דפנה ארדמן נ. חברת פרוייקט אורנים בע"מ

ע"א 3694/99 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערערים: 1. דפנה ארדמן 2. שמשון ארדמן נ ג ד המשיבים: 1. חברת פרוייקט אורנים בע"מ 2. מנחם אורן 3. UNLITE LTD ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.4.99 בת"א 2355/90 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערערים: עו"ד ע. מימון בשם המשיבים: עו"ד נ. רסקין פסק דין השופט א' א' לוי: 1. העובדות א) משיבה 1, חברת פרויקט אורנים בע"מ, הקימה בנין ברחוב כצנלסון בהרצליה, שחלקו מיועד למגורים וחלקו למסחר. משיב 2, מנחם אורן, הוא מנהלה של משיבה 1, ואילו משיבה 3 היא התאגדות זרה, שרכשה ממשיבה 1 את חלק הבניין המיועד למסחר. ב) בחודש אוגוסט 1986, רכשו המערערים ממשיבה 1, דירה בת ארבעה חדרים, בקומה השביעית של הבניין, וכן את שטח הגג מעליה, וכל זאת כנגד התחייבות לשלם סכום בשקלים השווה ל110- אלף דולר, שמתוכו 75 אלף דולר עבור הדירה, ו35- אלף עבור הגג. כמו כן התחייבו המערערים לשלם את הוצאות הפיתוח שייעשו לאחר יום החתימה על החוזה. ג) המערערים, שלטענתם גילו ליקויי בניה בדירתם וברכוש המשותף, פנו בשנת 1988 למשיבים 1 ו2- בדרישה לתקן את הליקויים או לפצותם על נזקיהם. משדרישה זו לא מולאה, הגישו המערערים, בחודש דצמבר 1989, תביעה לבית משפט השלום, ובהמשך (דצמבר 1990) הועברה התביעה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מאחר וחלק מהסעדים היו בסמכותה של ערכאה זו. את תביעתם ביססו המערערים על אלה: (אא) ליקויי בניה בדירה - את ההוצאה הכרוכה בתיקונים בצירוף הוצאות נלוות, העריכו המערערים בסכום של 24,600$. (בב) "ליקויים, חריגות ואי-מילוי התחייבויות בנוגע לרכוש המשותף" (כלשון כתב התביעה), ואלה הוערכו בסכום כולל של 156,000 דולר, שחלקם היחסי של המערערים מתוכו הוא 12,480 דולר. (גג) אי-מילוי ההתחייבות להעמיד לרשות המערערים שתי חניות, ואת הנזק הזה העריכו המערערים בסכום של 4000 דולר. (דד) המערערים עתרו גם לפסיקתו של פיצוי בגין מה שהגדירו כ"סבל, עגמת נפש ומניעת הנאה". ד) בכתב הגנתם, הכחישו המשיבים את טענותיהם של המערערים בתביעתם, הן בתחום ליקויי הבניה והן בתחום ההתחייבויות, שלכאורה, נטלו על עצמם. לעניינינו חשוב שבסעיף 23(ד) של כתב ההגנה טענו המשיבים, כי בתאריך 15.1.91, פנתה משיבה 1 למערערים בכתב, וטענה כי הסכום הכולל ששולם על ידם עומד על סך של 89,972$ בלבד, במקום הסכום של - 110,000$, שהיה אמור להיות משולם עד לתאריך 31.12.86, הוא היום שבו מסרה משיבה 1 את הדירה למערערים. משיבה 1 דרשה מהמערערים לסלק את יתרת חובם, ואף נתנה להם ארכה לעשות זאת, תוך שהיא מתרה בהם כי אם לא יפעלו בדרך זו, יבוטל החוזה עקב הפרתו על ידם. בתאריך 3.2.91, (הוא היום בו הוגש כתב ההגנה על ידי המשיבים לבית המשפט), הודיעה משיבה מס' 1 למערערים, באמצעות בא כוחה, על ביטול החוזה עקב הפרתו על ידם, ודרשה את החזרת החזקה בדירה. לנוכח כל אלה, טענו המשיבים, כי מיום מתן הוראת הביטול, החוזה שוב אינו קיים עקב הפרתו על ידי המערערים, ועל כן דין התביעה המתבססת על אותו חוזה, להידחות. ה) להשלמת התמונה נוסיף, כי מכתבה של משיבה 1 מיום 3.2.91, לא נותר ללא תגובה, הואיל ובתאריך 6.2.91, שיגר עו"ד ברוך אדלר בשמם של המערערים, מכתב בו דחה את תביעותיה של משיבה 1, והגדירן כדמיוניות. ממכתב זה עולה, כי דרישותיה של משיבה 1 לא היו חדשות למערערים, הואיל ומכתב ברוח זו (שלא הזכיר את עניין הביטול), נשלח אליהם בחודש דצמבר 1987, והם השיבו עליו, בחודש ינואר 1988, בדחייה מוחלטת. 2. ההכרעה בבית המשפט המחוזי א) השופט המלומד של בית משפט קמא בחר לדון תחילה בטענת המשיבים, לפיה החוזה בוטל על ידם כדין, הואיל ותשובה חיובית לשאלה זו מייתרת את הדיון בתביעת המערערים. לצורך כך, נדרש בית המשפט לפסוק תחילה בשאלה אם המערערים שילמו את התמורה בה היו חייבים על פי החוזה, ובסוגיה זו הכריע את הכף לחובתם. מעדותו של מערער 1 בבית המשפט (עמ' 16 של פרוטוקול הדיון) עלה, כי למעשה גם הוא אינו מכחיש שעד לקבלת הדירה, לא שילם מעבר לסכום של 90,000$ (אף שבמקום אחר בעדותו, בעמ' 32, שינה את גרסתו זו). מאידך, אישרו המשיבים בסיכומיהם בפני בית משפט קמא, שהמערערים שילמו בחודש ספטמבר 1987, ולאחר כניסתם לדירה, סכום נוסף של 15,000$, וגם את העניין הזה אישר מערער 1 בעדותו (ראה עמ' 36). מכאן, שהסכום הכולל ששולם על ידי המערערים, ושאינו שנוי במחלוקת, הוא 105,000$ בלבד. באשר ליתרה (5,000$), טען מערער 1 שגם את הסכום הזה פרע, אך לא נמסרה לו קבלה. כאשר ניגש בית המשפט להעריך את עדותו של מערער 1, מצא שזו "מבולבלת, וגם אם כל דבריו מהימנים, לא עולה מהם גרסה אחת שתאשר את טענת התובעים בדבר פירעון מלוא התמורה" (בלשונו של בית משפט קמא, בעמ' 2 של פסק הדין). ואכן, בעדותו של מערער 1 היו לא מעט תשובות סתירות, וגם כשהיה יכול לתמוך את דבריו בעדותן של בת זוגו (מערערת 2), ושל מזכירתה של משיבה 1 (רחל גולדמן), הוא נמנע מלעשות זאת. במיוחד מפליאה אי-העדתה של גב' גולדמן, הואיל ועל פי גרסתו, בשעה שאותה אישה מסרה לו את מפתחות הדירה, היא גם אמרה לו שהוא שילם את מלוא התמורה. לנוכח כל אלה, הוסיף בית המשפט קמא וקבע, כי העלאת גרסאות סותרות על ידי התובע ואי-הבאת העדות האמורות, שוללת כל אפשרות לקבל את טיעונם של המערערים לפיו שילמו את מלוא התמורה. ב) השאלה הנוספת בה נדרש בית משפט קמא להכריע הייתה, אם ביטול החוזה נעשה כדין, לנוכח הממצא לפיו המערערים לא שילמו את מלוא התמורה, והם לא עשו זאת גם לאחר ששוגר להם מכתב הדרישה מיום 15.1.91 (נ7/), שהתריע בזו הלשון: "באם לא תסלקו את יתרת חובכם למרשתי עד לתום הארכה הניתנת לכם, או לא תודיעו על כוונתכם לסלק את יתרת חובכם בתוך פרק זמן ארוך יותר, יבוטל החוזה עקב הפרתו על ידכם". כאמור, על מכתב זה ועל הודעת הביטול מיום 3.2.91 שבאה בעקבותיו, השיב בא-כוח המערערים בלשון שממנה משתמעת דחייה מוחלטת של טענות המשיבים בדבר קיומו של חוב. במצב זה, הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי יש לראות במערערים כמי שהפרו את החוזה, ונותרה שאלה אחת בלבד, אם הביטול נעשה כדין. גם על שאלה זו השיב השופט המלומד בחיוב, הן מן הפן הענייני, וגם משום שהמערערים היו מנועים מלטעון שהודעת הביטול לא ניתנה במועד, הואיל ואף שטענה זו נטענה בכתב הגנתם של המשיבים, לא הגיבו עליה המערערים בכתב התשובה, והסתפקו בהעלאתה רק בשלב סיכומיהם. לנוכח כל אלה, קבע בית המשפט, כי החוזה בוטל כדין, וממילא לא היה עוד מקום לדון בפרטיה של תביעת המערערים. 3. טענות המערערים בערעור א) המערערים חזרו וטענו כי שילמו למשיבים את כל התמורה על פי החוזה, ואם לא היה בידם תיעוד מלא, נבע הדבר מכך שמשיבה 1 לא מסרה להם קבלות על כל תשלום. ב) גם לנוכח ממצאו של בית המשפט, לפיו שילמו המערערים סכום של 105,000 דולר בלבד, ראוי היה לקבוע כי תשלום יתרת הסכום מותנית בביצוען של עבודות ותיקונים שמשיבה 1 הייתה חייבת לבצעם, הואיל ומדובר ב"חיובים שלובים", במובן סעיף 43(א)(1) של חוק החוזים. ג) המערערים הוסיפו וטענו, כי המשיבים לא הפעילו את זכות הביטול תוך זמן סביר מאז נודע להם על ההפרה, בניגוד למתחייב מסעיף 8 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן : "חוק התרופות"), ובכך יש לראותם כמי שויתרו על זכות הביטול. זאת ועוד, על פי השקפת המערערים, הייתה חייבת משיבה 1, מכוח סעיף 29(א) של החוזה שבין הצדדים, להעניק להם ארכה של 30 ימים בטרם תנקוט בצעד של ביטול החוזה, ומשלא עשתה כן, והארכה שהעניקה להם הייתה כמחצית מהתקופה ה"חוזית", אין נפקות להודעת הביטול. ד) המערערים טענו כי ביטול החוזה הינו בלתי-צודק, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז נודע למשיבים על ההפרה, ולנוכח ההשקעות שהשקיעו בדירתם. ה) ההודעה על ביטול החוזה נשלחה באיחור של מספר שנים, וביום בו הוגש כתב ההגנה מטעם המשיבים, ואלה מעידים על חוסר תום לב, וכן על כך שההודעה שוגרה מטעמים טקטיים. מכאן טענת המערערים שהודעת הביטול לא נשתכללה. 4. טענות המשיבים בערעור א) המערערים לא הגישו כתב תשובה, ועל כן הם מנועים מלהעלות טענות כנגד גרסת המשיבים בכתב הגנתם, לפיה החוזה הופר ועקב כך בוטל על ידם כדין. ב) אין מקום להתערב בממצאו של בית משפט קמא, לפיו לא שילמו המערערים את התמורה על פי החוזה במלואה. ג) גם במקרה שבו לא השתמש נפגע בזכות הביטול בתוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, יכול הוא לחדש את זכות הביטול על ידי מתן ארכה נוספת למפר, וכך הם עשו. 5. דיון א) תשלום התמורה הטענות בתחום זה, מעוררות שאלות במישור הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בעיקר משום יתרונה של זו בתחום ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית מהעדים (ע"א 1781/90, 1785, דרוקר נגד פרטוש, פד"י מז, חלק שני, 621,626), ולא ראינו מקום לשנות מכלל זה במקרה שבפנינו. על מנת להסיר ספק נוסיף, כי עיון בפרוטוקול הדיון מגלה שעדותו של מערער 1 אכן מותירה תהיות, והסתירות הפנימיות בה אינן מעטות. יתכן שאת אלה גרם הזמן, ועל כן המעט שיכול היה מערער 1 לעשות הוא, לקרוא לעדות את מי שלטענתו יכלו לתמוך בגרסתו, מערערת 2 ומזכירתה של משיבה 1, גב' גולדמן, אך מטעמים השמורים עמו נמנע מכך, והרי ההלכה היא : "שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78, שרון נגד לוי, פד"י לה, חלק ראשון, 736, 760; וכן ראה ע"א 55/89, קופל נגד טלקאר, פד"י מד, חלק רביעי, 595, 602). לאור האמור, נקודת המוצא לדיון בערעור זה תהיה, שהמערערים לא שילמו את כל התמורה שנקבעה בחוזה בין הצדדים, אלא סכום של 105,000 דולר בלבד (במקום 110,000 דולר). ב) כתב תשובה כאמור, טענו המשיבים בכתב הגנתם (סעיף 23), כי המערערים לא פרעו את מלוא התמורה, ובעקבות כך ניתנה להם ארכה, ומשלא עמדו בה, בוטל החוזה. על כך השיבו המערערים בטענה כי מדובר ב"חיובים שלובים", ופירעון יתרת התמורה היה מותנה במילוי ההתחייבויות שנטלה משיבה 1 על עצמה. המערערים הוסיפו וטענו, כי בהתאם לאמור בסעיף 29(א) של החוזה, הייתה חייבת משיבה 1 להעניק להם ארכה של 30 ימים לפני שתיגש לבטל את החוזה, ומשלא עשתה כן, יש לראות את הודעת הביטול כחסרת נפקות. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי, עקב מחדלם של המערערים בתחום סדרי הדין, ואנו בדעה שכך צריך היה לעשות. טענות המערערים בתחום זה מטרתן הייתה כפולה, להביא בפני בית המשפט עובדות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה, על מנת להתמודד עם הטענות שהעלו המשיבים בהגנתם, ומטרתם הייתה גם להצביע על תנאים מוקדמים אותם הייתה צריכה משיבה 1 למלא, בטרם תיגש לבטל את החוזה. דא עקא, שלכך בדיוק נועד כתב התשובה על פי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ואת ההוראה הזו משלימה תקנה 80, לפיה טענה בדבר קיומם של תנאים מוקדמים יש לטעון במפורש בכתבי הטענות ("אין בעל דין חייב לפרש בכתב הטענות שתנאי מוקדם פלוני הדרוש לעניינו נתקיים; בעל הדין הרוצה לטעון שתנאי כאמור לא נתקיים חייב להעלות טענה זו במפורש בכתב טענותיו הוא, שאם לא כן יהא זה דבר המשתמע מאליו מתוך כל כתב טענות, שכל התנאים המוקדמים הדרושים לענינו נתקיימו"). המערערים בחרו שלא להגיש כתב תשובה, ובמצב זה, אף שהמשיבים לא היו פטורים מהוכחת טענותיהם, שהרי אלו הן בבחינת טענות מוכחשות (תקנה 61), היו המערערים מנועים מלהביא עובדות חדשות על אלו שנטענו בתביעתם. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי אותן טענות נגד "הודעת הביטול", ראויות היו להידחות גם מן הפן הענייני. באשר לגרסה בדבר "חיובים שלובים", הרי שלזו אין בסיס, הואיל ואת התמורה, בשלמותה, היו אמורים המערערים לשלם עוד בטרם כניסתם לדירה, וממילא לא יכול היה עניין זה להיות מותנה בחיוב כלשהו של משיבה 1, שמועד ביצועו היה לאחר מסירת החזקה בדירה למערערים. גם הטענה המתבססת על סעיף 29(א) של החוזה (ארכה של 30 ימים), לא היה בכוחה להושיע את המערערים. אכן, בנסיבות אחרות, יכולה הייתה הארכה הקצרה שניתנה על ידי המשיבה, לאיין את "הודעת הביטול", אך זה אינו כלל בל יעבור, ולדוגמה, מה טעם שצד הנפגע מההפרה ימתין עד לתום תקופת הארכה שנקבעה בחוזה, אם המפר מקדים ומבהיר בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי הוא אינו מתכוון למלא אחר דרישת בעל דינו. והרי זה בדיוק התרחיש שהיה בתיק זה. על מכתבם של המשיבים מיום 15.1.91, השיב בא-כוח המערערים בתאריך 6.2.91, בדחייה מוחלטת של טענות משיבה 1, הן בתחום העובדתי והן ביחס למצב המשפטי ("האמור במכתבך הוא פרי דמיון פורח של אנשי מרשתך", "כל מעשה ביטול שינקט על ידי מרשתך יישאר כאות מתה ויהווה צעד חד צדדי שלא יהיה לו כל ערך משפטי…"). ונדמה שלאחר תשובה מסוג זה, פטורים המשיבים מלהמתין עד לתום "הארכה החוזית" של 30 ימים. ג) ביטול החוזה הוא "בלתי צודק" בפתח הדברים ראוי לחזור ולהבהיר, כי המועד בו נודע למשיבה 1 על ההפרה של החוזה על ידי המערערים, אינו בשנת 1991, אלא שנים אחדות קודם. התשלום האחרון של המערערים על חשבון התמורה, אליבא דגרסת המשיבים, נעשה בספטמבר 1987. בדצמבר 1987, פנה בא-כוחה של משיבה 1 למערערים, בדרישה לשלם "ללא דיחוי נוסף" סכום של 24,646$, עבור מה שהוגדר כ"יתרת חוב" (נ4/). מכתב זה לא נותר ללא תגובה, וכאמור, בתאריך 21.1.88, שיגר בא-כוח המערערים דאז את המכתב ת18/, ומהדברים הכלולים בו לא יכול היה להישאר בלב המשיבים ספק ביחס לעמדתם של בעלי דינם, היינו, שהם כופרים בטענה בדבר היותם חייבים כסף למשיבה 1 על חשבון הדירה, והם אף הגדירו את הדרישה שנשלחה אליהם כ"משוללת כל יסוד של ממש". חרף עמדה זו, ישבו המשיבים בחיבוק ידיים עד לחודש ינואר 1991, והטענה כאילו נעשה הדבר מחמת ארכה שהעניקו למערערים, צריכה הייתה לעורר תהיות לגבי מהימנותה, ולגבי תום הלב של אומרה. זאת ועוד, מותר היה להוסיף ולתהות, אם זו יד המקרה שהמשיבים שיגרו את אותו מכתב דווקא ביום בו הגישו את כתב הגנתם לבית המשפט, ומותר להניח כי קיימת ביניהם יותר מאשר זיקה. הטענה כאילו עם הגשת התביעה, הבינו המשיבים שהמערערים אינם מתכוונים לשלם להם, למרות "הארכה" שהוענקה להם, אף היא אינה עומדת במבחן הביקורת. נראה שנשכח מהמשיבים כי התביעה הוגשה לבית המשפט כבר בחודש דצמבר 1989, ונשאלת השאלה, והפעם ביתר שאת, מדוע עיכבו את שיגור הודעת הביטול במשך למעלה משנה נוספת. איחור בתשלום התמורה עבור הדירה, במיוחד כאשר האיחור נמשך מספר שנים, יכול להיחשב כהפרה יסודית של החוזה שבין הצדדים. משכך הוא המצב, אתה מצפה כי המשיבים ימהרו, כבר בשנת 1987, ומיד לאחר שנודע להם על ההפרה של החוזה על ידי המערערים, להודיע על כוונתם לממש את זכותם לביטול החוזה, זכות השמורה להם הן מכוח הוראתו של סעיף 7 לחוק התרופות, וגם מכוח הסכמת הצדדים כפי שמצאה ביטוי בסעיף 29(א)(1) של החוזה. אך עובדה היא שמשיבה 1 לא נהגה כך, אלא בחרה לקיים את החוזה, ולמצוא את תרופתה בסעד אחר, ובלשון המכתב נ4/ : "... במידה ולא תפרעו התשלומים הנ"ל במלואם עד ליום 31.12.87, נשמור לעצמנו כל דרך חישוב אחרת". אם תוסיף לתגובה "פושרת" זו את העובדה, כי למרות ידיעתה על ההפרה, המשיכה משיבה 1 לשבת בחיבוק ידיים עד לחודש ינואר 1991, נדמה שאין מנוס מהמסקנה שגם בעיניה ההפרה המיוחסת למערערים לא הייתה עוד "יסודית", שהרי לו המצב היה שונה הייתה ממהרת לפעול עוד בשנת 1987. לנוכח מצב זה, וככל הנראה גם לנוכח הזמן הרב שחלף מאז נודע לה על ההפרה, ששוב לא היה בבחינת "זמן סביר" במובנו של סעיף 8 של חוק התרופות, החליטה משיבה 1 לתת ארכה למערערים כדי לתקן את הטעון תיקון. כאן המקום להדגיש, כי העובדה שמשיבה 1 לא מימשה את זכותה לבטל את החוזה, זמן סביר לאחר שנודע לה על הפרתו, אינה שוללת את זכות הביטול, והיא רשאית הייתה ל"חדשה" על ידי מתן ארכה נוספת, וכך עשתה בשנת 1991 (לעניין זה ראה ע"א 71/75, מרגליות נגד אברבנאל, פד"י כט, חלק שני, 652, 657; ע"א 464/81, מפעלי ברוך שמיר נגד הוך, פד"י לז, חלק שלישי, 393, 404; ע"א 2825/97, מוחמד אבו זייד נגד מקל ברוך, דינים עליון, כרך נה, 603). אלא שהדרך בה בחרה משיבה 1 ללכת, מכניסה אותה לתחולתו של סעיף 7(ב) של חוק התרופות, ומכוחו גם לאפשרות שבסופו של דבר החוזה לא יבוטל, מחמת היותו של ביטול כזה "בלתי-צודק". וכאן ראוי להוסיף, כי בניגוד לטענה בדבר קיומם של "תנאים מוקדמים", אותם היו חייבים המערערים לטעון בכתבי הטענות (ובמקרה הנוכחי בכתב-תשובה), הרי הקביעה אם ביטול חוזה הוא "בלתי-צודק", כמו גם השאלה אם הביטול נעשה "כדין", הן סוגיות שאמנם נסמכות על עובדות, אך ההכרעה בהן מצויות במישור המשפטי, ועל כן רשאי בית המשפט לעסוק בהן, גם אם לא נטענו בכתבי טענות מטעם המערערים, הואיל והדבר נדרש לצורך הכרעה באחת מטענות ההגנה של המשיבים כנגד התביעה (ביטול החוזה על ידם עקב הפרתו על ידי בעלי דינם). ולענייננו - עתירתו של בעל דין שלא להכיר בביטולו של חוזה, היא גם בקשה של המפר למנוע מהנפגע סעד שהוא זכאי לו על פי דין. במצב זה מצווה בית המשפט לבחון אם אין במתן סעד לאחד, קיפוח עניינו של האחר, שלכאורה לא חטא. כב' השופט קציר, בספרו "תרופות בשל הפרת חוזה" (חלק ב', עמ' 707 ואילך), מציע לבחון את סוגיית אי-הצדק שבביטול, בין היתר, גם לאור התנהגות הצדדים לאורך כל הדרך, מחתימת החוזה, עבור דרך קיומו ולאחר הפרתו, וכן את השפעת הביטול או ההימנעות ממנו, על האינטרסים של שני הצדדים. מאז קיבלו המערערים את הדירה לחזקתם, ועד שהודיעה משיבה 1 על ביטול החוזה, חלפו כארבע שנים. עמדתם של המערערים ביחס לאותה הפרה, הייתה ידועה למשיבה 1 כבר בחודש ינואר 1988 (ראה מכתבו של בא-כוחם ת18/), ועל אף זאת המתינה משיבה 1 עד לחודש ינואר 1991 כדי לחדש את זכותה לביטול החוזה. זאת ועוד, קשה להשתחרר מהמחשבה כי לולא הגישו המערערים את תביעתם, ספק אם משיבה 1 הייתה משגרת את הודעת הביטול. אם נדרשה לכך ראייה, היא מצוייה בעובדה שמשיבה 1 שיגרה את הודעת הביטול באותו יום ממש בו הוגש כתב הגנתם של המשיבים לבית המשפט, והיא אף הספיקה לאזכר את אותה הודעה בכתב ההגנה, ככל הנראה, על מנת למנוע דיון ענייני בתביעת המערערים. ולא למותר להדגיש, כי מלכתחילה עמד חובם של המערערים על סכום של 5000 דולר בלבד, שעם כל חשיבותו, הוא מהווה, בסופו של דבר, אחוז קטן ביותר מהתמורה הכוללת. אכן, עמידה על זכות חוזית, אין בה כדי להוות חוסר תום לב (ע"א 189/89, קופת חולים מכבי נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י מה, חלק רביעי, 817, 824; ע"א 158/80, פד"י לו, חלק רביעי, 793, 812). אך כשאתה מביא בחשבון את השיהוי שנמשך שנים עד לשיגורה של הודעת הביטול, ואת האפשרות המוחשית ששיגור הודעה זו לא נועד אלא כדי לחסום את תביעת המערערים באיבה, נדמה שההכרה בביטול החוזה תהיה בבחינת תוצאה בלתי-צודקת, במיוחד כאשר בפני משיבה 1 פתוחות דרכים נוספות כדי לגבות את המגיע לה. 6. מכאן דעתי שדינו של הערעור להתקבל, ואם דעתי תישמע, אני ממליץ לחברי להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את הדיון אליו על מנת שימשיך בברור תביעתם של המערערים. אני מוסיף ומציע לחייב את משיבים 1 ו2-, לשאת בהוצאות המערערים בסכום של 10,000 ש"ח, להיום. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ה חשוון תשס"א (23.11.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן -מזכיר ראשי 99036940.C05