מוהנד טוכלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3687/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3687/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: מוהנד טוכלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.3.07 בת.פ. 2049/06 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: י' בחשון התשס"ח (22.10.2007) בשם המערער: עו"ד דורי פינטו בשם המשיבה: עו"ד שרון אדרי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (פ 2049/06) מיום 12.12.2006. בפסק הדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו, ושותפו לכתב האישום (להלן: נאסר) זוכה מהן. הערעור מכוון כנגד הרשעתו של המערער, ולחילופין כנגד חומרת עונשו. 2. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים הואשמו המערער ונאסר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 249 ו-249א לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המתלונן, עמאד זייד (להלן: המתלונן) מסר עדות במשטרה כנגד אחיו של המערער (להלן: ח'ליל). בעקבות זאת, נטען כי המערער, נאסר, ושניים נוספים שזהותם אינה ידועה, חסמו את שביל הגישה לביתו של המתלונן באבנים., משהגיע המתלונן אל המחסום עם רכבו וביקש לפנותו, תקפו אותו הארבעה, כאשר המערער מכה אותו בשרשרת ברזל עבה, נאסר באמצעות צינור ברזל והשניים האחרים באלות ושרשראות. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בכל חלקי גופו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וזיכה את נאסר. בית המשפט קבע כי הוא מאמין לזיהויו של המערער על ידי המתלונן כאחד מהארבעה שתקפו אותו, וקבע לעניין זה כי הימנעותו של המתלונן מלמסור את זהות תוקפיו נבעה מרצונו למנוע "נקמת דם" ואינה פוגעת במהימנותו. מנגד קבע בית המשפט, כי אין הוא מקבל את טענת ה"אליבי" של המערער לפיה שהה בעת התקיפה בביתו. עם זאת קבע בית המשפט כי נותר ספק לגבי זיהויו של נאסר על ידי המתלונן, וכי ייתכן וזיהוי זה נובע מאמונתו של המתלונן כי נאסר היה בין תוקפיו. על כן זיכה בית המשפט את נאסר מהעבירות שיוחסו לו. 4. ביום 15.3.2007 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של חמישה עשר חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 3,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו. כן חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח. טענות הצדדים 5. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את עדותו של המתלונן לעניין זיהויו כמי שהיה מעורב בתקיפתו. לטענתו, כשם שקבע בית המשפט כי זיהויו של נאסר היה מוטל בספק ונבע מאמונתו של המתלונן כי משפחתו של ח'ליל הייתה מעורבת בתקיפתו, היה עליו לקבוע כי זיהויו שלו לא היה אמיתי. לטענתו, טענת המתלונן כי זיהה את פניו הינה טענה כבושה ו"משופרת", שיסודה, לכל היותר בהערכה או בהשערה. לטענת המערער, דחייתו של בית המשפט את טענת ה"אליבי" שלו נובעת מכך שהודעתו במשטרה, והודעתו של אחיו (להלן: מחמוד) כי היה עמו, נגבו מהם בשפה הערבית אך נרשמו בעברית, ועל כן נמנע מהם לבחון את הכתוב ולאשרו. עוד טוען המערער כי המשטרה נמנעה מלבצע פעולות חקירה בסיסיות שהיה בהן, קרוב לודאי, כדי להוכיח את חפותו. 6. בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו טוען המערער כי העונש שהוטל עליו אינו הולם את נסיבותיו האישיות ומהווה פגיעה קשה במשפחתו. 7. מנגד סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת כי נדחה את הערעור. דיון הערעור על הכרעת הדין 8. נקדים ונציין, כי עיקרן של העובדות הצריכות לעניינו הובררו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים ((ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234(1983))). גם בענייננו לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו, ולהתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. 9. עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבסס על המהימנות אותה ייחס למתלונן ולטענתו העקבית לפיה זיהה את המערער כאחד מתוקפיו. אכן, בית המשפט הבחין לעניין זה בין זיהויו של המערער, לגביו היה המתלונן עקבי לאורך כל הדרך, ובין זיהויו של נאסר, אשר לגביו קבע בית המשפט כי קיים ספק בזיהויו. אלא שאין בכך כדי לגרוע מהמהימנות הכללית אותה ייחס בית המשפט לדברי המתלונן או מהמשקל שיש לזיהויו את המערער. ודוק, המערער אינו טוען בערעורו כי המתלונן שגה בזיהויו, וכי סבר בטעות כי המערער היה בין תוקפיו. לטענתו, המתלונן כלל לא זיהה איש מבין תוקפיו, ורק לאחר זמן החליט לטפול עליו את האשמה. משכך, הרי שמדובר בתקיפת המהימנות אותה ייחס בית המשפט לעד זה. בסוגיה זו תמעיט במיוחד ערכאת הערעור להתערב בקביעות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כפי שקובע סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971: משקלה של עדות 53. ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. בהתאם נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים בפניה, התרשמה מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, והתרשמה באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). כאמור, לא מצאתי מקום לחרוג בענייננו מהלכה זו. 10. אין חולק על כך שעדותו של המתלונן הינה בגדר "עדות כבושה", היות והוא לא מסר את גרסתו בהזדמנות הראשונה שניתנה לו – לא לשוטרים עמם שוחח בעקבות התקיפה ולא ולבני משפחתו. הלכה היא, כי ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, כאשר לא ניתן הסבר מספק לכבישת העדות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 284 (1983)). אלא שבענייננו, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בפי המתלונן הסבר המניח את הדעת לכבישת עדותו. לטענת המערער, הימנעותו מלמסור את שם תוקפיו בסמוך לאחר תקיפתו נבעה מרצונו למנוע "נקמה" מצד משפחתו כלפי המערער ומשפחתו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר בטענה אותה העלה המתלונן בעקביות, והיא אף נתמכת בעדותו של אחיו של המתלונן. כאמור, יש בטענה זו כדי להוות הסבר סביר לשיהוי שבמסירת הזיהוי על ידי המתלונן, ול"כבישת" עדותו. 11. אל מול עדותו של המתלונן, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער, לפיה שהה בעת האירוע בביתו. בית המשפט לא ראה בעדותו עדות מהימנה, ואיני מוצא מקום להתערב בקביעתו זו. יתרה מכך, מקובלת עלי גם קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה נסתרה טענת ה"אליבי" שבפיו, משעה שנמצאה סתירה מהותית בדבריו של מחמוד, העד היחידי אותו בחר להעיד לביסוס טענתו זו. בפרט יש לציין כי אכן הימנעותו של המערער מלהעיד מי מבני משפחתו האחרים ששהה עמו בביתו אומרת דרשני, וגם בה יש כדי להחליש בצורה משמעותית את טענתו. 12. בעניין זה לא מצאתי מקום גם לקבל את טענתו של המערער, לפיה יש בעובדה שחקירתו וחקירת מחמוד במשטרה נעשו בשפה הערבית אך נרשמו בעברית, כדי להסביר את הסתירות שנפלו בגרסאותיהם ולשקם את חוסר המהימנות שיוחסה להם. אמנם, כפי שמורה סעיף 8(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, "תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה". משלא נעשה כן בענייננו, ייתכן והיה מקום לבחון את קבילותן של האמרות. אלא שמשהוגשו אלו לבית המשפט המחוזי בהסכמת המערער, אשר היה מיוצג על ידי סניגור, אין מקום לבחינה זו בשלב בו אנו מצויים. משכך, יש לבחון את השפעתו של פגם זה לגופו של עניין (ראו ע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' חמד (לא פורסם 5.12.2005), בו התייחס בית המשפט לכך שחרף הפגם שנפל ברישום האמרות, ניתן בנסיבות מסויימות, לבחון את משקלן לגופו של עניין, בכדי לבחון האם קיים חשש שמא הרישום בעברית חוטא לאמת). בענייננו, חוקר המשטרה שגבה את האמרות העיד בפני בית המשפט, ואף נחקר על הדרך שבה תרגם את האמרות מערבית לעברית (ראו עמודים 33-34 לפרוטוקול). משמכחיש המערער מכל וכל את מעורבותו בפרשה, הרי שעיקר נפקות האמרות נוגעת להפרכתה של טענת ה"אליבי" אותה העלה. בעניין זה לא עלתה טענה כי החוקר רשם באופן שגוי את טענת מחמוד במשטרה לפיה המערער חזר לביתו חצי שעה אחרי שמחמוד הגיע לבית, זאת בעוד שבבית המשפט טען מחמוד כי המערער הגיע לפניו. משעה שאמרתו של מחמוד הוגשה בהסכמת המערער, הרי אין בפגם שבאי רישום החקירה בערבית כדי לאיין את הסתירה הגלומה בדברים. מעבר לסתירה זו, הרי שיתר טענותיו של המערער בעניין זה נוגעות לאפשרות שניואנסים שונים באמרות לא נרשמו כראוי בשפה העברית. גם אם נקבל טענה זו, הרי שלא מצאתי שיש בה כדי להשליך על אי המהימנות אותה ייחס בית המשפט למערער, בפרט לאור המהימנות אותה ייחס למתלונן. 13. אין מקום לקבל גם את טענתו של המערער לפיה יש לזכותו בשל מחדלי החקירה של המשטרה. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכויו (ראו ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006)). בענייננו, שותף אני לביקורתו של בית המשפט המחוזי, כי ייתכן וחקירה מקיפה יותר הייתה שופכת אור נוסף על הפרשה, ומסייעת אולי לחשיפת כל המעורבים בה. אלא שהליקויים שנתגלו במהלך החקירה אינם יורדים לשורש הרשעתו של המערער, ולא היה בהם כדי לפגוע בצורה משמעותית ביכולתו להתגונן. משכך, לא מצאתי כי יש להם נפקות לעניינו. 14. לסיכום, הרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. 15. לא מצאתי מקום להתערב גם בעונש שהוטל על המערער. נסיבותיו האישיות נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי עת קבע את עונשו, אולם אל מולו אלו יש להעמיד את חומרת מעשיו של המערער, אשר ניסה לעשות שימוש באלימות על רקע הליך משפטי שהתקיים כנגד אחיו, באמצעות תקיפת המתלונן. חומרה מיוחדת נודעת למעשה זו לאור נסיבותיו, כאשר המתלונן הותקף מן המארב על ידי קבוצה של ארבעה תוקפים חמושים באלות ובשרשראות מתכת, ועל רקע החבלות הקשות שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה. הגם שיש להצר על הפגיעה הגלומה בעונש למשפחת המערער, הרי שמצבו היה ידוע לו היטב בעת שבחר לבצע את מעשה התקיפה, ומשעשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. סוף דבר 16. לאור האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ד באדר א התשס"ח (20.2.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07036870_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il