מיכאל מזרחי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3686/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3686/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: מיכאל מזרחי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 11.3.08, בת.פ. 967/05, שניתן על ידי כבוד השופט י' ענבר תאריך הישיבה: א' בניסן התשס"ט (26.03.09) בשם המערער: עו"ד נהוראי יאיר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד ירין שגב גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מספר אישומים יוחסו למערער בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולהלן עיקריהם. במהלך שנת 2001 ועד לאמצע שנת 2002 החזיק המערער וניהל בית הימורים, בו העסיק עובדים שונים. כמו כן, העניק המערער אשראי בריבית ללקוחות הקזינו לצורך מימון הימוריהם. בגין עובדות אלו יוחסו למערער באישום הראשון עבירות של הגרלות והימורים והחזקה וניהול של מקום למשחקים אסורים, לפי סעיפים 225 ו-228 לחוק העונשין. באישום השני נטען, כי על לקוחותיו של המערער נמנה אחד - אבי טובול (להלן: טובול), אשר נהג להמר בסכומים גדולים (מיליוני שקלים). במטרה לכסות את הפסדיו, הונה טובול אנשים שונים וקיבל בדרכי מרמה סכום של 23 מיליון ש"ח. גם באישום זה יוחסה למערער עבירה לפי סעיף 225 לחוק העונשין. באישום השלישי נטען, כי אף שהפיק מעסקי ההימורים מיליוני שקלים, לא דיווח המערער לשלטונות המס על עסקו והכנסותיו, לא ניהל פנקסי חשבונות ולא ניכה מס משכר ששילם לעובדיו. באישום זה יוחסו לו עבירה של מרמה ותחבולה ואי-ניכוי מס במקור, עבירות לפי סעיפים 220(5) ו-218 לפקודת מס הכנסה וסעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף. באישום הרביעי נטען, כי המערער ביצע פעולות רבות בכספי הקזינו: אישר מתן אשראי למהמרים, דאג לגביית חובות, שילם למהמרים שהרוויחו וכן שכר לעובדיו, והשתמש ברווחי הקזינו למחייתו. כמו כן, ביצע המערער פעולות שונות כדי להסוות את היקף המחזור הכספי בקזינו ומקורם של הכספים, על ידי כך שנמנע מלנהל חשבון בנק עבור עסקו, ובמקום זאת השתמש בחשבונות של ילדיו. באישום זה יוחסה למערער עבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ם-2000, ועבירה של פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 של אותו חוק. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו 18 חודשי מאסר, ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. 2. הערעור שבפנינו מופנה כנגד חלק מההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. המערער שוב אינו חולק על מעורבותו בעסקי הימורים, והשגותיו מצטמצמות לשני עניינים: לטעמו, עומדת לו הגנה מן הצדק הואיל והעמדתו לדין בפרשה הנוכחית נוגדת הצהרה של המשיבה בהליך קודם שנוהל נגדו, לפיה לא נותרו תיקים פתוחים בגין עבירות הימורים וניהול קזינו. העניין האחר עליו משיג המערער, מתבסס על השקפתו לפיה לא התקיים בעניינו היסוד הנפשי לצורך הרשעה בעבירה של הלבנת הון. שתי טענות אלו נדונו גם על ידי בית המשפט המחוזי, שדחה אותן, ולאחר ששבנו ובחנו את הנמקתו, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מהתוצאה אליה הגיע. להלן נבהיר את דברינו. 3. טענת ההגנה מן הצדק נשענת על כך שבחודש דצמבר 2003 אישר בית משפט השלום בירושלים, הסכם טיעון אותו גיבשו המערער והמשיבה, ואשר עסק במספר תיקים בהם יוחסו לו עבירות של הימורים אסורים. בעתירתה לאמץ את ההסכם הכריזה באת-כוח המשיבה, לבקשת הסנגור, כי התיקים בהם הודה המערער והורשע הם התיקים היחידים בנושא ההימורים העומדים נגדו. וכאן המקום להדגיש, כי העבירות בהן עוסק ערעור זה קדמו לאותו הסכם טיעון, אף שכתב האישום הוגש לבית המשפט קמא רק במהלך שנת 2005. המערער סבור כי בנסיבות אלו קופחה זכותו למשפט הוגן, ונכון לראות במעשי המשיבה הפרת הבטחה שלטונית בה היתה כרוכה פגיעה בהגנתו. אין ספק, הצהרתה השגויה של המשיבה בפני בית משפט השלום מצביעה על פגם. אולם, איש אינו טוען כי מדובר במעשה שנעשה בזדון או חוסר תום-לב. כך או כך, המערער ידע על החקירה המתנהלת נגדו בפרשה החמורה הנוכחית, והמעט שהיה חייב לעשות כדי שגם הוא ייחשב כמי שנהג בתום לב, היה לוודא עם נציגי המשיבה כי הסכם הטיעון כולל גם תיק זה, ולחילופין, שהחקירה בפרשה זו הסתיימה ולא הניבה כתב אישום. לעניין זה נשוב ונזכיר את אשר, ככל הנראה, נשכח מרבים, היינו, כי הנחייתה של ההלכה הפסוקה היא שאת ההגנה מן הצדק "יש להפעיל במשורה ולהגביל את החלתה למקרים נדירים ויוצאי-דופן" (ע"פ 6471/00 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 756, 763 (2002)). לעניין זה נאמר עוד בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370, כי המבחן הקובע הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם או כלשון הלורד OPRESSIVE"…DEVLIN". המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי-אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". ועוד נאמר בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807: "ההכרעה בשאלה, אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; הגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר האחר ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט". ולענייננו - חרף הצהרתה השגויה של המשיבה, איננו סבורים כי זהו מקרה המקים הגנה מן הצדק, ראשית, מאותו טעם של חוסר תום לב במהלכיו של המערער, ושנית, מן הטעם שהפעם יוחסו לו עבירות על פי חוק איסור הלבנת הון, שאינן נכנסות לגדר הצהרת המשיבה בדבר תיקים שנושאם "הימורים". 4. באשר ליסוד הנפשי בעבירות על פי חוק איסור הלבנת הון - את רווחיו הפיק המערער מעסקי הימורים, והרשעתו בעבירות לפי סעיפים 225 ו-228 נכנסת לגדרה של "עבירה" לפי סעיף 2(א) לחוק איסור הלבנת הון (ראו פריט 5 של התוספת הראשונה). אותם רווחים הם בבחינת "רכוש" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, ונוכח השימוש שעשה בהם המערער, הוא גם עונה להגדרה של מי שביצע "פעולה ברכוש", כהגדרתו באותו סעיף. באשר לעבירות עצמן, שוב אין ספק כי התמונה המצטיירת מהראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי היא שהמערער, מתוך ידיעה שהוא פועל בתחום שנאסר בדין, עשה הכל כדי להסתיר את עיסוקו, היקף הכנסותיו ומיקומן, ואת הפעולות שהוא מבצע בהן. הימנעותו מדיווח לשלטונות המס, אי-ניהול ספרים, הימנעות מניכוי מס מעובדיו והפקדת כספים בחשבונותיהם של ילדיו, כל אלה משתלבים היטב במאמצי ההסתרה בהם נקט, ועל כן הרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק, בדין יסודה. זו מסקנתנו גם ביחס להרשעתו בעבירה לפי סעיף 4 לחוק, באשר הרכוש האסור ששימש אותו הוא מן הסוג הנזכר בסעיף (ב) של התוספת השנייה. לא מצאנו ממש בטענותיו האחרות של המבקש, ועל כן אנו דוחים את הערעור כנגד ההרשעה. 5. באשר לעונש, איננו סבורים כי הוא לוקה בחומרה יתרה, ומכל מקום, הטענות שהובאו בפנינו נטענו גם בפני בית המשפט המחוזי, שבסופו של יום גזר למערער עונש מתון ביותר. אי לכך, אנו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום כ"ה בניסן התשס"ט (19.4.09), עד לשעה 09:00. ניתן היום, א' בניסן התשס"ט (26.03.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08036860_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il