פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון

פסק-דין בתיק ע"א 3690/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3690/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.3.11 בת"א 6165/04 שניתן על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: ב' בניסן התשע"ג (13.3.2013) בשם המערער: עו"ד שמואל דוד קספר בשם המשיבה: עו"ד מיכל ברדנשטיין פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.3.2011 (ת"א 6165/04, כבוד השופט ר' כרמל) בו נדחתה תביעת המערער לקבלת פיצויים מן המשיבה, עבור נזקים שנגרמו לו בשל פעילותו כסייען. רקע והליכים קודמים 2. המערער, יליד שנת 1969, הגיש ביום 29.1.2002, תביעה לבית המשפט המחוזי בגין נזקים נפשיים אשר יצרו לו לטענתו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 75%, וכן בשל הפרת התחייבות המשיבה להעניק לו דירת מגורים בשווי 120,000 דולר. 3. בין השנים 1985-1994 פעל המערער כסייען. תחילת עבודתו כמודיע וסייען הייתה בתחנת המשטרה בטול כרם אך הוא עבד במרוצה השנים גם עבור שירות הבטחון הכללי. בעקבות כך, המערער הומלץ על ידי משטרת ישראל לשיקום, באמצעות המנהלה לשיקום סייענים (להלן: מנהלת השיקום). בשנת 1995 הוענק למערער מעמד בישראל ובשנת 2000 הוענקה לו אזרחות. פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי 4. בפסק דינו מיום 10.12.2008, קבע בית המשפט, בעיקר בהסתמך על עדות קצין משטרה אשר ריכז את נושא הבילוש במשטרת טול כרם, ופעל לאחר מכן כרכז מודיעין, כי המערער נטל חלק בפעולות רבות של כוחות הביטחון, פעילותו הייתה אינטנסיבית ופעמים רבות צמחה ממנה תועלת ביטחונית. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המערער לא מסר ידיעות בלבד אלא נלווה פעמים רבות לכוחות הביטחון למבצעים שונים, בעיקר עבור הובלה והצבעה. 5. עבור שירותים אלו לא שולם למערער שכר קבוע, אך שולמו לו סכומים שונים מעת לעת והוא זכה להטבות משמעותיות כגון אפשרות כניסה לישראל וסיוע בהוצאת רישיון נהיגה. עוד נקבע כי המערער הוכר בסביבתו כסייען, החל משלב מוקדם של פעילותו, ועל כך הוא שילם מחיר אישי כבד. כך למשל הוצת ביתו, לאחר שיודו לעברו אבנים ובקבוקי תבערה. כמו כן הוא נחשף לאיומים נוספים וצעדים ממשיים שנועדו לפגוע בחייו ובחיי משפחתו במהלך השנים. 6. לעניין הוכחת מצבו הנפשי נסמך המערער על חוות דעת של מומחה מטעמו, פרופ' עמיחי לוי, מומחה בפסיכיאטריה. פרופ' לוי קבע כי הלחץ החיצוני שהופעל עליו גרם להתפתחות תסמונת נפשית קשה ("הפרעת הסתגלות ממושכת, עם רכיב פוסט טראומטי מובהק, ועם מאפיינים חרדתיים, דכאוניים, המנעותיים, אובססיביים ודיסוציאטיביים"). על כן, העריך את שיעור נכותו הנפשית בשיעור של 50% לצמיתות. בחקירתו בבית המשפט, שנערכה כחמש שנים לאחר מועד עריכת חוות הדעת לעיל, ציין פרופ' לוי כי נכותו הנפשית של המערער העמיקה והיא עומדת על שיעור של 70% לצמיתות. 7. מנגד, המשיבה המציאה חוות דעת של פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, אשר הסכים לקביעה לפיה המערער חווה אירועים טראומטיים בהיותו משת"פ אך קבע כי נכותו הנפשית עומדת על 20% נכות צמיתה מתוכה יש לייחס 10% לדפוס האישיות הבסיסי שלו משחר נעוריו. בית המשפט ביכר את חוות דעתו של פרופ' לוי מטעם המערער וקבע כי היא משקפת נכונה יותר את מצבו הנפשי באותה העת. זאת, נוכח עדותו של פרופ' לוי שנמצאה מהימנה וכן נוכח קביעותיו של פרופ' קוטלר בהן ניכרו התפרצויותיו התכופות של המערער, פחדיו, חרדותיו ברמה גבוהה ועוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי סיכום המחלה מאת המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו בו טופל המערער במשך כעשור, מציג תמונה קשה ועגומה של מצבו הנפשי. על בסיס זה, קבע בית המשפט כי למערער נכות נפשית בשיעור של 50% בגין פעילותו כסייען. 8. באשר לתובענה לקבלת מענק בסך 120,000 דולר עבור רכישת דירה, בית המשפט קבע כי דינה להדחות. זאת, מהטעם כי מעדויות עדי המשיבה, אשר נקבע כי הן מהימנות, עלה כי במעטפת הקליטה המוענקת לסייענים לא ניתן מענק בסכום האמור. באשר לטענת המערער כי המדינה התחייבה בהסכם להעניק לו את הסכום הנ"ל, בית המשפט קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת קיומו של ההסכם וכי כל שנאמר למערער היה כמתווה כללי שאין בו לייצר התחייבות משפטית. בית המשפט הוסיף כי אין מקום לטעון בדבר מתן הבטחה שלטונית-מנהלית שכן לא הוכח שלאנשי המנהלה אשר טיפלו במערער הייתה סמכות להבטיח מענק כאמור. 9. בית המשפט קבע מספר קביעות פוזיטיביות, אשר בשל חשיבותן אביא אותן כלשונן (במודגש אלו הן טענות המערער ומענה בית המשפט אליהן מסומן בכתיב רגיל): "(א) הוכח שהתובע עבד במשך כחמש עשרה שנים עבור הנתבעת" – אכן, התובע פעל כסייען, אם כי לתקופה משנת 1985 ועד 1994, בעיקר עבור המשטרה. (ב) "הוכח שהתובע לא קיבל שכר לבד 'מכמה פירורים'" – אכן, לתובע לא שולם שכר באופן סדיר לבד מסכומים מזעריים לאורך התקופה. [...] (ה) הוכח שתדירות העבודה הייתה אינטנסיבית – אכן. (ו) הוכח שמפאת הסכנה ניתנו לתובע נשק והותקן בביתו לחצן מצוקה בגלל הסכנה לחייו" – אכן כך היה. (ז) "הוכח שעקב עבודתו המון משולהב שרף את ביתו בטול כרם" – אכן הוכח שבית משפחתו עלה באש כתוצאה מהתנפלות ההמון. (ח) "הוכח שעקב עבודתו נשרפה מכוניתו" – לא מדויק. ככל הנראה מכוניתו של התובע נשרפה עת התגורר בקלנסווה, אולם לא הוברר עקב מה. (ט) "הוכח שבחלק מעבודתו נתבקש לקבור את חלקי גופת חברו" – הוברר שנעשה כן לאור בקשת מפעיליו, וחברותו עם המנוח (ולאו דווקא כחלק אינטגרלי מפעילותו). (י) הוכח שהתובע סובל מ-PTSD. (יא) שלתובע נקבעה נכות נפשית צמיתה בשיעור 100% [...] ניתן לסכם ולומר שלתובע נגרמה פגיעה נפשית משמעותית [...]". 10. משום שענייני סייענים הבאים משטחי הרשות הפלסטינאית אינם מוסדרים בחוק, טען המערער כי העוגן המשפטי לתביעתו הוא, על דרך ההיקש, חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, התשס"ה-2004. בחוק זה נקבע כי דינו של איש צד"ל שלקה בנכות, כדין נכה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. לטענת המערער, מאחר שהסייענות היא שהביאה לפריצת מחלתו הנפשית כיוון שהיה חשוף לסכנת מוות יום יומית, כי אז על המשיבה להכיר בו כנכה על פי חוק זה. בית המשפט קבע כי "ככל שיש להתייחס לשאלה האם התובע הוא 'נכה' ומצבו נגרם מכח פעילותו כמסייע התשובה היא חיובית". אולם, בית המשפט קבע כי מענה לשאלה האם דינו הוא כדין איש צד"ל, הוא שלילי. זאת, משום שחוק צד"ל נחקק לתכלית מסוימת ומוגדרת ולא ניתן להחילו על סייענים. בעניינם, המדינה בחרה להסדיר את המעמד המוענק להם בדרך של החלטת ממשלה תוך שנקבע כי ההטבות שינתנו להם יעשו לפנים משורת הדין ולא על דרך של חקיקה. 11. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי המערער לא הופקר לנפשו על ידי המשיבה שכן מנהלת השיקום משלמת עבורו שכר דירה וכן קצבת נכות כללית חודשית בצירוף תוספת עבור אשתו ושני ילדיו בסכום של 4,455 ש"ח. בהמשך לכך בית המשפט ציין כי חישוב היוון הקצבאות, תחת הנחות אקטואריות מסוימות, מעלה כי כולל תשלומי עבר עומד הסכום שיוענק לו על סך של 989,500 ש"ח. משמצא בית המשפט כי ניתן למערער גמול הולם על פעילותו, לא מצא צורך לבחון את השאלה האם תביעתו התיישנה. 12. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 970/09). הרכב השופטים אשר כלל את המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן ו-ח' מלצר קבע ביום 8.11.2010, בהסכמת הצדדים, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן דעתו לשאלת קיומה והוכחתה של עילת תביעה נזיקית. פסק הדין המשלים 13. ביום 24.3.2011 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין משלים. בית המשפט תחם את השאלה הנידונה בהתאם לכתב תביעתו של המערער בו הלין על התרשלות באופן הטיפול בו, הן קודם לפגיעות הנפשיות והפיזיות והן לאחריהן. המערער הדגיש שני אירועים מרכזיים בהן התרשלה לגרסתו המשיבה – האחד, אירוע מצור על ביתו ושריפתו וכן שריפת מכוניתו והשני – קבורת גופת חברו המרוטשת, שהיה אף הוא סייען, על פי בקשת מפעיליו. בית המשפט קבע כי על אף שפעילותו של המערער הייתה מועילה מאוד וקשה עבורו, לא ניתן להתעלם מכך שהוא קיבל טובות הנאה תמורתה, בכסף או בשווה כסף, סופקו לו כלי נשק להגנה וכן הוא נקלט לשיקום במדינת ישראל ועל כן לא ניתן לומר כי נכפתה עליו הסייענות. לקביעתו, התשובה לשאלה, אותה הציג המערער, לפיה האם הייתה צריכה המשיבה לצפות שכתוצאה מפעילותה הרשלנית ייגרם למערער הנזק שאירע בפועל, היא בשלילה (ההדגשה שלי – ס' ג''). זאת, משום שלא הוכח כי המשיבה פעלה באופן רשלני ושהיא סטתה מסטנדרט התנהגות נורמטיבי. בהקשר זה, נקבע כי לא הוכח שהמשיבה ידעה מבעוד מועד על שריפת ביתו של המערער או שהיה ביכולתה לסכל זאת. באשר לאירוע הקבורה – נקבע כי מדובר היה בבקשה לקבור את החבר, והמערער לא חויב בכך. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית, והיא לא נכללה בכתב התביעה המקורי. בית המשפט קבע כי "האירועים 'המלחיצים' בהם היה התובע נתון, מקורם בפעילותו כסייען, אלא שאירועים אלה הינם תוצר לוואי של פעילותו זו. ניתן לצפות שחשיפת התובע כסייען, תעמיד אותו בסכנה ולשם כך נעשתה הערכות מסוימת כגון הענקת כלי נשק ולחצן מצוקה, אולם לא הוכח קיומה של פעילות רשלנית מטעם הנתבעת, פעילות שגרמה למצבו הנפשי הקשה". 14. משקבע בית המשפט שלא התקיימה התרשלות, ממילא לא נדרש לטענת המשיבה, שעל פיה התביעות התיישנו. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה אין לכלול במניין הזמן את התקופה בה המערער לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, לא חלה במקרה הנוכחי. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 15. המערער מדגיש את שני האירועים הטראומטיים שעבר – אירוע בו ההמון צר על ביתו, זרק בקבוקי תבערה ואבנים ושרף את ביתו ואת מכוניתו והאירוע בו הוא נתבקש לאסוף את חלקי גופתו המרוטשת של חברו הטוב ולקברו. לטענתו, שליחתו לאיסוף גופת חברו אינה פעילות נורמטיבית והיא עולה כדי רשלנות וכן כי הוא למעשה אולץ לכך, בשל יחסי התלות בהם היה נתון. בנוסף, לשיטתו, העובדה כי לא ניתנה לו הגנה אמיתית במהלך פעילותו כסייען עולה אף היא כדי רשלנות. עוד טוען כי המשיבה הייתה צריכה לצפות את הנזק הנפשי שייגרם לו בעקבות אירועים אלו. בהמשך לכך, הוא מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה משייחס את מחלתו הנפשית לעבודתו הכללית כסייען ולא לשני האירועים הנ"ל וכי קביעה זו עומדת בניגוד לחוות דעתו של פרופ' לוי אשר לגרסתו ייחס את נכותו לאירועים הטראומטיים שחווה. 16. עוד טוען המערער כי לא ניתן לקבוע שאין בעניינו מחדל או רשלנות מטעם המשיבה שכן הוא עבד עבורה באופן אינטנסיבי ובמשך למעלה מעשור. מכאן לטענתו, המשיבה חבה עבורו בחובת זהירות מושגית וקונקרטית. עוד טוען הוא כי קיים אינטרס ציבורי בפיצוי שלוחיה של המשיבה שניזוקו בפעילות למען בטחונה. 17. לעניין הרחבת החזית הנוגעת לאירוע הקבורה, טוען המערער כי המשיבה העלתה טענה זו רק בסיכומיה טרם פסק הדין המשלים ועל כן מנועה מלטענה. עוד טוען הוא כי לא מדובר בהרחבת חזית שכן עניין זה נכתב עוד בתצהיר עדות ראשית אותו הגיש לבית המשפט המחוזי במקור ועל כן הוא כלול בגדר יריעת המחלוקת. 18. בנוגע להתיישנות עילות התביעה, טוען המערער כי היות ונקבעו לו על ידי בית המשפט המחוזי 50% נכות צמיתה, חלים במקרה זה הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, מאחר שהוא לוקה בנפשו וללא אפוטרופוס. לטענתו, קביעה כי הוראה זו לא חלה עומדת בסתירה לפסק הדין הראשון בו פורט כי מצבו הוא בכי רע ובו אף התקבלו מסקנותיו של פרופ' לוי בהן נקבע כי הוא לוקה בנפשו החל משנת 1997. 19. מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור הן מחמת התיישנות והן לגופם של דברים. באשר להתיישנות, טוענת המשיבה כי התביעה המקורית הוגשה ביום 11.10.2001 ועל כן כל עילת תביעה הנוגעת לנזק שנוצר עד ליום 11.10.1994 התיישנה אפוא – אירוע שריפת הבית התרחש בשנת 1989 ואירוע הקבורה בשנים 1990-1991. לשיטתה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין במצב של פוסט טראומה כדי להפוך את המערער לפסול דין ואף חוות הדעת שהוצגה מטעמו אינה גורסת כי הוא אכן כזה. לטענתה, העובדה כי מאז שנת 1994 התנהל משא ומתן בין המערער למנהלת השיקום אודות שיקומו מעידה שמצבו הנפשי לא מנע ממנו להגיש תביעה קודם לכן. 20. עוד טוענת המשיבה כי דין הטענות הנזיקיות הנוגעות לרשלנות הינו דחייה בשל הרחבת חזית אסורה. זאת, מאחר שטענות ההתרשלות אינן מופיעות בכתב התביעה וכי במסגרת הבאת הראיות לא נעשה ניסיון לפרט ולפתח את העילה הנזיקית. לגרסתה, בסיכומיו של המערער טרם פסק הדין הראשון ננטשה לחלוטין עילה זו ועל כן לא נידונה בפסק הדין הראשון. 21. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי לא הונחה כל תשתית ראייתית להוכחת התרשלות מצידה וכי המערער לא טרח לפרט בפרטי פרטים במה התרשלה היא כביכול ואילו אמצעים סבירים היה עליה לנקוט. לטעמה, פעילות כסייען כרוכה בסיכון אינהרנטי, קל וחומר כאשר מדובר בסייענים גלויים – סיכונים אליהם היה מודע המערער. בהקשר זה מציינת המשיבה כי נעשו מאמצים בכדי להגן על המערער וביניהם ציודו במספר אמצעים שנועדו לשמור על בטחונו, כולל אקדח ורובה, וכן בביתו הותקן לחצן מצוקה המחובר למנהל האזרחי. 22. באשר לאירוע הקבורה טוענת המשיבה כי לא הייתה התרשלות מצידה אף באירוע זה, מכמה טעמים: ראשית, לא הורו למערער לקבור את חברו אלא הוא התבקש לעשות כן, לבקשת בני משפחת הנרצח. בהקשר זה טוענת המשיבה כי לא מדובר בחלק אינטגרלי מסייענותו והפעולה נעשתה בשל חברותו עם המנוח. שנית, טוענת היא כי אין בעובדה שהאירוע היה קשה להתמודדות עבור המערער כדי להעיד על התרשלותה שכן הוא נעשה מרצון שלו ובתמורה של 200 ש"ח. 23. באשר למישור חובת הזהירות, טוענת המשיבה כי משלא הוכחה התרשלות אין צורך להוכיח העדר קיומה של חובת זהירות. עם זאת, ולמען הזהירות, טוענת היא כי ניתן להצביע על שיקולים כבדי משקל המצריכים צמצומה של חובה זו כלפי סייענים. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית טוענת היא כי המערער, כבן למשפחת סייענים, היה ער לסיכונים. 24. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק. לטענתה, מצבו הנפשי הוא תולדה של סייענותו ולא של שני האירועים הספציפיים שתוארו לעיל ועל כן אין להאשימה בהתרשלות בגינם. עוד טוענת היא כי לא הובאו ראיות להפסד השתכרות וכן לא הוכחו הוצאות הקשורות לטיפול רפואי החורגות מהטיפול אותו מקבל ללא תשלום. דיון והכרעה 25. כחלק ממארג החיים המורכב בו אנו חיים במדינת ישראל, התפתחה לה תופעת הסייענות. על המדינה חלה חובה מוסרית לסייע לאלו אשר עמדו לצידה, חובה שלה אף היבטים משפטיים. הכרתה הפורמאלית של מדינת ישראל בצורך לדאוג לאלו שסייעו בהגנה על בטחונה נולדה במסגרת החלטת ממשלה משנת 1994 (החלטת הממשלה ב/118 מיום 12.1.1994). במסגרת זאת, קובעת ההחלטה שתינתן לסייענים האפשרות להעתיק את מגוריהם לתוך מדינת ישראל, וכי "לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים מובהקים" תוקם מערכת לצורך הסדרי שיקום. הצורך בשיקום וסיוע נובע מהסכנה האינהרנטית הטמונה במוסד הסייענות, הן פיזית ובעקבות כך, אף סכנה לפגיעה נפשית כבדה. בהמשך לכך, מצבם הייחודי של הסייענים, המצויים בסיכון מתמיד לו השלכות נפשיות קשות, מחייב זהירות יתרה בהפעלתם, תוך התחשבות בפגיעות האפשרויות להן יכולים הם להחשף. ברי, כי חובתה של המדינה, כמכלול, כלפי המסייעים לה יכולה למצוא עוגנים בדברי חקיקה נוספים, דוגמת דיני החוזים (ויוזכר כי על המדינה החובה לפעול בתום לב מוגבר) וכדומה. מכל מקום, בהליך הנוכחי לא עומדת לבחינתנו השאלה האם היה על המדינה לסייע למערער מכוח חובותיה הכלליות כלפיו (סוגיה שנדונה בפסק הדין הראשון) ואין מחלוקת כי המדינה בפועל מסייעת בהיקף נרחב למערער, כפי שיפורט להלן. השאלה העומדת במוקד הדיון הנוכחי היא השאלה הנזיקית בלבד, קרי, האם התרשלה המשיבה בהפעלתו של המערער, ואם כך הדבר, האם זכאי הוא לסעד (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.11.2010, עמוד 2). במקרה הנוכחי, ותוך שאני מעמיד לנגד עיני רף גבוה במיוחד של זהירות שבו על המדינה לעמוד בבואה להפעיל סייענים, לא מצאתי שהוכח קיומה של התרשלות מצידה של המשיבה. 26. כידוע, לשם הוכחת עוולת הרשלנות על המערער להוכיח התרשלות, קרי, שהייתה המשיבה מסוגלת לצפות את הנזק, או שהיה עליה לצפותו, ושהיא לא פעלה למנוע אותו, וכן עליו להוכיח חובת זהירות, קשר סיבתי ונזק (ראו: ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (12.8.2010)). 27. בהליך הנוכחי, המערער טוען כי היה על המשיבה לצפות את הנזק הנפשי שייגרם לו בעקבות האירועים המדוברים וכי היא התרשלה בטיפול בו לפני ולאחר קרותם. על-פי מבחן הצפיות, השאלה שיש לשאול היא אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק (ראו ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, לח (3) 001 (1984)). ראשית, אני סבור כי המשיבה לא התרשלה בטיפולה במערער בהתנהלותה מולו בשני האירועים שצוינו. באשר לאירוע שריפת הבית – לא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר באירוע קשה וטראומטי. יחד עם זאת, המשיבה דאגה לביטחונו של המערער והתקינה בביתו לחצן מצוקה המחובר למנהל האזרחי, ונתנה לו רישיון לנשיאת נשק. בהקשר זה יש לציין את מודעותו המלאה של המערער לסכנות הנובעות מהיותו סייען. זאת, עקב היותו בן למשפחת סייענים, אשר סייע למשטרת ישראל ולשב"כ במשך שנים ארוכות, לפני ולאחר האירועים אותם מזכיר בערעורו. אין המודעות מסירה אחריות מכתפי המשיבה בהכרח, אך בהקשר להתרשלות, לה טוען המערער, היא בעלת משקל מסוים. באשר לאירוע הקבורה – לא מצאתי כי יש צורך להכריע האם מדובר היה בבקשה לקבורה, לה יכול היה המערער לסרב, או שמא בבקשה העולה עד כדי כורח בשל תלותו במפעיליו, כפי הנטען על ידו. זאת, משום שלא מצאתי כי המשיבה התרשלה בעניין זה, על אף הקושי הגדול הטמון בביצוע המשימה. 28. בהמשך לכך, אני סבור שלא הוכח שהמשיבה יכלה לצפות את הנזק שיגרם למערער, ואף איני סבור כי הנזק שנגרם לו הוא תולדה ישירה ובלעדית של האירועים הספציפיים האמורים. בהקשר זה אציין כי מקריאה של חוות הדעת הפסיכיאטריות, הן מטעם המערער והן מטעם המשיבה, לא מצוינים אירועים אלו כסיבות הבלעדיות או המרכזיות למצבו הנפשי של המערער אלא כחלק "מהלחץ החיצוני שבו היה שרוי [..] כמשת"פ שנחשף בשנות האינתיפאדה הראשונה" (וראו: פרק י' לחוות דעתו של פרופ' לוי מיום 22.7.2001). 29. במקרה שבפנינו, המשיבה לא הפקירה את המערער לגורלו כלל וכלל - נמסרו לו לאורך השנים סכומי כסף גדולים (אף היום משולם שכר הדירה בה מתגורר המערער על ידי המשיבה), וכן מוענקת לו קצבת נכות בסכום של 4,455 ש"ח לחודש. יש לציין כי לגישת המדינה הסכומים שהוענקו למערער לאורך השנים עולים על מיליון שקלים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 13.3.2013). 30. בשל דחיית הערעור לגופו התייתרה ההכרעה בדבר התקיימות סעיף 11 לחוק ההתיישנות הדורש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי ישנו קשר סיבתי בין חוסר יכולתו זו לבין הליקוי הנפשי. אשר על כן, דין הערעור להדחות. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: התנהגות רשלנית נבחנת ביחס לסטנדרט התנהגות של אדם סביר "באותן הנסיבות" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ראו גם ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507). במקרה זה, אופי פעילותו של המערער כסייען והתנאים במסגרתם התרחשו שני האירועים מהווים נסיבות שמשליכות אף הן על רף ההתנהגות המצופה מהמשיבה. מצטרף אני לעמדתו של חברי השופט ס' ג'ובראן, כי בנסיבות ענייננו לא הוכח שהמשיבה סטתה מרמת הזהירות הסבירה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ז' בסיון התשע"ג (16.5.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11036900_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il