיק השקעה רווחי ובטוח עבור הסכום שעמד לזכותם בארגון הקניות, תוך שמירה על זכותם לצאת מהתוכנית במספר מועדים, ומבלי להתחייב כיצד ינהגו בתום שלוש השנים (ראו דברי שמואל איגר, הגזבר, בעמ' 278 לפרוטוקול מיום 14.12.98): "אני הבנתי שזאת עסקה לטווח קצר, שנתיים-שלוש, גם לא הייתי ממליץ לו לעשות אותה בצורה שונה. כיוון שבכל זאת אנחנו לא סובלים מעודף נזילות, וזו הסיבה שאמרתי לו אם לשנתיים שלוש תרחיק את הכסף מעיני החברים, ומשימוש שוטף..."). אישור לגרסה זו ניתן בדבריו של ויינמן, שהוסיף כי החברה קיוותה שהקיבוץ יחליט בסופו של יום להמשיך בתכנית מעבר לתקופה המוסכמת ("הוצאה פוליסה מסוג מעורב ל-18 שנה. זו פוליסה שבמהותה היא בעלת מרכיב חסכון גבוה. הפוליסה הזו באה לענות על צורך מיידי של הקיבוץ, שהיה לו סכום כסף עודף, שני מיליון... שהרעיון הבסיסי כאן היה להשקיע את הכסף הזה בחברת הביטוח עם אפשרות להוציא כעבור שלוש שנים", (עמ' 4,625 לפרוטוקול מיום 18.4.99). פוליסה שנייה שהנפיקה החברה לקיבוץ הייתה מסוג "גמלה ב". זו הבטיחה תגמול למקרה של פטירה ותגמול כפול בגין פטירה כתוצאה מתאונה; השבה לקיבוץ של 92.5 אחוזים מיתרת הרווח בפרמיית הריסק וכפל-התאונה; מתן הלוואות שלא יעלו על ערך הפדיון, והתחייבות של החברה שלא לתבוע את הקיבוץ מעבר לסכום שהצטבר בערכי הפדיון. נקבע, כי תוקפה של פוליסה זו יהיה לשנה, ובהמשך היא הוארכה בשנה נוספת. במהלך חקירתו הראשית של עו"ד גנץ, אשר ייעץ גם לקיבוץ זה, הוא נשאל מה הייתה מהותה של ההצעה שהפנו המערערים לקיבוץ, ועל כך השיב: "מה שהוצג בפני וכך גם אני הצגתי את זה לקיבוץ, היה הפן של ביטוח חיים ריזיקו... זה הפן היחיד שדובר והובהר כלפי, כך אני הבנתי וכך הצגתי את זה לקיבוץ... או מר פרג או מר ויינמן או שניהם יחדיו, אני לא זוכר כיום על ידי מי מהם זה הוצג, אבל המסמכים האלה שהועברו ושלגביהם ניתן ההסבר זה הועבר הלאה לקיבוץ, הוסברו לי רק בפן של כמה הקיבוץ מקבל במקרה מוות, כמה הוא משקיע, כמה הוא צריך להביא מהכיס, וזה הפן שהוסבר כאשר חזרו על העיקרון שכבר היה מוכר וידוע, הלוואות מול ערכי פדיון, הקיבוץ לא יצטרך לדאוג, הוא לא יצטרך להביא כסף מהבית" (בעמ' 3,186 לפרוטוקול מיום 25.2.99). 36. שמעון זית שימש כגזבר קיבוץ להבות-הבשן בשנים 1996-1991. בחודש דצמבר 1991 חתם זית בשם הקיבוץ על המכתב ת/92 שנערך על-ידי ויינמן והופנה לפרג. במכתב זה נתבקשה החברה לבטח את 212 חברי הקיבוץ בביטוח חיים "מעורב" לתקופה של 27 שנים, כנגד פרמיה בסכום של כ-1,700,000 ש"ח. בפגישה שהתקיימה בהשתתפות זית, פרג וויינמן, בסוף חודש ינואר 1992, סוכם כי נוכח תהיות שעלו בקיבוץ יעביר ויינמן לנציגי הקיבוץ הסברים נוספים, והקיבוץ יודיע בתוך שבועיים את עמדתו. באותו מסמך שנרשם על-ידי זית נאמר עוד כי "כל האופציות בביצוע העסקה עדיין פתוחות בשבועיים הקרובים" (ת/1008). בתאריך 17.1.92 שיגר הקיבוץ את המכתב ת/1009 לויינמן ובו נאמר בזו הלשון: "על מנת להסיר ספקות עקב בעיות שעלו אצלנו, אני חוזר על ההודעה הטלפונית שלי מהשבוע שעבר, שמשמעותה הקפאת כל מהלך הקשור בהסכם שנחתם, הן בין הקיבוץ לבינך והן בין הקיבוץ לחברת הביטוח". על-פי ממצאו של בית-המשפט המחוזי, אשר התבסס גם על דיווח של פרג מחודש נובמבר 1992 לוועדת הניהול של החברה (ראו ת/5070 – "פרג הבהיר כי 11 קיבוצים, וביניהם להבות הבשן, אינם מבוטחים בלה נסיונל"), הוא ידע, ולמצער חשד, שקיבוץ להבות-הבשן חזר בו מרצונו להתקשר עם החברה. באותו עניין העיד מאיר צוברי, אשר עבד בחברה עד לשנת 1997, כי נודע לו על ביטול ההתקשרות עם להבות-הבשן מפי ויינמן, והוא אף סיפר על כך לפרג ("אמרתי לו אתה יודע, דני ויינמן סיפר לי שעסקת להבות הבשן בוטלה... הוא לא יצא מעורו, אמר בסדר, בוטלה בוטלה", (עמ' 3,880 לפרוטוקול מיום 25.3.99)). על-אף האמור, הוסיף אותו ביטוח (שלמעשה כלל לא בא אל העולם) להיות מתועד בספרי החברה עד לחודש דצמבר 1994. יתר-על-כן, אף שבמקור היה אמור הביטוח להיות מסוג "מעורב ל-27 שנים", הוא נרשם בדו"חות הסגירה של החברה לשנים 1994-1993 כתוכנית מסוג "יניב", בה הרכב הביטוח ניתן לשינוי כך שכל הפרמיה תיועד לחיסכון בלבד. ואכן, בדרך זו הציג רוזנבלט את אותו ביטוח בישיבת וועדת הניהול של החברה בחודש דצמבר 1994 (ת/5073). נוכח כל אלה קבע בית-המשפט המחוזי: "הקיבוץ הודיע לוינמן "על הקפאת כל מהלך הקשור בהסכם שנחתם" במכתבו אליו מיום 17.1.92 (ת/1009). בעת הפגישה שנערכה בהמשך לכך התוכנית היתה, איפוא, במצב של 'הקפאה'. אי לכך, משסוכם, שהקיבוץ יחליט לגבי המשך העסקה לאחר שוינמן יעביר אליו את החומר הרלבנטי ... הרי שבעת הפגישה עדיין לא נפתרו בעיותיו של הקיבוץ בקשר אליה. העדר הודעה אחרת מהקיבוץ אמור היה להותיר את התוכנית [ב]מצב של 'הקפאה'" (עמ' 186 להכרעת-הדין). ובהמשך – "[פרג] ידע, שלקיבוץ היו ספקות בנוגע להתקשרות עם החברה. אפילו האמין שבפגישה ביניהם הוסרו כולם, הרי משחלפה יותר משנה מבלי שהקיבוץ שילם ולו שקל אחד הוא בהכרח חשד בדבר העדר כוונה מצד הקיבוץ לקיים את העסקה" (שם, בעמ' 191). העסקאות הישירות 37. עד לשנת 1993 מומנו עסקאות הקיבוצים באמצעות עמלות להן היה זכאי ויינמן, ומאותו שלב החליטה החברה להמיר הסדר זה בהסדר אחר – מתן הנחה ישירה לקיבוץ כנגד ויתור של ויינמן על מרבית עמלתו. כל עסקה כזאת לוותה במספר מסמכים שאת מהותם פירטתי בסעיף 9(ו) לעיל ושנועדו להבטיח לקיבוץ כי לא יידרש לשלם דבר ממקורותיו בגין הפרמיה. באחד המסמכים אישרה החברה, לבקשת הקיבוץ, כי בכל שנת ביטוח בגין מקרי מוות ותשלומי כפל תאונה, היא תחזיר לקיבוץ 92 אחוזים מיתרת פרמיית הריסק ופרמיית כפל תאונה בניכוי תביעות ותביעות תלויות. כמו כן אישרה החברה לקיבוץ כי עד למועד תשלום כל פרמיה רבעונית, תינתן לקיבוץ הלוואה בגובה 92.5 אחוזים מאותו חלק בפרמיה, אשר תוחזר בדרך של קיזוז מעמלת הרווח או מתגמולי פטירה שיגיעו לקיבוץ (ראו לדוגמה ת/6, ת/54, ת/438, ת/656, ת/1073). במסמך נוסף נכללה הצעתו של ויינמן לממן עבור הקיבוץ את תשלום יתרת הפרמיה במקרה שתגמולי הפטירה לא יספיקו לכך, וזאת כנגד התחייבות הקיבוץ להפריש לו חלק מוגדר מהתגמולים אשר יהיה זכאי להם (ראו לדוגמה ת/12, ת/351, ת/1062, ת/3858). במסמך אחר פנה הקיבוץ לחברה וביקשה להעניק לקיבוץ מעת לעת הלוואות בשיעור המכסימאלי של ערכי הפדיון. ועוד נאמר במסמך זה: "(א) למען הסרת ספק מובהר ומודגש כי התנאים הכלליים של הפוליסות שבנדון יחולו לגבי ההלוואות לעניין הצמדה וריבית באופן שקרן ההלוואות בצירוף הצמדה וריבית לא יעלו על ערך הפדיון של הפוליסה. (ב) החברה לא תתבע מהקיבוץ סכומים ו/או הפרשי הצמדה ו/או ריבית בגין ההלוואות האמורות לעיל מעבר לנצבר בערכי הפדיון של הקיבוץ בפוליסות הנ"ל. (ג) אם לא תוחזרנה ההלוואות של הקיבוץ במועדן תממש החברה את הבטוחה הנזכרת [ערכי פדיון], וסכום ההלוואות במלואו לרבות הצמדה וריבית ייחשב כמסולק. החברה תימנע מנקיטת כל הליך נוסף כלפי הקיבוץ זולת מימוש הבטוחה" (המוצג ת/4, וכן ראו ת/53, ת/349, ת/441, ת/654). 38. הפוליסה של קיבוץ ברור-חיל השתייכה לקבוצת העסקאות הישירות. משנת 1990 היה לקיבוץ זה ביטוח פנסיוני בחברת "כלל". בשנת 1993 הציעה לה נסיונל לקיבוץ ביטוח מסוג "גמלה ב", אשר כנגד פרמיה בסך 1,600,000 ש"ח היה אמור לקבל תגמולים בסכום של 500,000 ש"ח לפטירה, החל מהפטירה הרביעית ואילך. בעקבות כך התקיימה פגישה בה נטלו חלק פרג, עורך-הדין מימוני, ויינמן ומי ששימש אותה עת מזכיר הקיבוץ, איתן רוזנבלט. במהלך הפגישה הוסכם על התקשרות לתקופה של 13 חודשים וחצי. הפוליסה לא כללה פרמיה כלשהי בגין מרכיב של פנסיה או חסכון. מכך הסיק בית-המשפט המחוזי, והדברים מקובלים עליי, כי נושא הגמלה לא העסיק כלל את הקיבוץ, ולמעשה "הוא רצה ריסק בחינם והוא לא הסתיר זאת. גם אם הקיבוץ לא ציין זאת מפורשות בפגישתו עם [פרג], ניתן לכך ביטוי בהגבלת ההסכם לתקופה קצרה. [פרג] ידע, אפוא, שהקיבוץ אינו מעוניין בתכנית חיסכון" (עמ' 210 להכרעת-הדין). 39. ביוני 1993 נערך הסכם בין החברה לקיבוץ גדות להנפקתה של פוליסת ביטוח מסוג "גמלה ב", אשר הבטיחה לקיבוץ, במקרה של פטירה טבעית, תגמול בסך 500,000 ש"ח, ובפטירה כתוצאה מתאונה מיליון ש"ח. נקבע, כי שיעור הפרמיה יעמוד על סכום של 700,000 ש"ח, סכום שמתוכו שילם הקיבוץ בפועל אחוזים בודדים, כאשר 92.5 אחוזים מהפרמיה מומנו באמצעות הלוואות שהעניקה החברה, וארבעה אחוזים נוספים מומנו בידי ויינמן מכוח הסכם מימון שנכרת בינו לקיבוץ (ת/3884). גם פוליסה זו הייתה לזמן קצוב (חמש שנים), אולם על-פי גרסתו של גזבר הקיבוץ, העד נועם לנדאו, היא הסתיימה בסוף שנת 1994 או תחילת 1995 (עמ' 112 לפרוטוקול), בהודעה חד-צדדית ששלחה החברה באמצעות ויינמן. 40. מצבו הכלכלי של קיבוץ בית-העמק היה בשנים הרלבנטיות בכי רע, והנושא הפנסיוני הוסדר באמצעות תוכנית שהתנהלה בחברת "מגדל". על התוכניות אותן הציעה החברה נודע לאנשי הקיבוץ מפי עורך-הדין איתן מימוני, ממנו הבין מי ששימש אותה עת כמרכז המשק, דני לובנשטיין, כי "זה דבר טוב ובמקרה של אסון או כל מיני דברים כאלו, הקיבוץ יכול להרוויח מזה" (עמ' 776 לפרוטוקול מיום 28.12.98). אותה תכנית הבטיחה לקיבוץ תגמול של 500,000 ש"ח עבור כל פטירה, החל מהפטירה הרביעית, ומיליון ש"ח במקרה של פטירה כתוצאה מתאונה. העד הוסיף, כי מתוך כוונה למצות את הרווח הגלום בתכנית, הוא עמד על כך שהחברה תתחייב לקיים את ההתקשרות ביניהם במשך מספר שנים (חמש עד שבע), בעוד שלקיבוץ תישמר הזכות להסתלק מההתקשרות בכל עת ("רציתי מצד אחד שאני אוכל לצאת מהחוזה מתי שאני רוצה, אבל שיהיה התחייבות מבחינת החברה שזה יהיה לכמה שנים ... האנשים שהיו בתוך הרשימה מתחילים להגיע לגיל מבוגר אז ברור שהתמותה עולה" (שם, בעמ' 781)). באשר לאפשרות כי בתכנית נכלל גם מרכיב של חסכון, הבהיר לובנשטיין: "אנחנו ויתרנו על כל החיסכון שיש בדבר כדי שנשלם את הסכום המינימאלי" (שם, בעמ' 785)). 41. בחודש יוני 1994 חתם קיבוץ בארות-יצחק עם החברה על הסכם לביטוח חיים מסוג "גמלה ב", עבור 227 מחבריו. בחודש דצמבר של אותה שנה הוחלט להמיר את הביטוח ל"כל החיים". על-פי עדותו של מרכז המשק דאז, משה גרינברגר, היה מצבו הכלכלי של הקיבוץ טוב, ועד לשנת 1997 היה לחבריו ביטוח פנסיוני בקופת גמל. לפיכך, בשיחותיו עם ויינמן הדגיש גרינברגר כי הקיבוץ מעוניין במרכיב הריסק בלבד, הואיל ולנושא הביטוח הפנסיוני נמצא פיתרון אחר. ואכן, בהצעת החברה לקיבוץ (ת/1055) נאמר, בין היתר, כי "פרטים על בטוח הגמלא יימסרו בנפרד". העד אליעזר שפיר, אשר שימש כמרכז הקיבוץ מתחילת שנת 1994 מסר כי פרטים על הגמלה לא נמסרו לו כלל. 42. בחודש מרץ 1993 התקשרה החברה עם קיבוץ חפץ-חיים בהסכם מסוג "גמלה ב", בגדרו בוטחו חברי הקיבוץ בגילאים 18 עד 77, כנגד פרמיה בסך 1,500,000 ש"ח. התגמולים המובטחים היו 500,000 ש"ח עבור כל פטירה, ועל כן החל מהפטירה הרביעית היה אמור הקיבוץ להרוויח מההתקשרות. ההוצאה שהקיבוץ נטל על עצמו כנגד זאת הייתה מזערית (33,000-30,000 ש"ח בלבד), הואיל והפרמיה נפרעה באותה שיטה בה נתקלנו במקרים אחרים, היינו, הלוואה כנגד ערכי פדיון והסכם מימון עם ויינמן. באשר להבנתו של הקיבוץ את ההתקשרות, העיד חנן יעקב, ששימש כגזבר הקיבוץ: "מבחינתי זה היה ריסק, ביטוח שהיה יכול להסתיים כל שנה" (עמ' 639 לפרוטוקול מיום 27.12.98). לאותה מסקנה מובילים גם דבריו של עורך-הדין מימוני, אשר הגדיר את מטרת ההתקשרות מנקודת מבטו של הקיבוץ: "להרוויח את הסוכרייה שמשמעותה קבלת ריסק למקרה קטסטרופה בפרמיה נמוכה" (עמ' 3,588 לפרוטוקול מיום 8.3.99). 43. הרכז הכלכלי של קיבוץ עין-גדי, אריה שחל, העיד בפני בית-משפט קמא, כי כנגד הביטוח שהציעה החברה לקיבוץ, באמצעות עורך-הדין גנץ, היה האחרון אמור לשלם פרמיה של כ-735,000 ש"ח, וזאת באמצעות הלוואה כנגד תגמולי ביטוח וערכי פדיון, בשילוב עם הסכם מימון שנחתם עם וויינמן (עמ' 167). גם במקרה זה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה כי הבנת הקיבוץ הייתה שמדובר בביטוח מסוג ריסק, שלא כרוכה בו התחייבות נוספת, הואיל ואותה עת היה לו ביטוח פנסיוני אחר, וממילא מרכיב החיסכון לא עניין אותו כלל. אותה מסקנה נתמכה גם בעדותו של עורך-הדין גנץ מהם ציטט בית-המשפט המחוזי: "הקיבוץ... היה ברור לו, שהוא לא מצפה בתכנית הזאת לקבל שום כסף כחיסכון אלא רק רווחים ממקרה תמותה, אז ברגע שזה העיקרון שהקיבוץ היה ער לו, שהוא לא אמור לקבל פה מרכיב חיסכון כלשהו, אלא רק רווח ממקרה תמותה, כי אז ברגע של הלוואה היא רק מול ערכי פדיון והיא לעולם לא עוברת אותם היות והוא לא מצפה לקבל ערכי פדיון, הוא אדיש לזה, אז את הקטע הזה הוא שם בצד, נשאר לו לעשות את החישוב שלו לגבי כמה הוא מסכן מול פוטנציאל הרווח, וזאת העסקה כפי שהוצגה לו" (עמ' 3,194 לפרוטוקול מיום 25.2.99). באותו עניין הוסיף עורך-הדין גנץ: "אני אומר שוב, בישיבות שאני נכחתי הפן היחיד שהוסבר וזה היה התמריץ לגרום להיכנס לעיסקאות היה, שהקיבוצים מממנים סכומים נמוכים אם בכלל, וקונים ביטוח במונחים של כסף משמעותי לחברי הקיבוץ, קונים ביטוח בכמעט חינם או בחינם" (שם, בעמ' 3,195). 44. בחודש אפריל 1994 ביטחה החברה את 57 חברי קיבוץ מצפה-שלם בביטוח מסוג "גמלה ב", שאלה היו תנאיו: תגמול בסך 500,000 במקרה של פטירה טבעית וסכום כפול בפטירה כתוצאה מתאונה; הנחה בשיעור של ארבעה אחוזים מהפרמיה; הקיבוץ יהיה זכאי בסוף כל שנה להשבה של 92.5 אחוזים מפרמיית הריסק לאחר שינוכו ממנה תגמולים ששולמו לו; ותינתן לקיבוץ הלוואה בגובה ערכי הפדיון, תוך התחייבות של החברה שלא לתבוע השבה של סכומים מעבר לסכום הנצבר בערכי הפדיון. במסמך בו נכללה הצעתה של החברה (ת/1076) נאמר, כי "פרטים על ביטוח גמלה יימסרו בנפרד". גזבר הקיבוץ באותם ימים, אלי רוזן, העיד כי הבין שחלקו של הקיבוץ במימון הפרמיה אמור להיות 3,500 ש"ח בלבד, ואת מהותה של הפוליסה הבין כך: "ברגע שהציגו לי את המסמך הזה ואמרו לי תחתום פה, תחתום שם אני חתמתי על עיוור, אני לא הבנתי מה זה וזה לא עניין אותי כלום, ומבחינתי זה כאילו אני לא יכול להגיד כאילו לא חתמתי אבל בטוח שלא הבנתי. ושוב, מה שהיה, זה שסמכתי על אודי גנץ, בזה שהוא ויחד עם דני אמרו לי תחתום פה, תחתום שם וחתמתי, תשמע זה טעות, אבל מאוד סמכתי על אודי גנץ שהוא לא יפיל אותי, שאני לא אפול ... אני לא ביקשתי הלוואה, לא קיבלתי הלוואה ולא ביקשתי פנסיה או משהו כזה לא 6% ולא תשעים ומשהו אחוז" (עמ' 722 לפרוטוקול מיום 27.12.98). גרסה זו נתמכה גם בעדותו של עורך-הדין גנץ, שבמהלך חקירתו הנגדית השיב: "בזמן החתימה צירפו מר פרג את כל המסמכים של התוכניות הסטנדרטיות והקיבוץ חתם עליהם בלי לתהות אחרי זה, כיוון שאני חוזר שוב על ההבנה שהעסקה הספציפית שלו בוטאה מבחינת מה שהוסבר לו במרכיב הריזיקו והניירות אמרו מבחינה זו את מה שהקיבוץ ציפה, מעבר לזה הכסות הביטוחית הכללית לא הדאיגה במיוחד כאשר הוא לא ציפה לקבל שום חלק של חיסכון ואז הקטע הזה בוטא במעולם הלוואות לא יעברו את ערכי הפדיון, אז כל הכסות הסטנדרטית נחתמה כדבר שבשגרה בלי שייערך עליה שום דיון ושום הסבר" (עמ' 3,207 לפרוטוקול מיום 25.2.99, ההדגשה הוספה). להשלמת התמונה אוסיף, כי ההתקשרות עם החברה הסתיימה טרם זמנה, והיה זה בעקבות דרישתה של החברה שהקיבוץ יאשר יתרת חוב בסכום של כ-1,200,000 ש"ח. 45. בחודש מאי 1994 חתמה החברה על הסכם לביטוח 212 חברי מושב מולדת, בגילאים 18 עד 77, כאשר תנאי ההתקשרות דומים לאלה שפגשנו בעבר בכל הנוגע לגובה תגמולי הפטירה, ודרכי מימון הפרמיה. באותה עת הייתה למושב תוכנית פנסיונית אחרת, ועל כן הסביר מי ששימש מנהל החשבונות של המושב, שמעון גדיש, כי בעקבות המלצתו של רואה-החשבון ויינברג, הוחלט לקבל את הצעת החברה מתוך ידיעה כי מדובר בביטוח ריסק ממנו ניתן להפיק רווח ללא נטילת סיכון: "זאת אומרת אנחנו לא לוקחים סיכון בעצם ואנחנו לא בטוח שנקבל, אבל אין לנו סיכון בעסקה הזאת, וזו עסקה כלכלית שמבחינת הביטוח זה היה ביטוח ריסק והמדובר הוא על סכום גדול שאם אכן יצא משהו... היה לנו הסדר שאנחנו לא צריכים לשלם. היתה לנו גם התחייבות בכתב מויינמן שאם... יווצרו איזשהם הפרשים, התשלומים ייעשו באמצעותו" (עמ' 1,100 לפרוטוקול מיום 7.1.99); "לא הוסבר לנו שום דבר על מרכיב חיסכון, היה מדובר במפורש על ריסק בלבד" (שם, בעמ' 1,119); "אני עוד פעם חוזר, אני לא ידעתי מעניין מרכיב החיסכון ולא היה מדובר על חסכון, היה מדובר במפורש על הריסק" (שם, בעמ' 1189) (לעניין זה ראה גם דבריו של גזבר המושב, אורי גולן, בעמ' 2,697 לפרוטוקול מיום 14.2.99). כאן המקום להוסיף, כי גדיש אישר בסוף חודש מרץ 1995, בחתימתו, את יתרת חובו של מושב מולדת לחברה (פרמיה פתוחה בסכום של למעלה 5,000,000 ש"ח, ראו ת/1127). וכאשר נדרש להסביר את הסתירה-לכאורה בגרסתו השיב כך: "מה שקרה, גם מנחם בעיקר מנחם לחץ אותי, אמר תראה הרואה חשבון סומך חייקין כמה שאני זוכר, צריך את זה היום, זה יום אחרון, חייבים, חייבים, אין ברירה... הוא לחץ אותי, הוא אמר לי שמשרד סומך חייקין, שאני ידעתי שזה... משרד מכובד במסגרת משרדי רואי חשבון, אמר לי תראה, זה סוף, צריך לאשר את היתרה, אמרתי לו תשמע, זה לא נראה לי וגם הרגשתי איזשהו מתח בפגישה... היתה לי הרגשה לא טובה, לא יכול להסביר מעבר לזה שהרגשתי שלוחצים אותי בעניין הזה וצריך לעשות את זה. זה דחוף וצריך לעשות את זה... ואני חתמתי" (עמ' 1,135 לפרוטוקול מיום 7.1.99). 46. במחצית שנת 1994 התקשרה החברה בהסכם ביטוח מסוג "גמלה ב" ביחס ל-313 חברי קיבוץ חצור, בגילאים 18 עד 65, וכן 10 חברים מבוגרים נוספים יותר על-פי בחירת הקיבוץ. אותה עת הייתה לקיבוץ, שמצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות שפיר ולמעשה לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו, קופת גמל בבנק הפועלים. בשנת 1995 נפתחה לקיבוץ תוכנית חסכון נוספת בקופת הגמל "עתודות". נעמי הלוי, ששימשה כגזברית הקיבוץ באותם ימים, העידה שאת הצעת החברה הביא בפניהם של נציגי הקיבוץ רואה-החשבון ויינברג, וממנו הבינה שהקיבוץ לא אמור לשאת בתשלום כלשהו בשנה הראשונה, למעט דמי התיווך להם זכאי ויינברג (עמ' 849 לפרוטוקול מיום 3.1.99). עניין נוסף אותו אישרה העדה, היה שהפוליסה הוחלה על שתי פטירות שקדמו להתקשרות בין הצדדים, ולכך הוסיפה את ההסבר הבא: "מה שידענו שהוא פיקטיבי זה הנושא של התאריך קודם כל. התאריך לא היה מדויק. עכשיו, היות והעסקה כללה שני אנשים שנפטרו, שבעצם מבחינתם הם שילמו את הפרמיה, אז לומר ששילמנו פרמיה, זה אכן פיקציה אבל אין בזה עבירה על החוק... ידעתי שחלק מהדברים הם לא בדיוק כפי שהמציאות" (שם, בעמ' 873). ולשאלה מדוע צרפה את חתימתה למסמכים פיקטיביים היא השיבה: "חתמתי משני טעמים. הטעם האחד שקיבלנו אישור מעורך-דין שאנחנו סומכים עליו שהעסקה כשירה והטעם השני הוא, ואני לוקחת אותו על עצמי, זאת אותה נאיביות וחוסר ניסיון של אדם שלא מתמצא בתחומי חוזים ובחתימה על עסקאות כלכליות שיש דברים שניתן לעשותם והם לא מהווים בעיה... יש דברים שהיום אני מצרה עליהם, זה בהחלט עניין שנבע מתמימות, היום אני ודאי לא אחתום על דבר שאני לא מבינה אותו לאשורו" (שם, בעמ' 874). רמי שקד, שאף הוא נטל חלק במפגשים אשר קדמו לעסקה, הוסיף את הדברים הבאים: "הוצג לנו ביטוח חיים לכלל האוכלוסייה, כמו שאמרתי קודם, שבעצם ללא שום סיכום מצידנו, ללא שום תשלום מצידנו, וזה מה שפיתה אותנו. אנחנו לא היינו מסוגלים גם לשלם באותה תקופה הוצג לנו שהביטוח תופס מתחילת 94 והיות וקודם שאלו אותנו אם היו לנו נפטרים, אמרנו שבתחילת 94 היו לנו שני נפטרים, הם אמרו שזה בעצם התשלום, זאת אומרת הנפטרים האלה הם בעצם התשלום עבור הביטוח ... הקיבוץ היה אמור לקבל, לאחר הנפטר השלישי" (שם, בעמ' 884). 47. במסגרת ההתקשרות בין קיבוץ כפר-מסריק לחברה, בשנת 1994, בוטחו בפוליסה שהוגדרה כ"גמלה ב" 373 חברים בגילאים 18 עד 72. אותה עת הייתה לקיבוץ קופת גמל, ולאחר כשנה הועברו הכספים שהיו מושקעים בה לתכנית פנסיה ב"עתודות". משה שחר, אשר שימש כגזבר הקיבוץ, העיד כי עובר להתקשרות עם החברה עמד חובו של הקיבוץ על למעלה מ-100,000,000 ש"ח, ועל כן לא היה יכול לממן פרמיה כלשהי. שחר העיד כי הבין את התוכנית המוצעת על-ידי החברה ככזו המציעה ביטוח ריסק בלבד. מהסבריו של ויינברג למד העד (עמ' 379 לפרוטוקול מיום 21.12.98), כי הסכום שהיה אמור להיות משולם לקיבוץ עבור שתי הפטירות הראשונות ישמש למימון הפרמיה, ולפיכך, יהא הקיבוץ זכאי לתגמולים החל מהפטירה השלישית. ברם, בפוליסה נכללו שתי פטירות שאירעו בטרם ההתקשרות, כך שבפועל היה הקיבוץ זכאי לתגמולים כבר מהפטירה הראשונה (שם, בעמ' 380). כאשר נשאל העד כיצד הוא הבין את ההתקשרות עם החברה, השיב "אני זוכר את המלה ריסק, ביטוח ריסק" (שם, בעמ' 410), והוא הוסיף כי לא התעניין כלל במרכיב החיסכון, הואיל ועניין זה לא עמד כלל על הפרק. בחודש מרץ 1995 נתבקשו נציגי הקיבוץ לאשר בחתימתם את האמור במסמך ת/342, היינו, קיום יתרת חוב לחברה חוב בגין פרמיה בסכום של למעלה מ-14,000,000 ש"ח. מסמך זה הובא לידיעתו של ויינברג, ובעקבות כך הוא התקשר לויינמן שהסביר לו כי מדובר ביתרת הלוואה המקוזזת כנגד חסכון. ויינמן הוסיף והציע לויינברג לפנות לפרג בבקשה לקבלת פרטים נוספים. ויינברג אכן פנה לפרג וזה הסביר לו: "שנהוג בחברות ביטוח לשלוח את הבקשה לגבי צד ההלוואה, אבל בכל מקרה לקיבוץ יש את צד החיסכון שזה מקוזז על פי מסמכי היסוד של התכנית שנחתמו. הוא אמר לי שאין שום בעיה להביא את הקיבוץ, שהקיבוץ יבוא אליו הוא יאשר לו את כל הנושא הזה" (עמ' 6,523 לפרוטוקול מיום 17.6.99). ואכן, פגישה זו התקיימה עם נציגי הקיבוץ, ובמהלכה הצביע פרג על החיסכון כאופציה לעתיד. דוד גינת, ששימש כמרכז המשק העיד באותו עניין: "באותו הסכם ראינו את הנושא הזה של הכסף שכאילו הופיע, שרכשנו כאילו הלוואה או חסכון של שתיים או ארבע עשרה מיליון שקל, אני לא זוכר. הוסבר לנו, וקיבלנו על זה נייר שהנושא הזה לא מחייב אותנו ואם מחר ההסכם מתמוטט לא נהיה מחויבים או משהו כזה על הסכום הזה. קיבלנו את ההבנה, קיבלנו את הנייר מחברת לה נסיונל שאכן אנחנו לא מחויבים בכלום בנושא הזה והסכמנו להאריך את פוליסת הביטוח לשמונה חודשים, עד סוף השנה" (עמ' 448 לפרוטוקול מיום 21.12.98). 48. בגדרו של הסכם שנחתם בין החברה לקיבוץ סאסא בשנת 1994, בוטחו 223 חברי הקיבוץ בגילאים 18 עד 76, בפוליסה מסוג "כל החיים". אותה עת הייתה לקיבוץ תכנית פנסיונית עבור חבריו בקרן "מבטחים". גם לקיבוץ סאסא נאמר שהוא לא יצטרך לשאת בעלות כלשהי, הואיל ומימון הפרמיה היה אמור להתבצע בתגמולים להם יהא זכאי הקיבוץ בעקבות פטירות. כאשר ניסו נציגי הקיבוץ לתהות על פשר "נדיבותה" של המבטחת, נאמר להם כי לחברה יש עניין להגדיל את מספר מבוטחיה ואת מחזור העסקים שלה, ובדרך זו לזכות בהנחות גדולות יותר ממבטחי המשנה. 49. בחודש יולי 1994 הציע ויינברג לקיבוץ תל-יצחק שתי הצעות חלופיות (ראו ת/1102). על פי האחת הסכימה החברה לבטח 157 מחברי הקיבוץ, בגילאים 17 עד 77, כנגד פרמיית ריסק שנתית בסכום של למעלה מ-927,000 ש"ח, ותוך התחייבות החברה להשיב לקיבוץ 96.5 אחוזים מיתרתה. באותו מסמך הובהר לקיבוץ, כי ה"השתתפות הריאלית" שלו בפרמיה השנתית תהיה בסך של כ-15,000 ש"ח בלבד. ההצעה האחרת דיברה על ביטוח של 148 חברי הקיבוץ, בגילאים 19 עד 73, כנגד פרמיית ריסק שנתית בסכום של למעלה מ-614,000 ש"ח, כאשר ה"השתתפות הריאלית" של הקיבוץ בפרמיית הריסק תהיה 3,997 ש"ח בלבד. הקיבוץ בחר בהצעה הראשונה. אלי שחר, גזבר הקיבוץ באותה תקופה, ביקש ללמוד מפיו של ויינברג על עניינה של החברה באותן הצעות נדיבות, והתשובה לה זכה תועדה כך: "באופן כללי מה שהוסבר לי זה שמכיוון שחברת הביטוח מבטחת את עצמה ביטוח משנה אצל חברה בחו"ל, ויש כאן עניין של פרמיות שהיא צריכה לשם, אזי ככל שיהיו לה יותר ביטוחים, הפרמיה שהיא תשלם תהיה יותר נמוכה. זה באופן כללי מה שהסובר לי" (עמ' 956 לפרוטוקול מיום 4.1.99). עד זה הסביר את הבנתו-שלו ביחס למהות ההתקשרות עם החברה: "כל עסקת הביטוח הזאת, היא עסקה שאומרת דבר די פשוט במהותו. היא מתבססת על מצב נתון וידוע, שבו במהלך תקפת הביטוח קרי שנה במקרה שלנו זה הוארך לשנה וחצי, ישנם כבר ידועים מספר הפטירות שהיו" (שם, בעמ' 952). ובהמשך הוסיף: "מראש צוין שכל העסקה הזאת היא קיימת ורלוונטית רק אם יש פטירות" (שם, בעמ' 955). שחר הופנה במהלך עדותו למלים "ערכי פדיון" המופיעות בפוליסה. הוא נתבקש להסביר כיצד הבין אותן, ותשובתו הייתה זו: "לא יודע לתת את התשובות מכיוון שלא התעמקתי... זה חלק מניירת שהתחייבנו לשלם, לחתום עליה, וחתמנו עליה... שאלתי אם זה משהו שצריך לפגוע בנו, או משהו שמתוך זה אנחנו נצטרך לשלם ונאמר לי על ידי מנחם שאנחנו לא, שזה משהו פורמאלי שאנחנו צריכים לחתום עליו" (שם, בעמ' 967). בחודש מרץ 1995 הודיעה החברה לקיבוץ כי יתרת חובו בגין הפרמיה עומדת על סכום של כ-8,000,000 ש"ח. בהמשך שיגרה החברה את המכתב ת/589, בו נאמר כי "אי פירעון הפרמיה יגרום לביטול תכנית החיסכון שלכם בפוליסות ביטוח החיים בחברתנו". שחר מסר כי ויינברג הנחה אותו להתעלם ממכתב זה (עמ' 976 לפרוטוקול מיום 4.1.99). 50. בשנת 1994 ביטחה החברה 322 מחברי קיבוץ להב, בגילאים 18 עד 62. אותה עת היו לקיבוץ חסכונות בקופות גמל, והוא פתח תוכניות פנסיה אישיות לחבריו בקרן "עתודות". תנאיהן של התוכניות היו זהים לאלה שניתנו במסגרת העסקאות הישירות, והכוונה בעיקר להנחה בשיעור של ארבעה אחוזים בפרמיה, הלוואות כנגד ערכי פדיון והשבה של 92.5 אחוזים מיתרת פרמיית הריסק. משה גיברשטיין, גזבר הקיבוץ, העיד כי אותה תוכנית הוצעה לקיבוץ בעבר על-ידי ויינמן, והעניין בה גבר כאשר אחת מחברות הקיבוץ חלתה במחלה ממארת. עוד מסר העד, כי ויינמן הציג את התוכנית כריסק קבוצתי, שעלותה לקיבוץ תתבטא בסכום פעוט יחסית, ובלשונו: "כללית הוצגה התכנית הזאת של הביטוח שאם אין שום אירוע, היינו אמורים לשלם 30,000 ש"ח בשנה. אם יהיה מקרה פטירה אחד, הסכום יצטמצם לסכום של עשרת אלפים ש"ח בשנה וכללית הוסבר לנו שאין שום ביטוח היום במשק הישראלי שיכול לבטח קבוצה כזאת גדולה במחיר כל כך נמוך" (עמ' 1,061 לפרוטוקול מיום 7.1.99). בהמשך הוסיף העד: "אני בעסקה הזאת ייצגתי את הקיבוץ ואני ציפיתי לקבל תמורת תשלום יחסית נמוך ביטוח עבור כל הקיבוץ שזה קבוצה גדולה, במיוחד עקב קטסטרופות איזה טרזניט שעלול להיות מעורב בתאונת דרכים..." (שם, בעמ' 1,086). גם גיברשטיין נשאל מה המשמעות שייחס לכותרת "גמלה ב" בפוליסה וכיצד התייחס להלוואות שהקיבוץ נטל כביכול, וזו היתה תשובתו: "נאמר לנו שזה עניין פורמאלי שבפועל אנחנו לא מקבלים כסף ולא מחזירים כסף ובפועל גם לא היו תנועות כספיות בחשבונות הבנק של הקיבוץ" (שם, בעמ' 1,070). ובהמשך הוסיף: "נושא של הלוואות לא הטריד אותנו. נאמר לי שלא נצטרך להחזיר את זה, וזה עניין פורמאלי, לא יכול להסביר מעבר לזה, אין לי הסבר" (שם, בעמ' 1,071). 51. שני קיבוצים נוספים אותם ראוי להזכיר בהקשר זה הם חולדה ומשאבי-שדה, והדגש בעניינם הוא על כך שעל אף שלא נכרת עמם הסכם כלשהו, רשמה החברה על שמם בספרים לשנת 1994 עסקאות ביטוח מסוג "כל החיים", ואף רשמה פרמיות בסך העולה על 20,000,000 ש"ח. עסקאות אלה בוטלו בספרים רק ביום 24.4.95. את הרישום הזה הסבירו המערערים בכך שלקראת סוף השנה האזרחית נהוג להקדים ולרשום את הפוליסות בספרים, גם אם ההליכים בעניינן טרם הסתיימו, כדי להספיק להכלילן בתפוקת השנה הנוכחית. אולם, נטען, זהו רישום זמני אותו ניתן למחוק בהמשך מהספרים, וכך היה במקרה שבפנינו. בית-משפט קמא דחה גרסה זו לאחר שהגיע למסקנה כי הקיבוצים חולדה ומשאבי-שדה לא ביקשו בשום שלב לערוך עבורם פוליסות, ופרג ידע זאת היטב. כן נמצא כי הרישום בספרים הציג את הפוליסות כבעלות תוקף מחייב, באופן שלא נתן ביטוי לעובדה כי מדובר בעניין "זמני", כפי שנטען על-ידי פרג. כן התברר כי הפוליסות בוטלו רק כעבור מספר חודשים, וגם אז היוזמה לביטול הייתה של רואי-החשבון של החברה, שדרשו לעשות כן בעקבות ביקורת שערכו (ראו את דבריו של רוג'ר לבנדר בעמ' 7,074 וכן ת/4554). רוזנבלט, יצוין, זוכה מאישומים אלה, לאחר שנמצא כי בניגוד לפרג הוא לא ידע שקיבוצים אלה אינם מעוניינים להתקשר עם החברה. לא מצאתי לנכון לשנות מקביעות עובדתיות אלה, המבוססות היטב בחומר הראיות. בנסיבות אלה לא נותר צורך להכריע בקיומו ובחוקיותו של הנוהג עליו הצביעה ההגנה בכל הנוגע לרישום עסקאות בשלהי השנה האזרחית, שכן תנאי לרישום כזה הוא מפגש רצונות בין החברה לקיבוץ וכוונה אמיתית להתקשרות, דבר שממילא לא התקיים בעניינם של חולדה ומשאבי-שדה. אדרבה, בית-משפט קמא עמד על כך כי בשלב כלשהו קיבוצים אלה אמנם העבירו לחברה רשימות של חבריהם, כדי לקבל הצעה לתכנית של ביטוח ריסק, אולם דבר זה לבדו אינו מספיק לשם רישום פוליסות תקפות בספרים. באי-כוחו של פרג העלו בערעור טענה נוספת בקשר להרשעה בעניין חולדה ומשאבי-שדה. לגרסתם, המאשימה חזרה בה מאישומים אלה במהלך הדיון, אולם בית-משפט קמא התעלם מכך והרשיע את שולחם. עיינתי בעמודים אליהם הפנו הסנגורים בפרוטוקול הדיון, ולא כך הם פני הדברים. התבטאותה של באת-כוח המשיבה, אליה מכוונים הסנגורים את חציהם – "אנחנו לא נבקש להרשיע, אנחנו לא טוענים בעניין הזה לקביעת ממצא", עמ' 19,726 לפרוטוקול מיום 27.10.02 – נאמרה בקשר להרשעת פרג בעבירה של זיוף מסמך, שיוחסה לו תחילה בכתב האישום וממנה חזרה בה המשיבה. מייד לאחר מכן הדגישה המשיבה כי האישומים הנוגעים לקיבוצים חולדה ומשאבי-שדה נותרים על כנם ("מה שאנחנו כן אבל חושבים וזה כן רלוונטי ופה נבקש לקבוע ממצא שהנאשמים יודעים שאין פה עסקה. הם רושמים בספרי החברה על סמך משהו [היולי] לגמרי" (שם). מבוטחי שמיר 52. מאפייניהן של העסקאות אותן קשרה החברה עם הקיבוצים באמצעות "מבטח שמיר", דומים בעיקרם לעסקאות אשר נקשרו באמצעות ויינמן, והכוונה בעיקר לדרך קביעתן של פרמיות גבוהות (בהתבסס על מקרי פטירה צפויים), ושימוש בכלים ביטוחיים (ויתור על עמלת, הלוואות כנגד ערכי פדיון, ועוד) למימון אותן פרמיות, הואיל ולכל היה נהיר כי הקיבוצים אינם יכולים לממן סכומים בסדר גודל זה ממקורותיהם. ההתקשרות של קבוצת "מבטח שמיר" עם החברה החלה בשנת 1992, לאחר שנודע לה על הצעת הביטוח שהפנתה לה נסיונל לקיבוץ יגור. בעקבות כך הציע שמיר לבצע עסקאות מסוג זה עם קיבוצים נוספים, על-פי עקרונות אלה: תוכניות הביטוח שיוצעו תהיינה מסוג של "מעורב" ו"כל החיים"; יבוטחו כל חברי הקיבוץ עד לגיל 90; ייערך חיתום אוטומטי שלא יהיה כרוך בבדיקות רפואיות מקדימות; תינתנה הלוואות כנגד ערכי פדיון החל מהשנה השנייה; ויינתנו הנחות ניכרות בפרמיה אשר ייפרשו על-פני שלוש שנים, תוך מתן דגש על הנחה גדולה בשנתיים הראשונות. המשמעות המעשית של כל אלה הייתה שבשנתיים הראשונות השתתפות הקיבוצים בתשלום הפרמיות הייתה קטנה, ובפועל הם לא שילמו דבר, הואיל וההתקשרות בינם למבטח שמיר כללה הסכם מימון בגדרו נטל האחרון על עצמו את תשלום הפרמיה. וזו לשונו של ההסכם (ת/3520; וראו גם ת/1241; ת/1248; ת/1220): "1. אנו נעשה ביטוח חיים מסוג מעורב וכל החיים, בהתאם להצעתכם, בחברת הביטוח לה נסיונל. 2. את הפרמיה לשנה הראשונה תשקיע מבטח שמיר. הפרמיה לשנה השנייה תמומן באמצעות הלוואה מול ערכי הפדיון. בכל מקרה הקיבוץ לא יוציא מקופתו כסף למימון פרמיות הביטוח בגין תוכנית זו. 3. תמורת מימון הפרמיה, נעביר לכם את התקבולים בגין מקרי מוות שנקבל מחברת הביטוח בניכוי סכום של 25,000 ש"ח למקרה מוות. בכל מקרה, באם התקבולים שיועברו לכם לא יכסו את הסכומים שהשקעתם לכיסוי הפרמיה, לא תהיה לכם שום תביעה להחזר או טענה כלפינו בקשר עם הסכום שהשקעתם. 4. ...מתחייבים אנו לתת בזאת הוראה בלתי חוזרת כבעלי הפוליסה לרשום כמוטב, בכל פוליסות נשוא מכתב זה, את הקיבוץ באמצעות הנאמן – עו"ד ד"ר גדעון קלוגמן". הנה כי כן, מבחינת הקיבוצים, מי שנשא בנטל מימון הפרמיות היה "מבטח שמיר" לבדו, אולם, בפועל, ומכח הסכמים שנערכו בין "מבטח שמיר" לשלוש חברות נוספות, נשאו בנטל – ובהטבות הנגזרות מכך – גם הגורמים הבאים: "ה.מ.ל.ק שרותי יעוץ כלכלי בע"מ" שבשליטת רואי-החשבון מנחם וינברג ודוד ולקן; "שומריה מימון והשקעות בע"מ" שבשליטת קיבוץ יגור; ו-"א.מ.ק בע"מ" שבשליטתה של עורכת-הדין חנה קלוגמן (רעייתו של גדעון קלוגמן). על קיומן של עסקאות אלה שמר שמיר בסודיות הן מפני הקיבוצים והן מפני החברה. ברם, בית-המשפט המחוזי מצא כי המערערים ידעו על כך שהפרמיות ממומנות על-ידי שמיר, שכן "התשלומים של הקיבוצים בוצעו באמצעות שיקים של מבטח שמיר" (עמ' 386 להכרעת-הדין). יתרה מכך, נמצא כי בשנת 1994 התוודע פרג גם לפרטי ההסדר שבין שמיר לקיבוץ אפיקים, בעקבות שיחה שנערכה בין גזבר הקיבוץ לאחד הדירקטורים בחברה, ושעיקריה הועברו לידיעתו של פרג. בית-המשפט ציין, כי תגובתו של פרג לאותו דיווח "מעוררת ספק בהיות המידע רלבנטי או בבחינת חידוש מבחינתו" (שם, בעמ' 387). ואם נותר ספק באשר לידיעת המערערים על הסכמי המימון בין הקיבוצים לשמיר, כי אז נמצא כי בחודש אוגוסט 1995 "הציגו נציגי המפקח על הביטוח ל[מערערים] את הסדר המימון בין שמיר לבין קיבוץ אפיקים כהווייתו. בכלל זה נאמר להם מפורשות שהקיבוץ מקבל 25,000 ש"ח בלבד בגין כל מקרה פטירה" (שם, בעמ' 390). באשר להבנתם של הקיבוצים את העסקאות, נראה כי המצב זהה לזה שאפיין את הקיבוצים שהתקשרו באמצעות ויינמן, ולהלן דוגמאות אחדות: א. משה שחר, גזבר קיבוץ דפנה, העיד כי: "על כל פטירה היינו אמורים לקבל תשלום... 15-10 אלף שקל, על החמש פטירות הראשונות 10 אלף" (עמ' 2,717 לפרוטוקול מיום 14.2.99). לשאלה מה היה הקיבוץ אמור לשלם, השיב העד "שום דבר" (שם, בעמ' 2,718). העד נשאל עוד כיצד הוא ראה את מהות העסקה, והשיב "ראינו את זה רק כעיסקה פיננסית נטו ... לא דובר על שום פנסיה ושום חיסכון. עסקה פיננסית נטו" (שם). גם גזבר הקיבוץ בשנים 1992-1991, דוד קציר, העיד כי מנקודת מבטו הייתה זו עסקה פיננסית, במסגרתה "היינו אמורים לקבל 25 אלף שקל עבור כל אדם שנפטר בקיבוץ... למיטב זכרוני לא היינו אמורים לשלם שום דבר" (שם, בעמ' 2,753). קציר הופנה למוצג ת/3446 ממנו עולה, כי קיבול הצעת הביטוח של לה נסיונל נעשה על ידי הקיבוץ ביום 30.9.92, ולכך שלקיבוץ שולם תגמול עבור אחד מחבריו שהלך לעולמו קודם לאותו מועד. על כך הוא השיב: "קשה לי להסביר את זה, ייתכן שבזמן שהתבצע ההסכם היה מדובר שגם יתבצע רטרואקטיבית לאנשים שנפטרו לא זמן רב לפני זה" (שם, בעמ' 2,755). לשאלה אם הקיבוץ התחייב בתשלום כלשהו כנגד אותו ביטוח השיב: "אנחנו לגבי העיסקה הזאת שנעשתה, לא שילמנו שום פרמיה, באו אלינו ממבטח שמיר והציעו לנו עסקה... אנחנו ראינו את העסקה הזאת כעסקה כלכלית גרידא, וההנחה שלנו היתה שזהו בונוס נוסף במסגרת הביטוח הפנסיוני המקיף של קיבוץ דפנה" (שם, בעמ' 2,756). דא עקא, ההסדר הפנסיוני של הקיבוץ היה מוסדר באותם ימים בחברת "הסנה" ולא בלה נסיונל, ולסתירה הזו בדבריו השיב העד: "מכיוון שאני לא מומחה לביטוח ואף אחד מאיתנו לא מומחה לביטוח אז אנחנו היה לנו את מבטח שמיר שהוא היה למעשה, כנגדו עבדנו בכל הנושא של הביטוח הפנסיוני" (שם). ב. הראל שרעבי, אשר שימש באותם ימים גזבר קיבוץ כפר-גלעדי, מסר כי בשנת 92' הצטרף קיבוצו לתוכנית פנסיה ב"עתודות", והפקיד כספים גם בקופת גמל בבנק לאומי (עמ' 2,882 לפרוטוקול מיום 15.2.99). באשר למהות העסקה עם לה נסיונל, השיב העד כך: "העסקה היתה שאני יעביר [כך במקור] איזה רשימה, או לא זוכר, מבטח שמיר או מי שהיה יפקידו כסף בביטוח חיים עבורי, ואני אם יהיו נפטרים אני יעביר את התעודות פטירה למאיר או למבטח שמיר ואקבל איזשהו סכום כתוב פה סכום של 25 אלף שקל עבור מקרה המוות וזהו... חלק מהכסף שמתקבל הולך להחזר הפרמיה, החזר הלוואה ואני מקבל איזשהו סכומון" (שם, בעמ' 2,886). ג. איילת מוזס בן אבי שימשה כגזברית של קיבוץ אשדות-יעקב בשנים 1992-1994. היא הגדירה את מצבו של הקיבוץ באותן שנים כרע מאד. באשר לעסקה העומדת לדיון העידה: "באו ואמרו שיש הצעה לא נורמאלית שיכול להיות שתהיה אפשרות לעשות ביטוח פנסיוני לחברים, ביטוח חיים. ושכל מה שאנחנו נצטרך לעשות, זה להעביר תעודות פטירה לחברים. אני כל הזמן חזרתי ושאלתי כמה כסף זה יעלה לנו כי אנחנו לא יכולים לשלם כסף, וחזרו והבטיחו לי חזור והבטח שבשום פנים ואופן אנחנו לא נצטרך לשלם אגורה, וכל מה שאנחנו נצטרך לעשות זה להעביר תעודות פטירה" (עמ' 2,933 לפרוטוקול מיום 21.2.99). עדה זו הוסיפה באותו עניין, כי "מה שהיה חשוב לנו זה שאנחנו לא נשלם ולא נשלם בעתיד שום דבר. איך זה ימומן ומי יממן את זה, אנחנו לא יודעים... שאלתי ואם לא יהיה שמונה נפטרים על נקודת האיזון, [השיבו] בכל מקרה לא תצטרכו ולא תתבעו לשלם שום דבר" (שם, בעמ' 2,934). לשאלה נוספת בדבר הבנתה את העסקה השיבה: "שאנחנו מקבלים מתנה" (שם, בעמ' 2,935). ובאשר ליכולתו של הקיבוץ להפריש באותם ימים כספים לתכנית פנסיה השיבה: "לא היתה שום אפשרות" (שם). ד. ארנון קלדיניצקי שימש גזבר קיבוץ אפיקים משנת 1992. הוא העיד כי בשנת 1993 הציע שמיר לממן עבור הקיבוץ תשלום פרמיה, ובתמורה לכך יקבל הקיבוץ מהמבטח סכום של 25,000 ש"ח לכל פטירה. העד הוסיף: "הקיבוץ לא היה אמור לשלם שום דבר. בסיס העסקה היה שהקיבוץ לא משלם כלום" (עמ' 2,593 לפרוטוקול מיום 11.2.99). ה. יוסף ריאטי שימש כמנהל החשבונות של קיבוץ גבעת-ברנר בשנים 1994 עד 1995. באותן שנים היו לקיבוץ חובות ניכרים לבנקים, אותם העריך העד בסכום של 80,000,000-100,000,000 ש"ח. הוא מסר, כי בפגישה עם מאיר שמיר הוסבר לנציגי הקיבוץ, שעליהם להגיש רשימה של חברים, בגילאים 18 עד 90 ומעלה, ועל כל מקרה פטירה ישולם לקיבוץ סכום של 25,000 שקלים אם הנפטר הוא עד גיל 86 ומגיל זה ומעלה – 10,000 שקלים. העד הוסיף: "חוץ מזה אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, לא לשלם פרמיות ולא הכל, הכל מכוסה על ידי סוכנות הביטוח, אני לא יודע מי עוד" (עמ' 2,812 לפרוטוקול מיום 15.2.99). 53. עד כאן הדיון בעסקאות הפרטניות. כזכור, בין עקרונות הפעולה עליהם התבסס מודל כהנא היו שני אלה: האחד, חיובו של הקיבוץ להפקיד במסגרת תוכנית הפנסיה המוצעת, סכום בשיעור כלשהו מהוצאות הקיום שלו לחסכון; והשני, קביעתה של תקופת הכשרה בת מספר שנים שנועדה לייצב את התכנית על בסיס כלכלי. עינינו הרואות, כי דבר משני אלה לא נכלל בתוכניות אשר הציעה החברה לקיבוצים. אדרבא, התמונה המצטיירת מהאמור עד כה, והמתבססת על שורה ארוכה של עדים שאין חשש כי תאמו ביניהם את גרסתם, היא שהחברה הניחה לפתחם של הקיבוצים הצעה בפניה התקשו לעמוד – ביטוח ריסק אשר יתרונותיו בולטים עד למאוד, והסיכונים הכרוכים בו מזעריים, אם בכלל קיימים. כנגד פוליסות עבורן נדרשו הקיבוצים לשלם ממקורותיהם עד 3.5 אחוזים בלבד מפרמיית הריסק, ולרוב לא נדרשו לשלם דבר, הובטחו להם תגמולי פטירה נדיבים ובסכומים נכבדים ביותר; הפוליסות הוחלו גם על מבוטחים בגיל מתקדם (לעתים מעל 80 שנה), תוך ויתור על חיתום רפואי, ולעתים הוחלו רטרואקטיבית על פטירות אשר התרחשו במהלך המשא ומתן בין הצדדים, ולפני הנפקת הפוליסות. מנגד, מרבית הקיבוצים, אם לא כולם, לא היו מעוניינים כלל לרכוש פוליסות לביטוח חיים בהן משולב מרכיב של חסכון או פוליסות לביטוח פנסיוני, ולא רק משום שלחלקם הארי היו כבר תוכניות מסוג זה, אלא בעיקר משום שבאותן שנים היה מצבם הכלכלי בשפל, והם לא היו מסוגלים לממן תשלום פרמיות בסכומים אותם דרשה החברה. ולא למותר לצטט לעניין זה את דבריו של ויינמן: "אין ספק שהדבר שעניין אותם [הקיבוצים] במיידי היה בוודאי הריסק, כי זה מה שדרשו כן או לא כסף מיידי מכיסם וזה מה שהיה אמור לתת להם כן או לא, טובת הנאה מיידית ... נושא הגמלה ששוב אני חוזר והסברתי נתפס אצלם כדבר שהוא יותר ארוך טווח, יותר ארוך מבחינה ביצועית פיזית ... הם לא התבקשו בעצם לקבל שום החלטה מעשית אופרטיבית לגבי הגמלה ביום הראשון של הביצוע" (בעמ' 5,275 לפרוטוקול מיום 10.5.99). עורך-הדין מימוני, שבמהלך חקירתו הנגדית נשאל אם מרכיב החיסכון הובא לידיעת הקיבוצים להם יעץ, השיב: "זה היה מרכיב מינורי מבחינת הזמן שאנחנו הקצינו לעניין ... כלומר, צריך להבין שאותי במרכיב הזה הטריד העניין של איך הקיבוץ לא מסתבך ולא איך הקיבוץ חוסך ... הצבעתי גם על היתרון הזה שתופסים פוזיציה ויש אפשרות בשלב יותר מאוחר, אם הקיבוץ ירצה לעשות פנסיה אמיתית יש לו כבר תשתית לעניין הזה" (בעמ' 3,631 לפרוטוקול מיום 8.3.99). וכך אמר עורך-הדין גנץ באותו עניין: "ממני ומהקיבוצים נושא הגמלה הוחבא ועד כמה שהוא עלה בניירת, אז הוא עלה או בכותרת של אחד הדפים, בהנחה נגיד שהיו שלושה דפים שייצגו את העסקה כפי שהוצגה לנו אז באחד מהם הכותרת היתה ביטוח גמלה והמקום השני שאני זוכר אותו, זה באותם מקרים שדני ליווה את זה במכתב לוואי אז הוא כתב את המשפט פרטים על ביטוח גמלה יימסרו בנפרד, ואמרתי לא נמסרו לי ואני לא זוכר שום פגישה עם הקיבוצים שבמסגרתה נמסרו איזה שהם פרטים על נושא הגמלה" (עמ' 3,284 לפרוטוקול מיום 28.2.99). באותו נושא נשאל גם רואה-החשבון ויינברג שהשיב: "הנושא שהוצג לי על ידי דני ויינמן היה ביטוח ריסק. כשנשלחו לי המסמכים של ביטוח גימלה ונאמר לי שהביטוח הריסק הזה לקיבוצים ניתן לעשות את זה רק תחת סוג הביטוח המסוים הזה ולכן אמרתי עוד פעם, בתוך הנקודה הזאת שמה שמעניין אותי זה נושא של תזרימי המזומנים, התייחסתי לביטוח גימלה כאל אופציה" (עמ' 6,565 לפרוטוקול מיום 17.6.99). ובהמשך, השיב העד: "כוונתי עוד פעם, שיש פה את הביטוח ריסק כמו שהוא אמר לי, אבל כנגד זה עושים, חברת הביטוח נותנת את ההלוואה לקיבוץ, לתשלום פרמיה בגין חסכון, שניהם מקוזזים אחד כנגד השני, חברת הביטוח נותנת מסמך שבכל מקרה ההלוואה לא תעלה על ערכי הפדיון ואני צריך לראות את זה בתור אפס ... הכוונה שלי עוד פעם, שנושא של חסכון מתייחס כאל אופציה. לא זוכר איך התבטאתי אז, אבל אני אומר הנושא של החיסכון אני התייחסתי כאל אופציה, וכשעשיתי את הבדיקה כלפי הקיבוץ, את הבדיקה התזרימית לא לקחתי את זה בחשבון, אלא אמרתי לו יש לו אופציה אבל לא נתתי משקל לאופציה הזאת" (עמ' 7,421 לפרוטוקול מיום 13.7.99). לסוגיה זו נודעת חשיבות גם לדבריו של רואה-החשבון שמואל רוזנבלום, מי שנטל חלק בעריכת דו"ח ביקורת פנים בחברה החל משנת 1992. עד זה ביקש הבהרות מהחברה על מהותן של עסקאות הקיבוצים, ולגרסתו המענה שזכה לו היה "שהפוליסות הללו הן פוליסות קבוצתיות ... שמדובר בקולקטיב, מדובר בכאילו ריזיקו קולקטיבי" (עמ' 7,010 לפרוטוקול מיום 30.9.99; לעניין זה ראו גם את הדו"ח ת/1378, בעמ' 26: "ראוי לציין כי למרות שאין מדובר בפוליסה קולקטיבית (אלא בפוליסות בודדות לכל אחד מחברי הקיבוץ) הרי שמבחינה חיתומית מתייחסת חברת לביטוח הקיבוצים כאל ריזיקו קולקטיבי שאינו דורש בדיקה רפואית"). כאן המקום להוסיף ולהדגיש, כי לא נדרשה מהקיבוצים התחייבות לממש את אופציית החיסכון לאחר שירווח להם, ואף לא נקבעה סנקציה כנגד האפשרות שהביטוחים יבוטלו על-ידי הקיבוצים בטרם עת. לעניין אחרון זה – ביטול הביטוחים – נודעת חשיבות מיוחדת נוכח העובדה כי אף שהחברה הנפיקה לחברי הקיבוצים פוליסות אישיות, למעשה היה מדובר בביטוח קבוצתי, ועל כן כל החלטה על ביטול ההתקשרות עם קיבוץ פלוני, תהיה כרוכה בביטולן של עשרות ולעתים מאות פוליסות שהונפקו לכל אחד מחבריו. 54. הנה כי כן, מטרתם של הקיבוצים הייתה לזכות ב"כסף קל", כנגדו רובם כמעט ולא סיכנו דבר. את הכוונה הזו הם לא הסתירו מאיש, שהרי הם עמדו על כך שהביטוח יהיה לתקופה קצובה וקצרה, תקופה שלעתים הסתכמה בחודשים ספורים בלבד (לדוגמה: ברור-חיל ובארות-יצחק). לא זו אף זו, הם גם עמדו על זכותם להסתלק מהתוכנית בכל עת (הגם שזכות זו עמדה להם ממילא מכוח סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). ברם, כל אלה לא היו יכולים להתבצע לולא נמצא פתרון למימון הפרמיה כנגדה קמה זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח. אותה פרמיה בעניינם של הקיבוצים חושבה על בסיס של "תחזית פטירות", ונוכח תגמולי הביטוח הגבוהים המובטחים, שיעורה עמד על מיליוני שקלים, אשר גם למערערים, על-פי עדותם בבית-המשפט, היה ברור שהקיבוצים לא יוכלו לפרוע, במיוחד נוכח הצהרתם של רבים מהם כי לא יהיו מוכנים כלל להתקשר עם החברה אם הדבר יהיה כרוך במימון כלשהו ממקורותיהם. כדי לדלג מעל משוכה זו נקבע המנגנון הבא: עמלות להן היה זכאי ויינמן והלוואות שלכאורה נטל מהחברה על חשבון עמלות עתידיות, שימשו למימון הפרמיה בשנה הראשונה. את הפרמיות של השנים הבאות ניתן היה לפרוע בהלוואות שניתנו כנגד ערכי פדיון של אותם סכומים "שהצטברו", כביכול, בשנה הראשונה. השתמשתי במילים "הלוואה לכאורה" שנטל ויינמן, הואיל ובפועל הוא לא נדרש להשיב סכומים אלה לחברה, כפי שעולה מדבריו של פרג בשיחה עמו, ואשר תועדה בתמליל ת/1536: "אני אמרתי לך להביא כסף מהבית לשלם את ההלוואה הזאת?". במקביל, התחייבה החברה להשיב לקיבוץ 92.5 אחוזים מעמלת הרווח בגין העדר תביעות לתגמולי ביטוח, ולפיכך, בשנה בה לא היו פטירות הוחזר לקיבוץ סכום השווה ל-92.5 אחוזים מפרמיית הריסק, ובשנה בה היו פטירות נוכו מאותו סכום התקבולים להם היה זכאי הקיבוץ. כמו כן, התחייבה החברה להעניק לקיבוץ הלוואה בשיעור עמלת הריווח, והקיבוץ התחייב להשתמש בהלוואה זו לפירעון אותם 92.5 אחוזים של הפרמיה. באשר ליתרתה של פרמיית הריסק (7.5 אחוזים), נעשה הסדר אשר התבסס על ויתור הסוכן על עמלתו בשיעור של ארבעה אחוזים מהפרמיה, ואילו 3.5 האחוזים הנותרים היו אמורים להיות משולמים על ידי הקיבוץ. ברם, נוכח המשבר בו היו נתונים הקיבוצים, וחוסר יכולתם או העדר נכונותם לממן פרמיות כלשהן, רק מעט מהם הסכימו לשלם את אותו אחוז פעוט של הפרמיה, ומרביתם העדיפו להעביר נטל זה לשכמו של הסוכן, תוך התחייבות להפריש לו אחוז ניכר מהתגמולים אותם היו אמורים לקבל בעקבות פטירות של מבוטחים (ראו לדוגמה את ת/3132 ות/1179, וכן ת/3133 ות/1178). האם בנסיבות אלו, כאשר השתתפות הקיבוצים בתשלום הפרמיה הייתה לכל היותר מזערית, ולרוב ללא תשלום כלשהו ממקורותיהם עבור מרכיב החיסכון, הייתה "משמעות ביטוחית" להתקשרות החברה עם הקיבוצים? לעניין זה נדמה כי אין כמו דבריו של פרג עצמו: "אי אפשר לייצר תוכנית שבנויה רק מהלוואות, בכל תוכנית צריך להכניס כסף. מי שאומר שעשו לו תוכנית שבנויה רק מהלוואות, לא הבין מה הוא קנה, זה פשוט לא יכול לעמוד. אין תוכנית שלא מכניסים בה כסף. אפילו שהתוכנית היא 100% חיסכון ואתה לווה את הכל, עדיין את הריבית צריך לשלם וזה כסף" (עמ' 9,684 לפרוטוקול מיום 14.11.00). בתשובה לשאלתו של השופט המלומד של בית-משפט קמא ("בחכמה שלאחר מעשה ... ברור לך שזה לא עסקאות ביטוח ... מה שנעשה עם הקיבוצים"), הוסיף פרג והשיב: "מה שנעשה עם הקיבוצים על ידי שני הסוכנים האלה זה שימוש בפוליסות ביטוח על מנת לרמות חברת ביטוח, זה מה שזה היה. אבל זה נעשה באמצעות פוליסת ביטוח, זה לא יעזור כלום. לא הייתי קופת חסכון ולא הייתי עובר ושב ולא הייתי שום דבר אחר. הייתי פוליסת ביטוח אמיתית, תקנית, עם כל מה שיש בפוליסת ביטוח. מישהו ניצל פה מצב מסוים, רצון מסוים ויתרונות שיש בפוליסת ביטוח. זה לא אומר שזאת לא פוליסת ביטוח. מישהו השתמש לרעה במשהו, אני לא רוצה להיות בוטה, אבל מישהו נוסע במכונית על מנת לבצע פשע, זה שולל נסיעה במכוניות? המכונית היא לגיטימית, הנסיעה היא לגיטימית, לאיש היתה כוונה לרמות. האם אפשר לומר שבגלל זה המכונית היא לא כלי תעבורה? מישהו לקח את הפוליסה הזאת, ידע טוב מאוד לנצל את היתרונות שלה, ישב ומצא את אותם דברים שאני ידעתי מהN.D.R.T.- ומכל מיני מקומות אחרים, ואמר בואו נעשה פה סיבוב קטן. ולמישהו ההוא, אני עדיין אומר, אני לא מבין למה הוא עשה את זה. אם אתה רוצה להישאר בענף אתה לא יכול לעשות דברים כאלה" (עמ' 8,708 לפרוטוקול מיום 18.9.00). בית-המשפט הפנה את פרג לדבריהם של עדים אשר מסרו כי נדרשו להביא תעודות פטירה של מבוטחים ולקבל כסף, והוא הסכים כי זו אינה ראויה להיקרא עסקת ביטוח. השאלה הנוספת היא כמובן אם על עובדות אלו למדו המערערים רק בדיעבד, או שהן היו ידועות להם גם בעת ההתקשרויות עצמן. בכך אעסוק להלן. מודעותו של פרג 55. ההיגיון מחייב כי תוכנית הביטוח אשר הוצעה לקיבוצים באמצעות סוכני הביטוח, לא הייתה יכולה לקרום עור וגידים, לולא הייתה החברה, באמצעות מנהלה פרג, בסוד העניין. מסקנה זו מתבקשת מכך שפרג עצמו נטל חלק פעיל במשא ומתן עם חלק מהקיבוצים (לדוגמה: יגור, בית-השיטה, ברור-חיל). אותה מסקנה מתחייבת גם מדבריו של וויינמן: "חברת הביטוח, מנכ"ל חברת הביטוח בנו יחד איתי את התכנית לכל קיבוץ וקיבוץ ושהדברים יהיו ברורים, התוכניות האלו נעשו בצורה ברורה, בשיתוף ביני לבין חברת הביטוח. זה לא, הנה זה הניירות ותחתמו עליהם, זה לא היה כך" (עמ' 5,198 לפרוטוקול מיום 10.5.99). ובהמשך: "כל העיסקאות נעשו משלב א' שלהם בתיאום מלא עם פרטים מלאים כלפי חברת הביטוח קרי משה פרג" (שם, בעמ' 5,290). לשאלה אם החברה הכירה את מצבם של הקיבוצים, השיב וינמן בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ברור לחלוטין ... לא היה שום פרט שהוסתר מחברת הביטוח ... כל עסקה בושלה בתיאום מלא והדוק עם משה פרג". רואה-החשבון שמואל לב, ששימש כחשב ומנהל כספים בלה נסיונל בשנים 90'-97', העיד: "החברה התנהלה בצורת ניהול די צנטרליסטי, זאת אומרת משה פרג רצה לדעת על ביצוע ... של כל פעולה שמתבצעת בחברה והכל היה אמור לעבור דרכו. אני קיבלתי ממנו הוראות לביצועים באותם המקרים, שדברים לא נרשמו במהלך הרגיל של העניינים, כגון רישומים בביטוח חיים שהיו אמורים להירשם בעיתוי מסויים ומאילוצי שטח לא ניתן היה לרשום אותם, אז ההוראות היו באות ממנו" (עמ' 3,990 לפרוטוקול מיום 28.3.99). מאיר צוברי, מי שטיפל בנושא של ביטוח חיים בחברה ותשלום עמלות לסוכנים, מסר כי: "בנושא של תביעות שהיו למשל, אז ד"ר פרג נתן הנחיה כללית, פוליסות פרט, יש לך פה את הפוליסות, אתה מטפל אתה אחראי לתביעות, טפל בזה וכן הלאה וכן הלאה. בנושא של הקיבוצים כל מקרה מוות אתה תביא לי, אני אבדוק, בהתאם להסכם שהיה איתם ואני אחליט לאשר, איך לשלם, אם לקזז פרמיה, לא לקזז, וכן הלאה. וזה ברור, כשהוא ערך את ההסכמים, הוא ידע בדיוק מה היו ההסכמים" (עמ' 3,871 לפרוטוקול מיום 25.3.99). זו גם הייתה התרשמותו של עורך-הדין גנץ: "היה ברור דבר אחד בוודאות מוצעת פה תכנית שהיא בהסכמתה של החברה, בידיעתה ואם היא נחתמה על ידי דני ויינמן ואחר כך נכנסו למר פרג כדי שהוא יחתום, בעיני לא נראה שום דבר לא תקין" (עמ' 3,282 לפרוטוקול הדיון מיום 28.9.99). ובהמשך: "הרושם הזה נבנה בין היתר מזה שבעסקאות קודמות, לא בשטנץ ... היו ישיבות עם דני [וינמן] ועם פרג, ואחר כך היו פגישות שונות במשרדי לה נסיונל שבהם ההתרשמות הברורה שלי היתה שדני ופרג מרושתים, מבינים אחד את השני, מדברים באותה שפה, שדני הוא בן בית שם, הוא הולך כולם אומרים שלום, הוא נכנס ויוצא אצל פרג כרצונו, אז מזה מה יכולתי להבין? אלא שדני מדבר ומציע תוכניות בשם לה נסיונל, נקודה" (שם, בעמ' 3,823). ובמקום אחר: "לא היה לי שום יסוד להניח שכשמוצעים באמצעות דני ויינמן תוכניות לקיבוצים, מוצע פה משהו שהוא לא על דעת חברת הביטוח. לא היה לי שום יסוד לדעת, ואפילו להעלות את זה על הדעת... אינני זוכר שום מקרה שבו שמעתי ממר פרג איזושהי טרוניה או איזושהי אמירה שנתנה לי להבין שפה הוא לא מודע או הוא חושב משהו או שנתנה לי להבין שאנחנו לא מדברים על אותו דבר" (שם, בעמ' 3,285). יתרה מכך, סבורני כי פרג גם ידע שויינמן נושא בתשלום חלקה הארי של הפרמיה, מכוח הסכמי מימון שחתם עם הקיבוצים. על כך היה ניתן ללמוד מפיו של ויינמן עצמו, חרף הגישה הזהירה אותה נקט בתשובתו: "אני חושב שבגדול לה נסיונל ידעה, אבל היות וזה היה דבר שביני לבין הקיבוץ, הייתי אומר ככה, הקטע היחידי שלא קשור לפעילות אקטיבית של לה נסיונל, היה מה שאני מקבל מהקיבוץ, אז לא בהכרח זה היה על דעת החברה. אם כי לא הייתה לי שום סיבה להסתיר, יתר הדברים במפורש. כל יתר המרכיבים של התכנית למעט ההסדר ביני לבין הקיבוץ, הם הסדרים על דעת החברה, אגב, כולל גם הארבעה אחוז שאני נותן לקיבוץ מדמי הגביה שלי" (עמ' 4,655 לפרוטוקול מיום 19.4.99). לאותה מסקנה מובילים גם דברים שנכללו במכתבה של החברה לקיבוץ הגושרים מיום 11.6.91 (ת/955), שם נאמר: "אין לנו התנגדות במסגרת תנאי הפוליסה לכל הסדר כספי ביניכם לבין סוכן הביטוח בפוליסה, מר דני ויינמן, בקשר עם הפוליסות...". העובדה שהקיבוצים נדרשו לממן גם את אותו חלק פעוט בפרמיה (ארבעה אחוזים) באמצעות ויינמן תוך ויתור על 20 אחוזים מתגמולי הביטוח, היא עדות נוספת לכך שיכולתם להפריש כספים לצרכי חסכון, לא הייתה קיימת כלל. מימון הפרמיות בידי שמיר היה אף הוא ידוע לפרג. על כך ניתן היה ללמוד מן העובדה כי הפרמיות של הקיבוצים שולמו באמצעות שיקים של "מבטח שמיר". יתר על כן, במהלך שנית 1994 נפגש גזבר קיבוץ אפיקים, ארנון קלדניצקי, עם פרופ' חיים בן שחר, שבשנים 1992-1991 יעץ לקיבוץ בתחום של הפרדת המשק מהקהילה. בעת שהתקיימה השיחה שימש פרופ' בן שחר כדירקטור בחברה וכיושב-ראש ועדת הניהול שלה. וכך תוארה הפגישה על-ידי קלדניצקי: "פרופ' בן שחר צילצל ערב אחד ששמע שאנחנו עושים ביטוח בלה-נסיונל. אמרתי לו שעשינו את התכנית. אמרתי לו מהם פרטי התכנית מבחינתי ... שמבטח שמיר אחראית על העסקה מבחינתנו" (עמ' 2,604 לפרוטוקול מיום 11.2.99). אין חולקין, כי בתאריך 28.12.94 התקשר פרופ' בן שחר לפרג, ומסר לו את פרטיה של שיחתו עם קלדניצקי. בעקבות כך ערך פרג תרשומת על תמצית השיחה (ת/1221), וזו לשונה: "קיבלו הצעה ... תחתמו על העסקה ... לא תוציאו מהכיס ... אני אממן את העסקה ותפרעו אותה מתמורות של מקרי פטירה. במידה וזה לא יספיק אני אחכה ... לא מוציאים פרוטה מהכיס ... רק יכולים להרוויח אם יהיו יותר מקרי פטירה מסכום ההלוואה ... לא זכר את הפרמיה ... מה יגידו הבנקים על חוב ... לא יודעים איך יופיע. צריך לשבת רו"ח שלנו עם רו"ח הסוכן ... הקיבוץ היה מופתע מסכום הפרמיות". משנודעו כל אלה לפרג, ההיגיון מחייב שהיה טורח לברר עם שמיר את פרטיה של ההתקשרות עם קיבוץ אפיקים, שהרי על-פי תפישתו-שלו, התקשרות מסוג זה אינה ראויה להיקרא עסקת ביטוח (ראו את הדברים שצוטטו לעיל מפיו, בעמ' 8,708 לפרוטוקול מיום 18.9.00 ובעמ' 9,684 לפרוטוקול מיום 14.11.00). ואתה תוהה כיצד ניתן להסביר את העובדה שלא זו בלבד שפרג לא נהג כך, אלא שכאשר התרעם שמיר באוזניו על הקשר הישיר שנוצר בין החברה לקיבוץ, ואיים לנתק את קשריו העסקיים עם החברה (ראו ת/1349), טרחו פרג ורוזנבלט לשגר אליו, ביום 28.12.94, את המכתב ת/4317, שבו נאמר בזו הלשון: "1. אנו הח"מ לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ מתחייבים בזאת כלהלן: א. אין לנו ולא תהיינה לנו כל דרישה או תביעה מכל סוג ומין בגין נזקים או הפסדים אם נגרמו ו/או יגרמו לנו בקשר עם פוליסות ביטוח מסוג מעורב וכל החיים ו/או גימלא "ב" (להלן – עסקאות הביטוח) שערכתם ו/או תערכו לקיבוצים ו/או לכל קבוצה אחרת, לרבות הפסדים בגין פדיון מוקדם, ריבוי מקרי מוות ו/או מכל סיבה אחרת. ב. אנו מצהירים בזאת שבכל עסקאות הביטוח היו ידועים לנו כל תנאי פוליסות הביטוח, לרבות הפרמיות, שיעורי ההנחה, תנאי העמלות, דמי גבייה וערכי פדיון והכל כמפורט במסמך הרצוף לכל עסקה מעסקאות הביטוח. ג. אנו מצהירים ומתחייבים שלא לפנות למי מלקוחותיכם מבלי לקבל אישורכם מראש. 2. אם נפר מי מהתחייבויותינו על פי מסמך זה נפצה או נשפה אתכם בגין כל נזק או הפסק, בין בדרישה ובין בתביעה, בצירוף כל הוצאותיכם. בכבוד רב, לה נסיונל, חברה ישראלית לבטוח בע"מ משה פרג, מנכ"ל מיכה רוזנבלט, משנה למנכ"ל" (ההדגשה הוספה). נוכח האמור במכתב ת/4317, סבורני כי השופט המלומד של בית-משפט קמא היה רשאי גם רשאי להגיע למסקנה אליה הגיע: "אופן סיום פרשת יצירת הקשר עם קיבוץ אפיקים, הצורך של מבטח שמיר בהצהרה מצד החברה שכל תנאי העסקאות שלה עצמה ידועים לה וכן שליחת הטיוטה של המכתב קודם לשליחת המכתב עצמו מצביעים על כך שמחינת [פרג] לא היה כל חידוש במידע שמסר לו בן שחר, או שהוא לא היה רלבנטי, לגביו" (עמ' 394 להכרעת-הדין). הקלטת ת/1536 56. ראיה נוספת המצביעה על היכרותו של פרג עם פרטי התכנית כולה, ועל היותו אחד מהוגיה, הן השיחות שהקליט ויינמן (ת/1536). המניע לביצוע ההקלטה היה חששו של ויינמן שהחברה תדרוש ממנו להשיב לקופתה סכומים שקיבל ממנה, אשר הוגדרו בספרי החברה כ"הלוואות", ושבאמצעותן – כזכור – הוא סייע לקיבוצים לממן את הפרמיות. לגישתו, הובטח לו שסכומים אלה יהפכו לעמלות ("אני קיבלתי מחברת הביטוח כספים שסוכם היה שהם עמלה, ומסיבות שונות של חברת הביטוח הם נתנו כהלוואות, ואני רציתי לקבל איזה שהוא דוקומנטציה ביד שההלוואות האלה הם הלוואות שתהפוכנה לעמלה מוחלטת", עמ' 7,846 לפרוטוקול מיום 22.9.99). הקלטת ותמלילהּ הוגשו כראיות מטעם התביעה (ת/1536; ת/1536א), וגם מאלה למד בית-המשפט כי פרג ידע כל העת שהמהות האמיתית של עסקאות הקיבוצים היא של ריסק קבוצתי לטווח קצר. בניסיונם לסתור מסקנה זו, העלו הסנגורים המלומדים שתי טענות כלליות בעניין הקלטת. הראשונה, כי לא היה ראוי לעשות בה שימוש כראיה מפלילה, נוכח פגיעתה בהגנתו של פרג. השנייה, כי עיון בתמלילי השיחה מוביל למסקנה הפוכה מזו אליה הגיע בית-המשפט, היינו, פרג האמין בכך שבפניו עסקאות חסכון ארוכות-טווח. נדמה כי אין צורך להסביר מדוע טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, עם זאת, לא פטרתי את עצמי מלדון בכל אחת מהן לגופה. לעניין הפגיעה בהגנתו של פרג, נטען, כי בית-המשפט קמא הבהיר, "לכל אורך המשפט", כי הקלטת הינה "עניין שולי" ו"אף עודד את הצדדים לסיים במהירות האפשרית את החקירה בעניינה" (פסקה 512 לערעור). בעקבות כך, ציינו הסנגורים, הם נמנעו מבירור הסוגיות העולות מן הקלטת עד תום, ולא חקרו את פרג וויינמן אודות חלקים ניכרים מהשיחה שהוקלטה. בנסיבות אלה, נטען, ההסתמכות על ראיה זו בהכרעת-הדין הביאה לפגיעה בהגנתו של פרג, שכן בית-המשפט "הציג לצדדים מצג מסוים במהלך המשפט, והפך עורו במסגרת הכרעת הדין" (שם, בפסקה 514). לא אוכל לקבל טענות אלו. אכן, במהלך חקירתו של ויינמן בעניין הקלטת, האיץ בית-המשפט קמא לסיים את חקירתו, אולם לא מצאנו בכך כל פגם. אדרבא, זוהי חובתו של שופט היושב בדין לנהל את ההליך שבפניו ביעילות. אף ייתכנו נסיבות שבהן יהיה נכון להורות על הפסקתה של חקירה, או לקצוב לה זמן מוגדר – דבר שממילא לא נעשה בענייננו. גם אין לראות בכך "פגיעה בהליך האדברסרי", "פגיעה בהגנתו של נאשם" או "פגיעה ביסודות ההליך הפלילי", כפי שנטען על ידי הסנגורים, אלא ניצול יעיל ונכון של זמן שיפוטי יקר ומוגבל. "העובדה, שבית המשפט נכון לנהוג בסבלנות מירבית, אינה צריכה להתפרש כאילו מחובתו לנקוט עמדה סבילה בעת הדיונים. האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, והוא שקובע, איזה שאלות מותרות ואיזה אסורות, ומהי ראיה קבילה ואיזו ראיה אינה קבילה. לענין זה אין בשיטה האדברסרית בצורתה המודרני, בה היא נוהגת כיום בעולם המשפט האנגלו-אמריקני, כדי לגרוע מן החובה האמורה ... גם בשיטה האדברסרית בית המשפט הוא שחולש על מהלכי הדיון ומנווטו" (ע"פ 192/87 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 141, 151 (1987); והשוו גם לע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4), 303 (1983); ע"פ 414/71 סלטון נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2), 346 (1973)). אל לנו לשכוח, כי כאשר נקרא ויינמן למסור את גרסתו בעניין הקלטת הייתה זו לא פחות מחקירתו השביעית בבית-המשפט. בשש החקירות שקדמו לכך מסר ויינמן גרסה ארוכה ומפורטת, שהתפרשה על פני למעלה מ-500 עמודים (!). החקירה בעניין הקלטת – חקירה שביעית במספר – אף היא הייתה ממצה, והתפרשה על פני 20 עמודים. נוספה לכך חקירה של מומחית לזיהוי קול מטעם ההגנה – העדה סימה שגב, שאף הגישה לבית-המשפט חוות-דעת בנושא זה (נ/1152), לאחר שההגנה סברה כי תמלילי השיחות אינם מדויקים דיים. בנסיבות אלה סבורני כי סוגיית הקלטת והחקירה בגינה מוצו עד תום, וממילא לא נגרעה במאום הגנתו של פרג. באי-כוחו של פרג כיוונו את חציהם לעבר אמרה נוספת של השופט המלומד בבית-המשפט קמא (במהלך חקירתה הממושכת של המומחית סימה שגב), כאשר אמר: "זה דבר לא מי יודע מה מרכזי במשפט הדבר הזה" (עמ' 18,724 לפרוטוקול מיום 1.7.01). ברם, בצדק מציינת המשיבה כי ציטוט זה הוא חלקי ומטעה, שכן מייד לאחר מכן הוסיף השופט המלומד ואמר: "אם זה באמת חשוב, אז אני אלך ואני אשמע את זה [את הקלטת] במקום משוכלל" (שם). יתרה מכך, דברים אלה הופנו למשיבה והיא הייתה זו שהתבקשה לקצר את חקירתה. ואם בכך לא די, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי הסנגור עצמו העיר באותו מעמד כי שאלות המשיבה חוזרות על עצמן וביקש לגדוע את חקירתה (שם, בעמ' 18,723 ו-18,724). סיכומו של דבר – לא מצאתי ממש בטענות כנגד נכונותו של בית-משפט קמא לבסס על הקלטת את הכרעת-דינו, ועתה אתייחס גם אני לתוכנה. 57. להלן אביא את הקטע החשוב לענייננו, הוא אותו קטע בשיחות שציטט בית-המשפט המחוזי בהכרעת-דינו, ובו הוספו תיקונים (בכתב יד) של ההגנה (נ/1152. א – פרג, ב – ויינמן): עמ' 2: ........... עמ' 3: עמ' 4: במהלך עדותם נתבקשו פרג וויינמן להסביר למה התכוונו באותו "פזל" אשר את פרטיו ביקשו שלא לחשוף בפני אחרים. על כך השיב ויינמן: "מה שהכעיס את רב חברות הביטוח באותו זמן היה איך חברת לה-נסיונל עושה כל כך הרבה עסקאות עם קיבוצים, והיה כל הזמן מאמץ לפוצץ את הדבר הזה. ככל שהזמן עבר הוספנו מרכיבים נוספים לתוך התוכניות של הקיבוצים, רובם במחזורים שונים לא זהות, היו בהתחלה תוכניות מסוימות, אחר כך היו תוכניות אחרות, הרעיון היה למנוע דליפה של הפרטים לחברות מתחרות" (עמ' 7,853 לפרוטוקול מיום 22.9.99). ופרג השיב בתורו: "הפטנט הוא מה שבארה"ב נקרא "קולי" ואנחנו קראנו פה עסקאות גמלה ב'. זה הפטנט. שתוכל להשתמש בהלוואות מגוף הפוליסה לתשלום הפרמיה, שאתה נעזר בתמותות לתשלום הפרמיה, שאתה נעזר בערכי הפדיון הגבוהים והמנוף שיש בפוליסה לחסכון על מנת לבנות פוליסה שאתה רוצה להגיע בשנה הרביעית ואחרי זה, זה רץ לעולם ועד לבד, עם מנוף של 5, 6%. זה פטנט. זה פטנט. עובדה שגם בארה"ב לא כולם עושים אותו אלא מישהי מסוימת עושה אותו, כפי שהראינו אתמול, חברות מסוימות עושות אותו. עכשיו, הדרך הפשוטה שבא מבקר כזה, אז הוא איש אוצר אין לי חשש מהדבר הזה ואני הייתי חשוף ל- 7-6 ביקורות וזה לא הפריע לי. אבל זה שלוקחים מישהו מבחוץ שאני יודע שהוא יועץ של חברות ביטוח כי הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה, פחדתי שהוא יתקוף עם כל השאלות, ילמד מה עושים ואחרי זה ילך שנה אחרי זה וימכור את הפטנט הזה לחברות אחרות, כמו שאגב אני עושה היום עם אותו פטנט. מזה אני חששתי. אז אני מדבר עם דני, דני מדבר איתי ואני מספר לו על הביקורת שצריכה לבוא, זה נושא אחד. נושא הטריגר הראשון לשיחה היה מאמר שפורסם ב"הארץ" על ידי גבי בשן, שבינתיים כבר נפטר, על ה-40 מיליון הלוואה שדני ויינמן קיבל וגבי בשן עושה עבודה של עיתונאי, גם מצלצל למפקח על הביטוח, שואל אותו מה דעתו על ההלוואה הזו ועל שני הדברים האלה בעצם מתנהלת השיחה" (עמ' 9,301 לפרוטוקול מיום 24.10.00). לכאורה, וכך הייתי מוכן להניח בראשית הדרך, עניין לנו בדברים של טעם הואיל והשניים מבקשים – על-פי דבריהם – למנוע את חשיפתו של סוד עסקי בו גלום פוטנציאל של רווח בפני מתחרים בשוק הביטוח. ברם, באותן שיחות נאמרו דברים נוספים, וכוונתי בעיקר למשפטים האחרונים של קטע התמליל אותו ציטטתי (פרג: "הנגלה הזאת האחרונה של הקיבוצים קשה לתפוס אותנו. רק אם קיבוץ יבוא ויצהיר אני לא יודע מה הם מספרים, אני לא קניתי דבר כזה" ויינמן: "אז דאגנו להחתים בעצתך את כולם על הגימלא"). לעניין זה אוסיף, כי הלכתי בעקבות השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי והאזנתי להקלטות עצמן, ושוכנעתי כי אותם משפטים תועדו נכונה בתמליל ת/1536. במצב דברים זה לא נותר בליבי ספק כי גם אם פרג ביקש למנוע את חשיפתו של מידע עסקי על-ידי מתחרים בשוק הביטוח, הוא ראה לנגד עיניו מטרה נוספת – למנוע את חשיפת הפער הקיים בין האמור בפוליסות לבין מה שהוצע לקיבוצים. כזכור, מסקנתי הייתה כי מרבית הקיבוצים, אם לא כולם, ביקשו להפיק תוך תקופה קצרה רווחים קלים ומהירים מפוליסות ריסק קבוצתי אשר הוצעו להם. בדיעבד אנו יודעים כי המסמכים בהם תועדו אותן עסקאות משקפים מציאות שונה, מדומה, של התקשרויות שהיו אמורות להימשך שנים רבות כאשר מרכיב החיסכון הופך בהן אט אט למרכיב מרכזי. עניין זה – הפער בין כוונת המבוטחים לדרך הצגתן של ההתקשרויות בפוליסה – היה ידוע לחלק מהקיבוצים, אולם הוא לא הטריד אותם זמן רב, מאחר שהובטח להם כי לא יידרשו לשלם דבר מעבר למה שהצטבר כערכי פדיון, שגם אותם לא מימנו מכיסם. לפיכך, הפתעתם הייתה רבה כאשר בשלב מסוים נדרשו על-ידי החברה לאשר בחתימתם יתרות חוב בסכומים של מאות אלפים ואף מיליוני שקלים אשר נרשמו בספריה. עורך-הדין גנץ אף מסר כי הוא קיים עם פרג פגישה במטרה להבין מהי הסיבה לשליחת הבקשות לאישור יתרות חוב. הדברים מדברים בעד עצמם ואביא אותם במקור: "כשאמר מר פרג מה ההיתממות פחות או יותר, הרי אתם יודעים שיש לכם גמלה, ואז נפל לי האסימון, שבעצם פה חברת הביטוח באה ואומרת תשמעו, בעצם עשיתם ביטוח גמלה ותוך כדי זה אתה מסתכל בניירת ואתה רואה כן, כתוב גמלה, אבל איזה גמלה ומי מבין שיש פה גמלה בכלל? אני זוכר שבקטע הזה כבר לא ידעתי לאיזה עמדה לנקוט פה, שתקתי לחלוטין, מה עוד שאני אומר שהיתה לי הרבה יראת כבוד למר פרג, הלכתי אחרי שהישיבה הזאת נגמרה לשותף שלי ואמרתי לו שמע, פה אני לא מבין מה קורה, אני כבר לא יודע פה מי צודק ומה צודק, ובעקבות זה החלטתי שבכל נושא היתרות אני לא מתערב יותר וכשצלצל רואה החשבון נדמה לי של מצפה שלם, אמרתי... אל תסביר לי אפילו מה לא נראה לך פה, אני אומר לך שאם משהו פה לא נראה לכם אל תחתמו כי זאת הפעם הראשונה שאני התחלתי אולי להבין שכנראה פה הלבוש המשפטי שהלבישו ושלא ייחסתי לו שום דבר ושאם היו קוראים לו במקום גמלה משהו אחר אז הייתי קורא לו משהו אחר, כי זה לא עניין אותי ולא אני קבעתי אותו וגם לא הסבירו לי אותו, אז פעם ראשונה הבנתי שזה בעצם המקור לסיפורים ויתרות ... שם התחלתי להבין שמשהו פה לא תואם את ההבנה שלי את העסקאות האלה, והנושא הזה הטריד אותי שוחחתי עם השותף, והחלטתי שאני לא מתערב יותר בסיפור הזה" (עמ' 3,287 לפרוטוקול מיום 28.2.99). 58. סבורני, כי נוכח האמור עד כה שוב אין ספק כי פרג היה שותף מלא ופעיל בעסקאות הקיבוצים, ופעל בתיאום מלא עם ויינמן על-פי תכנית אותה הגו שניהם, ואותה הוציאו אל הפועל בצוותא חדא. אכן, פרג העדיף לרוב שלא להתייצב בחזית הבמה והעדיף לפעול באמצעות הסוכנים, אולם הוא ידע והכיר את פרטי העסקאות כולם ודבר לא נעלם מעיניו, ובכלל אלה כוונת הקיבוצים בהתקשרות, והעובדה שהפוליסות שיקפו תמונה שונה בתכלית ממה שהוסכם עמם. יתר על כן, לפרג היה נהיר כי חלקם הארי של הקיבוצים לא שילם דבר ממקורותיו לתשלום הפרמיה, ובמצב זה לא נותר אלא לשוב ולהביא את דבריו אותם כבר ציטטתי בפסקה 54 לפסק-הדין, לאמור: "אי אפשר לייצר תוכנית שבנויה רק מהלוואות, בכל תוכנית צריך להכניס כסף. מי שאומר שעשו לו תוכנית שבנויה רק מהלוואות, לא הבין מה הוא קנה, זה פשוט לא יכול לעמוד. אין תוכנית שלא מכניסים בה כסף. אפילו שהתוכנית היא 100% חיסכון ואתה לווה את הכל, עדיין את הריבית צריך לשלם וזה כסף". והרי זו בדיוק הייתה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי. 59. סיכום האמור עד כאן הוא כי בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי הקיבוצים, ככלל, נתנו את הסכמתם להצטרף לתוכניות של ריסק קבוצתי לתקופה קצרה, ובלבד שלא יידרשו לשלם דבר, או לכל היותר סכומים פעוטים בלבד ממקורותיהם. מנגד, הם לא ביקשו להצטרף לתוכניות חסכון או ביטוח פנסיוני ארוך טווח, הן משום שלרובם כבר היו תוכניות מסוג זה, אף כי צנועות יותר, והן מחמת המצב הכלכלי הקשה של חלקם, שלא אפשר להם לקחת על עצמם התחייבויות נוספות, וודאי שלא בסדר הגודל אותו דרשה החברה. כוונת הקיבוצים לא הוסתרה מעיניהם של המערערים, ועל כן גם להם היה ברור כי שימור הפוליסות לאורך זמן, הוא לכל היותר משאלת לב שהסיכויים להתממשותה קטנים, אם לא לומר קלושים. השאלה הנוספת היא אפוא אם לכל אלה ניתן ביטוי ברישומי החברה בספריה. בכך אדון עתה. הרישום בספרי החברה 60. המשיבה שבה וטענה בפנינו כי רישומי החברה בכל הנוגע לעסקאות הקיבוצים היו כוזבים, בעוד שהמערערים טענו כי אותם רישומים שיקפו נאמנה את פעילות החברה, ונוהלו בהתאם לכללים חשבונאיים מקובלים. סוגיה זו, שהנה עובדתית במהותה, נדונה בפירוט רב על-ידי השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בראיות ובטיעוני הצדדים, שוכנעתי גם אני כי הרישום במערכת ביטוח החיים ובספרי הנהלת החשבונות של החברה, התנהל כמעט במנותק מהמציאות אותה הוא היה אמור לשקף, ולמעשה הוא שיקף מציאות מדומה של גידול ניכר ביותר בנפח העסקים של החברה. יתרה מכך, משנמצא כי כוונותיהם של הקיבוצים היו לביטוח ריסק בלבד, ופרג ידע על כך, אך ברור הוא כי רישום הפוליסות בספרים ככאלה הכוללות גם רכיב של חסכון – והמערערים אינם חולקים שכך נרשם בספרים – הינו רישום כוזב. ברם, הרישום הכוזב בספרים בא לידי ביטוי בעניינים נוספים. כך לדוגמה, במקום להבהיר כי מדובר בהתקשרויות בעלות מימד קבוצתי, הוצגו הפוליסות כפרטניות; סכומי הפרמיות שנרשמו היו רחוקים מלשקף נאמנה את הפרמיות אותן התחייבו הקיבוצים לשלם בפועל; בפוליסות שהוצאו לאחדים מהקיבוצים נכללו גם חברים שנפטרו קודם להתקשרות עם החברה; בספרים נרשמו גם עסקאות שכלל לא באו לעולם; ניתנו הנחות מסיביות, לעתים עד 100 אחוזים, וכן הלוואות מול ערכי פדיון סתמיים, ללא קשר עם חסכון אמיתי כלשהו, אשר נועדו לסגור חובות פרמיה של הקיבוצים; עסקאות הוסיפו להיות רשומות בספרי החברה גם לאחר שתקופת הביטוח עליה הוסכם חלפה; ולבסוף, וזה העיקר בעיניי, לא ניתן ברישומים ביטוי הולם לכך שמימון הפרמיות נעשה, רובו ככולו, בכספי החברה. וכאן המקום להדגיש, כי אותם רישומים "בעייתיים", בלשון המעטה, עוררו תהיות ודאגה גם אצל עובדים בחברה. וכך לדוגמה העיד אדי קומיסרנקו, שעבד בחברה כאחראי על הצוותים של מחלקת ביטוח החיים בשנים 1991 עד 1995: "יותר מפעם אחת התרעתי שהפרמיות הם [כך במקור] פתוחות לתקופה יותר מיד ארוכה, ושאי אפשר להמשיך עם הגידול של פרמיה פתוחה וגם למתן הלוואות" (עמ' 3,714 לפרוטוקול מיום 14.3.99). בתשובה נאמר לו, כך מסר העד, כי הוא לא אחראי על ניהול החברה ופרג לוקח זאת לתשומת ליבו. באותו נושא העיד גם רואה-החשבון לבנדר: "תוך כדי הביקורת של רבעון או שני או שלישי של 94, אנחנו ראינו יכול להיות שזה היה הרבעון האחרון, אני צריך להיזכר, ראינו הנחות בסכומים גדולים מאוד שניתנו לקיבוצים, בין היתר לקיבוץ יגור וקיבוץ הגושרים, שהיו נחשבים כאילו לקיבוצי הדגל של לה נסיונל ... אנחנו הרגשנו לא נוח עם הנושא הזה ואנחנו דרשנו מהחברה בעצם לעשות ניתוח של כל תזרים המזומנים עם הקיבוצים לראות בדיוק איך אותן הפרמיות שהחברה חייבה את הקיבוצים היו משולמות למעשה ... מה שנאמר לנו למעשה, שלפחות לגבי קיבוץ יגור, זה קיבוץ עשיר, יש לו הרבה כסף ממלחמת המפרץ ולכן היא בוודאי תשלם את הפרמיות ופתאום אנחנו רואים הנחה של 23-24 מיליון שקל ... סגרו את הפרמיה של השנה השלישית או הרביעית של אותו קיבוץ על ידי הנחה מאסיבית שבכלל לא ידענו עליה" (עמ' 7,041 לפרוטוקול מיום 4.7.99). במצב דברים זה נשאלת השאלה אם בעניינו של פרג התגבשה גם "כוונה לרמות", כנדרש בעבירה של רישום כוזב, ולהשקפתי התשובה היא בחיוב. כאמור, פרג ידע כל העת כי כוונת הקיבוצים הייתה לביטוח ריסק בלבד, וכי הפרמיות המשולמות על-ידם – אם משולמות כאלה – אינן מתגבשות כדי חסכון כלשהו. פרג אף גרם במכוון ליצירת פער בין כוונה זו לבין האמור בספרים, ומנע קבלת תמונה אמיתית אודות עסקאות הקיבוצים. דבר זה נעשה בשיטתיות, בטכניקה שחזרה על עצמה בהתקשרויות עם קיבוצים רבים, והתפרשה על-פני תקופה ארוכה. דרך פעולה כזו אינה יכולה להתיישב אלא עם כוונת מרמה, ואין זה משנה אם בסופו של יום – דבר שהודגש בערעור – פרג ספג הפסדים כבדים. זו גם הייתה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי כוונת המרמה של פרג "עולה מאליה נוכח נסיבות ביצוע הרישומים הכוזבים" (עמ' 343 להכרעת-הדין). מסקנה זו מתיישבת גם עם ניסיונו של פרג להסתיר את מהותן האמיתית של העסקאות מגורמים שונים, כפי שיבואר מיד. מעורבותם של הדירקטורים וחברי ועדת הניהול 61. שאלה נוספת אשר הטרידה את בית-המשפט המחוזי והטרידה גם אותי, היא כיצד לא עמדו הדירקטורים בחברה ואלה אשר איישו את וועדת הניהול שלה, על מעשיהם של המערערים מבעוד מועד. לעניין זה טענו המערערים כי הם פרשו לפני אותם גופים את התמונה במלואה, והעובדה שאלה לא מצאו בה פגם, תומכת בטענת חפותם. בהקשר זה הדגישו הסנגורים שלוש עדויות. האחת, של האקטואר אדי קומיסרנקו, אשר ציין, כי לבקשת פרג ורוזנבלט הוא ערך דו"חות עסקיים בהם ריכז מידע מפורט אודות עסקאות הקיבוצים. העדות השנייה היא זו של מאיר צוברי, שהיה אחראי על ביטוח חיים ותשלום עמלות לסוכנים מטעם החברה. גם עד זה מסר כי עיון במסמכי הנהלת החשבונות של החברה שיקף בצורה ברורה, להבנתו, את הדרך בה מומנו הפרמיות, וניתן היה לעמוד על מהותן של העסקאות. לבסוף, חשב החברה, שמואל לב, ציין אף הוא כי פרטיהן של עסקאות הקיבוצים היו ידועות לו, והן אף נדונו בישיבות השוטפות עם פרג. בנסיבות אלה, כך להשקפת הסנגורים, לא ניתן לקבל את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר הסתרת המידע אודות העסקאות מעובדי החברה. חוששני כי אין בידי לקבל טיעון זה, הואיל והתמונה המצטיירת היא הפוכה, לאמור, לדירקטורים בחברה ולוועדת הניהול הוצגה תמונה חלקית בלבד, ולעתים אף כוזבת, ולכך אביא דוגמאות אחדות. כאמור בסעיף 34 לעיל, מסקנתי היא כי, ככלל, נתנו הקיבוצים את הסכמתם להצטרף לתוכניות ביטוח ריסק קבוצתי לתקופה קצרה, וחלקם הארי אם לא כולם התנו את הצטרפותם בכך שלא יידרשו לשלם דבר או סכומים פעוטים בלבד ממקורותיהם. על רקע כל אלה ראוי להביא מדבריהם של המערערים, כדי לתאר את התמונה המעוותת אותה הציגו בפני אותם גופים של החברה. וכך לדוגמה הסביר פרג בישיבת הדירקטוריון שהתקיימה ביום 29.11.02 (ראו נ/305): "החברה קשורה בעסקאות ביטוח חיים עם 15 מהקיבוצים העשירים ביותר. גם הבנקים נלחמים לגייס כספים מהקיבוצים הללו לקופות הגמל המנוהלות על ידם. נושא הפנסיה הוא נושא שהקיבוצים היום מודעים לו והם מחפשים לו פתרונות בחברות בטוח. מדובר בבטוחי פרט שערכי הפדיון בהם בשנים הראשונות נמוכים ביותר". בישיבתה של ועדת הניהול, שהתקיימה ביום 15.12.94, אמר רוזנבלט: "עסקי הקיבוצים הם עסקי ביטוח רגיל לכל דבר: ביטוח חיים מעורב, גימלא, "עדיף" וכו'. העסקאות נעשות באמצעות סוכנים או נציג של הקיבוצים כשאין מגע עם המבוטחים עצמם" (עמ' 2 לת/5073). כאשר נשאל פרג באותה ישיבה מהי המוטיווציה של הקיבוץ להתקשר עם החברה, השיב: "הנושא הוא בעיקר שמירת זכויות פנסיוניות של חברי הקיבוצים" (שם). ולשאלתו של חיים בן שחר "כשעושים עסקים עם קיבוץ, האם הם לוקחים הלוואה?", השיב פרג: "בגבולות ערכי הפדיון ניתן לקבל הלוואה, אולם על הקיבוץ לשלם פרמיה כדי ליצור ערכי פדיון שממנו נלקחת ההלוואה" (שם). בישיבת וועדת הניהול מיום 20.3.95 שב פרג והסביר את המניע של הקיבוצים להתקשר עם החברה: "המוטיבציה של הקיבוצים לביטוחי חיים היא המסלול הפנסיוני (מגיש מסמך של עו"ד מימוני). המסמך מראה ... על שמירת כספי הפנסיה מגורמים שונים: מנושי הקיבוץ, מהחבר, החבר מהקיבוץ. רק פוליסה לבטוח חיים נותנת את השמירה המשולשת הזו. יש גם הטבות מוסוות ... החברה צירפה תוספות לפוליסה זו שיש בה אלמנטים של כסוי מוות, תאונה, נכות. בקבוצה גדולה כמו קיבוץ אפשר לתרגם תוספות אלה לכסף בוודאות גדולה" (ראו ת/5075). חבר וועדת הניהול רוני דיסנצ'יק אמר בתגובה: "מובן שהקיבוצים רוצים ביטוח והבנו את הסיבות איך זה מתקשר עם הפוליסות הקיימות אצלנו, ונשארה רק שאלה של גביה". על כך השיב לו פרג: "הוסבר גם לרואי החשבון שלמעשה ע"י תשלום 25% במזומן מהפרמיה יש להם כיסוי לפרמיה. יש גם קיבוצים שאין להם בעיית תשלום" (שם). וכאן המקום להוסיף, כי מעיון בפרוטוקול ישיבת וועדת הניהול מיום 19.3.95 עולה עוד, כי רואי-החשבון הבינו שהקיבוצים אמורים לשלם אף 35 אחוזים מהפרמיה (ראו דבריו של יצחק ציון בעמ' 4 לת/5074). נוכח הראיות אותן סקרתי, שוב אין ספק שרבים מהסבריהם של המערערים והצהרותיהם, ובעיקר אלה של פרג, לא היה להם על מה לסמוך, ולמעשה מדובר בהצגתה של תמונה מדומה גם בפני גופי הניהול של החברה. הפיקוח על הביטוח ומעורבותו בעסקי החברה 62. פרק שלם בערעור הוקדש למעורבות המפקח על הביטוח בעסקי החברה. הטענה הכללית בהקשר זה היא כי הפיקוח על הביטוח היה מעורה ובקיא בעסקאות הקיבוצים, ולא מצא בהן כל פגם. בית-משפט קמא דחה טענה זו מהטעם שמהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים הוסתרה מגורם זה, חרף ביקורות רבות שערך בחברה (עמ' 349 להכרעת-הדין). מסקנה זו התבססה על עדותם של שמואל לב, חשב החברה; רוג'ר לבנדר, רואה החשבון שלה; וכן על תרשומת פגישה שנערכה בין סגן המפקח על הביטוח, יאיר קריידמן, עם פרג ורוזנבלט (ת/1646). בית-המשפט לא התעלם מהעובדה כי מי שהיה המפקח על הביטוח בעת הרלוונטית, מאיר שביט, התייצב לצד המערערים במשפט, אולם הוא לא ראה ליתן לעדותו משקל רב נוכח התרשמותו כי עד זה ביקש לסייע למערערים. גם לגוף העניין נקבע, כי אין בעדותו לתמוך ברבות מטענות ההגנה (עמ' 595-594 להכרעת-הדין). סנגוריו של פרג סבורים כי מסקנתו של בית-משפט קמא לפיה המידע האמיתי אודות עסקאות הקיבוצים הוסתר מהפיקוח על הביטוח, היא מסקנה שגויה שהתקבלה תוך התעלמות מחומר הראיות, ובמיוחד עדותם של המפקח על הביטוח, רואה-החשבון מטעם הפיקוח – סמי שמואלי, ומי שעמדו בקשר עם הפיקוח על הביטוח מטעם החברה – מאיר צוברי, שמואל לב ויאיר רבינוביץ. עדויות אלה, נטען, הן ראיה לכך שהמבנה העסקי של החברה לא הוסתר מאיש. אדרבא, בחברה נערכו מספר ביקורות, והפיקוח על הביטוח לא מצא כל פגם בעסקאות הקיבוצים או בדרך רישומן בספרים. מאידך, נטען, דבריו של סגן המפקח על הביטוח, יאיר קריידמן, שצוטטו בהכרעת-הדין, הם בבחינת עדות שמיעה שאינה קבילה, שכן אדם זה לא הוזמן למסור את עדותו במהלך המשפט. בהקשר זה מלין פרג על כך שהרשות לניירות-ערך נמנעה מהזמנתו של המפקח על הביטוח לחקירה, חרף העובדה שהוא הפנה אליו את החוקרים כבר בשלב מוקדם, ולמרות שעדותו הייתה עשויה לשפוך אור על הפרשה כולה. נטען, כי גם המשיבה הלכה בדרך זו כאשר נמנעה מלהזמין את נציגי הפיקוח על הביטוח כעדי תביעה. לדבר זה, הוטעם, יש לייחס חשיבות רבה, שכן "לא בכל משפט זוכה צד שעמדתו תאומץ על ידי הרשות השלטונית המופקדת על העניין" (עמ' 34 לכרך השני בערעור). 63. קראתי את הטעמים שהובילו את בית-המשפט המחוזי למסקנה בדבר הסתרת מידע מהפיקוח על הביטוח, ועיינתי בעיקרי הטיעון שהמשיבה הציגה בפנינו בסוגיה זו, והדברים מקובלים עלי. אף לא מצאתי פגם בהגשתה של תרשומת השיחה בין פרג לקריידמן (ת/1646), ובנכונותו של בית-משפט קמא להסתמך על הדברים. הטענה בדבר אי קבילותה של ראיה זו לא רק שלא הועלתה במהלך המשפט, אלא שמדובר בתרשומת שנערכה על-ידי פרג עצמו, והוא גם נחקר אודותיה ארוכות (עמ' 16,835 ואילך לפרוטוקול מיום 15.2.01). בכך גם נשמט הרציונל המרכזי הניצב בבסיס הכלל האוסר עדות שמיעה, שכן עדות זו – להבדיל מהמקרה הנוכחי – אינה נתונה לחקירה נגדית, ומכאן החשש למהימנותה (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, 329 (1988); בג"צ 124/58 היועץ המשפטי לממשה נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת, פ"ד יג(1) 5, 23 (1959)). עיון בפרוטוקול הדיון מעלה עוד, כי פרג אישר את העובדה כי תרשומת השיחה עם קריידמן נערכה על-ידו, ובכך למעשה אימץ את הדברים הרשומים שם אל תוך עדותו. על משמעותו של אישור כזה הניתן על-ידי העד במהלך עדותו, עמד הנשיא מ' שמגר בד"נ 23/85 הנ"ל, בעמ' 341: "כאשר עד מוסר תוך כדי עדותו בבית המשפט, כי אכן אמר או כתב דברים פלוניים במועד כלשהו בעבר וכי דברים אלו הם דברי אמת, יש בכך משום אימוץ בדרך האיזכור של הדברים הללו, שנמסרו או נרשמו במועד כלשהו לפני המשפט, והם הופכים בכך ipso facto לחלק מן העדות הנמסרת בבית המשפט, וזאת גם אם העד אינו חוזר מילולית על תוכן הדברים, וגם אם התוכן לא מוקרא ולא מצוטט מחדש בעת מתן העדות. נתאר לעצמנו, כי עד מאזכר תוך כדי עדותו מכתב פלוני שנכתב על-ידיו בעבר ומוסר לבית המשפט כי מה שנכתב במכתב הוא בגדר דברי אמת; אישור בדיעבד כמתואר, תוך כדי מתן העדות, הופך את תוכן המכתב כולו לחלק מן העדות. הוא הדין, למשל, אם העד מאשר אמיתותה של הודעה שנמסרה למשטרה או של דברים אשר אותם השמיע באוזני אדם אחר מחוץ לכותלי בית המשפט: אימוצם הכוללני של הדברים מביא להכללתם בתוך העדות, אף ללא פירוט מחודש של התוכן". עיון בתרשומת השיחה ת/1646 ממחיש עד כמה התקשה הפיקוח על הביטוח להבין את מבנה עסקאות הקיבוצים ומהותן. קריידמן הגדיר את הרישום בספרי החברה כ"פסיפס" המורכב מ"אלפי פעולות חשבונאיות". אף לאחר שנערכו מספר ביקורות הוא הקשה ושאל "איזה פוליסה היא זו? פרט או קולקטיב?" (שם, בעמ' 2), ובמקום אחר תהה: "אם זה נכון שבמבנה הקיבוץ אינו משלם כלום, מאיפה יש לשלם למבטח המשנה את ציפיותיו כפי שיתקיימו בבסיס ההסדר?" (שם, בעמ' 3). גם בתרשומת השיחה הנוספת שאוזכרה בערעור (ת/1298) אין כדי לסייע להגנתו של פרג, שכן גם דבר זה מלמד עד כמה התקשו גורמי הפיקוח להתחקות אחר מהותן של העסקאות: "קריידמן: הלוואות למבוטחים. מדוע בחברות אחרות מבוטח אחד מתוך 10 מבוטחים לווה ואצלכם כולם לווים? פרג: מה לא בסדר במתן הלוואה מפוליסה. אין זו פוליסת מנהלים או תגמולים לעצמאיים, ההלוואה היא בגובה הפדיון מינוס ריבית. קריידמן: אני חושב שהמבוטחים שלכם משלמים שנה א' ע"י עמלה, שנה ב' ע"י החזרי מס, שנה ג' על ידי הלוואה מפדיון, בשנה ד' יבטלו הכל. חוץ מזה זו 'הלוואה שהיא תחליף פרמיה'. ... קריידמן: עד שלא אבין מדוע הקיבוץ מוכן לשלם ריבית כזאת על כספו שהוא בעצם כספו שלו, לא ארפה ממך. פרג: אני מציע שתבוא למשרדנו, נראה לך הכל ואז תבין מדוע הלקוח מוכן לשלם ריבית כזאת, שהיא אגב לא גבוהה במיוחד בשים לב שחברות מסויימות גובות 7.5%... קריידמן: אם כך בוא נקרא לביקור שלי אצלכם שיחה ולא בדיקה" (שם). בפגישה נוספת ביקש קריידמן "לקבל תמונה מלאה לא רק חשבונאית אלא מהותית על מדגם של הקיבוצים" (ת/1646), ובמקום אחר דרש "את המכלול ולא את הקטע בלבד", ואף הוסיף כי הוא "לא יסכים לקבל תשובה כמו שקיבל מפרג" (ת/1649). בפגישה אחרונה זו פרג ורוזנבלט נשאלו אם לקיבוץ אפיקים (שהוא, כזכור, חלק ממערך העסקאות הישירות), הסכם למימון הפרמיה עם הסוכן, והם הכחישו זאת ("לא ידוע לנו על שום 'דיל' בין הסוכן לקיבוץ" (שם, בעמ' 4)). נציגי הפיקוח הביעו שוב ושוב את חששותיהם מפני ביטול מסיבי של עסקאות בתום השנה השלישית לחיי הפוליסות. בשיחה בין פרג לקריידמן משנת 1995, לאחר שגל הביטולים כבר החל להתרחש, ציין קריידמן כי הוא "רואה את הדברים בחומרה יתירה" (ת/1641). 64. אולם לא רק השיחות עם קריידמן מובילות למסקנה זו. פרג עצמו, כאשר נחקר אודות יחסיו עם רואה-החשבון סמי שמואלי, הודה בהסתרת מבנה המימון של העסקאות, הגם שציין כי עשה זאת משיקולים של הסתרת מידע עסקי, נוכח העובדה ששמואלי שימש כמבקר חיצוני שנשכר על-ידי הפיקוח על הביטוח (עמ' 931-930 לפרוטוקול מיום 24.10.00). קלטת השיחה בין פרג לויינמן (ת/1536) היא, כזכור, ראיה נוספת להסתרת מידע מגורמי הפיקוח, כאשר ויינמן אומר לפרג: "אתה לא יכול להרשות לעצמך לתת את כל הפאזל" ופרג משיב: "אני מנסה להשאיר לעצמי כמה ברגים". רוג'ר לבנדר היה, כזכור, רואה-החשבון של החברה בתקופה הרלוונטית. במסגרת תפקידו הוא היה שותף לעריכת דו"חותיה הכספיים של החברה, דו"חות שהועברו מאוחר יותר לעיון הפיקוח על הביטוח. לבנדר מסר בעדותו, כי עיון בדו"חות לא נתן ביטוי לגובה הפרמיות שהקיבוצים שילמו בפועל (עמ' 7,045 לפרוטוקול מיום 4.9.99). לבנדר מסר עוד, כי היו מקרים שבעת עריכת הדו"חות נתקלו רואי-החשבון בקשיים בכל הנוגע לקבלת אינפורמציה אודות עסקאות החברה, מידע ששימש כבסיס להכנת הדו"חות ("שביקשנו לראות תיקים או שקיבלנו סיבובים [צ"ל סירובים] או שקיבלנו תשובות שאנחנו יכולים לראות אותם רק בפיקוח ובנוכחות אנשים מסויימים בחברה" (שם, בעמ' 7,072); "משה פרג דרש שהוא יהיה נוכח כשאנחנו עברנו על התיקים, זה לא הפריע לי אבל זה מהלך הייתי אומר יחסית חריג, שלא נותנים לרואה חשבון אימון כשהוא עובר על המסמכים בעצמו" (שם, בעמ' 7,028)). נכון הוא שרואה החשבון שמואל לב ציין כי נושא ההלוואות שניתנו לויינמן נבחן על-ידי המפקח על הביטוח (עמ' 4,218 לפרוטוקול מיום 29.3.99). נכון גם שמאיר צוברי, שעסק בתשלום עמלות לסוכנים של החברה, העיד כי כבר בשנים הראשונות לעסקאות הקיבוצים הוא מסר לפיקוח על הביטוח נתונים מלאים אודות אופן פירעונן של הפרמיות ("הוא [נציג הפיקוח על הביטוח] קיבל את הנתונים בשנה הראשונה ואני לא שמעתי ממנו שום הערה שאומרת שהתהליך הזה הוא לא תקין או לא בסדר", (עמ' 3,944 לפרוטוקול מיום 23.3.99)). ברם, אין בכך כדי לסייע למערערים. עובדה היא שגם בשנים שלאחר מכן נערכו ביקורות בחברה, ובמהלכן – כאמור לעיל – הביעו גורמים בפיקוח הסתייגויות רבות באוזניו של פרג. בנסיבות אלה לא ניתן היה לראות בפיקוח כמי שנתן אישור לעסקאות החברה או לדרך רישומן בספרים. ואכן, לא רק שאישור כזה לא ניתן, אלא שדעתם של גורמי הפיקוח הייתה רחוקה מלהיות נוחה בכל הנוגע לעסקאות הקיבוצים. וכך התבטא קריידמן בפגישה שנערכה בנובמבר 1995 באוזני פרג ורוזנבלט: "הייתי מבקש לנצל את ההזדמנות על מנת להעלות שאלות נוספות שאינן קשורות לדוח רבעוני זה או אחר אלא בכלל לכל העסקאות של לה נסיונל. שאלה ראשונה, האם אלו הן בכלל ביטוחי פרט או שמדובר בביטוח קבוצתי. כידוע, בביטוחי פרט מותנית העסקה בחיתום רפואי מראש, בחתימת המבוטח על הצעת הבטוח ובתשלום הפרמיה מראש והחל משנת הביטוח הראשונה. כמו-כן השימוש בהלוואות נדיר יחסית ובא לענות על מקרים מיוחדים. שונה הדבר בעיסקאות שהחברה עושה עם הקיבוצים. כאן אין חיתום רפואי, אין חתימה של המבוטח על הפוליסה, אין תשלום של הפרמיה בתקופה הראשונה וההלוואה ניתנת אוטומאטית. שנית, התברר כי במקרים רבין קיים נתק בין הסכומים המובטחים למבוטח ותשלומיו בגינם, לבין התחייבות ע"פ הפוליסה... שלישית האם ניתן לראות כתכנית לביטוח מעורב תכנית שבה מנטרלים מראש את כל אלמנט החסכון ומשאירים רק את אלמנט הריסק" (ת/1652). וראו גם את החששות שהעלה במסגרת ת/1635 ות/4127. 65. באשר לעדותו של המפקח על הביטוח בעת הרלוונטית – מאיר שביט. אודה, כי למקרא עדותו חשתי חוסר נוחות. הקושי אינו בכך שמסר את עדותו כעד הגנה דווקא. אדרבא, נוכח העובדה כי המאשימה לא טרחה לזמנו כעד מטעמה – הייתה ההגנה רשאית גם רשאית לזמן לעדות את מי שהיה מעורה בעסקי החברה ובקיא בתחום הביטוח. אולם, ההגנה לא הסתפקה בכך, והגישה מטעמו של שביט גם חוות-דעת מומחה (נ/1091). ואם בכך לא די, התברר כי משרדו של עורך-הדין ויינרוט, המייצג את פרג בפרשה זו, שכר את שירותיו של שביט לשמש יועץ בכל הנוגע למשפט הנוכחי, מהלך שתהיתי אם שביט הקדיש לו מחשבה. כך או אחרת, גם לאחר שעיינתי בעדותו של שביט, הגעתי לכלל דעה כי אין בה כדי לשנות מהמסקנה כי הפיקוח על הביטוח לא ראה בזמן אמת את התמונה המלאה אודות עסקאות הקיבוצים. שביט ציין כי הסיבה לביקורות התכופות שנערכו בחברה הייתה העובדה כי התוכנית העסקית שהפעילה זו הייתה חריגה ויוצאת דופן ("היו לנו דיונים אין סופיים שעיקרם היה האם יש מקום לפיקוח להתערב בעבודת לה נסיונל או אין מקום להתערב" (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 1.4.01)). עדותו של שביט התמקדה בעיקר באמצעים ששימשו למימון הפרמיות – עמלות הסוכנים, הנחות ושימוש בהלוואות כנגד ערכי פדיון. הוא ציין כי שימוש באמצעים אלה מקובל בענף הביטוח, ואין בו כל פסול. ברם, לא זו השאלה שניצבה בבסיס האישומים. המערערים ממילא לא הועמדו לדין בשל שימוש בדרכי מימון נפסדות. האישומים התמקדו ברישום בספרי החברה, אשר נטען כי לא שיקף את העסקאות שנערכו בפועל עם הקיבוצים. בחינתה של סוגיה זו חייבה לבחון את אומד דעתם של הצדדים באשר לעסקאות בעת ההתקשרות – האם כוונתם הייתה ליצירת ביטוח הכולל רכיב של חסכון, כרשום בספרים, או שמא הסתפקו בביטוח לכיסוי מקרי מוות בלבד, כטענת המשיבה. שביט הודה בעדותו כי בסוגיה אחרונה זו, שהיא קריטית לאישומים שבפנינו, לא נתן הפיקוח את דעתו. הוא שב וציין כי ידיעותיהם של גורמי הפיקוח אודות עסקאות הקיבוצים התבססו על עיון במסמכי החברה ומפגשים עם נציגיה, והם לא כללו מפגשים עם נציגי הקיבוצים. הוא הוסיף וציין, כי נוכח המשבר שפקד בעת ההיא את התנועה הקיבוצית, לא הייתה כל סיבה לחשוד שפניהם של הקיבוצים לא היו לחיסכון. ובלשונו: "אני חייב להודות לא עלה על דעתי שקיבוצים התכוונו למשהו אחר חוץ מאשר זה [חיסכון פנסיוני]. למה התכוונו בפועל, לי אין פתרונות, מה שנחזה לעיני לא עלה על דעתי אפילו לקרוא לאיזה שהוא קיבוצניק ולשאול אותו" (שם, בעמ' 22). ובמקום אחר – "ש: מה היה ידוע לפיקוח על היקפי הפרמיות בתוכניות של לה נסיונל? ת: מה שאפשר היה לראות במאזנים ובטפסים וכן הלאה" (שם, בעמ' 20). ולבסוף – "אנחנו בהחלט כן התערבנו בלה נסיונל לאורך פעולתה של לה נסיונל, היא קיבלה מאיתנו כל מיני הנחיות ... זה לא נכון שלא עשינו. לדבר אחד לא הגענו, לאורך כל הדרך, לא מצאנו לנכון לעשות שני דברים. אחד זה ללכת ולבדוק האם כל העניין לא קיים, האם ללכת למבוטחים שמא הם לא רוצים ביטוח כזה, אני רוצה להגיד לכבודו אם היה לנו איזה שהוא מושג, אם היה לנו הנחה כלשהי שאו אנחנו או החברה יודעים שהקיבוצים לא מתכוונים לפוליסות כפי שאנחנו ראינו אותם, כפי שאנחנו הבנו אותם, קשה לי להגיד בדיעבד, אבל אני מניח שהייתי עוצר את החברה מסיבה פשוטה, זה היה לטחון מים, אם היה מתבטל אותה הנחת יסוד ראשונה, שהקיבוצים צריכים ורוצים את הפוליסות האלה, סתם למכור גמלה, אני חושב שלא החברה ולא הסוכנים המעורבים ובטח לא הפיקוח, לא היו נותנים לזה להתגלגל בצורה הזאת" (שם, בעמ' 40). 66. מכלול הדברים מוביל למסקנה כי למערערים לא הייתה כל סיבה להאמין שהפיקוח על הביטוח העניק לעסקאות הקיבוצים ולרישומן בספרים גושפנקה חוקית. בנקודה זו ניתן היה לסיים את הדיון בסוגית מעורבות הפיקוח על הביטוח בעסקי החברה. אולם ראיתי לנכון לעמוד על עניין נוסף. העובדה כי הפיקוח על הביטוח לא נקט כלפי החברה אמצעים שונים שהדין מעמיד לרשותו, אינה גורעת, ככלל, מאחריותם הפלילית של המערערים לעבירות שיוחסו להם בגדר פרשה זו. בהקשר זה גם ממילא לא הופנינו לאף אחת מההגנות שבדין, העשויות לסייג את אחריות המערערים לביצוען של העבירות, הגנות אשר יוחדו לנסיבות חריגות שאינן מתקיימות במקרה זה. אמת, אף אם התנהלותם של גורמי הפיקוח הייתה כזו שהביאה את המערערים לסבור כי עסקאות הקיבוצים מתנהלות כשורה – וכאמור, טענה זו נדחתה – לא היה בכך כדי להקנות להם חסינות מפני הדין. שביט העיד, כי האינטרס המרכזי שעמד לנגד עיניו כמפקח על הביטוח, היה הגנה על ציבור המבוטחים (עמ' 92 לפרוטוקול מיום 1.4.01), ואפשר שדבר זה מסביר את התנהלותם של גורמי הפיקוח בעניינה של החברה. הצהרה זו אינה מפתיעה, שכן הגנה על ציבור המבוטחים היא תכליתו המרכזית של חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 שמכוחו פועל המפקח על הביטוח (בג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה(3) 625, 648 (2001)). כך או אחרת, מעורבותם של גורמי הפיקוח בעסקיה של חברת ביטוח, אין בה כדי לסייג את תחולתו של הדין הכללי, במיוחד כאשר הוא בא להגן על אינטרסים נוספים על אלה שבשמם פועל הגורם המפקח. ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה 67. נדבך נוסף בהרשעת המערערים התבסס על יחסיה של החברה עם מבטחי המשנה. כזכור, נמצא כי הרישומים הכוזבים בספרי החברה ומצגי שווא נוספים שהוצגו למבטחי המשנה, היו הבסיס להסכמתם להתקשר עם החברה בהסכמי מוד-ריי, הסכמים שבמסגרתם שולמו לחברה סכומי כסף גבוהים. משכך, הורשעו המערערים בשורת עבירות של קבלת דבר במרמה. פרג לא חלק על כך שדחיית טענותיו בעניין ההרשעה בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד שומטת את הקרקע מתחת לרבות מהטענות המכוונות נגד ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. התקשרותה של החברה עם מבטחי המשנה לא באה אלא לאחר שהרישומים הכוזבים הוצגו בפניהם, ולכאורה די היה בכך כדי לבסס הרשעה גם בעבירות הנוספות. אלא שבאי כוחו של פרג לא הסתפקו בכך, והעלו טענות רבות נוספות ביחס לקשריה של החברה עם כל אחד ממבטחי המשנה. להשקפתם, עדויות נציגיהם של מבטחי המשנה ומסמכים שהועברו אליהם, מעידים על כך שהם היו מודעים כל העת למהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים, ולא הוטעו בשום שלב של ההתקשרות. הם אף ערכו ביקורות שוטפות בחברה וקיבלו לידיהם את כל הנתונים שדרשו, וגם משום כך היו בקיאים בעסקי החברה. ולא רק זאת, אלא שפרג הציע למבטחי המשנה לדחות את תשלומיהם לחברה; העניק להם הגנה מפני ביטול מאסיבי של פוליסות ותמותה מוגברת של מבוטחים; הם קיבלו תשלומי החזר בגין פוליסות שבוטלו, הגם שהחברה לא הייתה מחויבת לעשות כן. כל אלה, כך נטען, אינם מתיישבים עם כוונה לרמות. כן נטען, כי גם מעדויותיהם של גורמים שונים בשוק הביטוח, שעמדו בקשר עם מבטחי המשנה, עולה כי האחרונים היו מודעים לטיבן של העסקאות בהן התקשרה החברה. עוד נטען, כי העובדה שמבטחי המשנה לא רומו נלמדת גם מכך שאף לא אחד מהם טען למרמה בזמן אמת. אלא שבדיעבד, פרץ סכסוך עסקי בין החברה לאחדים ממבטחי המשנה, ועל כן הם נמנעו במהלך המשפט מגילוי פרטים שונים שהיה בהם כדי לתמוך בגרסת ההגנה, הואיל וגילויים עלול היה לפגוע בסיכוייהם לכפות את דעתם באותו סכסוך. באי כוחו של פרג העלו טענות גם ביחס לחקירת נציגיהם של מבטחי המשנה. נטען כי חקירות אלו, שהתנהלו במקום מושבן של החברות, נערכו בנוכחות עורכי-דין – דבר שפגע במהימנות הגרסאות שנמסרו והוביל לאי-גילויים של פרטים רלוונטיים. כן נטען, כי בנסיבות אלה – ובמיוחד נוכח מדיניות ההסתרה אותה נקטו מבטחי המשנה – הליכי החקירה לא מוצו עד תום; ההגנה לא הצליחה לקיים חקירה נגדית מלאה; נגרמו למערערים נזקים ראייתיים ונפגעה זכותם להליך הוגן. נזקים אלה צריכים היו להביא להתעלמות מעדויותיהם של נציגי מבטחי המשנה, והעדפת גרסתו של פרג. לחלופין, נטען כי ככל שמבטחי המשנה לא ידעו את טיבן האמיתי של עסקאות הקיבוצים, האחריות לכך רובצת לפתחם, שכן "יש גבול לפסיביות של מבטח משנה", "עליו להיות אקטיבי בבירור המידע ולשאול את השאלות הנכונות" (עמ' 122 לשער 14 לערעור). ביטוח משנה 68. מרכיב מפתח בתפישת המושג ביטוח הוא מרכיב הסיכון. הביטוח הוא מנגנון להעברת הסיכון להתרחשות נזק וחלוקתו. רכישתה של פוליסת ביטוח היא פעולה המבטאת את חששו של בעל הפוליסה מפני סיכון ואת נכונותו של המבטח לשאת בסיכון זה כנגד תשלום פרמיה (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(5) 661, 678 (1993); שחר ולר ביטוח (כרך ראשון) 43 (2005); אלון ברנר ביטוח 24 (2001); עמוס הרמן דיני ביטוח 3 (1995)). גם בביטוח המשנה משמש מושג הסיכון נדבך מרכזי. באמצעות מנגנון זה מעבירה חברת הביטוח, כנגד חלק מהפרמיות להן היא זכאית, חלק מהסיכונים שנטלה על עצמה. העברת סיכונים זו משרתת מטרה חשובה. היא מעניקה לעסקיה של חברת הביטוח יציבות כלכלית, דבר המאפשר לה להרחיב את קהל מבוטחיה ומבטיח כי במקרה של אירוע ביטוחי בהיקף גדול (לדוגמה, אסונות המוניים), יקבלו כל המבוטחים הזכאים לכך את תגמוליהם. ברי, כי יציבות כלכלית כזו משרתת לא רק את האינטרס של המבוטח, אלא את השוק בכללותו: "Financial supervision of primary insurers is concerned mainly with the insurers' ability to meet their contractual obligations. Apart from interests of the insured party, an insurer's financial solvency is the primary concern for capital market investors generally") Wallace Hsin-Chun Wang, Reinsurance Regulation – A Contemporary and Comparative Study (London, 2003) 17; See also P.T. O'neill and J.W. Woloniecki, The Law of Reinsurance (London, 1998) 4). 69. נהוג להבחין בין ביטוח משנה בררני (פקולטטיבי) לביטוח משנה חוזי (Treaty). בביטוח הבררני ההתקשרות בין המבטח הישיר למבטח המשנה, מבוססת על בחינה פרטנית של כל אחת מהפוליסות. בדרך זו רשאי מבטח המשנה לקבל או לדחות כל פוליסה שהמבטח מבקש להעביר אליו, לאחר בחינת הסיכון הגלום בה. מנגד, בביטוח משנה חוזי מבוססת ההתקשרות על הסכמתם הכללית של הצדדים להכליל בתפוקתו של מבטח המשנה חלק בלתי מסוים, בשיעור וקטגוריה מוגדרים, מהפוליסות שהונפקו על-ידי המבטח הישיר. מכוח הסכמה זו מחויב מבטח המשנה לקבל את כל הפוליסות המועברות אליו, ואין המבטח הישיר נדרש להקדים ולקבל לשם כך את אישורו. רק בדיעבד, במסגרת דו"חות הקרויים "בורדרו", מדווחת חברת הביטוח למבטח המשנה על הפוליסות שהוכללו בתפוקתו. הסכמיה של לה נסיונל עם מבטחי המשנה היו הסכמים חוזיים, ובמסגרתם התחייבו מבטחי המשנה לסייע לחברה במימון ההוצאות הנובעות מהפוליסות, בתמורה לקבלתו של חלק יחסי מתקבולי הפרמיות. טבע הדברים הוא שהתקשרות כזו מגבירה את התלות של מבטח המשנה במבטח הישיר. "מבטח המשנה מפקיד, במידה מסויימת, את גורלו בידי המבטח ובוטח ביכולתו לנהל תיק ביטוחים במידה הראויה של סבירות וקפדנות, על בסיס מדיניות חיתום נבונה ואחראית ומתוך התייחסות הוגנת למבטח המשנה" (יעקב קיהל ביטוח חבויות בישראל 229 (1992)). מעמדת נחיתות זו שבה מצוי מבטח המשנה, נגזרות חובות של תום-לב וגילוי נאות המוטלות על המבטח הישיר. המקור הנורמטיבי לחובות אלה מצוי בדיני החוזים הכלליים, שכן ככלל, הוראותיו של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 אינן חלות על ביטוח משנה (ראו סעיף 72 לחוק חוזה הביטוח). וכך תיאר לא אחרת מן המערער, משה פרג עצמו, בספרו ביטוח משנה (תשמ"ז), את חובת הגילוי המוטלת על המבטח הישיר: "חובה בסיסית של המבוטח במישנה, לגלות למבטח שלו, את כל המידע הידוע לו בנוגע לסיכון שהוא מושא הביטוח. אם לא ימלא מבוטח המישנה חובה זו, הוא עלול להיקרא לבוררות או לבית דין, כדי שיפצה את מבטח המשנה, או שחוזה ביטוח המשנה עלול להתבטל. במקרה של תיאור מטעה מצד מבוטח המשנה, עלול להידרש ממנו פיצוי, אם התיאור המטעה גרם לנזק חמור למבטח המשנה, גם אם (והדבר תלוי בנסיבות) התיאור המטעה ניתן בתום לב ... במקרה של [ביטוח משנה חוזי], חובת הגילוי רחבה יותר, והיא נוגעת לתנאי האמנה המוצעת, יחסי הגומלין שלה עם ביטוחי מישנה אחרים ואופיין של הפוליסות הראשוניות שעתידות להחתם, אפשרויות השימוש באמנה זו בעתיד, וכן כל המידע הרלבנטי על נסיון הנזקים שהצטבר מהעבר" (שם, בעמ' 69). ובמילים אחרות – "There is a duty of utmost good faith, which imposes upon each party a positive duty to provide the other party with information material to the other party's decision whether or not to conclude the contract on terms being negotiated … The principle of utmost good faith … continues to apply, as a matter of law, to reinsurance contracts" (O'neill and Woloniecki, Supra at pp. 214, 217). 70. צודקים הסנגורים המלומדים, כי מבטח משנה סביר אינו שוקט על שמריו. עליו לבדוק, לדרוש ולחקור בסיכונים הכרוכים בהתקשרות עם המבטח הישיר, גם מעבר למידע המסופק לו בידי זה. אולם בכך, וזאת יש להדגיש, אין כדי לפטור את המבטח הישיר מהחובה האלמנטרית למסור מידע רלוונטי ומהימן בקשר לעסקה. גם לכך התייחסו O'neill ו- Woloniecki בספרם: "The prudent underwriter will, however, always ask questions, despite the fact that the law places a positive duty on the reinsured to provide the underwriter with all information material to the risk … The reinsured has to make a fair presentation, but there is a threshold point where a fair presentation has been made, but more questions could be asked which would provide further information which would assist the reinsurer in assessing the risk. Once the threshold has been reached the reinsured's duty of disclosure is fulfilled, and the onus shifts to the reinsurer to ask for more information if he wishes" (Supra, at p. 217). דברים אלה קשורים באופן הדוק לעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, בה הורשעו המערערים. עבירה זו באה להגן על חופש הרצון והבחירה של הפרטים, ועל יכולתם לקבל החלטות מושכלות (ע"פ 8620/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 536 (1997); ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל בפסקה 33 (טרם פורסם, 13.6.07); רע"פ 849/07 בן-אשר נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (טרם פורסם, 21.1.08); דן ביין, "האינטרס החברתי המוגן באמצעות עבירת המרמה" הפרקליט כו 85, 90 (1970)). ערכים אלה נפגעים כאשר אדם מוסר לחברו פרטים מטעים ובעקבות כך מקבל הלה החלטה שונה מזו אליה היה מגיע לו ידע את מצב הדברים לאשורו. חופש בחירה קיים מקום בו פרושה בפני מקבל ההחלטה אינפורמציה מלאה ומהימנה. מסירת פרטים שגויים באופן מודע, משכללת את יסוד ה"מרמה" (סעיף 414 לחוק העונשין). כאשר בעקבות מרמה זו מתבצעת העברה של רכוש או זכויות ("קבלת דבר"), הופכת העבירה של קבלת דבר במרמה למוגמרת. על רקע דברים אלה מתחוורת החשיבות הרבה שהייתה במסירתו של מידע מלא ואמין למבטחי המשנה. בהקשר זה אזכיר, כי מנקודת ראותם של מבטחי המשנה, יש חשיבות מיוחדת לנתונים המשליכים על הסיכוי לשימור הפוליסות לאורך זמן, הואיל וביטול מוקדם של הפוליסות עלול להוריד לטמיון את השקעותיהם. המצגים שהוצגו למבטחי המשנה 71. בית-משפט קמא עסק בהרחבה במצגים שהוצגו למבטחי המשנה בשלוש תקופות – במהלך ניהולו של משא ומתן לקראת ההתקשרות; במסגרת הסכם ההתקשרות גופו; ובתקופה שלאחר כריתתו. על מצגים אלה למד בית-המשפט בעיקר ממסמכים שנשלחו על-ידי החברה למבטחי המשנה ומעדויות נציגיהם. המגעים לקראת התקשרות החלו במכתבי הצעה סטנדרטיים אותם שלחה החברה למבטחי המשנה, מכתבים בהם הוצגו עסקיה ובהם הוצע למבטחי המשנה לקחת בהם חלק (ת/5150; ת/4492; ת/4471; ת/4524). אין צורך להכביר מילים על חשיבות המידע המוצג במכתב כזה כאמצעי לבחינת כדאיות העסקה עבור מבטחי המשנה. דא עקא, שמהצעות אלו הושמטו פרטים שונים, שלא יכול להיות ספק בדבר חשיבותם. כך למשל, בהתייחס לגילאי המבוטחים הסתפקה החברה באמירה הכללית, כי חמישה אחוזים ממבוטחיה הם בני 56 ומעלה. לא צוין, כי החברה מבטחת אנשים שהגיעו לגילאים מתקדמים, לעיתים יותר מ-80 שנה. אולם הדברים לא הסתכמו בכך. וכך פירטה החברה במכתבי ההצעה את תמהיל העסקים שלה: -"Mix of business: 25 percent Endowment Managers scheme 45 percent Individual schemes 15 percent Term Insurance". בצדק קבע בית-משפט קמא כי תיאור זה הוא מטעה. המונח "Term insurance" מתייחס לביטוחי ריסק. הרושם הנוצר הוא אפוא כי יתר הפוליסות ("Managers scheme" ו-"Individual schemes"), שהן חלק הארי בתיק הביטוח של החברה (70 אחוזים), כוללות רכיב של חסכון. הצגה כזו לא רק שאינה נכונה, אלא שאין היא נותנת כל ביטוי לממד הקולקטיבי של הפוליסות. הרושם המטעה אך התחזק נוכח תחזית הביטולים שהוצגה במכתב ההצעה: הצפי שהוצג הוא לביטול 15 אחוזים מהפוליסות בשנה הראשונה לחייהן, 10 אחוזים בשנה השנייה וחמישה אחוזים מהשנה השלישית ואילך. תחזית ביטולים זו התבססה על הניסיון הנוהג בשוק הביטוח לגבי פוליסות פרט רגילות (ראו עדותו של דניאל גראו, בעמ' 6,783 לפרוטוקול מיום 28.6.99). מאפייניהן הייחודיים של עסקאות הקיבוצים לא אפשרו להתבסס על תחזית ביטולים סטנדרטית כזו. אדרבא, בכל הנוגע לעסקאות אלה ניתן היה לצפות ליציבות בשנתיים הראשונות לחיי הפוליסות, וגל ביטולים מאסיבי החל מהשנה השלישית. ועוד, נוכח העובדה שכל קיבוץ איגד תחתיו מאות פוליסות, די היה בהודעת ביטול על-ידי קיבוצים בודדים כדי להביא לסטייה, לעיתים חדה, מהתחזית הסטנדרטית. לכל אלה לא נמצא ביטוי במכתבי ההצעה שנשלחו למבטחי המשנה. הניתוח של תזרים המזומנים שצורף לרוב מכתבי ההצעה, ושנערך על-ידי רוזנבלט, התבסס אף הוא על שיעור ביטולים סטנדרטי, וגם דבר זה הקשה על מבטחי המשנה להעריך את כדאיות ההתקשרות עם החברה. למעשה, כבר בעת עריכת הניתוחים של תזרים המזומנים ידעה החברה כי נתוני הביטול בפועל אינם מתיישבים עם המקובל. החברה הגדילה לעשות כאשר בניתוח תזרים המזומנים שנשלח למבטח המשנה RGA, נאמר כי שיעור הביטולים בפועל אף נמוך מזה המקובל בשוק (ת/785): "We assumed Lapses of 15% in year one, 10% in year two and 7% in year three. In reality the ratio is half of that" [Emphasis added]. הרושם הנוצר מהצגת הדברים כך הוא כי ההתרחשות בפועל תהא טובה עוד יותר מזו שבניתוח תזרים המזומנים. אין רמז לחוסר הודאות באשר לסיכויי השימור של הפוליסות החל מהשנה השלישית לחייהן. וכיצד ניתן לצפות ממבטחי המשנה לגלות בעצמם נתונים אלה, אם במכתבי ההצעה כלל לא נאמר שהחברה מתמחה בביטוח אוכלוסייה ספציפית (חברי קיבוצים)? אכן, כאשר חברה מתארת את עסקיה בלשון כללית כפי שנעשה במכתב ההצעה, המסקנה העולה למקרא הדברים היא כי השירות המסופק על-ידה מיועד לאוכלוסייה הכללית ולא לפלח שוק מסוים. לא פלא, על-כן, שנציגיהם של מבטחי המשנה מסרו כי עובר להתקשרות הם כלל לא ידעו על עסקאות הקיבוצים. לארס ברגלב, נציג סווריג', העיד כך (עמ' 6,239-6,238 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.99): "L. H. BERGELV: It was never said that it was going to be business for that special area of the market, kibbutzim. H. JUDGE GINAT: Did you make any inquiries at all, or did you only receive the letter from LaNationale and full stop? … L. H. BERGELV: We didn’t make any inquiries. H. JUDGE GINAT: Why not? L. H. BERGELV: We may be a little bit naive. But we were used to the kind of relationship we have with all other companies; also in Europe and the reinsurer, that we were so to say used to that. It was done in a proper way. We should be informed that they were going to do group business instead of individual business, for instance. And they said they were going to do individual business". ההסכם שנחתם בין החברה למבטחי המשנה לא נתן מענה לכל אלה. גם בו לא פורטו מאפייניהן המיוחדים של עסקאות הקיבוצים, ולמעשה עסקאות כאלה לא הוזכרו בו כלל. אדרבא, ניסוחם של ההסכמים אך חיזק את הרושם שנוצר, ואבהיר מדוע: בראשית דברי פירטתי מה היו הסכמי העמלות של החברה עם סוכניה (ראו סעיף 10 לפסק-הדין). כזכור, העמלות שימשו מרכיב מרכזי במימון פרמיית השנה הראשונה בעסקאות הקיבוצים. על-פי הסכמיה של החברה עם סוכניה היא העבירה לידיהם את כספי העמלות מראש, מבלי שהם נדרשו להשיבם לקופתה במקרה שבו הפוליסה מבוטלת לאחר תקופה קצרה. בעסקאות הישירות כלל לא שולמה לסוכנים עמלה – תחת זאת העניקה החברה לקיבוצים הנחה ישירה על הפרמיה לתשלום. ברם, לא רק שהדבר לא הובא לידיעתם של מבטחי המשנה, אלא שמניסוח ההסכם עמם ניתן היה להבין את ההיפך, היינו, שהחברה פועלת לגביית עמלות ששולמו ביתר. שאם לא כן, אתה מתקשה להבין מדוע התנתה החברה את תשלום ההחזרים בהצלחתה לגבות אותם סכומים מהסוכנים. כך באו הדברים לידי ביטוי בסעיף 2(b)(3) להסכמי המוד-ריי (ת/4446; ת/4487; ת/4522; ת/5085): "Where, in respect of cancelled policies, the Ceding Office is unable to recover commission that has not been fully earned at the date of cancellation and was paid in advance to an intermediary, a bad debt is deemed to exist. In respect of such bed debts the Reassurer will follow the fortunes of the Ceding Office in recovering its proportion of commission paid in advance to the Ceding Office and not fully earned at the date of cancellation. When the Ceding Office writes off a bad debt the Reassurer agrees to contribute its due proportion. The Reassurer will receive its due proportion of any subsequent recoveries made by the Ceding Office in respect of bad debts" [Emphasis added]. ויובהר, יצירת רושם מוטעה בסוגיה זו אינו עניין של מה בכך. חיובם של הסוכנים בתשלום עמלות ששולמו ביתר, לא רק משמש אמצעי להטבת נזקיהם של מבטחי המשנה, אלא מספק תמריץ חשוב להפחתת שיעור הביטולים המוקדמים של הפוליסות. דברים אלה רק חיזקו את הרושם המוטעה שנוצר, כי אין חשש מפני ביטול מסיבי של פוליסות. על רקע אלה, מקובלת עלי מסקנתו של השופט המלומד של בית-משפט קמא, כי היה בניסוח הסכמי המוד-ריי "כדי להטעות את מבטחות המשנה הן לגבי אופן מימון הפוליסות, הן באשר לקיומם של הסדרים להחזרי עמלות יתר עם הסוכנים והן ביחס לזכאות שלהם להחזרים, על ההשלכות של כל אלה על הסיכון או הסיכויים הכרוכים בעסקה" (עמ' 429 להכרעת-הדין). כך יצאו ההסכמים עם מבטחי המשנה לדרך. חרף זאת, טענת המערערים היא שעדויות נציגיהם של מבטחי המשנה מוכיחות, כי הם היו מודעים למהות האמיתית של עסקאות הקיבוצים. חוששני כי טענה זו אינה מדויקת, בלשון המעטה. 72. האקטואר פרנסואה ג'אבולה, נציג סורמה, מסר בחקירתו כי רק בשנת 1994, ארבע שנים לאחר שמעבידתו החלה את קשריה עם לה נסיונל, נודע לו משמועות שהילכו בשוק, כי חלק ניכר ממבוטחיה הם חברי קיבוצים. מאותו רגע, ציין ג'אבולה, הבינה סורמה כי נפלה קורבן למרמה (ראו חיקור-דין מיום 11.5.2000, בעמ' 235/1D). גם קודמו של ג'אבולה בתפקיד, מישל לוב, ציין כי אינו זוכר שנמסר לו על כך שהחברה מבטחת חברי קיבוץ, ומכל מקום הוא סבר שהפוליסות אותן מנפיקה החברה הן פוליסות אישיות (חיקור דין מיום 16.5.2000, בעמ' 233/2D). ג'אבולה מסר עוד, כי לא ידע על מימון הפרמיות באמצעות הנחות והלוואות כנגד ערכי פדיון. לדבריו, לו ידעו בסורמה כי אמצעים אלה משמשים לתשלום הפרמיות כבר בשנים הראשונות לחייהן, היה הדבר עשוי להשפיע על ההחלטה להתקשר עם לה נסיונל, שכן כאשר מבוטח נעזר במימון כה מאסיבי, פירוש הדבר שהוא לא יהיה מסוגל לכבד את התחייבותו על-פי הפוליסה לאורך זמן, דבר שיעלה את שיעור הביטולים (חיקור-דין מיום 11.5.2000, בעמ' 234/27D). לנתון זה חשיבות מכרעת גם מן הטעם שהוא מלמד על כך שסורמה לא ידעה שפוליסות הקיבוצים מממנות את עצמן ואינן צוברות חסכון. 73. יוסף גלס, נציג פרנקונה, ציין בעדותו כי נוכח גל הביטולים שאירע בשנת 1995, והגיע עד כדי 90 אחוזים, נערכה פגישה עם נציג לה נסיונל – כוכי בן גרא, ובה הביעה פרנקונה את רצונה לקבל החזרי עמלות ששולמו לסוכנים ביתר. תשובתו של בן גרא היתה כי לחברה אין הסכמים לגביית עמלות מהסוכנים. למשמע הדברים הצהיר גלס כי במצגיה של החברה – כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם שנכרת עימה – היה כדי להטעות, ובמצב דברים זה פרנקונה זכאית לבטל את ההסכם (עמ' 6,618 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.99). באותה שנה נערכה פגישה בין גלס לפרג ורוזנבלט. בתרשומת שערך גלס לאחר פגישה זו (ת/4502א) צוין כך: "קבוצות המטרה העיקריות הן: בעלי הכנסות גבוהות ... עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות לשעבר, ולאחרונה גם קיבוצים, שכן הם עוברים תהליך של הפרטה וגובר אצלם הביקוש לביטוח" (שם, ההדגשה אינה במקור). מדברים אלה ניתן ללמוד, כי עד אותה פגישה גלס לא ידע על עסקאות הקיבוצים, הגם שההתקשרות עם לה נסיונל החלה שנתיים קודם לכן (ראו גם את עדותו של גלס בסוגיה זו, בעמ' 6,612 לפרוטוקול מיום 20.6.99). יתרה מכך, בצדק ציין בית-משפט קמא, כי הצגה כזו של הדברים היא מטעה, בכך שהרושם הנוצר מן המשפט "לאחרונה גם קיבוצים" הוא כי עסקאות אלו אינן מהוות חלק מהותי מעסקיה של לה נסיונל. בית-המשפט אף עמד על כך שההסבר שניתן לגלס – כי הסיבה לביקוש הגובר לביטוחי קיבוצים הם תהליכי ההפרטה בתנועה הקיבוצית – הינו הסבר מטעה נוסף, שכן הקיבוצים עימם התקשרה החברה לא עברו תהליכי הפרטה כאלה במועד הרלוונטי לאישומים (עמ' 482 להכרעת-הדין). שימוש במונח "הפרטה", נקבע עוד, אף יוצר רושם מטעה לפיו כל חבר קיבוץ אחראי לפוליסה שלו, דבר המטשטש את המימד הקולקטיבי של העסקאות. גלס הוסיף ואמר בעדותו, כי עובר להתקשרות לא היתה פרנקונה מודעת לשימוש בהלוואות ובהנחות למימון הפרמיות (עמ' 6,625 לפרוטוקול מיום 20.6.99). במהלך עדותו עימתו סנגוריו של פרג את גלס עם הדו"ח הכספי שהפיקה החברה לשנת 1993, ושנשלח לפרנקונה במהלך ההתקשרות ביניהם (נ/550). גלס אישר כי עיון בדו"ח מגלה את שיעור ההלוואות הגבוה המשמש למימון הפרמיות (עמ' 6,697 לפרוטוקול מיום 20.6.99). עוד ציין, כי שימוש בהלוואות הינו פרקטיקה מקובלת בשוק הביטוח, אולם מדבריו עלה כי גם כאשר ניצב על דוכן העדים, הוא טרם הבין שהקיבוצים כלל לא נדרשו להשיב את כספי ההלוואות, ושלמעשה, הפוליסות מימנו את עצמן (שם, בעמ' 6,698): "ADVOCATE WEINROT: Will you agree with such a practice that the company who is within the surrender values give loans to the insured so that we will with these loans pay his premiums? WITNESS: We have nothing against it. ADVOCATE WEINROT: You have nothing against it? WITNESS: Well, I think we have no influence because we are not participating in the loans. We are outside of the reinsurance agreement so we can’t influence the company there. We can just give possibly our reactions, but this is not our business and if this is used for financing premiums or paying the next premiums, I mean, that may make problems of course, because if you cannot pay your premiums this year, take a loan for this, then next year you have to repay the loan and have to pay another premium, so it may be more difficult for you" [Emphasis added]. גלס הסביר עוד, כי כל עוד מעביר המבטח הישיר למבטח המשנה את הכספים להם הוא זכאי, יהיה מבטח המשנה אדיש לדרך בה מומנו הפרמיות (שם, בעמ' 6,626): "In principle we don’t care about discounts because we receive the or we should receive the original premiums and we are not participating in any loans which are given to insured, as long as we receive the correct premium. It doesn’t matter to us if this is coming from a loan or if it is coming the client". די בנתונים אלה כדי להבין שפרנקונה לא היתה מודעת למהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים, ואין צורך שאתייחס להסתרתן מעיניה של עובדות נוספות עליהן עמד בהרחבה בית-המשפט המחוזי (עמ' 487-484 להכרעת-הדין) – היעדרו של חיתום רפואי, העובדה שלה נסיונל ביטחה גם קשישים ואף העבירה לקיבוצים תגמולים בגין פטירות רטרואקטיביות. 74. תמונה דומה מצטיירת גם מעדותם של נציגי סווריג'. כבר הבאתי מדבריו של ברגלב, שציין כי סווריג' לא קיבלה מידע על עסקאות הקיבוצים עובר להתקשרות עם לה נסיונל. הוא אף ציין, כי מעסיקתו לא ידעה דבר על המימד הקבוצתי של הפוליסות (עמ' 6,252 לפרוטוקול מיום 6.6.99); כי סווריג' סברה שלכל המבוטחים נערכות בדיקות רפואיות (שם, בעמ' 6,235); ולא ידעה כלל על מימון הפרמיות באמצעות הנחות והלוואות (שם, בעמ' 6,250). אם פרטים אלה היו ידועים, העריך ברגלב, סווריג' לא היתה מתקשרת עם לה נסיונל (שם, בעמ' 6,253). עדה נוספת שהופיעה בפני בית-משפט קמא היתה ואן קריסטין נילסן, שעבדה כמנהלת בחברת האם של סווריג', ועמדה אף היא בקשר עם פרג ורוזנבלט החל משנת 1994. גם עדה זו סיפרה כי דווח לה על שיעור ביטולים נמוך, של חמישה אחוזים (עמ' 6,385 לפרוטוקול מיום 13.6.99), וכי לא דווח לה על כך שלה נסיונל מבטחת קיבוצים (שם, בעמ' 6,399). היא סיפרה עוד, כי אילו ידעה על ביטוחי הקיבוצים הייתה מדווחת על כך מייד למעסיקתה, שכן למיטב ידיעתה קיבוצים רבים נתונים בקשיים כלכליים. נילסן סיפרה עוד, כי נאמר לה במפורש שסוכניה של לה נסיונל אינם זוכים לקבל את עמלותיהם מראש, וכי לא דווח לה על שימוש שהסוכנים עושים בעמלותיהם לצורך מימון הפרמיות (שם, בעמ' 6,390-6,389). 75. דניאל גראו, נציג חברת אקסא, מסר דברים דומים. גם הוא לא ידע על עסקאות הקיבוצים (עמ' 6,786 ו-6,791 לפרוטוקול מיום 28.6.99); לא ידע שהחברה ויתרה על חיתום רפואי (שם, בעמ' 6,787); לא ידע על השימוש בהלוואות לצורך תשלום הפרמיות (שם, בעמ' 6,791); ולא ידע על כך שלחברה אין הסדר להחזר עמלות עם סוכניה. המערערים התגוננו בטענה כי כל המידע הרלוונטי היה ידוע לאקסא נוכח כך שב-1994, לאחר שההתקשרות עם אקסא כבר יצאה אל הפועל, התקיימו מגעים עסקיים בין לה נסיונל לחברה האם של אקסא, ובמהלכם נמסר לאחרונה מידע אודות עסקיה של לה נסיונל. ברם, בית-משפט עיין במסמכים שנמסרו לחברה האם ומסקנתו, המקובלת עלי, הייתה שגם בהם היה כדי לצייר תמונה חלקית בלבד על היקף עסקיה של החברה. אבהיר בקצרה במה דברים אמורים. במכתב ששלח פרג לחברת האם בנובמבר 94' (נ/747), אמנם צוין כי לה נסיונל משלמת לסוכניה את עמלותיהם מראש, אך בד בבד צוין כי הדבר נעשה על דרך של מתן הלוואה למשך שלוש שנים, הלוואה שמטרתה לתמרץ את הסוכן לשמר את הפוליסה לאורך זמן. מנגד, לא צוין כי הסוכנים לא נדרשים להשיב כספים אלה במקרה של ביטול מוקדם. באותו מכתב נאמר עוד, כי בעסקאותיה הגדולות של החברה ("In the event of large cases"), מוותרים הסוכנים על חלק מהעמלה לה הם זכאים לטובת הנחה על חשבון הפרמיה, אולם לא צוין מה שיעורה של הנחה זו. יתרה מכך, הצגה זו של הדברים מעוררת את הרושם כאילו הנחות כאלה ניתנו במקרים חריגים, בעוד שבפועל, כידוע, שימשו העמלות מרכיב מרכזי בפירעון הפרמיות בכל העסקאות. גם במכתב נוסף שנשלח לחברת האם (נ/745) נמסר מידע חלקי בלבד. נאמר בו כי 900 מתוך 28,000 מבוטחיה של החברה הם בני 71 שנה ומעלה. לא צוין, כי גילם של חלק מהמבוטחים גבוה הרבה יותר. מעיון בנספחים שצורפו למכתב, ניתן היה להבין כי 87 אחוזים מהונה של החברה משמש למתן הלוואות, אולם לא נאמר כי הלוואות אלו ניתנות כבר מהשנה הראשונה לפוליסות, וכי הקיבוצים אינם נדרשים להשיבן. גראו הוסיף והעיד, כי בשלהי שנת 1995 הגיעו לאוזניו שמועות על כך שהחברה מבטחת קיבוצים, וכי עסקאות אלה גורמות לה הפסדים כבדים. בעקבות כך נפגש גראו עם פרג, וזה הציג לבקשתו נתונים אודות התפוקה שנמסרה לאקסא (ת/1369). דו"ח זה, בו עיינתי גם אני, מעלה כי באותה שנה חלה ירידה בשיעור הפרמיות ששולמו לחברה בגין תפוקת השנים 1993 ו-1994. אולם, לא רק שפרג לא ציין כי הדבר נובע מהביטול המאסיבי שהחל אותה עת, אלא שהוא הצהיר באוזני גראו כי הפרמיות שישולמו ברבעון הרביעי לשנת 1995 יפצו על הפרמיות הנמוכות ששולמו בשלושת הרבעונים הראשונים. גראו מסר כי פרג אמר עוד, כי מקור השמועות אודות הפסדיה של החברה היא קנאתן של החברות המתחרות (עמ' 6,796 לפרוטוקול הדיון מיום 28.6.99). גראו אמנם פקפק בהסבר תמוה זה, אולם לטענתו לא היה יכול לעשות דבר בנדון, נוכח העובדה שעל-פי ההסכם עם החברה ניתן היה לבטל את ההתקשרות עימה רק בסוף 1996 (שם, בעמ' 6,798). 76. נותרה אפוא ההרשעה בשל קשריה של החברה עם מבטח המשנה RGA. בשנת 1994 סירבה RGA להתקשר עם החברה, מהטעם שבאותה עת לא היתה יכולה להתפנות ולבדוק את כדאיותה של התקשרות זו. מספר חודשים לאחר מכן, פנה פרג פעם נוספת ל-RGA, ובשיחה שערך עם המנכ"ל גרג וודרינג, הזכיר את התקשרותה של החברה עם מבטח המשנה לינקולן. כפי שהסברתי בראשית הדברים, הידיעה אודות קשריה של החברה עם לינקולן, הידועה כמבטח משנה גדול וחשוב בקרב העוסקים בתחום, שימשה נקודת מפנה בעמדת RGA, שהביעה נכונות עקרונית לקחת חלק בתפוקת החברה, ולדחות את בדיקתה לשלב מאוחר יותר. וודרינג שב והדגיש במהלך עדותו, כי הסכמה זו ניתנה רק לאחר שהובטח לו במפורש, כי תנאי ההתקשרות עם RGA יהיו זהים לאלה שניתנו ללינקולן. זאת, מתוך הסתמכות על כך שלינקולן ערכה בדיקה והגיעה למסקנה כי התקשרות עם החברה כדאית (עמ' 1,265 לפרוטוקול מיום 10.1.99). על גרסה זו חזר גם דיויד פלטייה, אקטואר ב-RGA, שעמד בקשר עם פרג (עמ' 1,592 לפרוטוקול מיום 17.1.99). אין חולק כי בפועל תנאיו של ההסכם עם לינקולן היו שונים מאלה של ההסכם עם RGA. משהתגלתה עובדה זו בשנת 1996, שלחה RGA מכתב לחברה ובו טענה להטעיה (נ/62). אולם, פרג טען כי מעולם לא הבטיח להשוות את תנאי ההתקשרות של RGA לאלה של לינקולן. בית-המשפט דחה גרסה זו לאחר שסקר את מסכת הראיות שהונחה בפניו, וקבע כי החברה הסתירה מ-RGA את תנאי ההסכם עם לינקולן, וכי הסתרה זו יצרה מצג מטעה (עמ' 552 להכרעת-הדין). אף שלא מצאתי מקום להתערב במסקנה עובדתית זו, תהיתי אם בנסיבות בהן RGA לא ערכה בדיקה עצמאית אודות עסקיה של לה נסיונל, והסתמכה על עריכתה של בדיקה כזו על-ידי חברה אחרת, ניתן לראות בהסכמתה להתקשר עם לה נסיונל ככזו המשכללת את יסודותיה של העבירה בדבר קבלת דבר במרמה. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. גם כעניין שבמדיניות, אפשר שהפתרון הראוי הוא כי מתקשרים פוטנציאליים יבדקו את טיבן של העסקאות בהן הם לוקחים חלק, ולא יסתמכו על ההנחה כי בדיקות כאלה נערכות על-ידי אחרים. ברם, תהא התשובה לשאלה זו אשר תהא, בפני בית-המשפט קמא הונחו די ראיות המצביעות על מצגי שווא נוספים שהוצגו ל-RGA. מצגים אלה, שאת עיקריהם אפרט להלן, מבססים כנדרש את ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה. 77. עוד לפני חתימת ההסכם עם לה נסיונל, התעניינה RGA בשיעור הביטולים של הפוליסות. תשובתו של פרג, כפי שתועדה בתרשומת פגישה שנערכה עימו, הייתה כי שיעור הביטולים עומד על 10 אחוזים בשנה הראשונה, תשעה אחוזים בשנה השנייה ושבעה אחוזים מהשנה השלישית ואילך (ת/780). גם לאחר כניסת ההתקשרות לתוקף, המשיך נושא הביטולים להעסיק את RGA. בחודש נובמבר 1995 פנה פלטייה לרוזנבלט וביקש לקבל את תחזית החברה באשר לרווחיותה. התחזית שנשלחה ל-RGA בעקבות כך (ת/785) לקחה בחשבון שיעור ביטולים סטנדרטי – 15 אחוזים בשנה הראשונה, 10 אחוזים בשנה השנייה ושבעה אחוזים בשנים הבאות. במסמך זה צוין עוד, כי בפועל, שיעור הביטולים נמוך יותר. גם לאחר שהחברה החלה להבין כי היא ניצבת בפני גל של ביטולים, היא המשיכה להצהיר בפני נציגי RGA על שיעור ביטולים סטנדרטי. רוזנבלט הגדיל לעשות כאשר בשנת 1995 שלח מסמך לפלטייה, ובו הסביר כי מרבית הביטולים שהתרחשו אותה עת היו של ביטוחי מנהלים (עמ' 2 לת/787). בשיחה נוספת עם רוזנבלט, הבהיר פלטייה כי הוא מוטרד משיעורי הפרמיות הנמוכים שנרשמו בספרי החברה. התשובה שניתנה בעקבות כך יצרה אף היא את הרושם כי דבר זה אינו תולדה של ביטולים (ת/789). בהמשך הוצגו בפני פלטייה נתונים המדווחים על ירידה בשיעור הביטולים, ואף הוסבר לו, כי סוכניה של החברה מצליחים לשכנע חלק מהמבוטחים לחדש פוליסות שבוטלו (עמ' 1,620-1,619 לפרוטוקול מיום 17.1.99). כל אלה אינם מותירים ספק כי RGA לא היתה יכולה לקבל תמונה אמיתית על מצבה של החברה. אין לי אפוא צורך לעמוד על מצגי-שווא נוספים שהוצגו בפניה, אך אלה מפורטים בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא. 78. הנה כי כן, עדויות נציגיהם של מבטחי המשנה אינן מותירות ספק כי בעת הרלוונטית לאישומים, הוסתרו מהם פרטים רלוונטיים רבים אודות עסקאות הקיבוצים. לעיתים גילו מבטחי המשנה מידע חלקי אודות עסקאות אלה במהלך תקופת ההתקשרות, בעקבות שמועות שפשטו בשוק, וכתוצאה מבדיקות שערכו מבטחי המשנה, אולם מעולם לא בא הגילוי ביוזמת החברה. בניסיון להראות כי מבטחי המשנה ידעו על טיבן של עסקאות הקיבוצים, הפנו באי-כוחו של פרג לעדויותיהם של גורמים שלישיים, שהיו מעורים בשוק הביטוח – שורה של ברוקרים וסוכני ביטוח שהעידו כעדי הגנה. מעדויות אלו עולה, כך נטען, כי המידע המלא על עסקאות הקיבוצים היה נחלת הכלל, והדבר מוכיח כי החברה לא נקטה מדיניות של הסתרת מידע. נטען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל הולם לעדויות אלה, ומחלקם התעלם משל לא היו כלל. לא מצאתי בדברים אלה ממש. חובתו של בית-המשפט היא לנמק את פסק-דינו ולבסס את מסקנותיו על ראיות שהובאו בפניו. התעלמות מראייה רלוונטית עלולה לערער את המסקנות ואף להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. ברם, מכאן לא נגזרת חובה להתייחס לכל בדל ראייה, וודאי שלא בתיק בסדר גודל כמו זה הנוכחי. הוא הדין בעדויותיהם של הברוקרים נחום פז, יורי קברובסקי ואנריקו מטלון, ושל נציגיהם של מבטחי המשנה סקאנדיה ויונינה – העדים לארס בנגסטון ואבנר חנונה, אליהם מכוונים באי כוחו של פרג. פז, מטלון וקברובסקי העידו כי אינם מתמחים בביטוחי חיים (עמ' 18,683 לפרוטוקול מיום 1.7.01; עמ' 18,547 לפרוטוקול מיום 12.6.01; עמ' 18,345 לפרוטוקול מיום 17.5.01). מטלון תיווך בין לה נסיונל למבטחי משנה. הוא מסר אמנם כי ברשותו היה מידע רלוונטי אודות עסקאות הקיבוצים, אותו הוא העביר למבטחי המשנה עימם עמד בקשר. וראה זה פלא, מטלון ציין כי מבטחי משנה אלה לא הסכימו להתקשר עם לה נסיונל ("Unfortunately, your honor, all my efforts to place the life business of La-National met with no success … they again came to the conclusion that the financing was too heavy"; עמ' 18,538-18,537 לפרוטוקול מיום 12.6.01). וכאן המקום להדגיש, כי מטלון – שלטענתו נחשף לכל פרטיהן של עסקאות הקיבוצים – לא עמד בקשר עם אף אחד ממבטחי המשנה שכתב-האישום דיבר בהם (שם, בעמ' 18,528). הוא הדין בעדותו של קברובסקי. בית-משפט קמא מצא כי גם עד זה לא עמד בקשר עם מבטחי המשנה שבכתב-האישום (עמ' 472-471 להכרעת-הדין). מנגד, מבטחי המשנה עמם הוא ניהל מגעים, לא הסכימו לקחת חלק בתפוקת החברה (עמ' 18,345-18,344 לפרוטוקול מיום 17.5.01). גם דבריו של נחום פז אינם מסייעים למערערים. גרסתו, לפיה המידע על עסקאות הקיבוצים היה גלוי, ובנסיבות אלה סביר שיגיע גם לידיהם של מבטחי המשנה, לא נותרה אלא כהערכה בלבד ("ידעתי שהם מעורבים בעסקי הקיבוצים ועוד פעם אני אומר, אני לא יודע באיזה פירוט ואני לא יודע באיזה רמה, גם לא נכנסתי לזה אף פעם וקטונתי, אבל להגיד שלא ידעו שלה-נסיונל מבטחת קיבוצים בביטוח חיים, זה שקר", (עמ' 18,681 לפרוטוקול מיום 1.7.01 – ההדגשה הוספה)). עד נוסף בתחום ביטוחי המשנה הוא יוסף קסוטו. עד זה לא עבד עם החברה, אולם לטענתו הוא למד מפרסומים בעיתונות בישראל על כך "ש'לה-נסיונל' מוכרת ביטוחים קולקטיביים לקיבוצים" (עמ' 18,891 לפרוטוקול מיום 15.7.01), וכי היא מממנת את הפוליסות באמצעות הלוואות (שם, בעמ' 18,892). הוא ציין עוד, כי העביר מידע זה למבטחי המשנה עימם עמד בקשר. בית-המשפט לא ראה לנכון לייחס לדברים אלה משקל רב, ואיני סבור כי שגה בכך. חקירתו של קסוטו התמקדה במידע שהעביר לאחד – פרולוף אגלי – נציג חברה בשם וואסה. נכון הוא כי וואסה נרכשה בהמשך על-ידי מבטח המשנה סווריג', אולם אין בכך להבטיח כי סווריג' קיבלה לידיה מידע זה. אדרבא, כבר הבאתי לעיל את עיקרי עדויותיהם של נציגי סווריג', מהם עולה כי חברה זו לא ידעה כלל על קיומן של עסקאות הקיבוצים, לא כל שכן על דרך מימונן. יתרה מכך, עיון בתרשומת השיחה שערך אגלי עם קסוטו בזמן אמת (נ/534), מגלה כי המידע שתועד בה הינו כללי ומעורפל. נותרו אפוא עדותו של אבנר חנונה ואמרתו הלאקונית של לארס בנגסטון (ת/1306), נציגיהם של מבטחי המשנה יונינה וסקנדיה. אולם, לאחר שעיינתי בדבריהם – ולצורך העניין אניח כי היו מודעים לכל המידע הרלוונטי אודות עסקאות הקיבוצים – איני סבור כי יש באלה לערער את הממצאים אודות מדיניות ההסתרה שהחברה נקטה כלפי מבטחי המשנה האחרים. סיכומו של דבר, לא מצאתי כי הוכחה עילה להעדיף את עדויותיהם של כל אותם גורמים שלישיים על פני הגרסאות הברורות שנמסרו ממקור ראשון, בידי נציגיהם של מבטחי המשנה. אינני יודע מהן טענותיהם והשגותיהם של כל אחד ואחד ממבטחי המשנה כלפי לה נסיונל. כבר עמדתי על כך כי חלק מהם סברו שהמצגים שהוצגו בפניהם הביאו להטעייתם והיו הסיבה להפסדים הכבדים שספגו. חלקם התרעמו על כך גם בזמן אמת, בפני לה נסיונל. משכך, טענת ההגנה – כאילו אף לא אחד ממבטחי המשנה טען למרמה – אינה מדויקת. כך או כך, לנתון אחרון זה לא יכולה להיות משמעות רבה, שכן העובדה כי קורבן העבירה אינו מפנה את חציו כנגד מבצעהּ אינה מעלה או מורידה ובוודאי שאינה מוכיחה, כשלעצמה, את חפותו של הנאשם. דבר זה אף נלמד מהוראת סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיה הגשת תלונה על-ידי קורבן אינה תנאי סף לשם פתיחה בחקירה. מהלכי החקירה – נוכחות עורכי דין בחקירת מבטחי המשנה 79. עובדה היא כי החקירות של חלק מנציגיהם של מבטחי המשנה, חקירות שהתקיימו במדינות מושבם, נערכו בנוכחות עורכי-דינם, כפי שמאפשר הדין המקומי. החוקר יואב מרום מהרשות לניירות ערך הבהיר במהלך עדותו, כי לו היה הדבר תלוי בו לא היה מנהל כך את החקירות, אולם בנסיבות שנוצרו לא הייתה ברירה אחרת (עמ' 7,619 לפרוטוקול מיום 15.7.99). גם החוקר עזר צפריר הסביר זאת כך ("כשאני נמצא בצרפת אצל המשטרה הצרפתית, אני חוקר את מבטחי המשנה הצרפתיים, בנוכחות המשטרה הצרפתית, כאשר המשטרה הצרפתית היא זו שבעצם מבצעת בפועל את ההדפסה ואת החקירה עצמה ומנהלת את המסגרת, הם קובעים את המסגרת שבה אני צריך לעבוד", עמ' 7,878 לפרוטוקול מיום 29.9.99). הסנגורים סבורים כי מהלך דברים זה הוביל לכך שמבטחי המשנה – שהיו מצויים בסכסוך עסקי עם החברה – נמנעו מגילוי עובדות ומסמכים המצביעים על כך שידעו את מהותן של עסקאות הקיבוצים, ודבר זה צריך היה להפחית ממשקל עדותם. 80. אין חולק כי המצב האופטימאלי הוא כאשר יש לחוקרים הזדמנות להיפגש עם העדים ביחידות. כאמור, גם החוקרים סברו כך. לגישתם, האינטרס הוא "לקבל גרסה ראשונית כנה, אמיתית, לא שהיא מכוונת או מודרכת על ידי גורם אחר. הגרסה הראשונית שמתקבלת היא גרסה טהורה" (שם, שם). זו גם הסיבה לכך שבחקירות המתנהלות בישראל, אין נוהגים להתיר לסנגור להיות נוכח במהלך החקירה ממש. מנוהג זה, אגב, סטו החוקרים לא רק בחקירות נציגיהם של מבטחי המשנה, אלא גם בחקירתו של פרג עצמו (שם, שם). כך או כך, השופט המלומד בבית-המשפט קמא היה ער לאופן בו נערכו החקירות, והביא זאת בחשבון בקביעות המהימנות. יש לזכור, כי החשש שהעד ימסור גרסת שווא מפלילה מלווה כל חקירה. גם כאשר היא מתנהלת ללא נוכחות בא-כוחו של העד הנחקר, קיים חשש שמא הגרסה שנמסרה מונחית על-ידי אינטרסים סמויים שהחוקרים אינם מודעים להם. מכאן תפקידה המרכזי של החקירה הנגדית כאמצעי המסייע להגיע לחקר האמת. בשלב זה ניתנת לנאשם הזדמנות להעמיד את גרסתו של העד במבחן הביקורת, ועליו לנצל זאת כדי לשכנע בטענותיו. בית-משפט זה כבר עמד על כך לפני שנים רבות כאשר קבע, מפי השופט ש' אגרנט, כי חקירה נגדית בכוחה "לערער את מהימנות העד, בהראות[ה], למשל ... כי פעמו בליבו מניעים למסירת עדותו שהם כה נפסדים עד כדי לשלול אמון באמיתותה" (בג"צ 124/58 הנ"ל, בעמ' 23; וראו גם את ע"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, 694 (1993); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 280 (2003); בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נגד בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, בפסקה 24 (טרם פורסם, 8.10.06)). מכאן המסקנה, כי ככל שבחקירה היה פגם או קושי, הרי שההליך האדברסרי שהתנהל בבית-המשפט איפשר להגנה לתקן פגמים אלה, או לפחות למזער אותם. וודאי שכך הוא כאשר מדובר בחקירה נגדית ממושכת ויסודית כמו זו בה נקטה ההגנה בפרשה הנוכחית. 81. ממשיכים הסנגורים וטוענים כי העובדה שבאי-כוחם של נציגי מבטחי המשנה היו מעורבים בחקירות, הביאה לכך שהם נמנעו מגילוי תרשומות שערכו במהלך פגישותיהם עם פרג, ושאילו היו מוגשות לבית-המשפט היו עשויות לתמוך בגרסת ההגנה. בכך, נטען, הליכי החקירה לא מוצו עד תום, ההגנה לא הייתה יכֹלה לקיים חקירה נגדית ראויה, ועל כן נגרמו ולמערערים נזקים ראיתיים. נכון הוא שבמהלך החקירה הנגדית התברר שמסמכים אלה לא הוצגו לבית-המשפט. נציגיהם של מבטחי המשנה הודו בנוהג לסכם פגישות עסקיות ולא הסתירו את דבר קיומן של התרשומות (עדותה של ואן קריסטין נילסן בעניין סווריג' – עמ' 6,427 לפרוטוקול מיום 13.6.99; עדותו של פלטייה בעניין RGA – עמ' 1,695 לפרוטוקול מיום 17.1.99; עדותו של ז'אבולה בעניין סורמה – עמ' D235/19 לחיקור-הדין; עדותו של גראו בעניין אקסא – עמ' 6,961 לפרוטוקול מיום 28.6.99). גם נציג פרנקונה, יוסף גלס, הודה בקיומם של מסמכים הקשורים להתקשרות עם לה נסיונל (עמ' 6,627 לפרוטוקול מיום 20.6.99), ומהודעת הערעור אני למד כי בתום עדותו דאגה פרנקונה להמציא להגנה מסמכים אלה. ברם, דבר זה כשלעצמו אינו מאיין את משקל הודעותיהם של נציגי מבטחי המשנה ולא בהכרח נוטל ממשקלן. בסופו של יום השאלה היא אם הדבר גרם לקיפוח הגנתם של המערערים, ותשובתי לכך היא בשלילה, ולעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של השופט המלומד של בית-המשפט קמא (ראו עמ' 538 להכרעת-הדין). פרג עצמו הדגיש בערעור, כי ללה נסיונל "תיעוד קפדני" של כל הפגישות שקיימה עם מבטחי המשנה והמסמכים שהוחלפו ביניהן (פסקה 470 לשער ה-14 בערעור). במצב דברים זה, חזקה על ההגנה שהייתה מציגה כראיה מסמכים המתעדים את יחסיה של החברה עם מבטחי המשנה, לו היה בהם כדי לתמוך בטענותיה. אולם לא רק זאת, אלא שכידוע, אין הרשות החוקרת חייבת לאסוף – ואין התביעה חייבת להציג – את כל הראיות הקיימות במקרה פלוני, וניתן להסתפק בראיות המספיקות לשם הרשעה במידה הנדרשת בפלילים (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל פסקה 6 (לא פורסם, 25.5.94); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל בפסקה ז(2) (טרם פורסם, 18.5.06). גם כאשר לקתה פעולת הרשות החוקרת במחדלים שהובילו לידי כך שראיות רלוונטיות אינן בנמצא – ואיני קובע שכך היה במקרה הנוכחי – אין הדבר מאיין את משקלן של הראיות שהושגו. הנפקות המשפטית של מחדלים כאלה נקבעת לעולם על-פי מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, ואם אותם מחדלים מעוררים ספק סביר באשמה. "העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשויות החקירה ... ייזקף לחובת התביעה עת יישקל מכלול ראיותיה, מן הצד האחד, ויכולה היא לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית המשפט באם טענותיו מקימות ספק סביר, מן העבר האחר. על כן, אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, מניה וביה, לזיכוי הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הספציפית שהציגה התביעה, מחד, ובספקות הספציפים אותם מעורר הנאשם, מאידך" (דברי חברתי השופטת מ' נאור בע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל בפסקה 17 (טרם פורסם, 20.2.06); וראו גם את ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל בפסקה 29 (טרם פורסם, 11.4.07); ע"פ 5104/06 בנייורישוילויל נ' מדינת ישראל בפסקה 9 (טרם פורסם, 21.5.07); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל בפסקה 20 (טרם פורסם, 4.6.06); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל בפסקה 35 (טרם פורסם, 11.5.06)). כאמור, הגנתם של המערערים לא נמצאה חסרה מהאופן בו התנהלה החקירה בעניינם, וממילא לא התגבשה עילה להתעלם מעדויות נציגיהם של מבטחי המשנה ולהעדיף על-פניהן את גרסתו של פרג. למסקנה זו אין דבר וחצי דבר עם דוקטרינת הנזק הראיתי, אותה מבקשים באי-כוחו של פרג לאמץ. דוקטרינה זו, שהתפתחה בתחום המשפט האזרחי, מאפשרת להעביר את נטל השכנוע מן התובע לנתבע, מקום בו אחראי האחרון לקשיים בהוכחת העובדות. או אז, נוצרת חזקה עובדתית המאמצת את טענת התובע כל עוד לא הופרכה בידי הנתבע (ע"א 754/05 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק בפסקה 9 (טרם פורסם, 5.6.07; ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור בפסקה 13 (לא פורסם, 22.4.04)). אולם מה לדוקטרינה זו ולמקרה הנוכחי – לסנגורים הפתרונים, שכן כידוע, נטל ההוכחה במשפט הפלילי מונח ממילא על כתפיה של התביעה, המצווה להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר. וכך מצא הדבר את ביטויו בפסיקה – "הכרת הפסיקה בתחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט האזרחי (בפן הראייתי-דיוני שלה) נועדה לאפשר את העברת נטל השכנוע ביחס לעובדות החסרות, מן התובע, שמלכתחילה נושא בו, אל הנתבע אשר גרם ברשלנותו לנזק הראייתי (ראו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב (טרם פורסם), בפסקה 19, והאסמכתאות המובאות שם). אלא שבענייננו, כאמור, הנטל להוכיח כי העובדות החסרות אינן יוצרות ספק סביר באשמה מוטל ממילא על כתפי התביעה, ונמצא כי להחלת הדוקטרינה על ענייננו אין כל משמעות מעשית. זאת ועוד: לפי דוקטרינת הנזק הראייתי, העברת הנטל לכתפי הנתבע מותנית בקיומו של "תיקו ראייתי" בין הצדדים. ופשיטא שכלל זה אינו ישים במשפט פלילי; שהלוא אם הראיות שהובאו במסגרתו אינן מאפשרות להכריע בשאלה אם הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, תתחייב המסקנה כי נותר ספק באשמתו ומן הדין לזכותו" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 837 (2005)). ההרשעה בעבירות לפי חוק ניירות ערך 82. כזכור, הורשעו המערערים גם בשורה של עבירות לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, והכוונה היא לעבירות של הכללת פרטים מטעים בתשקיפי החברה ובדו"חותיה הכספיים, וכן עבירות של תרמית בניירות ערך. פרסום פרטים מטעים בתשקיף ובדו"חות הכספיים 83. מכירת ניירות ערך לציבור והמסחר בהם, נועדו לספק שני צרכים חיוניים בכלכלה המודרנית – גיוס הון לתאגידים ופתיחת אפיק לחסכון ולהשקעה. אחד העקרונות הבסיסיים עליהם מבוסס מסחר כזה, והעובר כחוט השני בהוראות חוק ניירות ערך, הוא עקרון הגילוי הנאות. עקרון זה מחיל משטר של שקיפות על חברות ציבוריות. הוא מחייב כל חברה שמניותיה נסחרות בידי הציבור במסירת מידע מלא ומהימן אודות היבטים שונים של פעילותה. מסחר הוגן ויעיל בניירות ערך מתאפשר על-ידי שקיפות כזו. "מניפולציה והתנהגות לא הגונה בשוק ההון משגשגות בתנאי מסתורין וסודיות" (דברי הנשיא שמגר, בע"א 5320/90 ברנוביץ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818, 831 (1992)). הצורך בגילוי נובע גם מן העובדה כי בניגוד למוצרים רבים הנסחרים בשוק ערכו של נייר הערך אינו גלוי על פניו, דבר המקשה על המשקיע לכלכל את צעדיו בשוק ההון (יורם דנציגר, הזכות למידע אודות החברה 286 (2000)). אכן, אין בכוחה של השקיפות להבטיח כי כל החלטה שתתקבל על-ידי ציבור המשקיעים תימצא כדאית מבחינה כלכלית. אולם בכוחה להבטיח שתינתן לכל אחד אפשרות להעריך את שוויים של ניירות הערך המונפקים ולקבל החלטות מושכלות ותבוניות כאשר הוא פועל בשוק ההון. חובת הגילוי הנאות "מבוססת בעיקרה על ההכרה בחשיבותה של זרימת מידע מלאה בין המשתתפים בשוק ההון. היא באה להבטיח, כי ההשקעה בשוק ההון תהיה על בסיס נתונים אמיתיים ומהימנים ככל האפשר. היא באה למנוע קבלת החלטות על בסיס מידע שגוי. היא באה למנוע מעשי מרמה. היא באה לשמור על אמון הציבור ... עקרון הגילוי הנאות בא גם להרתיע בעלי כח בחברות ציבוריות ולפקח על פעולתם" (רע"פ 4827/95 פולק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 105 (1997); ראו גם את ע"פ 1027/94 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 502, 515 (1999); ע"פ 3891/04 אייזנברג נ' מדינת ישראל, בפסקה 60 (טרם פורסם, 2.6.05); יוסף גרוס, דיני ניירות ערך ובורסה 41-38 (1973)). משכך, יש הרואים בחובת הגילוי הנאות את "שרשרת הביטחון המגנה על המשקיע הסביר" (רע"פ 4827/95 הנ"ל, בעמ' 106). לחשיבותם של דברים אלה ניתן ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך, התשכ"ה-1964, ה"ח 625: " ... יש לגלות למשקיע בכוח את כל העובדות החשובות על החברה המציעה ניירות ערך כגון הונה, פעולותיה, רווחיה, הנהלתה, תכניותיה וכיוצא באלה, כדי לאפשר לו להגיע לידי החלטה בדבר רכישת נייר הערך המוצע". נהוג להבחין בין חובות גילוי סטטוטוריות הצומחות בשלבים שונים בחייה של חברה. חובת הגילוי מן הסוג הראשון צומחת עם הנפקתם של ניירות הערך לצורך מסחר בבורסה והצעתם לציבור לצורך גיוס הון על-ידי החברה. זוהי חובת גילוי ב"שוק הראשוני". או אז, מחויבת החברה לבצע את ההנפקה על יסוד תשקיף שאושר על-ידי הרשות לניירות ערך (סעיף 15 לחוק ניירות ערך), והכולל גילוי של "כל פרט העשוי להיות חשוב למשקיע סביר השוקל רכישת ניירות הערך המוצעים על פיו וכל פרט ששר האוצר קבע בתקנות" (סעיף 16 לחוק זה). אולם בגילוי כזה לא יוצאת החברה ידי חובתה, והיא כפופה לחובות גילוי נוספות, המחייבות אותה בדיווח מתמשך, באופן תקופתי או עם התרחשות אירועים מסוימים. גילוי כזה – המכונה גם גילוי ב"שוק המשני", ובו עוסק פרק ו' לחוק ניירות ערך – נועד לאפשר למשקיע להתעדכן בשינויים במצבה של החברה, ולהעריך בהתאם לכך את שוויים של ניירות הערך גם לאחר ההנפקה הראשונית (על ההבחנה בין חובות הגילוי בשוק הראשוני והמשני ראו ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' סברינה פ"ד מט(3) 177, 186 (1995); ע"א 218/96 ישקר נ' מדינת ישראל בפסקה 20 (לא פורסם, 21.8.97); דנציגר, בספרו הנ"ל, בעמ' 309; אפרים אברמזון "תחזיות ו'מידע רך' בחברה הציבורית – החובה לגלות והיקף האחריות המשפטית" משפטים כב (תשנ"ג) 55, 71; יוסף גרוס "היקף חובת הגילוי בתשקיף החברה" עיוני משפט ב (1972) 683). מכוח חובת גילוי זו הגישה לה נסיונל את דו"חותיה הכספיים. לצד חובות גילוי אלה נקבעו בחוק איסורים על פרסום פרטים מטעים, הן בתשקיף (סעיפים 53(א)(2) ו-16(ב) לחוק ניירות ערך) והן במסגרת חובות הגילוי בשוק המשני (סעיפים 53(א)(4) ו-36 לחוק). המונח 'פרט מטעה' הוגדר בסעיף 1 לחוק בצורה רחבה, באופן שכולל כל "דבר העלול להטעות משקיע סביר וכל דבר חסר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר". בפסיקה הודגש, כי "ההטעיה עשוי שתהא על-ידי גילוי פרט מטעה; ההטעיה עשוי שתהיה על-ידי אי-גילוי פרט שיש בו כדי להביא לידי הטעיה ... אכן, לעיתים אי-גילוי של פרט מהותי שקול כנגד גילויו של פרט מטעה" (רע"פ 4827/95 הנ"ל, בעמ' 107). עוד נקבע, כי העבירות של מסירת פרט מטעה הן עבירות התנהגות שאינן מותנות בהתרחשות תוצאה, ומשכך די במסירתם של פרטים מטעים, ואין התביעה נדרשת להוכיח הטעיה בפועל של ציבור המשקיעים (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 450 (1999)). 84. מכאן לענייננו. הרשעתם של המערערים בעבירות של פרסום פרטים מטעים בדו"חות הכספיים ובתשקיפים, אינה אלא נגזרת נוספת של הרשעתם בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד. תשתית הנתונים שפורסמו בספרי החברה, חלחלה בסופו של יום לדו"חות הכספיים ולתשקיפים, ודי היה בכך כדי לבסס את ההרשעה בעבירות שיוחסו למערערים במסגרת האישומים הנוכחיים. אולם, בית-המשפט המחוזי לא הסתפק בכך, ובחן את התשקיפים והדו"חות הכספיים גם לגופם. לאחר שבחנתי אף אני את הדברים, לא מצאתי כי ההרשעה בעבירות אלו הייתה שגויה. מאפייניהן האמיתיים של "עסקאות הקיבוצים", בהם הרביתי לדבר, לא קיבלו ביטוי בדו"חות הכספיים ובתשקיפים. בשני סוגי המסמכים נכללו פרטים מטעים, מחד, ונעדר מהם מידע שלא יכול להיות ספק בדבר חיוניותו למשקיע הסביר, מאידך. להלן דוגמאות אחדות שיש בהן כדי להמחיש את הדברים. בתשקיף בת/4215, תחת הכותרת "שיווק ביטוחי פרט לקיבוצים" נאמר כך: "תכניות הבטוח שמשווקות לקיבוצים הן, ברובן המכריע, מסוגי 'גמלא' (שבהן מרבית הפרמיה משולמת לחיסכון ואשר כוללות גם מרכיב של 'ריסק', ומגיל פרישה משולמים למבוטח תשלומים חודשיים עד למותו) ו'מעורב' (שבהן אלמנט ה'ריסק' גבוה יותר)" (שם, בעמ' ז-14). בתשקיף נוסף (ת/1556), החברה אמנם נמנעה משימוש במונחים "גמלא ו"מעורב", אך הציגה את ביטוחי הקיבוצים כ"עסקאות פרט", חרף הממד הקיבוצי של העסקאות: "חלק של החברה בשיווק ביטוחי פרט, שבהם היא מתמקדת, הגיע בשנת 1991 ל-17.06% (לעומת 17.6% ב-1990) ובשנת 1992 ל-32% מכלל מכירות ביטוחי הפרט בשוק... בביטוחי פרט משווקת החברה ביטוחי פרט גם לקיבוצים. בשנת 1991 כ-50% ובשנת 1992 כ-65% ממחזור הפרמיות של החברה בביטוח חיים נבע ממכירת פוליסות של ביטוחי פרט לחברי הקיבוצים, ובמכירות חדשות בשנה זו נשמר אותו יחס של מכירת ביטוחי פרט לחברי הקיבוצים. עפ"י הסכם עם הקיבוץ או "הצעה לביטוח" חתומה ע"י הקיבוץ שהתקבלה ע"י החברה, מנפיקה החברה לחברי הקיבוץ פוליסות אישיות שבעליהן הנו הקיבוץ והמוטב על פיהם הנו הקיבוץ (בעצמו או באמצעות נאמן מטעם הקיבוץ). הקיבוץ מתחייב לשלם את דמי הביטוח לחברה באופן מרוכז. חלק מהקיבוצים משלמים את דמי הביטוח בתשלום שנתי מראש, וחלק על בסיס רבעוני" (שם, בעמ' 60. ההדגשות הוספו). בהמשך, פורסמו בתשקיף זה נתונים בדבר ההתפתחות שחלה בתיק ביטוח החיים של החברה, וסוכמו בטבלה הבאה המובאת כאן כלשונה: מספר פוליסות סכום בטוח במיליוני ש"ח סכומי עתודת הבטוח (נטו) במיליוני ש"ח 31.12.1990 4,716 1,502 31.12.1991 14,353 4,937 31.12.1992 21,582 6,091 הנתונים הכלולים בטבלה נראים לכאורה מבטיחים, אולם מה שלא נאמר בטבלה וגם לא בתשקיף ובדו"חות הכספיים, הוא כי בפועל לא משלמים הקיבוצים את סכומי הפרמיות הרשומות. אדרבא, הרושם שנוצר אצל הקורא היה הפוך ("חלק מהקיבוצים משלמים את דמי הביטוח בתשלום שנתי מראש, וחלק על בסיס רבעוני", (שם)). עיון בתשקיפים ובדו"חות מגלים עוד, שעסקאות הקיבוצים הוצגו כך שנוצר הרושם כי מדובר בעסקאות ביטוח בעלות מרכיב של חסכון לטווח ארוך, אף שלחברה היה נהיר כי מדובר בביטוח קבוצתי מסוג ריסק לטווח קצר בלבד; לא נמצא זכר להתחייבות החברה לשלם תגמולי פטירה תמורת פרמיה נמוכה ביותר, אם בכלל; לא גולתה הסכמת החברה לשלם במקרים מסוימים תגמולי פטירה גם עבור חברי קיבוץ שהלכו לעולמם בטרם החלה תקופת הביטוח; לא היה בתשקיפים כדי לשקף את דרך מימון הפרמיות, ובעיקר את העובדה כי מדובר במימון באמצעות הלוואות שנתנה החברה כנגד ערכי פדיון פיקטיביים, שמקור כולם אינו בכספי המבוטחים אלא בכספי החברה. באחד התשקיפים הסתפקה החברה בציון העובדה ש"בחלק מהעסקאות ניתנות לקיבוצים הנחות" (עמ' ז-14 לת/4215, ההדגשה הוספה). אך ברור הוא, כי גם גילוי כזה הינו חלקי ומטעה; עיון בתשקיפים לא אפשר לגלות את השימוש שנעשה בעמלות הסוכנים כאמצעי למימון פרמיות השנה הראשונה; התשקיפים כללו סכומי פרמיות פיקטיביים אשר לא שיקפו את רצון הקיבוצים ואף לא את יכולתם הכלכלית; ואם באלה לא די, מתברר כי בתשקיפים לא הוזכרה העובדה שגם למבטחי המשנה, האמורים ליטול על עצמם חלק מהסיכון הכרוך בפוליסות, לא נחשפה אלא תמונה חלקית בלבד. הנה כי כן, אף שעסקאות הקיבוצים היוו את מרבית פעילותה של החברה בתחום ביטוחי החיים, ולמרות שהגידול עליו הצביעה החברה בתחום זה בשנים 1991 עד 1992 היה משמעותי ביותר, המידע שהיא סיפקה לציבור היה חלקי בלבד ואף מטעה, וממילא היא נמנעה מלספק למשקיע סביר את המידע הדרוש לו כדי לקבל את החלטותיו באופן מושכל. 85. אכן, קריאתם של דו"חות כספיים אינו עניין להדיוטות (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 430 (1996)), אולם מקום שבו אפילו מי שמצוי בכך אינו מוצא במסמך את אשר אמור להיות בו, שוב אין ספק כי הדו"חות והתשקיפים אינם משקפים נאמנה את שווי החברה, ועל כן הם גם כוזבים ומטעים. דוגמה לכך מצויה בעדותו של אברהם שוויצר, אשר שימש כמנהל היחידה הכלכלית של "לאומי פיא, חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ". חברה זו ביקשה להעריך את לה נסיונל לצורך בדיקת כדאיות ההשקעה בה. שוויצר ציין כי את המידע אודות החברה שאבו האנליסטים של לאומי פיא לא רק מאותם מסמכים שהחברה פרסמה על-פי דין, אלא גם משיחות עם בעלי תפקידים בחברה. לדבריו, כאשר עיין בדו"חותיה הכספיים של לה נסיונל, הוא התמקד בנתונים הקשורים לרווחיותה, ההון העצמי שלה, יציבותן של העסקאות, והפרמיות המשולמות (שם, בעמ' 45). הוא ציין, כי מעיון בתשקיפים לא ניתן היה לדעת דבר על הדרך בה מומנו הפרמיות בפועל (שם, בעמ' 47). מאידך, מעיון בתשקיפים למד שוויצר על כך שעסקאות הקיבוצים הן כביכול אוסף של ביטוחי פרט לתקופה ארוכה, של למעלה מ-25 שנה. לדבריו, לנתון זה הייתה משמעות רבה בהערכת יציבותן של העסקאות. שוויצר ידע על כך שקיבוצים רבים נתונים במצב כלכלי קשה, דבר שעלול לערער את יציבות העסקאות עימם, ומכאן החשיבות הרבה שהעניק לדבריו של פרג כי מדובר ב"קיבוצים החזקים במשק הישראלי" (שם, בעמ' 46). שוויצר הוסיף עוד, כי: "לא הובהר לנו שיש חשש שהעסקאות יהיו לטווח קצר בכלל ... נשאלו איזה קיבוצים, ומר פרג אמר שלמעשה זה חסוי, הוא לא יכול לנקוב בשמות של קיבוצים, אבל הוא לא מתפרס על הרבה קיבוצים כי למעשה יש מאות קיבוצים ... הוא בחר רק את הקיבוצים היציבים והמבוססים ביותר" (שם, בעמ' 55). שוויצר ציין גם, כי פרג הצהיר בפניו על כך שפרמיות הקיבוצים נפרעות במועד (שם, בעמ' 47). אין צורך לשוב ולומר עד כמה תשובות אלו היו רחוקות מן האמת. שוויצר נשאל כיצד הייתה משתנה הערכתו לו ידע שאת הפרמיות מימנו הקיבוצים באמצעות הלוואות, ועל כך השיב בזו הלשון: "זה היה מדליק לי נורה אדומה שאולי הייתי מתחיל לחשוב שאולי כל הנושא של הביטוחים זה במרכאות פיקציה. כנראה שהפוליסות לא ימשכו באמת עשרות שנים ... ולכן עלולה להיווצר בעיה בעתיד עם מבטחי המשנה" (שם, בעמ' 47). ובהמשך סיכם: "קרוב לוודאי שהייתי ממליץ לא להשקיע בחברה" (שם, בעמ' 49). 86. באשר לתרומתו של פרג למלל ולנתונים אשר נכללו בתשקיפים, אין ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שהוא חתם על התשקיפים, לאחר שאלה אושרו גם בידי דירקטוריון החברה (לנפקותה של החתימה ראו סעיף 31 לחוק ניירות ערך). יתרה מכך, בפני בית-המשפט המחוזי העידו שתי פרקליטות אשר היו מעורבות בהכנת התשקיפים. עו"ד דליה רונן נשאלה מה היה מקור המידע אשר נכלל בתשקיפים, ועל כך השיבה: "עיקר המידע קיבלתי מפרג ... נתונים אקטוארים קיבלתי ממיכה רוזנבלט ומהאקטוארית דפנה ויינרוך, נתונים כספיים קיבלתי משמוליק לב ... כל העבודה על התשקיף התרחשה בישיבות עבודה שנערכו בינינו לבין ד"ר פרג ומיכה רוזנבלט כאשר בהתאם לצרכים השתתפו בחלקן גם אנשים נוספים" (ראו עמ' 6 לפרוטוקול מיום 8.9.99). העדה נשאלה עוד אם זכור לה המידע אותו קיבלה מידי פרג ורוזנבלט והשיבה (עמ' 8): "הישיבות התמקדו בעיקר בתחום ביטוח החיים של החברה, כי זה היה התחום המרכזי בפעילותה". גם עו"ד אלישבע אהרוני הדגישה את מעורבותו הפעילה של פרג בהכנת התשקיפים: "אנחנו נפגשנו עם הנהלת החברה, ד"ר משה פרג, מר מיכה רוזנבלט, מר בן גרא יו"ר הדירקטוריון, כל מילה שנכתבה עברה גם כמה טיוטות שהועברו לדירקטורים ולהנהלה לעיון להערות, לכל מה שצריך וזה חזר אלינו… היינו בקשר עם ד"ר פרג עם מר רוזנבלט, עם מר בן גרא, עם מר שמואל לב" (בעמ' 7,892 לפרוטוקול מיום 22.9.99). נוכח האמור, לא מצאתי כי נפלו פגם או שגגה בהרשעתו של פרג בגין הכללתם של פרטים מטעים מהותיים בדו"חות הכספיים ובתשקיפים, לפי אישומים 47 עד 53. הנעה בתרמית לרכישת ניירות ערך 87. הפרטים המטעים שפורסמו בתשקיפים הובילו להרשעת המערערים בשלוש עבירות לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך. סעיף זה קובע כך: 54. תרמית בקשר לניירות ערך (א) מי שעשה אחד מאלה, דינו - מאסר חמש שנים או קנס פי חמישה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין: (1) הניע או ניסה להניע אדם לרכוש או למכור ניירות ערך ועשה זאת באמרה, בהבטחה או בתחזית – בכתב, בעל פה או בדרך אחרת – שידע או היה עליו לדעת שהן כוזבות או מטעות, או בהעלמת עובדות מהותיות; ... האיסור על תרמית הוא פן נוסף של חובת הגילוי הנאות בניירות ערך. איסור זה נועד אף הוא להבטיח את מהימנות המידע המוזרם לשוק ההון. הוא אוסר על חברה להניע משקיעים לרכוש את ניירות הערך שלה על בסיס מידע כוזב או מטעה שהיא מפרסמת. הוא בא לאפשר לכל משקיע להעריך את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהשקעה. מטרתו "להבטיח, ככל שניתן, מודעות של הצדדים לעיסקה בניירות ערך לעובדות הרלוואנטיות המהותיות שביסודה, בלי שצד אחד ינצל באורח בלתי לגיטימי יתרון שיש לו על פני הצד האחר" (ע"פ 5109/95 ואקנין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 642, 654 (1996)). הוא נועד להבטיח הגינות במסחר בניירות ערך. "האיסור על תרמית ומניפולציה נועד למנוע הפרעות לפעולתם של כוחות ההיצע והביקוש הקיימים בשוק. הפרעות עלולות להתרחש, בין השאר, על ידי מצגי שווא המעוותים את שיקולי ההשקעה של המשקיעים, או התערבות "מלאכותית" במנגנון התמחור שתסיט את שערו של נייר הערך מהמחיר שהיה נקבע על פי שיקולים כלכליים אלמלא אותה התערבות. האיסור נועד לשמור על מחירי השוק של ניירות הערך כתוצר של היצע וביקוש אמיתיים, המושפעים ממידע מלא ואמין. אחרת, לא זו בלבד שמחירי ניירות הערך - אשר לא ישקפו את שוויין הכלכלי של החברות - יגרמו להקצאת משאבים לא יעילה, אלא ששוק שבו נפוצות תרמית ומניפולציה ירתיע משקיעים פוטנציאליים" (זהר גושן "תרמית ומניפולציה בניירות ערך: תאומים לא זהים" משפטים ל 591, 593 (תש"ס)). השאלה המרכזית שהועלתה בערעור בנוגע לעבירה זו עוסקת ביחס שבינה לבין העבירה של פרסום פרט מטעה בתשקיף, לפי סעיף 53(א)(2) לאותו חוק. נטען, כי לא די בפרסום פרט מטעה בתשקיף לשם הרשעה בעבירה של תרמית בניירות ערך, לפי סעיף 54(א)(1), ויש להוסיף ולהוכיח כי נעשתה פעולה נוספת, אקטיבית, שנועדה להשפיע על פלוני לרכוש ניירות ערך. 88. נכון הוא כי מדובר בשתי עבירות שונות, הנבדלות זו מזו ביסודותיהן. כך, לשם הרשעה בעבירה לפי 53(א)(2), כל שהתביעה צריכה להוכיח הוא פרסומו של פרט מטעה בתשקיף. כאשר עובדה זו הוכחה – ומי שאחראי לפרסום "לא הוכיח שלא עשה כן כדי להטעות משקיע סביר", לשון הסעיף – נסללת הדרך להטלת אחריות בפלילים. כבד יותר הוא הנטל המוטל על התביעה כאשר היא מעמידה לדין נאשם בגין עבירה של תרמית בניירות ערך. או אז, היא נדרשת להוכיח גם כי הפרטים הכוזבים שפורסמו על-ידי המבצע הניעו אדם לרכוש ניירות ערך, או למצער, כוונו להניעו לעשות כן. לשם הרשעה בעבירה זו יש להוכיח עוד את מודעותו של המבצע לעובדה כי הפרטים שמסר כוזבים הם. משכך, אך ברור הוא כי לא כל הרשעה בעבירה של פרסום פרט מטעה, מובילה להרשעה גם בעבירה של תרמית בניירות ערך. על רקע זאת יש לדחות את טענת הסנגורים כי לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 54(א)(1) לא ניתן להסתפק בפרסומו של תשקיף כוזב. טענה זו, לא רק שאין לה אחיזה בלשון האיסור, אלא שהיא אף מנוגדת לתכליתו. זו גם הסיבה לכך שבית-משפט זה הכיר בעבר באפשרות להרשיע אדם גם בעבירה של פרסום פרט מטעה בתשקיף וגם בעבירה של תרמית בניירות ערך, והכל בשל אותו תשקיף (ע"פ 5383/97 טמפו נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557, 574 (2000)). אמת, צודקים הסנגורים כי באותו מקרה דובר במי שבנוסף לפרסומו של התשקיף הכוזב ביצעו גם פעולה נוספת של רכישת ניירות ערך במטרה להשפיע על מחירם. אולם בשל מעשה זה הם הורשעו בעבירה נוספת, לפי סעיף 54(א)(2), עבירה שעניינה השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות הערך. בית-המשפט ראה אפוא גם שם את התשקיף שפורסם כאמצעי ששימש בידי החברה להניע את ציבור המשקיעים ברכישת ניירות הערך שלה. אולם לא רק זו, שכן כידוע, רשאי בית-המשפט להרשיע נאשם בכל אחת מהעבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן הראיות שהובאו בפניו. כאשר האחריות הפלילית לעבירות אלה היא תולדה של מעשה אחד – כפי שאירע בעניין התשקיף שפורסם – אין הדבר שולל הרשעה בשתי העבירות כאחת, אף שהדבר בא לידי ביטוי במסגרת העונש, שאז – אין להעניש "יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה" (סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). גם משום כך – לא הייתה כל מניעה להרשיע את המערערים בעבירות של הנעה בתרמית לרכישת ניירות ערך. 89. באי כוחו של פרג סבורים כי בית-משפט קמא שגה גם בכך שהתייחס לעבירה של תרמית בניירות ערך כאל עבירה התנהגותית, שאינה דורשת תוצאה כאחד מיסודותיה. להשקפתם, לשם הרשעה בעבירה זו יש להוכיח כי מצגיו הכוזבים של הנאשם הניעו בפועל משקיעים ספציפיים לרכישת ניירות ערך, מה שלא הוכח בפרשה הנוכחית. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, והפסיקה שעסקה בכך השאירה אותה בצריך עיון (רע"פ 2184/96 חרובי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 114, 125 (1998); ע"פ 1027/94 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 502, 517 (1999)). בכתיבה המשפטית שעסקה בסוגיה זו הושמעו דעות לכאן ולכאן (יוסף גרוס וניצה מימון-שעשוע, "הנעה בתרמית לביצוע עסקה בניירות ערך" הפרקליט מד 181, 188 (1999); ולדעה שונה ראו את מאמרו הנ"ל של זוהר גושן, בעמ' 628). חוששני, כי גם טענה זו אינה יכולה לסייע בידי ההגנה, שכן גם אם עובדת הנעתם בפועל של המשקיעים לא הוכחה – ואיני קובע שכך הוא – הרי שניסיון להניעם לרכוש את ניירות הערך של החברה בוודאי שהוכח, ודי בניסיון כזה לצורך הרשעה בעבירה זו ("הניע או ניסה להניע אדם...", לשון הסעיף). אכן, מכלול העובדות שהוכחו מלמד על כך שמעשיה של החברה לא כוונו אלא להטעות את ציבור המשקיעים בניירות ערך, וזה מה שהניע אותה בפרסמה את התשקיפים. לפיכך, שאלת סיווגה של העבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך כעבירת התנהגות או, לחלופין, כעבירת תוצאה, אינה דורשת הכרעה גם במקרה הנוכחי, והיא תמתין לשעתה. ערעורו של רוזנבלט 90. כאמור, החל מחודש יוני 1991 שימש רוזנבלט כמנהל אגף ביטוח החיים של לה נסיונל, כמשנה למנכ"ל וכמורשה חתימה בשם החברה. נוכח הראיות שהובאו, קבע בית-המשפט המחוזי כי פרג הותיר בידיו את הסמכויות להתקשר בעסקאות הקיבוצים, והוא היה זה שנתן הוראות לעניין אותן עסקאות לעובדי אגף ביטוח החיים בראשו עמד רוזנבלט. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי אף שרוזנבלט שימש כמשנה למנכ"ל החברה, הוא לא היה שותף ליוזמה להגדיל את מחזור העסקים שלה באופן מלאכותי, ולא היה לו חלק בגיבוש יסודות המימון של עסקאות הקיבוצים. נקבע, כי "במועד הצטרפותו לחברה הוא טעה לחשוב, שנכונותו של ויינמן לסייע לקיבוצים באמצעות העמלות שלו נובעת מאמונה כנה שלו ברצונם בתוכניות חסכון ארוכות טווח. היינו, אין ראייה ברורה ש[רוזנבלט] ידע, שבמסגרת העסקאות עם קיבוץ יגור, שנערכו לפני הצטרפותו לחברה, ובעסקאות הקיבוצים שבוצעו בסמוך לאחר מכן, הקיבוצים לא התחייבו לפצות את ויינמן על הפסדים שיגרמו לו עקב השימוש בעמלותיו במקרה של ביטול מוקדם ומאידך הובטח לו שבכל מקרה הוא לא יידרש להחזיר לחברה את אותן עמלות... אינני שולל את האפשרות, שבעת הצטרפותו לחברה הרעיון של מימון פוליסות באמצעות כספים של החברה טרם הפך למדיניות כללית" (ראו עמ' 351 להכרעת-הדין, ההדגשות הוספו). העולה מכך הוא, כי בית-המשפט המחוזי היה נכון להניח כי בעת הצטרפותו לחברה, לא היה רוזנבלט מודע לפער בין עסקאות הקיבוצים לאופן רישומן. על רקע דברים אלה יש חשיבות רבה למועד שבו התגבשה מודעותו, דבר שאירע – על-פי הראיות שהוצגו – "החל משנת 1993 (לכל המאוחר)" (עמ' 355 להכרעת-הדין). במועד זה רוזנבלט כבר התוודע למהותן האמיתית של עסקאות הקיבוצים, אולם בישיבות הדירקטוריון ובפגישות שונות (עם נציגי מבטחי המשנה, נציגי הפיקוח על הביטוח, נציגים מהרשות לניירות ערך ומשוק ההון), בהן נטל חלק, ראה כי החברה מציגה את עסקאות הקיבוצים באופן כוזב. 91. הניסיון לתאר את רוזנבלט כמי שהורשע חרף התנהלותו הפסיבית לכל אורך הפרשה אינו יכול להתקבל. הצגתו כמי שזכה בתואר משנה למנכ"ל כתואר כבוד בלבד, וכמי שפעל כל העת רק על פי הוראותיו של פרג, הבכיר ממנו, היא הצגה הרחוקה כמזרח ממערב. אדרבא, בחוזר ששיגר פרג לעובדי החברה בחודש פברואר 1994 נאמר כך: "אין לטפל בפניות של סוכנים או של קיבוצים, בהצעות או בעסקאות קיבוצים ללא קבלת אישורי המוקדם מראש או אישור ראש האגף לביטוח חיים. אם נעשו איזה שהם מגעים יש לעדכן אותנו מידית ולקבל אישור להמשך הטיפול" (ת/1631, ההדגשה הוספה). אותה תמונה בדבר מעורבותו העמוקה של רוזנבלט בעסקי החברה, מצטיירת גם מגרסאותיהם של העדים אשר הופיעו בבית-משפט קמא: בעת ששמיר תאר את תחילת התקשרותו עם החברה בנושא הקיבוצים, הוא העיד כך: "פניתי ללה נסיונל, ושאלתי אותם אם העקרונות פחות או יותר של עסקת יגור אני יכול להשתמש בה ללקוחות אחרים שלי... האינטראקציה שלי כל הזמן היתה עם משה ועם מיכה, אני לא יכול להגיד בפגישה מסוימת עם מי נפגשתי. הם אמרו שכן, ואז פנינו בפעם הראשונה לדפנה" (עמ' 5,554 לפרוטוקול מיום 23.5.99, ההדגשה הוספה). ולא למותר להוסיף כי רוזנבלט חתום גם על הסכם העמלות עם שמיר (ת/4322). גם מאיר צוברי העיד על תפקידו הפעיל של רוזנבלט במסגרת עסקאות הקיבוצים. עד זה נשאל כיצד בדקה החברה אם עומדים לזכות הקיבוץ ערכי פדיון שעל חשבונם ניתן להעניק הלוואות ועל כך השיב: "את הבדיקה ערך מיכה רוזנבלט, הוא בדק אם יש ערכי פדיון, בסוף כל רבעון הוא היה בודק מה חוב הפרמיה, מה ערכי פדיון, אני הייתי נותן לו את הנתון של ההלוואה הקיימת, אני מניח שזה פעם שנייה אני אומר לו תשמע, מתאריך זה וזה יש הלוואה איקס, הוא היה בודק אם יש ערכי פדיון והיה אומר תראה, מותר לתת להם הלוואה רק סכום כזה וכזה מעבר לזה לא, ואז היו פונים לסוכן שיפנה לקיבוץ, יביאו כסף, הוא אומר תשמע, יש לך פה פרמיה, מזה יש לכם הנחה איקס, יכולים לתת לכם הלוואה Y, חסר כסף, תביאו כסף" (עמ' 3,873 לפרוטוקול מיום 25.3.99, ההדגשה הוספה). אדי קומיסרנקו, שעבד באגף ביטוח החיים של החברה בין השנים 1991 עד 1995, עסק בהפקתן של פוליסות ורוזנבלט היה הממונה הישיר עליו (עמ' 3,688 לפרוטוקול מיום 14.3.99). גם קומיסרנקו נשאל כיצד נקבע שיעורן של ההלוואות אשר ניתנו לקיבוצים, וגם מתשובתו הצטיירה מעורבות פעילה של רוזנבלט בתחום זה: "אני הייתי מכין איזה דו"ח שמופיעים כל הפרטים ואז הייתי מקבל הנחיה ממשה או ממיכה מה לבצע ומה לא לבצע" (שם, בעמ' 3,699, ההדגשה הוספה). בכל הנוגע להרשעת רוזנבלט בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לעדות זו יש חשיבות מיוחדת, שכן הנתונים שעל בסיסם הופקו הפוליסות הוזרמו למערכת ביטוח החיים של החברה (שם, בעמ' 3,760). והנה, קומיסרנקו – שהעיד על עצמו כמי שהיה ממונה על הפן הטכני של הרישום במערכת הביטוח של החברה – הדגיש שוב ושוב במהלך עדותו כי את הנחיות לרישום הפוליסות, הזנת נתונים אודות גובה ההלוואות וההנחות שניתנו לקיבוצים, הוא קיבל באופן ישיר לא רק מפרג אלא גם מרוזנבלט. 92. בנסיבות אלה לא יכול להיות ספק כי רוזנבלט גרם באופן ישיר, ובדרך אקטיבית, לרישום הכוזב שהתבצע במסמכי החברה. והרי לכך בדיוק מתייחס האיסור הקבוע בסעיף 423 לחוק העונשין: 423. רישום כוזב במסמכי תאגיד מייסד, מנהל, חבר או פקיד של תאגיד, הרושם או גורם לרישום, פרט כוזב במסמך של התאגיד, בכוונה לרמות, או נמנע מלרשום בו פרט אר היה עליו לרשמו, בכוונה לרמות, דינו – מאסר חמש שנים. השאלה הדורשת מענה היא אם בעת שגרם לרישום במסמכי החברה ידע רוזנבלט כי מדובר ברישום כוזב שאינו תואם את המציאות העסקית בה התקשרה החברה, ואם עשה זאת – כנדרש לפי סעיף 423 – "בכוונה לרמות". לכל אלה השיב בית-המשפט המחוזי בחיוב, ולהשקפתי – נוכח מעמדו הבכיר של רוזנבלט בחברה, השכלתו, וניסיונו הרב בתחום הביטוח – לא נפל פגם במסקנתו של השופט המלומד של בית-משפט קמא, אותה נימק כך: "[רוזנבלט] השתתף באופן קבוע בישיבות של דירקטוריון החברה, באלה של ועדת הניהול ולפחות בחלק מהישיבות של ועדת הביקורת. הוא נטל חלק פעיל בפגישות עבודה, שהתקיימו עם אנשי מקצוע שונים ... מרבית המפגשים הנ"ל, אם לא כולם, התקיימו גם בהשתתפותו של [פרג]. כפועל יוצא מכך, היה [רוזנבלט] עד לאמרות שקר וחצאי אמיתות של [פרג] לגבי עסקאות הקיבוצים ... בפגישות, שהתקיימו עם גורמים חיצוניים לחברה, מעולם לא ניתן גילוי מלא למהותן של עסקאות הקיבוצים. בכלל זה לא הובהר שהמספרים הגבוהים אינם מבטאים התחייבויות ממשיות, אלא 'אופציות' בלבד. תחת זאת הוצגה חברה הנהנית מצמיחה מהירה וממחזור עסקים ענק ... הצירוף הכולל של הראיות מלמד ש[רוזנבלט] ידע, שהפער בין מהות העסקאות (ריסק עם אופציה לחיסכון) לבין אופן הצגתן בספרים אינו נובע ממגבלות רישום, אלא מכוונה להסתיר את מהותן האמיתית ... בנסיבות אלה, ברי כי התקיימה כוונת מרמה" (עמ' 343 להכרעת-הדין). ואם בכך לא די, אוסיף כי עיון בפרוטוקול עדותו של רוזנבלט מעלה כי הוא כלל לא הכחיש שהיה מודע למהות ההתקשרות עם הקיבוצים ("אני לא התכחשתי שאני יודע מה קורה. אני בוודאי, אם אני שומע, אני חי בתוך החברה", עמ' 9 לפרוטוקול מיום 11.3.01). רוזנבלט אף הודה בכך שידע על השימוש באמצעי המימון השונים לשם כיסוי הפרמיות. כאמור, השימוש באמצעים אלה לא זכה לביטוי מלא ומסודר במסמכי החברה, ודי בכך כדי לבסס את מודעותו של רוזנבלט לעובדה שהרישום במערכת הביטוח של החברה היה כוזב. רוזנבלט הדגיש בערעור כי הוא לא עמד בקשר עם הקיבוצים, לא יזם את ההתקשרות עימם וממילא גם לא הייתה לו השפעה על טיב העסקאות שנכרתו. ברם, טענה זו אינה מסייעת בידו, שכן הוא לא הועמד לדין בגין טיב ההתקשרות עם הקיבוצים, כי אם בשל הדרך בה נערך הרישום של אותן עסקאות במסמכי החברה. נושא אחרון זה היה גם היה בתחום אחריותו, ומכאן שהרשעתו בעבירות של רישום כוזב – בדין יסודה. 93. כאמור, רוזנבלט הורשע גם בעבירות של קבלת דבר במרמה, וזאת בשל קשריה של החברה עם מבטחי המשנה. בדומה לאישומים שעסקו בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, בית-המשפט המחוזי מצא כי גם באישומים שעניינם ההתקשרות עם מבטחי המשנה הייתה מעורבותו של רוזנבלט פחותה מזו של פרג. מעורבות זו, נקבע, "התבטאה בעיקרה בהכנת 2 ניתוחים של תזרימי המזומנים ובהשבה על שאלות בנוגע אליהם או לנוסחאות האקטואריות של תוכניות הביטוח" (עמ' 574 להכרעת-הדין). נמצא, כי בניתוחים אלה התעלם רוזנבלט ביודעין מהמאפיינים הייחודיים של עסקאות הקיבוצים ובכך יצר מצג שקרי בפני מבטחי המשנה. רוזנבלט אף נכח בפגישות שפרג קיים עם נציגי מבטחי המשנה סורמה, סווריג' ופרנקונה, ובמקרה אחד אף ניהל בעצמו את הפגישה (עמ' 574 להכרעת-הדין). נקבע כי במהלך פגישות אלה היה רוזנבלט עד למצגי שווא שהציג פרג בפני מבטחי המשנה, ועל כן הוא גם הבין – או לפחות חשד – כי מבטחי המשנה אינם מודעים למאפייניהם האמיתיים של עסקאות הקיבוצים. באשר לפגישותיו של רוזנבלט עם נציגי פרנקונה, אוסיף ואציין כי הראשונה שבהן התרחשה בשנת 1993, עובר להתקשרותה עם לה נסיונל (ראו ת/4503), ולא כפי שנטען בערעור. כך או אחרת, רוזנבלט הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה בשל הכספים שפרנקונה העבירה ללה נסיונל, ולא בשל עצם הסכמתה להתקשר עימה בהסכם מוד ריי (עמ' 581 להכרעת-הדין). על רקע דברים אלה מתחוור עד כמה שגויה היא עמדת באי-כוחו של רוזנבלט, כאילו הורשע שולחם אך בשל הימנעותו מהעמדתם של מבטחי המשנה על טעותם. אדרבא, התמונה שהצטיירה במהלך המשפט היא של מי שהיה שקוע עד צוואר בהטעיית מבטחי המשנה. אכן, השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי ציין בהכרעת-דינו כי רוזנבלט שתק למשמע מצגיו של פרג, וכי שתיקה זו חיזקה את הרושם המוטעה שנוצר. ברם, לא רק בשל כך הורשע רוזנבלט, אלא גם, ובעיקר, בשל תרומתו הישירה והאקטיבית למעשי המרמה, והכוונה היא לאותם ניתוחים שערך מתוקף תפקידו כאקטואר הראשי של החברה והדברים שמסר – בכתב ועל-פה – בתגובה לשאלות שנשאל. אזכיר על קצה המזלג במה דברים אמורים. על העובדה כי ניתוח תזרים המזומנים שנערך בידי רוזנבלט ונמסר למבטחי המשנה היה מטעה, כבר עמדתי בחלק קודם של פסק-הדין (ראו בפסקה 71). ניתוח זה התעלם ממאפייניהן המיוחדים של עסקאות הקיבוצים ומהסיכון הכרוך בהן. תחזית הביטולים שהוצגה בו התבססה על השיעור הנוהג בפוליסות פרט רגילות, חרף השוני ביניהן (עמ' 3 לת/785); ההנחה בבסיס התחזית הייתה כי אורך חייהן של הפוליסות יהא 20 שנה (שם), חרף העובדה שניתן היה לצפות כי עסקאות הקיבוצים יבוטלו כעבור שנים בודדות; הפרמיות שעל בסיסן נערך תזרים המזומנים היו אלו שנרשמו בספרי החברה (שם, בעמ' 2). לא צוין כי שיעור הפרמיות המשולמות בפועל הינו נמוך הרבה יותר. אולם, גם בכך לא הסתכמה פעולתו של רוזנבלט. בפגישתו עם נציג פרנקונה הוא שב והדגיש כי שיעור הביטולים בפועל נמוך אף יותר מזה שעליו ביסס את התחזית ("In reality much less", ת/5202). מצג דומה הוצג גם בפגישה עם נציגת סווריג' (עמ' 6,385 לפרוטוקול מיום 13.6.99). בפגישה זו הדגיש רוזנבלט את רווחיותה של ההתקשרות עבור סווריג' בטווח של 10 שנים (שם, בעמ' 6,384), הגם שברור היה שהעסקאות יתבטלו הרבה לפני כן. בפגישה אחרונה זו נשאל רוזנבלט שאלות רבות אודות עסקיה של החברה, אולם הוא נמנע מאזכורן של עסקאות הקיבוצים ומהסיכון הכרוך בהן. ההסכם במסגרתו התקשרה החברה עם חברת אקסא נחתם גם בידי רוזנבלט (ת/4522). בשנת 1994, ולבקשת אקסא, שלח לה רוזנבלט פקס, וגם במסגרתו הדגיש כי שיעור הביטולים בפועל נמוך מזה שניתוח תזרים המזומנים נוקב בו (ת/4532). גם במסמך זה לא אוזכרו עסקאות הקיבוצים וההטבות הניתנות במסגרתן כאמצעי למימון הפרמיה. תמונה דומה הוצגה גם בפני מבטח המשנה RGA. נציג חברה זו – העד דיוויד פלטייה – העיד כי לאחר שהחלו לקנן בו חששות אודות עסקיה של החברה, הוא עמד בקשר עם רוזנבלט וביקש לקבל ממנו מידע נוסף אודות הפוליסות שהוכללו בתפוקה של RGA. גם במקרה זה הרגיע רוזנבלט את פלטייה כאשר הציג בפניו שיעור ביטולים נמוך במיוחד. במכתב שנשלח לפלטייה בשנת 1995, שעה שחלק מעסקאות הקיבוצים כבר החלו להתבטל, הציג רוזנבלט את הסברו לביטולים אלה במילים הבאות (עמ' 2 לת/787): "The figure for surrenders reflects mainly managers schemes for employees changing their employer and therefore entitling them to these cash values". ברי הוא כי הסבר זה – ממנו עולה כי הפוליסות שבוטלו הן של ביטוחי מנהלים – הינו הסבר כוזב ומטעה. בית-המשפט המחוזי הדגיש כי בתקופה בה נשלח מכתב זה, נסיונה של החברה "כבר לימד, כי עת שהקיבוצים נדרשים להתחיל לשלם בגין הפוליסות שלהם, הם מבטלים אותן" (עמ' 563 להכרעת-הדין), דבר שרוזנבלט, כמשנה למנכ"ל החברה, היה בהכרח מודע אליו. הנה כי כן, אין בסיס לטענה כי רוזנבלט לא תרם באופן אקטיבי להטעייתם של מבטחי המשנה, ואיני נדרש לאפשרות להרשיעו בעבירות אלה על דרך של מחדל, לפי סעיף 18(ג) לחוק העונשין. 94. נותרה אפוא הרשעתו של רוזנבלט בעבירות לפי חוק ניירות ערך, אולם כפי שהוברר בחלק קודם של פסק-הדין (דבריהן של עורכות-הדין דליה רונן ואלישבע אהרוני, פסקה 86 לפסק-הדין), גם בעניין זה הייתה מעורבותו פעילה. וכאן המקום להזכיר, כי בית-משפט קמא מצא, על בסיס העדויות שנשמעו, כי רוזנבלט "השתתף בישיבות עם חשב החברה ועם רואי החשבון שלה לצורך הכנת הדו"חות הכספיים" (עמ' 635 להכרעת-הדין). העובדה כי רוזנבלט מסר לעורכי התשקיפים והדו"חות הכספיים נתונים מספריים בלבד אינה הופכת את פעולתו לטכנית, כפי שהסנגורים ניסו לטעון, באשר לנתונים אלה נודעת חשיבות רבה ביותר להכנתם של מסמכים אלה. בנסיבות אלה כמעט מיותר לציין, שקביעתו של בית-משפט קמא – כי מעורבותו של פרג בהכנת התשקיפים והדו"חות הייתה "אקטיבית ועמוקה" במיוחד (עמ' 634 להכרעת-הדין), מה שלא נקבע בעניינו של רוזנבלט – אינה מציבה מחסום מפני הרשעתם בעבירות זהות, הגם שהדבר רלוונטי לעניין העונש. הסוגיה האחרונה הדורשת מענה בקשר להרשעה בעבירות לפי חוק ניירות ערך היא זו העוסקת במועד בו פורסמו התשקיפים והדו"חות הכספיים. נטען, כי חלק מפרסומים אלה התרחשו לפני שנת 1993 – הוא המועד שבו התגבשה מודעותו של רוזנבלט לכזב שברישום העסקאות – ומן הראוי לזכותו מעבירות אלה. ברם, חוששני כי גם טענה זו אינה מסייעת בידי רוזנבלט, שהרי התשקיף הראשון שפרסמה החברה (ת/1555), אמנם כלל נתונים אודות עסקאות החברה לשנת 1992, אולם תאריך פרסומו הוא פברואר 1993, והרי במועד זה כבר התחוור לרוזנבלט אודות מהותן האמיתית של העסקאות. הוא הדין ביחס ליתר הפרסומים, שפורסמו אף הם לאחר המועד בו נקב בית-המשפט המחוזי. הערעורים כנגד העונש 95. אחזור ואזכיר כי המערערים הורשעו בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הכללת פרט מטעה בדו"חות שנמסרו לרשות לניירות ערך ולבורסה, הכללת פרט מטעה בתשקיף, ותרמית בקשר לניירות ערך. במשך שנים אחדות ביצעו המערערים רישום כוזב של עסקאות תוך שהם משווים להן צביון שונה בתכלית מצביונן בפועל. למעשים אלה היו שותפים אחרים – הקיבוצים ובעלי התפקידים אשר ייצגו אותם במגעיהם עם החברה, וכן סוכני הביטוח אשר גרפו לכיסם סכומי עתק. מטעמיה, בחרה המשיבה להעמיד לדין את המערערים בלבד, וההסברים שניתנו לנו במהלך שמיעת הערעורים לצעד זה, לא הניחו את דעתי ואף לא את דעת חברותי. אלמלא כן לא הייתי מוצא מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערערים שאינם חמורים יתר על המידה ותואמים בעיני את חומרת המעשים שבהם הורשעו. אכן, מדובר בבעלי מקצוע מן המעלה הראשונה, הבקיאים בתחום הביטוח, ובידע זה הם השתמשו כדי לבנות מגדל אשר קרס, הואיל וגם להם היה ידוע כי בסיסו רעוע. מעשי המרמה שביצעו המערערים הטעו מבטחי משנה ומשקיעים בשוק ניירות הערך, פרטיים ומוסדיים. זו התנהגות שאין הדעת סובלת, במיוחד בתחום שהאמון במבטח הוא בסיס לקיומו של שוק הביטוח בכללו. חומרה מיוחדת נודעת לעובדה כי אין מדובר בכישלון חד-פעמי הנובע מחולשת הדעת של בן-אנוש או שגגה, אלא במעשים שקדמו להם מחשבה ותכנון מדוקדק ואשר נמשכו, כאמור, מספר שנים. ואולם נוכח העובדה שהשותפים האחרים בפרשה נחלצו ממנה בלא העמדה לדין ובלא עונש מסיבות שאינן מניחות את הדעת, כאמור, אני סבור כי מטעם זה בלבד יש מקום להפחית במידת-מה מעונשי המאסר בפועל שהוטלו על המערערים (ראו והשוו: ע"פ 1601/03 עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 949, 960 (2005)). הייתי מציע, אפוא, להעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר לפרג על חמש שנים ואת עונש המאסר בפועל שנגזר לרוזנבלט הייתי מעמיד על שבעה חודשים. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. הוכח בעליל, ולעת שמיעת הערעור לא היה שנוי במחלוקת, הפער בין עסקאות הקיבוצים כפי שהן נרשמו בספרי החברה (וממילא במסמכים החיצוניים המופנים למשקיעים או למבטחי המשנה) לבין ההסכמים שנעשו עם הקיבוצים. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא שאלת היסוד הנפשי של המערערים. מעבר לתילי התילים של העובדות הנוגעות לכל אחד מן הקיבוצים, גורלם של הערעורים להיות מוכרע על יסוד הממצאים בשאלה מה ידעו הנאשמים. לדידי התשובה לשאלה זו מורכבת היא. 2. אפתח בעניינו של פרג: מקובלת עלי מסקנתו של חברי השופט א' א' לוי (פיסקה 59 לחוות דעתו) ולפיה הקיבוצים ככלל, נתנו הסכמתם להצטרף לתוכנית ביטוח ריסק לתקופה קצרה, כשחלק גדול מהם התנה את הצטרפותם בכך שלא יידרשו לשלם דבר או שיידרשו לשלם סכומים פעוטים בלבד ממקורותיהם. מנגד - הקיבוצים לא ביקשו להצטרף לתוכניות חיסכון או ביטוח פנסיוני ארוך טווח. מסקנה זו היא "הגרעין הקשה" של פרשת עיסקאות הקיבוצים ושל כתב האישום. מתכונת זו של העיסקאות היתה ידועה לפרג, ולמעשה נקבעה בעצה אחת עמו. 3. מסקנתו של חברי בעניין הגרעין הקשה של הפרשה מקובלת עלי ומטעמיו. דרכנו אל "הגרעין הקשה" מופרעת בשל "רעשי רקע" המצויים בפרשה זו. אין אני משוכנעת כי שני הסוכנים, ויינמן ושמיר, אכן שיתפו את פרג בכל מה שהיה ידוע להם. כך למשל לא שוכנעתי כי פרג ידע שמאחורי שמיר עמדה קבוצת המממנים (ראו עדות שמיר עמ' 5881-5822 לפרוטוקול). בית המשפט לא הכריע בעניין זה בצורה חדה. בהכרעת דינו קבע: "אפילו בהנחה שהנאשמים לא ידעו מלכתחילה על הסדרי המימון בין שמיר לבין הקיבוצים ו/או על עסקאות המממנים, הרי אין בכך כדי להעלות או להוריד באשר למהות התוכניות בתקופה לגביה חלו הסכמי המימון בין הקיבוץ לחברה. עסקאות המממנים, עם כל הרמאות שהיתה כרוכה בהן, הן הראיה, שהתוכניות היו במהותן תוכניות ביטוח "ריסק" עם אופציה לחיסכון." שער שלישי, פסקה 79 לפסק הדין (הדגשות שלי – מ"נ). נוכח העדר הכרעה הנחתי היא כי פרג לא ידע על הסדרי המימון האמורים. כשלעצמי, אין אני רואה חשיבות רבה לעניין זה. פרג ידע, כהודאתו הוא, ששמיר עצמו מעביר כספים לרשות הקיבוצים. מנקודת הראות של המערערים השאלה אם שמיר מימן את העסקאות בעצמו או שמימן אותן בעצמו ובאמצעות אחרים היא בעלת משמעות שולית. 4. לעומת זאת, אין אני משוכנעת בודאות שפרג ידע ששמיר "קונה" מן הקיבוצים את תעודת הפטירה תמורת סכום קצוב. עניין זה להבדיל משאלת קבוצת המממנים. אינו שולי בעיני. שמיר אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 5897 לפרוטוקול) כי חברת לה נסיונל לא ידעה שהקיבוצים יקבלו רק 25,000 ש"ח מכל תשלום במקרה של פטירה. מי שקיבל את תגמולי הביטוח (למעט הסכום האמור) היו שמיר והמממנים. לא הוכח, למיטב הבנתי, שלפרג היה מקור אינפורמציה אחר בעניין זה, זולת שמיר (וזאת עד אוגוסט 1995). דו"ח קביעת מעורבות של אנשי הפיקוח על הבטוח). גם מהתרשומת שעשה לעצמו פרג בדבר שיחתו עם פרופסור בן שחר בעניין הביטוח של קיבוץ אפיקים שהוזכרה על ידי חברי (ת/1221), לא עולה שעובדה זו, קניית תעודות הפטירה, היתה ידועה לפרג. 5. אילו הואשם פרג בעבירה אחרת כגון עבירה של פגיעה ביכולת התאגיד לקיים את התחייבויותיו, כאמור בסעיף 424(1) לחוק העונשין, אפשר והיה מקום לייחס חשיבות משפטית לפער המידע בין שמיר לבין פרג. אין אני שוללת שפרג קיווה כי במרוצת הזמן יצליח לשכנע את הקיבוצים, או חלק גדול מהם לנצל את האופציה ולעבור מביטוח ריסק לביטוח ארוך טווח. ביטוח כזה היה, אכן, נחוץ לקיבוצים. ואולם, בצדק עמדה הערכאה הראשונה על כך, והדברים כבר צוטטו על ידי חברי, שאין די בתקווה בעלמא כדי להצדיק את המצגים שעשתה החברה בדבר טיבן של עיסקאות הקיבוצים. עם זאת, לגבי העבירות בהן הואשם פרג, להבדיל אולי מעבירות אחרות בהן יכול היה להיות מואשם - אין בפער מידע זה בינו לבין שמיר כדי להעלות או להוריד. 6. נראה לי כי פער המידע בין פרג לבין ויינמן היה מצומצם יותר. ויינמן לא קנה תעודות פטירה, כפי שעשה שמיר. עם זאת לפי עדותו של ויינמן היה לו הסדר עם הקיבוצים לפיו הוא שילם פרמיות והם נתנו לו אחוזים (4-3.5 אחוזים) מתקבולי הפטירה. ויינמן העיד, לאחר התחמקות לא קטנה, כי את הפרט הזה – שהוא מקבל אחוזים – לא דיווח לפרג (עמ' 5270-5267 לפרוטוקול). לגבי עניינים אחרים ציין כי היו בידיעת פרג. ואולם, פרט לטענה בעניין פער המידע האמור, עיון בחקירתו הנגדית של ויינמן (להבדיל מהחקירה הנגדית של שמיר) מעלה שלא היתה זו חקירה המבטאת עימות חזיתי בין ויינמן לשמיר. קו החקירה היה שהעסקאות כפי שנרשמו, עסקאות אמת הן ולא כפי שעלה מעדויות חברי הקיבוצים. פרג, כשנדרש בחקירתו הנגדית לשאלה כיצד זה חברי הקיבוצים בזה אחר זה ובלי קשר ביניהם, מעידים, לדבריו, עדות שקר, חזר והאשים את הפרקליטות בהדחת עדים (ראו, למשל, עמ' 9460-9457 לפרוטוקול). ואולם, בית המשפט לא קיבל, ובצדק לא קיבל, את גרסת ויינמן - פרג לפיה חברי הקיבוצים שיקרו בבית המשפט בתארם את העסקה "האמיתית". הקו המשותף לויינמן ולפרג כפי שעלה מחקירת ויינמן לפיה העסקאות הרשומות שיקפו את המוסכם – קרס. בחקירתו הנגדית של ויינמן לא הוטח בו (מעבר לטענה שלא גילה לפרג שקיבל אחוזים מהתקבולים שקיבלו הקיבוצים) שהוא רימה לאורך כל הדרך את פרג לגבי כוונותיהם האמיתיות של הקיבוצים. 7. כאמור, "רעשי רקע" שונים עשויים לטשטש את הגרעין הקשה של הפרשה. כשלעצמי הייתי מהססת לקבוע שכל מה שידעו שני הסוכנים ידע גם פרג. דרגת פער המידע בין פרג והסוכנים שונה כנראה בין סוכן לסוכן משום ששמיר "שיכלל" את המתכונת של עסקאות ויינמן ואף "עלה" עליו. ואולם, הגרעין הקשה של העסקאות שנעשו על ידי הסוכנים זהה, ולגביו יש ביני לבין חברי השופט לוי תמימות דעים. גם לשיטתי מה שידע פרג מצדיק הרשעה בעבירות בהן הורשע. מי שרושם בספרים (וממילא בדו"חות, בתשקיפים וכו') כי עם הקיבוצים נעשו עיסקאות ארוכות טווח בגינן הם עתידים לשלם פרמיה לאורך שנים, ביודעו שלמעשה מדובר בעיסקאות ריסק קצרת טווח בלבד – מציג מצג כוזב בפני כל מי שמסתמך על מצגיו – ובהם המשקיעים ומבטחי המשנה. בתשובה לשאלתנו מה המסקנות שעל בית המשפט להסיק אם יאושר הממצא שפרג ידע על "הפער" השיב עו"ד ויינרוט, בא כוחו של פרג – "כי אז התיישבתי". תשובה זו כוחה יפה לגבי כל העבירות בהן הורשע פרג. אוסיף ואומר כי אף אם היקפו של הפער, הוא "רק" מה שכיניתי לעיל הגרעין הקשה של עסקאות הקיבוצים, גם אז מתחייב להשאיר את ההרשעה בעינה. 8. ומכאן לענייננו של רוזנבלט: הנחתי היא כי מה שלא הוכח שפרג ידע, כפי שפרטתי, לא הוכח גם לגבי רוזנבלט. ועדיין, שותפה אני למסקנה כי גם רוזנבלט ידע את "הגרעין הקשה" של הפרשה. מקובל עלי הניתוח שערכו לעניין רוזנבלט חבריי השופט לוי וחברתי השופטת חיות. 9. אשר לעונש אני מסכימה עם השופט לוי. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: 1. אני מסכימה עם חברי השופט א' א' לוי כי דין ערעורו של פרג להידחות וזאת מן הטעמים אשר פורטו בחוות דעתו. אכן, התשתית העובדתית רחבת ההיקף שהוצגה בפני בית משפט קמא מבססת כדבעי את הקביעה לפיה לא שיקף האופן שבו נרשמו עסקאות הקיבוצים בספרי לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: החברה) את מציאות הדברים כהווייתה. מתוך חומר הראיות אותו שב וסקר חברי בהרחבה עולה מעבר לכל ספק סביר כי הרוב המכריע של הקיבוצים הסכימו להתקשר בעסקאות ביטוח קצרות טווח מסוג ריסק קבוצתי ולמרות זאת הוצגו עסקאות הביטוח עם הקיבוצים בספרי החברה כעסקאות ארוכות טווח הכוללות רכיב של חיסכון. כמו כן, עולה בבירור מתוך חומר הראיות שהוצג כי פרג ידע שאופן הצגת העסקאות בספרי החברה אינו תואם את העסקאות שהושגו עם הקיבוצים לאמיתו של דבר. במאמר מוסגר אציין כי מקובלת עלי הערתה של חברתי השופטת מ' נאור לפיה קשה לבסס על הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא את הקביעה כי פרג ידע עד אחרון הפרטים את כל מעלליהם של הסוכנים שמיר וויינמן בעסקאות שנקשרו עם הקיבוצים. וביתר פירוט, כחברתי השופטת מ' נאור, אף אני סבורה שלא הוכח ברמה הנדרשת כי פרג ידע ששמיר מימן את העסקאות באמצעות קבוצת משקיעים, או כי ידע שבין שמיר לבין הקיבוצים הושגה הסכמה בדבר "ניכיון פוליסות" לפיה שילם להם שמיר סכום של 25,000 ₪ כנגד כל תעודת פטירה ואת יתרת תגמולי הביטוח שלשל לכיסו. כמו כן, ספק אם פרג ידע כי ויינמן קיבל אחוזים מתוך תגמולי הביטוח לפי סיכום שהיה לו עם הקיבוצים לעניין זה. אך העובדה שלא הוכח כי פרג היה מודע לכל רבדיה של התרמית בעסקאות עם הקיבוצים כפי שזו פותחה ושוכללה על ידי ויינמן ושמיר, אין בה כדי להועיל לו ואין בה כדי למלטו מן ההרשעה בעבירות שעליהן עמד לדין במקרה דנא. לצורך עבירות אלה די בכך שפרג ידע כי האופן שבו הוצגו עסקאות הקיבוצים בספרי החברה היה כוזב וכי בניגוד למה שנרשם בספרי החברה לא הוסכם עם הקיבוצים על תוכניות ביטוח ארוכות טווח הכוללות מרכיב של חיסכון ("גמלה", "מעורב" ו"כל החיים"). 2. מתוך ניתוח חומר הראיות לעומקו ובחינתו באמות מידה של הגיון ושכל ישר הגיע חברי השופט א' א' לוי אל המסקנה, המקובלת גם עלי, כי פרג לא רק ידע על הכזב שבו היה נגוע רישום עסקאות הקיבוצים בספרי החברה אלא אף יזם והגה את התוכנית אשר לצורך מימושה נדרש אותו הרישום. על שיתוף הפעולה בין פרג לסוכנים בעניין זה ועל המעורבות והפיקוח הצמוד של פרג בכל הנוגע לביצוע העסקאות והצגתן בספרי החברה עמדו בעדותם ויינמן עצמו וכן רואה החשבון בר לב אשר שימש כחשב ומנהל הכספים של החברה במועדים הרלוונטיים, עובד החברה מר מאיר צוברי וכן עורך דין גנץ. שתי ראיות חשובות נוספות שהוצגו בהקשר זה ועליהן עמד חברי הן התרשומת שערך פרג (ת/1221) לאחר שפנה אליו פרופ' בן שחר וסיפר לו על שיחה שקיים עם גזבר קיבוץ אפיקים ארנון קלדניצקי והמכתב (ת/4317) ששיגרו פרג ורוזנבלט לשמיר בעקבות כך. את כל אלה ניתן לתאר כפיסות בתצרף (פאזל) המתחברות זו לזו ויוצרות את חלקיה המהותיים של התמונה אשר במרכזה עומד פרג. אך הראיה הישירה והמובהקת ביותר הממקמת בבירור את פניו של פרג בתוך התמונה היא השיחה או השיחות שהתקיימו בין פרג לויינמן והוקלטו על ידי ויינמן (ת/1535) (להלן: הקלטת). המענה שניתן על ידי חברי השופט א' א' לוי לטענות הכלליות שהעלו הסנגורים בעניין הקלטת (פסקה 56 לחוות דעתו) מקובל עלי לחלוטין וכל המוסיף גורע. לגופם של דברים יש לומר כי הקלטה זו בה עושים הדוברים עצמם שימוש במונח "פאזל", מלמדת שהיו בעסקאות הקיבוצים פרטים אותם ביקשו פרג וויינמן להותיר נסתרים מן העין (ובאותה נקודת זמן מעינו הבולשת של רואה החשבון סמי שמואלי שביקש לבדוק ולבחון את העסקאות מטעם המפקח על הביטוח). מוכנה אני להניח לטובת פרג כי הוא וויינמן ביקשו למנוע זליגת מידע למתחרות של החברה בשוק הביטוח מתוך אמונה שהעסקאות טומנות בחובן פוטנציאל ארוך טווח ולכך יש אכן אינדיקציה מסוימת בשיחה המוקלטת. יחד עם זאת ברור ומובן למקרא תמליל השיחה עוד כי הדוברים ביקשו להימנע ככל הניתן מחשיפת פרטי העסקאות בפני נציג המפקח על הביטוח משום שביקשו להסתיר את אותו חלק של "הפאזל" אשר האוחז בו עלול לתפוס אותם בקלקלתם. וכך אמרו: ויינמן: הבעיה שלך היא כפולה: א - שימכור [סמי שמואלי] סחורה בשוק. אבל ב - אתה צריך להשאר עם הפזל הזה, כי הפזל הזה הולך ומסתדר דווקא. אתה צריך עוד קצת זמן לזה... ויינמן: אבל אני חושב שהחשיפה של הפזל זה לא טוב מכיוון שאנחנו משך השנים משכללים את זה ובעתיד אפשר לעשות דברים הרבה יותר חכמים וזה מטעה(?) כי אנחנו משתכללים שנינו יותר ויותר לקראת דברים שהם יותר WATERPROOF. שאפשר, שהם באמת, שאפשר לחיות איתם הרבה שנים וזה חבל. זה. פרג: לא, הנגלה הזאת האחרונה של הקיבוצים קשה לתפוס אותנו. רק אם הקיבוץ יבוא ויצהיר אני לא יודע מה הם מספרים, אני לא קניתי כזה דבר. ויינמן: טוב, גם כן, אז דאגנו להחתים בעצתך את כולם על הגימלא. פרג: מתי נהיה (לא ברור) אם שקיבוץ גדול יעמוד ויגיד שלא בדק את הפיצויים, הם בחרו בגלל שאני רק יכול להרוויח טוב(?). (ההדגשה הוספה) 3. הנה כי כן, פרג סבר שיהיה "קשה לתפוס אותנו" אלא אם קיבוץ "יבוא ויצהיר אני לא יודע מה הם מספרים, אני לא קניתי כזה דבר". במהלך הטיעונים בפנינו ניסה פרג להציג הסבר תמים לאמירות מפלילות אלה באומרו כי על פי הוראות המפקח על הביטוח חל איסור על חברות ביטוח להעניק ללקוחותיהן הטבות שאינן כלולות בתנאי הפוליסות שרכשו. הקיבוצים, כך לטענתו, העלו מפעם לפעם טענות סרק בדבר הבטחות שניתנו להם כביכול ואשר אינן כלולות בתנאים הפורמליים של הפוליסה. במצב דברים זה חשש פרג שקיבוץ כלשהו יעלה טענה כזו בדבר הטבות שהובטחו לו מחוץ למסגרת הפוליסה וכתוצאה מכך עלולה להתעורר בעיה אל מול המפקח. לשון אחר: לשיטתו חשש פרג מכך שקיבוץ כלשהו יטען שהובטחו לו הטבות מסוימות באופן החורג מהוראות הפיקוח על הביטוח ולא מכך שאותו קיבוץ יצהיר כי הוא לא נקשר בתוכנית ביטוח ריסק קבוצתי קצר טווח בלבד (שהרי לגרסת פרג על כך לא ידע כלל). לפי אותו ההסבר משהרגיע ויינמן את פרג באותה שיחה באומרו "דאגנו להחתים בעצתך את כולם על הגימלה" הוא לא התכוון על כן לכך שהקיבוצים הוחתמו החתמה פיקטיבית על פוליסות ארוכות טווח אלא לכך שהקיבוצים הוחתמו באופן חריג על כל עמוד ועמוד בפוליסות אותן רכשו כדי למנוע את התכחשותם לאיזה מן התנאים המפורטים בהן. 4. הסבר זה שהציע פרג לדברים המוקלטים אינו מתיישב כלל עם המשמעות הפשוטה והברורה של הדברים שנאמרו ואין לקבלו. אין זאת אלא כי באומרו "קשה לתפוס אותנו" כיוון פרג אל החשש מפני כך שהוא ושותפיו יתפסו ותיחשף תוכנית הרמייה שאותה הגו והוציאו אל הפועל תוך רישום נתונים כוזבים בספרי החברה. פרג וויינמן כאחד היו מודעים לכך כי על מנת שהמפקח על הביטוח יוכל להשלים את התמונה כולה לא די בכך שייבחן את ספרי החברה ואת הפוליסות משום שלא היה בהם לבדם כדי להוביל לחשיפת התוכנית. רק בירור אל מול הקיבוצים עלול היה להוביל לאותה חשיפה ונראה כי לכך כיוון פרג באומרו "קשה לתפוס אותנו... רק אם קיבוץ יבוא ויצהיר אני לא יודע מה הם מספרים, אני לא קניתי כזה דבר". נראה כי לא נדרש מאמץ פרשני גדול כדי להבין את משמעות הדברים והיא כי הסכנה שיתפסו בקלקלתם קיימת רק אם יבוא קיבוץ כלשהו ויצהיר כי לא רכש פוליסות ארוכות טווח הכוללות רכיב של חיסכון כרשום בספרי החברה. על חשש זה שהביע פרג במהלך השיחה משיב לו ויינמן כי הפוליסות מסוג גימלה עליהן דאג להחתים את הקיבוצים בעצת פרג (ואשר אינן משקפות את המוסכם), יוכלו לסייע להם בהדיפת טענה כזו מצד הקיבוצים, אם תעלה. מה לדיבורים אלה ולטענות סרק העלולות להישמע מפי הקיבוצים על דבר הטבות כביכול שניתנו להם? לפרג פתרונים. הנה כי כן הדברים שאמר פרג בשיחה המוקלטת מתחברים בדייקנות אל יתר פיסות התצרף ומרכיבים לעינינו תמונה שלמה וברורה המפלילה את פרג במעשים שיוחסו לו. 5. טענה נוספת שהעלה פרג אליה ראיתי להתייחס היא הטענה בדבר "נתיב הכסף". הילוכה של טענה זו הוא כי מאחר שהפרשה עניינה בעבירות כלכליות היה על בית משפט קמא ליתן דעתו לשאלה מי יצא נשכר ומי יצא נפסד ממנה בהיבט הכספי. אין חולק כי פרג השקיע ממיטב כספו ברכישת מניות החברה לאורך כל התקופה הרלוונטית לאישומים דנן. העובדה שקשר את גורלו הכלכלי בגורלה של החברה מלמדת לדעתו על האמון שהיה לו בהצלחת עסקי החברה לטווח ארוך והוא סבור כי על בית המשפט להסיק מכך את המסקנה ההגיונית המתבקשת דהיינו שהוא לא ידע כי ההתקשרות עם הקיבוצים הייתה בעסקאות של ביטוח ריסק קבוצתי קצרות טווח. זאת משום שעסקאות מסוג זה אין בצידן רווח אפילו מביאים בחשבון את מכירת חלק הארי שלהן למבטחי משנה ומשכך אין מקום לייחס לפרג התנהלות מודעת השקולה "להתאבדות כלכלית" ברמה האישית. טענה זו מסברת לכאורה את האוזן אך אף היא אין בה כדי להועיל לפרג ולשלול את המסקנה, הנסמכת כאמור על ראיות מוצקות, לפיה ידע פרג ידוע היטב על הפער שבין העסקאות הקבוצתיות קצרות המועד שסוכמו עם הקיבוצים ובין העסקאות הפרטניות לטווח ארוך הכוללות רכיב של חיסכון שנרשמו בספרי החברה. הסבר אפשרי לכך שפרג עצמו השקיע את כספו במניות החברה הוא כי אין בהכרח סתירה בין העובדה שפרג ידע על טיבן האמיתי של ההתקשרויות עם הקיבוצים ובין אמונתו כי יש לחברה עתיד כלכלי מבטיח. הסבר ברוח זו ניתן על ידי שמיר בחקירתו הראשית: תראה, להערכתי בשביל חברת ביטוח לה נסיונל [ל]עבוד עם גוף כמו מבטח שמיר שנחשב לאחד משני הגופים הכי מכובדים במשק, שווה לו לעשות עיסקה אפילו בידיעה שהוא לוקח סיכון שהוא יפסיד בה כסף, מהסיבה של חדירה לשוק, היקף של חברה, להגיד שהוא עובד עם מבטח שמיר... מאותה סיבה שפרטנר היום הסולולרי [סלולארי] נכנס לשוק ועושה תנאים לא הגיונים כדי לפרוץ פרופורציה במשק, ומאותה סיבה שיכול להיות הרבה גופים כשאתה רואה שהם נכנסים לשוק, הם עושים את הווליום להגיד או קיי, אנחנו פה, אנחנו גדולים, הם עושים הרבה דברים... ואחרי זה הוא אומר או קיי, עכשיו כשאני גדול, עכשיו אני יעשה דברים, עכשיו אני אתחיל להכניס עסקים שאני מרוויח עליהם יותר, עכשיו אני אולי אשנה תנאים, ברור שזה כנראה סוג השיקולים שיכול להיות שהנחו, אבל לדעתי צריך לשאול את מי שעשה את זה (עמוד 5568 לפרוטוקול). (ההדגשות הוספו) במילים אחרות ייתכן כי פרג האמין באמת ובתמים שעסקאות הקיבוצים ישמשו לחברה קרש קפיצה לצורך רכישת מעמד כשחקן משמעותי בשוק ביטוח החיים אליו הצטרפה וכי הוא יצליח לשכנע את הקיבוצים במעלה הדרך להמשיך ולהתקשר עם החברה בתוכניות ביטוח ארוכות טווח. אך בכך אין כדי לחלץ את פרג מן האישומים שיוחסו לו משהוכח כי הוא ידע אל נכון שהעסקאות עם הקיבוצים כפי שהוצגו בספרי החברה אינן תואמות את המציאות. עמד על כך בית משפט קמא באומרו: ייתכן, כי הנאשם 1 [פרג] האמין, שהוא יצליח לשכנע חלק מהקיבוצים לממש את האופציה שהוא יצר בעבורם. בשל אופן יצירתה, ניתנה לו האפשרות להציע להם בעתיד תוכניות חיסכון בעלות וותק יחסי ולכן גם בעלות תנאים טובים יותר בהשוואה לאלה שתצענה חברות אחרות. כך, שקיבוץ שיחפוץ בביטוח פנסיוני כדאי יהיה לו לעשות זאת בחברה. עדיין, הדברים לא הוצגו לקיבוצים מלכתחילה. היה גם ברור שהאופציות היו רחבות מדי מכדי שתמומשנה במלואן (עמוד 344 להכרעת הדין). (ההדגשה הוספה) 6. יחד עם זאת וככל ש"בנתיב הכסף" עסקינן, מטרידה לא מעט העובדה שהסוכנים שמיר וויינמן אשר גרפו לכיסיהם סכומים נכבדים בעסקאות הקיבוצים והיו שותפים מלאים למעשי המרמה (ואף שכללו אותם והוסיפו עליהם כהנה וכהנה), לא הועמדו לדין. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שהחלטה המתקבלת על ידי רשויות התביעה לעניין העמדה לדין ראוי לה שתתקבל מתוך שוויון וזאת על מנת לשמר את אמון הציבור בהליך הפלילי כהליך הוגן המיועד לעשות צדק ועל מנת שלא יתעורר החשש כי הוא נגוע בשרירות או בשיקולים שלא ממין העניין. יפים לכאן דבריו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512 (1990) באומרו: הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם (בג"צ 953/87, 1/88[15] הנ"ל, בעמ' 332). טעמים אלה תופסים, וביתר שאת, לעניין הפעלת כוחו של התובע להגיש אישום פלילי. הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי... יחד עם זאת יש לזכור כי ההחלטה על העמדה או אי העמדה לדין של המעורבים בפרשה פלילית מסוימת היא לעיתים החלטה מורכבת, קשה ורבת התלבטויות במסגרתה על רשויות התביעה לשקול ולבחון שיקולים שונים ובהם, בין היתר, היכולת להוכיח את האישומים שעל הפרק אם יועמדו לדין המעורבים כולם. שאלת המפתח בהקשר זה הינה מה היו המניעים שבגינם בחרה התביעה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה וכדברי בית משפט זה בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305-304 (1999): אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. הנה כי כן, הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין. במקרה שלפנינו ובתשובה לשאלות שהופנו אליה בהקשר זה ציינה המשיבה כי העמדתם לדין של מעורבים נוספים בפרשה ובהם הסוכנים נשקלה בכובד ראש אך בסופו של דבר הוחלט להעמיד לדין את פרג ורוזנבלט בלבד, בין היתר, בשל שתיקתו של פרג בחקירה ומתוך הצורך להבטיח את עדותם של הסוכנים כעדי מפתח מטעם התביעה. קשה לומר כי תשובה זו מספקת מענה ממצה בהקשר זה אך מכל מקום בוודאי שאין במקרה הנדון יסוד כלשהו לייחס למשיבה שרירות או חלילה שיקול פסול בהחלטה שלא להעמיד לדין את הסוכנים או את המעורבים אחרים בפרשה. משכך אין באי העמדתם לדין של הסוכנים ושל אחרים בפרשה זו כדי לסייע לפרג, ככל שבשאלת ההרשעה עסקינן. לעומת זאת, יש בכך כדי להשפיע על מידת העונש שנגזר לפרג (וכן לרוזנבלט) כמפורט בפסק דינו של חברי השופט א' א' לוי (ראו והשוו ע"פ 1601/03 עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 949, 960 (2005)). 7. אשר לערעורו של רוזנבלט על ההרשעה. אף בעניין זה אני מצטרפת לדעתו של חברי השופט א' א' לוי כי דין הערעור להידחות. אפתח ואומר כי מקובלת עלי בהקשר זה מסקנתו של חברי לפיה התשתית העובדתית שהוצגה בפני בית משפט קמא מבססת כדבעי את המסקנה שרוזנבלט מילא תפקיד מפתח בניהולן השוטף של עסקאות הקיבוצים וברישומן בספרי החברה וכי אף שרוזנבלט לא הגה ולא הוביל את התוכנית נשוא פרשה זו הייתה לו תרומה משמעותית בהוצאתה אל הפועל. הטענה המרכזית שהעלה רוזנבלט בערעורו היא הטענה כי לא ידע שהוא נוטל חלק במעשי מרמה וכי לא ידע שהאופן אשר בו הוצגו עסקאות הקיבוצים בספרי החברה היה כוזב. הנה כי כן, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בעניינו של רוזנבלט כמו בעניינו של פרג נוגעת להתקיימותו של היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לו. השופט א' א' לוי אימץ בעניין זה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה: ...הצירוף הכולל של הראיות מלמד ש[רוזנבלט] ידע, שהפער בין מהות העסקאות (ריסק עם אופציה לחיסכון) לבין אופן הצגתן בספרים אינו נובע ממגבלות רישום, אלא מכוונה להסתיר את מהותן האמיתית (עמוד 355 להכרעת הדין). קביעה זו ביסס חברי כמו גם בית משפט קמא, בין היתר, על תפקידו הבכיר של רוזנבלט בחברה, על השכלתו הרחבה ועל ניסיונו הרב בתחום הביטוח והדברים מקובלים עלי. לצד כל אלה אבקש להאיר פן נוסף בחומר הראיות המחזק בעיני את המסקנה כי רוזנבלט היה שותף מדעת לתוכנית הרמייה. כחברי וכבית משפט קמא מוכנה אף אני להניח כי בתחילת הדרך לא ידע רוזנבלט שהקיבוצים לא התכוונו להתקשר בעסקאות ארוכות טווח הכוללות רכיב של חיסכון. אולם, מתוך חומר הראיות עולה בבירור כי כבר בשלב מוקדם ביותר התעוררו בלבו של רוזנבלט ספקות באשר ליכולת הקיבוצים לעמוד בהתחייבויות אותן לקחו על עצמם כביכול במסגרת העסקאות עם החברה. כך למשל, תיאר רוזנבלט בחקירתו הנגדית מיום 21.2.2001 את פגישתו עם אנשי קיבוץ הגושרים לקראת התקשרותו של הקיבוץ בתוכנית שכונתה על ידי בית משפט קמא "התוכנית הראשונה": ש. אנחנו מגיעים לפגישה, מה דובר באותה פגישה? ת. בפגישה הסבירו לאנשים את היתרונות של הביטוח... ואז נפלט ממני כנראה, אני לא יודע למה, וממה אתם תשלמו את כל הפרמיות האלה? ואז אני קיבלתי תשובה מאוד מאוד ארוגנטית, אנחנו מייצרים את סופט אנד איזי, לנו יש עכשיו 100 מיליון דולר, הם לא אמרו את זה אבל, הם שידרו לי, ואתה שואל אותנו ממה אנחנו נשלם? לא שאלתי יותר. (ההדגשה הוספה) הנה כי כן, רוזנבלט העיד בחקירתו הנגדית כי כבר בשנת 1992 התעורר אצלו ספק האם יש ביכולתו של קיבוץ הגושרים לעמוד בתשלומי הפרמיה הגבוהים להם התחייב אך לאחר שקיבל תשובה ארוגנטית, כלשונו, חדל מלעסוק בעניין ולא הוסיף לדרוש בו עוד. בהמשך חקירתו הנגדית ניסה רוזנבלט להסביר ביתר פירוט מדוע לא התעוררו אצלו סימני שאלה נוספים באשר לטיבן של עסקאות הקיבוצים, למרות מצבם הכלכלי הבעייתי ולמרות שעל פי העסקאות ארוכות הטווח שנרשמו בספרים היה עליהם כביכול לשלם סכומי פרמיה גבוהים. רוזנבלט תיאר תמונה לפיה לא עסק כלל בשאלת יכולתם של הקיבוצים לעמוד בתנאי העסקאות שבהן התקשרו משום שסמך ידיו בהקשר זה על דעתם של פרג והסוכנים בלא שערך ולו בדיקה שטחית משל עצמו. וכלשונו בחקירה הנגדית מיום 7.3.2001: שופט: אבל מר רוזנבלט, מה שהיא אומרת לך, הוא [ש]אף בן אדם, אפילו לא מעורה בתחום הביטוח והאקטואריה, אף בן אדם שעיניו בראשו לא היה מאמין שאיזה שהוא קיבוץ יכול לשאת בסכומים האלה. זהו. עם כל התקוות לעתיד. העד: לא היה צריך, הרי אמרתי לכבוד השופט, לפי ההסבר של מר פרג הוא לא היה בשלב הזה צריך לעמוד בזה. בסכומים מינוריים יכול היה לשמר לעצמו את היכולת. בעתיד העסק היה מתייצב איכשהו. שופט: "חלויימס". חלומות. העד: אולי. כבוד השופט, אולי. אני חושב שבכל תחומי החיים חלק מזה זה חלומות... הרי אם היינו יוצאים ואומרים כל העסק עורבא פרח, אז בשביל מה נכנסו לזה? אלוהים. שופט: זה אנחנו שואלים אותך. תסביר לנו למה נכנסתם לזה? העד: כי אני מאמין מה שאנשים אמרו. ככה זה היה נראה, ככה גלגלו עסקי קיבוצים בכל חברות הביטוח, מטעמים אלו או אחרים. ככה זה התגלגל. הבעיה שצצה פה שזה עסק נקטע באמצע. אם לא היה נקטע, לא היינו יושבים פה. שופט: יכול להיות. העד: ... אנחנו מדברים על ניירת, וקיבלנו ניירת וכל אחד מאיתנו ראה גמלה. לך תחשוב שזה לא גמלה. באה השאלה השניה, מניין ישלמו? הוסבר פה על ידי מר פרג מניין ישלמו, אני מנסה להסביר מניין ישלמו, והעסק עבד בעבר בחברות אחרות. אני אין לי מה להוסיף על הדבר הזה. גם אם את תשאלי אותי מאתיים פעם, כמו שאתם עושים בתקיפות שונות לאותו נושא, זה הרי אותו נושא, למה אני לא, מה הייתי צריך לעשות? אנחנו עבדנו בבניין של 16 קומות לעלות על הגג ולצעוק? מה הייתי צריך לעשות? ש: למשל להבין דווקא כאקטואר שהנני רוכשת לי היום בקיבוץ ברור חיל גמלה של 4,800 שקל ואני מכפילה את זה.... ת: את נשארת בשלך, ואני יענה לך כבר, אז זה לא זה אלא ישארו חלקית... ת: לא, אני לא יראה, מפני שאת מערבבת דברים. אנחנו חושבים שמי שמקשר את העסקים יודע מה הוא עושה, כי אחרת בשביל מה הוא הביא לנו אותם? ש: אז זו בדיוק הטענה שלנו כלפיך מר רוזנבלט שאתה הבנת מה קורה פה ואתה מבין... (ההדגשות הוספו) בהמשך חקירתו הנגדית הוסיף ואמר רוזנבלט דברים ברוח דומה בניסיונו להצדיק את הגרסה שהציג ולפיה כלל לא עסק בשאלה האם יש ביכולתם של הקיבוצים לעמוד בתנאי העסקאות שנרשמו בספרים וכן את העובדה שבחר שלא "לעלות על הגג ולצעוק" באומרו כי לא היה זה מתפקידו לבחון נושאים אלה וכי הוא לא היה מוסמך להחליט באילו עסקאות תתקשר החברה. רוזנבלט הסביר בעדותו כי הנהלת החברה היא שעסקה בכך. ובלשונו: ש: ...מדוע אחרי 3 תוכניות שיש להגושרים אתם מוכרים עוד תוכנית לקיבוץ? גם אז אתה לא יודע שכבר הגושרים בירידה? ת: לשאלה הסופית שלך התשובה ההתחלתית שלי. רצו עוד עסקה, ההנהלה החליטה לעשות אז עשו אותה. מה השאלה השניה? למה נתנו להם הנחה? אלה היו תנאי העסקה. ש: לא, השאלה שלי היא אחרת. אנחנו כבר מאוחר, אנחנו בשנת 1993 לקראת 1994, איך אתה חושב שהקיבוץ ישלם על כל התוכניות. ת: קודם כל אני חוזר ואומר, אם מומחים ממני חושבים שהקיבוץ ישלם, אין לי שום סיבה שאני יחשוב שקיבוץ לא ישלם. ש: ואם מומחים ממך לא חושבים שהקיבוץ ישלם. ת: אז לא היתה יוצאת עסקה כי הסמכות היתה אצלם. (ההדגשות הוספו) 8. ניסיונו של רוזנבלט להציג עצמו כמי שקיבל את דעתה של הנהלת החברה ואת דעתם של פרג והסוכנים כ"דברי אלוהים חיים" בלא שהבין את משמעות הדברים אינו מתיישב עם מעמדו בחברה כפי שזה עולה מחומר הראיות, עם תפקידו בחברה כמנהל אגף ביטוח החיים ועם ניסיונו המקצועי העשיר. אדרבא, נוכח הדברים שאמר רוזנבלט כמצוטט לעיל ובהם העובדה שבחר שלא "לעלות על הגג ולצעוק" ניתן להתרשם בבירור כי הוא מנסה להסתיר בדיעבד את מודעותו לכזב שבו היה נגוע הרישום בספרי החברה, תוך שהוא מציג עצמו באופן בלתי משכנע כפקיד שפעל על פי הוראות הנהלת החברה מבלי להבין את משמעותן. מסקנה זו מתחדדת אם מביאים בחשבון את העובדה שבחלוף השנים רוב הפרמיות להן התחייבו הקיבוצים לא נפרעו ואף על פי כן הועמדו לטובתם הלוואות חדשות לפירעון חובותיהם הקודמים ובד בבד נקשרו עמם עסקאות חדשות. נוכח התפתחויות אלה אין ספק בעיני כי רוזנבלט ידע היטב שעסקאות הקיבוצים נעדרות תוכן כלכלי ממשי, גם אם נניח לטובתו כי בתחילת הדרך קינן אצלו ספק באשר לטיבן של עסקאות אלה בלא שידע על הכזב (ראו עמודים 355-354 להכרעת הדין של בית משפט קמא). 9. אשר לערעורים על גזר הדין מקובלת עלי התוצאה שאליה הגיע חברי השופט א' א' לוי ואין לי מה להוסיף. ש ו פ ט ת לסיכום, הוחלט כאמור בחוות-דעתו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ג' באדר ב' התשס"ח (10.03.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07000370_O25.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il