בסאם אבו נאב נ. משרד הפנים

החלטה בתיק עע"ם 369/07 בבית המשפט העליון עע"ם 369/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערים: 1. בסאם אבו נאב 2. מנאל אבו נאב נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים מיום 12.12.06 בעת"מ 819/06 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מ' ארד בשם המערערים: עו"ד ס' ע'אליה פסק דין השופטת ע' ארבל: בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד הנשיאה מ' ארד) דחה עתירה מנהלית שהגישו המערערים נגד החלטת המשיב שלא להיעתר לבקשת המערער 1 לאיחוד משפחות. רקע 1. המערער 1 (להלן: המערער), תושב ישראל, נישא ביום 16.10.94 למערערת 2 (להלן: המערערת), שהינה אזרחית ירדן. לבני הזוג חמישה ילדים משותפים. בקשה לאיחוד משפחות שהגיש המערער עבור המערערת כחודש לאחר נישואיהם נדחתה בשנת 1999 בשל מניעה פלילית. בראשית שנת 1996 נישא המערער לאישה נוספת, זהווה עאמר שמה (להלן: זהווה) תושבת האזור. בשנת 1996 התגרש המערער מזהווה, אולם בינואר 1996 נישא לה בשנית. מנישואין אלה נולדו למערער שלושה ילדים. בשנת 2003 התגרש המערער מזהווה בשנית. בקשה נוספת לאיחוד משפחות שהגיש המערער בשנת 2005 נדחתה בשנת 2006 מהטעם שגירושי המערער מזהווה היו למראית עין בלבד והוא נשוי לשתי נשים, ובהתאם למדיניות המשיב אין מאושרות בקשות לאיחוד משפחות מקום שמדובר בריבוי נישואין. על החלטה זו הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים 2. המערערים הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת המשיב. העתירה נדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, מהטעם שהראיות עליהן הסתמך המשיב הן ראיות שרשות סבירה היתה רואה בהן בנסיבות העניין ראיות בעלות ערך הוכחתי. הודגש כי הבקשה סורבה בשל מעשיו של המערער – נישואיו לשתי נשים – ולא בגין מעשיה של המערערת, ונוכח מדיניות המשיב, שאושרה בפסיקת בית משפט זה, לדחות בקשות לאיחוד משפחות מקום שמדובר בנישואי ביגמיה. מכאן הערעור שבפנינו. טיעוני המערערים 3. המערערים טוענים כי גירושיו של המערער מזהווה הם גירושי אמת. לטענתם, אין בסיס ראייתי לטענה כי המערער מקיים כביכול חיים משותפים עם זהווה. בא כוח המערערים מצביע על שורה של עובדות המלמדות על כנות הגירושין, ומדגיש כי בשימוע שנערך למערערים לא עלו סתירות של ממש ביניהם, ואי התאמות, ככל שאכן היו, מקורן בטעויות בזיכרון האנושי. לטעמו, על כנות הגירושין ניתן ללמוד מכך שמדובר בגירושיו השניים של המערער מזהווה, מן ההיסטוריה של הסכסוכים בין המערער לזהווה ומפסק דינו של בית הדין השרעי המכריז על גירושי המערער מזהווה והאפוטרופסות על ילדיהם המשותפים ניתנה בידיו. המערערים מלינים גם על כי המערער נדרש להמציא חוזה גירושין פלסטיני, היות שלדידם די בפסק הדין של בית הדין השרעי בירושלים. 4. בא כוח המערערים מדגיש כי האיסור הפלילי על ביגמיה מטרתו הגנה על האישה הראשונה. לטעמו, מדיניות המשיב משיגה את התוצאה ההפוכה, שכן המערערת היא אשתו הראשונה של המערער. המערער כלל לא יידע אותה על כוונתו להינשא לזהווה ומכל מקום המערערת לא היתה יכולה לדעת בעת נישואיה כי המערער ישא אישה שנייה בעתיד. במצב דברים זה, נטען, החלטת המשיב פוגעת דווקא באישה הראשונה וחותרת תחת הערך המוגן שבאיסור על ביגמיה. יחד עם זאת, בהמשך טען בא כוח המערערים כי אין לאכוף "ערכים ליברליים מערביים" כהגדרתו, על "קבוצה תרבותית שאינה שותפה לערכים אלה". 5. בא כוח המערערים הדגיש עוד את הפגיעה שתיגרם למערערים ולחמשת הילדים המשותפים כתוצאה מהחלטת המשיב. לדבריו, אין למערערת כל קשר עם משפחתה בירדן וילדיה לא יוכלו לשהות עמה שם כיוון שלא ניתן להנפיק להם אשרות שהיה בירדן מאחר שהם נושאים אזרחות שאינה ירדנית. כן צוין כי המערער אינו יכול לדאוג לצרכי ילדיו לבדו. טיעוני המשיב 6. המשיב סבור כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא, וכי החלטת המשיב הינה החלטה סבירה התואמת את המדיניות בעניין נישואי ביגמיה, אשר אושרה בבית משפט זה. המשיב מדגיש כי עמדו בפניו ראיות מנהליות שונות שלימדו כי גירושי המערער מזהווה אינם גירושי אמת. כך, בעוד שממרשם האוכלוסין של ישראל עולה כי המערער נישא לזהווה בינואר 1997 והתגרש ממנה לכאורה בשנת 2003, הרי שלפי מרשם האוכלוסין באזור, המערער וזהווה נישאו באוקטובר 1995 וזהווה עודנה רשומה כנשואה. בנוסף, בתצהיר שהגישו המערער וזהווה ביולי 2003, במסגרת בקשה לרישום בנם בישראל, ואשר נערך כשלושה חודשים עובר לגירושיהם הנטענים, הצהיר המערער כי הוא מתגורר עם שתי נשותיו בישראל, ואף בשימוע שנערך למערער ולזהווה הם לא ציינו דבר ביחס לסכסוך או לגירושין צפויים. למסד ראייתי זה מתווספת שיחת טלפון שערכה ביום 1.1.06 פקידת מנהל האוכלוסין עם המערערת. הפקידה הזדהתה כמי שמתקשרת מקופת החולים, ביקשה מן המערערת את מספר הטלפון של זהווה ושאלה היכן היא נמצאת. המערערת מסרה לפקידה את מספר הטלפון ואמרה כי תרד לבדוק אם זהווה בבית. לאחר שבדקה אישרה כי זהווה אכן בבית. נטען כי לאחר מכן התקשרה הפקידה אל הטלפון הנייד של זהווה ענה המערער ומייד ניתק את השיחה. לבסוף, בשימוע שנערך למערערים ביום 22.6.06 בלשכת מנהל האוכלוסין נמצאו מספר סתירות בין גרסאותיהם בנוגע למגוריה של זהווה ולשאלת חייה המשותפים עם המערער. בשימוע התבקש המערער להמציא גם חוזה גירושין פלסטיני מזהווה, היות שכאמור, במרשם האוכלוסין של האזור השניים עודם רשומים כנשואים, מה שעורר חשד כי בין השניים קיים חוזה נישואין נוסף תקף, אך המערער לא עשה כן. המשיב סבור כי הראיות המנהליות ומכלול הנתונים שנאספו, מוליכים למסקנה כי הלכה למעשה נשוי המערער לשתי נשים ולפיכך חלה על בקשתו לאיחוד משפחות מדיניות המשיב לפיה אין מוענק מעמד בישראל כאשר מדובר במערכת יחסים ביגמית. 7. המשיב מדגיש כי בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 נישואין של נתין זר לאזרח ישראלי אינם מעניקים לבן הזוג הזר אזרחות ישראלית באופן אוטומטי. העניין נתון לשיקול דעתו של שר הפנים. מדיניות המשיב לסרב לבקשות לאיחוד משפחות מקום בו מדובר בריבוי נישואין אושרה בבית משפט זה. מקום שהנישואין מכוחם מבוקש מעמד לנתין הזר בישראל הינם נישואי ביגמיה, לא חלים הטעמים ההומניטריים העומדים בבסיס נכונות המשיב להעניק רישיונות ישיבה לזרים במסגרת בקשות לאיחוד משפחות. לשיטת המשיב, העובדה שנישואיו של המערער למערערת קדמו לנישואיו לזהווה אינה מחריגה את המקרה ממדיניותו של המשיב בעניין נישואי ביגמיה. העיקר הוא שבמועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות היה המערער נשוי לשתי נשים. המשיב מטעים כי החלטתו לא נועדה "להעניש" את נשותיו של המערער, אלא מדובר בהגשמת מדיניות המשיב ביחס לתושב ישראלי. 8. המשיב לא התנגד לבקשת המערערים להורות לו להימנע מהרחקת המערערת מישראל עד להכרעה בערעור, ומשכך הוצא ביום 4.2.07 צו ביניים כמבוקש. דיון 9. כפי שמציין המשיב בתגובתו, מדיניותו שלא לאשר בקשות לאיחוד משפחות מקום שמדובר בריבוי נישואין אושרה כבר על-ידי בית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 5291/05 אזברגה נ' שר הפנים (לא פורסם, 26.10.05); עע"ם 3658/06 לוח נ' שר הפנים (לא פורסם, 5.3.08); בג"ץ 5184/04 אבו סריחאן נ' שר הפנים (לא פורסם, 27.12.06); בג"ץ 1126/02 אבו עסא נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.10.02); בג"ץ 9264/00 נעים נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.2.01) וההפניות בפסקי דין אלה). ביסודה של מדיניות זו ניצבת תפישתו של המשפט הישראלי את התופעה של נישואי ביגמיה, כפי שהיא משתקפת גם בהוראת סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. במצב דברים זה, ברי כי היעתרות לבקשה לאיחוד משפחות בנסיבות בהן מי מבני הזוג נשוי כבר לבן או לבת זוג אחרים, כמוה כמתן חותם של הכשר לדבר עבירה (בג"ץ 5303/05 ע' ב' נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.7.05)). המערערים טוענים כי בעת שנישאו לא היה באפשרותה של המערערת לדעת כי בעתיד ייקח לו המערער אישה נוספת וכי דווקא עמדתם היא שמגנה על האישה הראשונה ומגשימה בכך את הערך המוגן באיסור על ביגמיה. טענה זו אין לקבל. ראשית, לטעמי האיסור על ריבוי נישואין אינו מיועד להגן דווקא על האישה הראשונה בזמן אלא על מוסד המשפחה בכללותו ועל מעמדה של האישה במסגרת המשפחתית, בין אם באישה ראשונה מדובר ובין אם באישה שניה או שלישית. מקום שאדם נישא בנישואי ביגמיה, מתן מעמד לבן או בת זוגו, בין אם מדובר בבן או בבת הזוג הראשונים בזמן או השניים בזמן, כמוה כאישור או הסכמה של הרשויות לעצם ריבוי הנישואין. מצב שכזה הוא שחותר תחת הערך המוגן שבבסיס האיסור הפלילי, בעוד שהתאמתה של מדיניות המשיב לאיסורים הקבועים בדין הפלילי יוצרת מערך נורמטיבי-ערכי הרמוני. ודוק: החלטת המשיב בהקשר זה אינה בבחינת תחליף להליכים פליליים, אך היא מתיישבת עם האיסור הפלילי ונובעת ממנו. אבהיר כי איני מתעלמת מכך שאכיפת מדיניות אשר אינה מקבלת ריבוי נישואין כרוכה גם בפגיעה אפשרית במי מהצדדים לנישואין אלה. ואולם, כאמור, מדיניות המשיב בהקשר זה מבוססת על טעמים ראויים והפגיעה שעלולה להיגרם למערערים אינה מצדיקה חריגה ממדיניות זו (והשוו: בג"ץ 1126/02 הנ"ל). ברור על כן כי אין לקבל את פרשנותו היצירתית של בא כוח המערערים. אזכיר כי בא כוח המערערים עצמו לא דבק למעשה בטיעון זה משטען כי אין לקבל מצב בו אוכפת המדינה "ערכים ליברליים מערביים" כהגדרתו, על קבוצות באוכלוסיה שלדבריו אינן שותפות לערכים אלה. שני הטיעונים אינם יכולים לחיות זה לצד זה. אציין כי טענה אחרונה זו הועלתה בעבר (בג"ץ 9280/06 אבו עפאש נ' שר הפנים (לא פורסמה, 4.6.07), ונדחתה, וגם אני איני רואה לקבלה. 10. החלטת המשיב בבקשת המערער לאיחוד משפחות עבור המערערת הינה החלטה מנהלית. ככזו, עליה להתבסס על תשתית עובדתית ראויה, על ראיות מנהליות. ראיות "...שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות משקל; ותוך שהיא מייחסת לראיות המונחות לפניה משקל כראוי להן" (בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פ"ד נז(4) 920, 929 (2003). כן ראו: רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 12.3.06)). במקרה שלפנינו סבורני כי אכן היו בידי המשיב די ראיות שכאלה. בעיקר יש להדגיש כי בניגוד למידע המצוי במרשם האוכלוסין הישראלי, הרי שממרשם האוכלוסין באיזור עולה כי המערער עודו רשום כנשוי לזהווה, ואף יותר מכך, בהתאם למרשם האוכלוסין באזור, המערער וזהווה נישאו כבר ביום 7.10.95, בעוד במרשם האוכלוסין הישראלי נרשם כי הם נישאו בשנת 1997. פרט זה אף הוא מטיל צל כבד על טענות המערער. סירובו של המערער, ולמצער התחמקותו, מהמצאת חוזה גירושין תקף באזור אך מחזק הספק באשר לכנות טענותיו. לפרטים אלה יש להוסיף כי משיחת טלפון שערך מי מטעם המשיב עם המערערת ביום 1.1.06 עולה יותר מחשד כי זהווה אכן מתגוררת עימם. המשיב הבהיר כי השיחה עם המערערת נערכה בערבית, ועל כן קשה לקבל את טענת המערערים כי המערערת לא הבינה את שנאמר לה בעברית. אי התאמות נוספות בפרטים שמסרו המערערים בשימוע שנערך להם אף הם מחזקים את המסקנה כי המערער מחלק חייו בין המערערת לזהווה. מסקנתי היא כי החלטת המשיב התבססה אפוא על תשתית ראייתית מספקת. יחד עם זאת אבקש לציין כי אני רואה קושי בחלק מן הראיות האחרות עליהן ביקש המשיב לבסס את החלטתו. כך, למשל, ניכר כי המשיב ייחס משמעות רבה לכך שבתצהיר שהגישו המערער וזהווה ביולי 2003, שלושה חודשים עובר לגירושיהם הנטענים, במסגרת בקשה לרישום בנם בישראל, הצהיר המערער כי הוא מתגורר עם שתי נשותיו בישראל. כן צוין כי בשימוע שנערך למערערים הם לא ציינו דבר ביחס לסכסוך או לגירושין צפויים. כשלעצמי, ספק בעיני האם יש משקל של ממש לנתון זה. ראשית, ההחלטה על גירושין יכולה ליפול בתוך פרק זמן קצר ביותר. מעבר לכך, לא ברור מהו הבסיס לציפייה כי המערער וזהווה ישתפו את הפקידים אצל המשיב בקשיים בנישואיהם, ככל שאלה אכן התקיימו. ערה אני לקושי הקיים באיסוף ראיות מנהליות במצבים מעין אלה. ויחד עם זאת, גם ראיה מנהלית צריכה לשאת עמה משקל ראייתי כלשהו, מה שיקשה לטעמי לומר על הדוגמא שהובאה לעיל. מכל מקום, כאמור, אני סבורה כי לא עלה בידי המערערים להצביע על כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ואף לא בהחלטת המשיב. לאור האמור אציע לחבריי לדחות את העתירה ולחייב את המערערים בשכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ₪. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ו' בטבת תש"ע (23.12.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07003690_B17.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il