פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3682/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3682/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 8.3.2012, וגזר דין מיום 29.3.2012, שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 053724-03-11, על ידי כב' השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: י' בכסלו התשע"ד (13.11.2013) בשם המערער: עו"ד דניאל כפיר בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט א' שהם: רקע כללי 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין ולחילופין על גזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 53724-03-11, שניתנו על-ידי כב' השופטת ד' סלע. 2. המערער הורשע לאחר ניהול משפט הוכחות בעבירות אלה: חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין; תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) (סיפא) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; והטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק התקשורת). המערער זוכה מהעבירה שעניינה חטיפה לשם חבלה חמורה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, אשר יוחסה לו בכתב האישום. 3. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 14.3.2011; 18 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה או עבירת אלימות מסוג פשע; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננים בשיעור של 40,000 ₪. המערער משלים עם הרשעתו בחלק מהעבירות, אך משיג על הרשעתו "בעבירות החמורות" שיוחסו לו בכתב האישום, ולחילופין "ומפאת הזהירות" הוא מבקש לערער גם על חומרת עונשו. 4. זה המקום לציין, כי הודעת הערעור הראשונה מטעמו של המערער הוגשה, ביום 9.5.2012, על-ידי באת כוחו דאז, עו"ד תמי אולמן, אך ביום 24.2.2013, פנתה עו"ד אולמן במכתב למזכירות בית משפט זה וביקשה לבטל את הערעור. בהתאם לכך, נמחק הערעור ביום 26.2.2013, כמבוקש. זמן מה לאחר מכן, הודיע המערער ממקום כליאתו, כי הבקשה למחיקת הערעור לא הוגשה על דעתו, והוא ביקש כי ימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, על מנת להגיש הודעת ערעור חדשה ולחדש את ההליכים בעניינו. לבקשתו של המערער, הוחלט, ביום 17.4.2013, לבטל את מחיקת הערעור ולחדש את ההליכים בערעור זה. ביום 29.8.2013, הוגשה הודעת ערעור חדשה על-ידי עו"ד דניאל כפיר, בא כוחו הנוכחי של המערער, וביום 13.11.2013 התקיים דיון בערעורו של המערער. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 5. כתב האישום בעניינו של המערער כולל שלושה אישומים. באישום הראשון מדובר בשלושה קטינים: א.ח., יליד 16.12.2007; אחיו – ר.ח., יליד 29.12.2001; ובן דודם של האחים – י.ח., יליד 16.3.1999. המערער הוא בן זוגה של דודתם של הקטינים, והוא יליד שנת 1978. בכתב האישום נטען, כי בחודש יולי 2010, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, תקף המערער את הקטין א.ח., שהיה אותה עת כבן שנתיים וחצי, בכך שצבט בלחיו "וגרם לו לנפיחות, כיחלון, וכאב בפנים משמאל". בסוף שנת 2010, תקף המערער, פעם נוספת, את א.ח., וכפי שנטען בכתב האישום הוא תפס בחוזקה באפו "עד שגרם לו לדימום מהאף". בעקבות אירועים אלה, אסרו הוריהם של הקטינים א.ח. ו-ר.ח. על המערער לשהות במחיצתם של ילדיהם, ללא רשות. כעולה מכתב האישום, בתאריך 19.1.2011 בשעות אחר הצהריים, שיחקו בני הדודים ר.ח. ו-י.ח. בסמוך לבית סבם בישוב בית ג'אן, כאשר באותה שעה שהה הקטין א.ח. בבית סבתו, באותו ישוב. צוין בכתב האישום כי "במועד זה היו הורי הקטינים בעבודה במקום מרוחק". בשלב זה, הגיע המערער עם רכבו למקום בו שיחקו ר.ח. ו-י.ח., וביקש מהאחרון להביא אליו את הקטין א.ח., ובתמורה הבטיח לו סכום של 100 ₪. י.ח. סירב לבקשה, ואו אז פנה המערער אל ר.ח. והורה לו להביא אליו את אחיו, ובעקבות דרישה זו הלך ר.ח. לבית סבתו והוביל את אחיו – א.ח. מבית הסבתא, לרכבו של המערער. משהבחין א.ח. במערער הוא החל לבכות, אך המערער הכניסו בכוח לרכבו, בעוד הקטין, שהיה באותה עת כבן 3 שנים, "מפוחד ורועד". מסופר בכתב האישום, כי באותו מעמד איים המערער על הקטינים ר.ח. ו-י.ח. כי אם יחשפו דבר מהמתרחש "הוא יחטוף אותם מבית הספר, יהרוג אותם וירצח אותם", והכל בכוונה להפחידם. המערער נסע עם שלושת הקטינים מבית ג'אן ובהגיעו לישוב מנות, הוא הוריד את בני הדודים י.ח. ו-ר.ח. בתחנת אוטובוס חשוכה, למרות תחינתו של ר.ח. כי לא ישאירם במקום לבדם. השניים נותרו בתחנת האוטובוס במשך כחצי שעה, כאשר ר.ח. ממרר בבכי מתוך פחד. מיד לאחר מכן, נסע המערער עם הקטין א.ח., שנותר עמו ברכב. בפרק זמן של כחצי שעה, טוענת המאשימה כי המערער תקף את א.ח. וחבל בו חבלות של ממש. במהלך אותה נסיעה, גרם המערער ל-א.ח. "להירטב בכל גופו עד שהקטין א.ח. רעד מקור". לאחר כמחצית השעה, שב המערער לתחנת האוטובוס ואסף לרכבו את ר.ח ו-י.ח., ובהמשך הוא נסע עם השלושה לאגם המונפורט, כאשר "א.ח. עדיין רטוב ורועד מקור". במהלך הנסיעה, תקף המערער את הקטין א.ח. וגרם לו לחבלות של ממש "בכך שסובב את אוזניו, צבט את לחייו, הטיח את ראשו בחלון הרכב, הכה אותו באמצעות בקבוק, וחסם את אפו של הקטין א.ח. ואת פיו עד כי הקטין התקשה לנשום". הקטין, אשר מחמת סבלו החל לבכות, גרם למערער לעצור את רכבו, לפתוח את דלתו ולאיים על א.ח. כי אם לא יפסיק לבכות הוא יקרא לצבועה שתבוא אליו, ובשל פחדו חדל הקטין מבכיו. עוד נטען, כי גם מחוץ לרכב המשיך המערער במסע ההתעללות בקטין, בכך שתקף אותו "וגרר אותו". רק בסמוך לשעה 21:00 חזר המערער לבית ג'אן והחזיר את האחים ר.ח. ו-א.ח. לבית סבתם, ואת י.ח. החזיר לבית סבו. בעקבות תקיפת הקטין א.ח., כמתואר לעיל, נגרמו לו חבלות בכל חלקי גופו, ובין היתר: המטומות במצח ובלחי, שריטות בפנים ובצואר, אדמומיות בשתי האזניים, המטומות בבטן ובגב תחתון, ושטפי דם באשכים. בנוסף, נגרמו לאחים ר.ח. ו-א.ח. נזקים נפשיים המגיעים לכדי מצב נפשי של פוסט טראומה, דבר שהצריך התערבות של מטפלת מטעם אל"י (האגודה להגנת הילד), ונדרש המשך טיפול נפשי לתקופה ממושכת. למערער יוחסו, במסגרת אישום זה, ריבוי עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע; התעללות בקטין או בחסר ישע; איומים; וכן חטיפה לשם חבלה חמורה. 6. באישום השני מדובר בעבירות של איומים והטרדה בשל התנהגותו של המערער כלפי ד"ר עבדאללה שאהין (להלן: ד"ר שאהין), רופא ילדים בקופת חולים מאוחדת בישוב בית ג'אן. כנטען בכתב האישום, הגיעו הקטין א.ח., ואביו, ביום 20.1.2011, לבדיקה רפואית אצל ד"ר שאהין, בעקבות האירועים שתוארו באישום הראשון. לאחר הבדיקה, הפנה ד"ר שאהין את א.ח. לבית החולים בצפת, ואת האב ללשכת הרווחה בישוב, ובהמלצתו הוגשה תלונה נגד המערער במשטרה. בעקבות כך, התקשר המערער, ביום 9.2.2011 בשעה 03:38 לפנות בוקר, אל ביתו של ד"ר שאהין והחל לקלל אותו ולאיים עליו, בשל הגשת התלונה נגדו במשטרה. בהמשך, התקשר המערער לביתו של ד"ר שאהין, בשעות הצהריים של אותו יום, והשמיע דברי איום עליו ועל בתו שענתה לטלפון. המערער אמר לבת כי ד"ר שאהין הוא "זבל" והוסיף "תיזהרו ממני כולם", וזאת מתוך כוונה להפחידם. 7. האישום השלישי עניינו בעבירה של הדחה בחקירה, בשל פנייתו של המערער, בשתי הזדמנויות אל הוריהם של ר.ח. ו-א.ח., לאחר הגשת התלונה במשטרה ולפני מעצרו ביום 14.3.2011. המערער אמר לאמם של הקטינים כי אם היא לא תחזור בה מהתלונה הוא יחטוף את ר.ח. מבית הספר. לאב אמר המערער, כי הוא יחטוף את ילדיו בשל כך שהוא הגיש נגדו תלונה במשטרה. הכרעת דינו של בית משפט קמא 8. בית משפט קמא פרט בהכרעת דינו, מיום 8.3.2012, את תגובתו של המערער לאשמות המיוחסות לו. המערער לא כפר בכך שהוא פגש את הקטינים, כולם או חלקם, יותר מפעם אחת. כמו כן, אישר המערער כי ביום האירוע, מושא האישום הראשון, נסעו הקטינים ברכבו בתחומי הכפר בית ג'אן. המערער הכחיש כי תקף מי מבין הקטינים, וטען כי לא נסע כלל במסלול המתואר בכתב האישום, בשעות הנקובות בו. המערער כפר בכך כי הוא התקשר ושוחח עם ד"ר שאהין. הוא הודה כי דיבר עם אמם של הקטינים, אך הכחיש כי הדיח אותה בחקירה. במהלך שמיעת הראיות, טען המערער כי מדובר בעלילת זדונית מצד ההורים, המבקשים להימנע מהחזרת חוב כספי שהם חבים לו. עוד טען המערער, כי ההורים עצמם נהגו להכות את ילדיהם וגרמו לכל החבלות על גופו של א.ח.. כמו כן, העלה המערער את האפשרות כי החבלות נגרמו ל-א.ח. מידי אחיו – ר.ח.. לטענתו של המערער, הוא אוהב את הקטינים וגם הם אהבו להיות במחיצתו מאחר שהוא שיחק איתם, פינק אותם, וקנה להם ממתקים. לבסוף, טען המערער כי אנשי המשטרה היו נחושים בדעתם להפלילו ולהכניסו לבית הסוהר, מאחר שהוא התייצב לחקירה רק ביום 14.3.2011, היות שלטענתו הוא לא היה מודע לקיומה של חקירה המתנהלת נגדו, עד לאותו מועד. יצוין, כי הקטינים נחקרו על-ידי חוקר ילדים אך לא העידו בבית המשפט בשל התנגדות הוריהם, ויש לזכור כי א.ח. היה כבן שלוש במועד האירוע המרכזי המתואר באישום הראשון. המערער טען כי הדברים שהקטינים מסרו לחוקר הילדים הוכתבו להם על-ידי הוריהם, לאחר שהללו תדרכו אותם לקראת מסירת העדות. 9. בית משפט קמא ציין כי התביעה ביססה את ראיותיה, בעיקר, על עדותם של הורי הקטינים, עדותו של חוקר הילדים, עדותו של ד"ר שאהין והאחות שעבדה עמו במרפאה. על השתלשלות העניינים באופן כללי למד בית המשפט מעדויותיהן של הדודות וסבתם של הקטינים. לאחר שמיעת עדויות אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי "המאשימה הוכיחה לא רק את העובדות המפורטות בכתב האישום, אלא את התנהלות [המערער] באירועים נוספים שהתגלו במהלך החקירות הנגדיות של עדי התביעה". 10. מעדותם של הורי הקטינים עלה, כי עד כארבעה חודשים לפני האירוע הראשון היו היחסים ביניהם לבין המערער טובים, וילדיהם נהגו לבקר בביתו ואף לישון במקום לבדם. בשלב כלשהו, הבחינו ההורים כי בנם הקטן א.ח. חזר מבית המערער עם סימן צביטה בפניו ובאוזניו, ואשתו של המערער אמרה להם כי בעלה הרביץ לו. במקרה אחר, חזר א.ח. עם סימנים כחולים בפניו ובגופו, ונאמר להורים כי המערער הושיב אותו על סוס והוא נפל. בעקבות זאת, לקח האב את בנו לטיפול רפואי, אך לא סיפר לרופא מה הסיבה לחבלות. ביום הולדתו של א.ח., צבט המערער את לחיו עד שגרם לו לסימן כחול בפניו, והילד החל לבכות. האם סיפרה, כי לאחר שהמערער עבר לישוב מנות, המרוחק כשעת נסיעה מבית ג'אן, חל שינוי ביחסו של א.ח. אל המערער. כל אימת שהבחין במערער הוא החל לבכות ולצעוק, ואמר שאינו רוצה לראותו. כאשר הוא שב מהמפגשים עם המערער נמצאו על גופו סימני חבלה ו-א.ח. אמר "שזה דוד כ'" (הכוונה למערער – א.ש). כשהאם שאלה את המערער מדוע הוא מתנהג כך, השיב לה הלה כי הוא אוהב את הילד, והיא אמרה לו "שהוא חולה ולא עושים דברים כאלה". בעקבות אירועי האלימות המתוארים, הודיעו ההורים למערער כי הם אוסרים עליו לקחת את הילדים, והורו לו להתרחק בעיקר מ-א.ח. בית משפט קמא, נתן אמון מלא בעדות ההורים, למרות קיומן של סתירות קלות בדבריהם. בית המשפט ציין כי "הדברים סופרו בצורה זהירה, ללא נסיון להפליל את [המערער] מעבר לצורך, ללא נסיון לטעון כי היו עדים לאירועים בהם לא נכחו". עוד הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי ההורים לא דיווחו על אלימותו של המערער באותו שלב ולא התלוננו עליו, אלא הסתפקו בניסיון להרחיק את המערער מילדיהם. כמו כן, התבסס בית משפט קמא, בנוגע להתנהגותו של המערער, על הודעתה של אם הקטין י.ח., לאחר שזו הוכרזה כעדה עויינת והודעתה הוגשה כראיה לתוכנה. 11. אשר לאירועים שהתרחשו ביום 19.1.2011, אליהם מתייחס האישום הראשון, סמך בית משפט קמא את ידו על מקבץ של ראיות מהימנות, כמפורט להלן: א. עדותה של הסבתא, אשר השגיחה על הקטין א.ח., שסיפרה כי האח ר.ח. לקח את א.ח. לרכבו של המערער, באמתלת שווא, וכאשר א.ח. חזר לביתה בשעות הערב, הוא "היה רטוב, חבול בפניו ובגופו, בוכה ונסער עד מאד". ב. עדות בתה של הסבתא (אחותו של האב), ממנה עולה כי שני האחים הקטינים חזרו בשעת לילה מאוחרת, כאשר א.ח. "היה שרוט בפניו ובצווארו ובגדיו היו מלאים במים". לשאלה מי גרם לו זאת, השיב א.ח. כי מדובר בכ', הוא המערער. האח ר.ח. טען באותו מעמד כי המערער דרש ממנו להביא את האח מהסבתא, ואיים עליו כי אם לא יעשה כן הוא יפגע בו. ג. עדות האם, ממנה עולה כי אחותה התקשרה בטלפון למקום עבודתה ומסרה לה כי מצבו של בנה א.ח. "גרוע", הוא רטוב ויש עליו סימנים כחולים על הפנים. האם הגיעה לבית הסבתא, בסמוך לשעה 22:50, וראתה את א.ח. "מכוסה בשמיכה ורועד, על פניו ובאוזניו היו סימנים כחולים, ועיניו אדומות. כן היו לו סימנים ברגליים, בידיים, במותניים בגב ובצואר". לשאלתה מי פגע בו בצורה זו, נקב א.ח. ללא היסוס בשמו של המערער. לדברי האם, היא ניסתה, עוד באותו לילה, להתקשר כ-30 פעם אל המערער (וכן לאשתו, שהיא אחותה), אך לא היה כל מענה. ד. האב, אשר הוזעק על-ידי אשתו, הבחין בחבלות על פניו ועל גופו של בנו, א.ח.. לדבריו, א.ח. היה מפוחד, הוא הרטיב במכנסיו ולא ישן כל הלילה. א.ח. סיפר להוריו כי המערער הרביץ לו, שם את ידו על פיו, הכה אותו בבקבוק עד שהוא התעלף, ואז שפך עליו מים. האח, ר.ח. סיפר כי עקב חששו מהמערער הוא נאלץ להביא את אחיו מבית הסבתא, ובהמשך הוא תיאר את שהתרחש במהלך הנסיעה עם המערער. ה. לבסוף, עמד בית משפט קמא על עדותו של חוקר הילדים, עימאד האשול, אשר חקר את שלושת הקטינים, ותיעד את החקירות והשחזורים שנערכו להם. חוקר הילדים פירט בדו"ח שהגיש את התרשמותו מכל אחד מהקטינים, לרבות הערכתו לגבי מידת מהימנותו. חוקר הילדים אסר על העדתם של הקטינים, מחשש שיגרם להם נזק נפשי, ובשל גילו הרך של א.ח.. בחקירתו בפני חוקר הילדים סיפר י.ח., שהיה כבן 12 במועד מסירת העדות, כי כאשר שיחק כדורגל עם בן דודו ר.ח., עצר לידם המערער ודרש ממנו להביא אליו את הקטין א.ח., והבטיח לו סכום של 100 ₪ אם יעשה כן. י.ח. סירב לדרישה זו, אך המערער הצליח לשכנע את האח ר.ח. להביא את אחיו, בהבטיחו כי הם יעשו סיבוב בעיר ולאחר זאת הוא יחזיר את הקטין. באותו מעמד, דרש המערער מהם כי לא יספרו על המתרחש לאיש, באיימו כי אם יספרו הוא יחטוף אותם ויהרוג אותם. משהובא א.ח. למקום, וברגע שהקטין הבחין במערער, הוא התחיל לבכות ואמר "לא, לא, אני לא רוצה לעלות". המערער אחז ב-א.ח., הכניסו במהירות לרכב והושיבו בכסא הילדים. לדברי י.ח., החל המערער לחנוק את א.ח., שם את צווארו על ההגה, הרביץ לו וצבט אותו באוזן. בהמשך, הוריד המערער את י.ח. ואת ר.ח. בישוב מנות בתחנת אוטובוס חשוכה, כאשר ר.ח. נתקף בפחד והחל לבכות. כעבור כחצי שעה, חזר המערער למקום. א.ח. היה רטוב וספוג במים, והמערער הסביר כי טבל אותו בבריכה. גם בנסיעה חזרה, שפך המערער כוס מים על פניו של א.ח.. י.ח. סיפר כי ראה סימנים על גופו של א.ח. שלא היו מקודם, ובכלל זה, אודם מתחת לעין ימין, ובגדיו של א.ח. היו "מבולגנים". י.ח. סיפר כי גם בהמשך הנסיעה, היתה מסכת בלתי נפסקת של התעללות ב-א.ח. כאשר המערער גרר אותו בידיו, חנק אותו בכך שהניח את ידו על פיו ועל אפו, סובב לו את האוזן, וצבט אותו. לדברי י.ח., המערער דרש מהם שלא לספר על שאירע לאיש, ואיים כי יכה אותם אם יספרו. האח ר.ח. מסר עדות דומה לחוקר הילדים, וציין כי במהלך הנסיעה עם המערער הלה לא חדל מלהכות את אחיו, א.ח., ולהתעלל בו. הוא הכה אותו באוזניו, קיפל אותם, הכהו באמצעות בקבוק זכוכית בידיו, סטר על פניו, והטיח את ראשו אל חלון הרכב. לאחר שהמערער הוריד אותו ואת בן דודו י.ח. בתחנת האוטובוס במנות, חזר אחיו כשהוא חבול בגופו ובגדיו ספוגים במים. חוקר הילדים התרשם ממידת מהימנותם של ר.ח. ו-י.ח., למרות סתירות מסויימות שמצא בעדותם, ובית המשפט אימץ את הערכתו זו של חוקר הילדים, בקובעו כי "ניכר היה כי החוקר עשה עבודה מקצועית ויסודית בחקירת הקטינים ... ומסקנותיו מתיישבות עם התרשמותו של בית המשפט מראיות אחרות". ראוי עוד להוסיף, כי חוקר הילדים חקר גם את א.ח., אשר סיפר לו כי המערער הכה אותו, אך בשל גילו הרך לא ניתן היה לבחון את מהימנותו של א.ח., למרות שחוקר הילדים הדגיש כי אין בכך כדי לומר כי דבריו של א.ח. אינם אמת. עוד יצוין, כי איכון מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשות המערער, מאמת את גירסת הקטינים לגבי מסלול הנסיעה. 12. אל מול הראיות המהימנות שפורטו לעיל, עמדה גרסתו המכחישה של המערער, אשר טען כי מדובר בעלילה מצידם של הורי הקטינים, בשל חוב כספי שאותו הם סרבו לפרוע לו. בית משפט קמא ציין כי המערער לא התייצב לחקירה במשך תקופה ארוכה ולא ניתן היה לאתרו. רק מקץ כחודש וחצי לאחר קרות האירועים המתוארים באישום הראשון, היינו ביום 14.3.2011, התייצב המערער בתחנת המשטרה וטען כי לקח את הקטינים לסיבוב קצר בבית ג'אן, וכי לא פגע בהם לרעה. לטענתו של המערער, ר.ח. הציע ביוזמתו כי א.ח. ייסע ביחד עמם ברכבו של המערער, כיוון שהוריו נמצאים בעבודה והוא משתעמם. עוד טען המערער, כי קיבל את רשותם של ההורים להסיע את ילדיהם, והם אף אמרו לו "סבאבה אפילו שישנו אצלך". בית משפט קמא קבע, כי המערער הותיר "רושם בלתי מהימן ... בלשון המעטה", וציין בהכרעת הדין כי המערער ידע שהורי הקטינים אוסרים עליו להמצא עמם ביחידות ובכלל זה להסיעם ברכבו, והוא ביצע את זממו רק לאחר שוידא כי ההורים מצויים במקום עבודתם. הוא שלח במרמה את ר.ח. להביא את אחיו א.ח. לנסיעה ברכבו, ועל העובדה כי אין מדובר במקרה ראשון של אלימות, ניתן ללמוד מפחדו של א.ח. להכנס לרכב. עוד נקבע, כי לאחר מעשה, איים המערער על ההורים ועל הרופא שטיפל בילדים. הוא נעלם מביתו, לא השיב לטלפונים, ועבר ממקום למקום במשך כחודש ומחצה, עד שהסגיר את עצמו למשטרה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער מסר בחקירתו תשובות "מתחמקות, מתפתלות ובלתי סבירות", והוא סתר בעדותו ראיות אובייקטיביות ועצמאיות, שהוגשו על-ידי התביעה. דבריו של המערער היו רצופים בשקרים בנקודות מהותיות, והדבר מהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה, וכל זאת מעבר לחוסר מהימנותו "המוכח" של המערער. 13. אשר לאישום השני, סמך בית משפט קמא את ידיו על עדותו המהימנה של ד"ר שאהין. ד"ר שאהין מסר, כי ביום 20.1.2011, הגיע אליו האב ביחד עם הקטין א.ח. למרפאתו בבית ג'אן. לדברי ד"ר שאהין, היתה זו הפעם השלישית שבה מגיע אליו הקטין לבדיקת סימני אלימות, והאב מסר לו כי המערער הכה את בנו. הקטין היה מבוהל, חבול בפניו ובאוזניו וסיפר כי הוכה על-ידי דוד כ', שלקח אותו לטיול ביחד עם אחיו. מאחר שסימני החבלה היו קשים וחמורים, הוא הפנה את האב לחדר מיון, בציינו כי מדובר "בילד מוכה בפגיעת ראש, בהמטומות במצח, בפנים, באזניים ובגב", והוא מצוי בפוסט טראומה. א.ח. נבדק בבית החולים בצפת על-ידי רופאים נוספים, אשר אימתו את ממצאיו של ד"ר שאהין ואף הוסיפו עליהם ממצאים נוספים כגון: שטפי דם ושריטות בפנים, וסימני חבלה בשק האשכים. ד"ר שאהין מסר, כי הוא המליץ להורים להגיש תלונה במשטרה וכן הפנה אותם אל פקידת הסעד, על-מנת שזו תטפל במצבם הנפשי של הקטינים. כעשרים ימים לאחר מכן, התקשר אליו אלמוני (שהסתבר בדיעבד כי הוא המערער – א.ש.) באישון לילה, והחל לאיים עליו ולקלל אותו. בין היתר, הוא אמר לו: "אתם תסבלו ממנו ... אני אראה לכם ואתם לא מכירים אותי ואתם תיזהרו, כוס אמא שלכם". למחרת התקשר אותו אדם ושוחח עם בתו, ואמר לה בעברית ובערבית "האם זה הבית של ד"ר שאהין הזבל הזה ... עוד תראו מה אני אעשה לכם". בית משפט קמא מצא את עדותו של ד"ר שאהין כעדות מהימנה, בקובעו כי "אין כל יסוד להניח כי [הוא] בדה מליבו את הדברים". יצוין, כי גם מחקרי התקשורת אימתו את דבריו של ד"ר שאהין. המערער עצמו אישר את דבר קיומן של השיחות הנטענות, אך מסר כי לא איים ולא קילל את ד"ר שאהין, ואולם עדותו זו נדחתה כבלתי מהימנה. 14. אשר לאישום השלישי, שעניינו הדחה בחקירה, קבע בית משפט קמא עובדתית כי המערער פנה אל אמם של הקטינים ואמר לה כי אם היא ובעלה לא יבטלו את התלונה, הוא יחטוף את ר.ח. מבית הספר. פניה דומה נעשתה גם אל אבי הקטינים. בעקבות שיחה זו, ביקשו ההורים לבטל את התלונה, למרות שהבהירו כי דבריהם במשטרה היו אמת לאמיתה. 15. לאחר שנקבע בהכרעת הדין כי המאשימה הוכיחה כדבעי את כל העובדות הנטענות בכתב האישום, פנה בית משפט קמא לבחון את השאלה האם הוכחו יסודות העבירות השונות שיוחסו למערער. בהתייחסו לעבירה שעניינה חטיפה לשם חבלה חמורה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, קבע בית משפט קמא כי הוכח כי מדובר בחטיפה, שכן המערער גרם להבאתו של א.ח. במרמה, והכניסו לרכב כשהוא שולל ממנו את חופש התנועה שלו. כל זאת, כאשר המערער היה מודע לאיסור שקבעו ההורים, לפיו נאסר עליו להימצא עם ילדיהם ביחידות. עם זאת, לא שוכנע בית משפט קמא כי המערער חטף את א.ח. כדי להעמידו במצב של חבלה חמורה, הגם ש"הוכחה כוונה לגרום לו חבלה". לדידו של בית משפט קמא, החבלות שנגרמו ל-א.ח. אינן עונות על הגדרת "חבלה חמורה" אלא לכל היותר על הגדרת "חבלה של ממש". לאור האמור, זוכה המערער מהעבירה שעניינה חטיפה לשם חבלה חמורה, והורשע בעבירה של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין. 16. אשר לעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, ציין בית משפט קמא כי מדובר בעבירה התנהגותית ולא בעבירה תוצאתית. ההתעללות יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות גופנית, אך גם במעשים העלולים לגרום לנזק נפשי-רגשי. לגישת בית משפט קמא, התקיפות החוזרות ונשנות של א.ח. בן השלוש, קטין שהינו חסר ישע, תדירותם של המעשים, אכזריותם, הפרדתו של א.ח. מאחיו ובן דודו, והחזרתו כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו, כל אלה מקיימים את יסודות עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע. 17. עוד נקבע, כי מעשיו של המערער מקיימים גם את יסודותיה של העבירה שעניינה תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, שכן המערער חבל ב-א.ח. במספר הזדמנויות עובר לאירוע המרכזי, ובאירוע עצמו הוא גרם לו לחבלות של ממש, בשעה שהיה אחראי על הקטין. 18. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הוכחו גם עבירות האיומים כלפי האחים הקטינים וכלפי ד"ר שאהין. כמו כן, הוכחה העבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, וכן עבירת ההטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת, בעצם ההתקשרות באישון לילה אל ד"ר שאהין, שלא היה מוכר לו, מתוך כוונה לפגוע בו, להטרידו, להפחידו וליצור בקרבו חרדה. לאור האמור, הורשע המערער בעבירות שפורטו בפסקה 2 לעיל. גזר דינו של בית משפט קמא 19. בבואו לגזור את דינו של המערער, עמד בית משפט קמא על חומרת מעשיו של המערער "הניכרת מעצם תיאורם" בהכרעת הדין, והוסיף כי "מדובר בהתנהגות אכזרית, חולנית, מבלבלת, מאיימת, משפילה ומפחידה". המדובר בבן משפחה שמחובתו להשגיח על הקטינים, וחרף זאת הוא "ניצל את מעמדו ואת פער הכוחות המשמעותי ביניהם, כדי להרע להם ובעיקר לילד הקטן בן השלוש, חסר הישע וחסר האונים". בית משפט קמא ציין כי המערער: "הגדיל עשות בערבו של חודש ינואר 2011, כאשר הוביל את השלושה למסע הזוי לאחר חטיפתו של [א.ח.] במרמה, תוך איומים [על י.ח. ועל ר.ח.] כי אם יספרו על כך למאן דהוא, יחטוף אותם ויהרוג אותם. הוא תקף את [א.ח.] לאורך שעות, הן ברכב והן מחוצה לו, איים עליו, הפחידו, השפילו, הרטיבו עד לשד עצמותיו בערב חורפי, הכניס אותו לבריכה עלומה, חנק אותו, צבט אותו, הכה אותו שוב ושוב, תוך הפרדתו מאחיו ומבן דודו, אותם השאיר לבד בחושך בתחנת אוטובוס בישוב מנות". במקביל, צחק המערער עם הקטינים, איפשר להם לשחק מחבואים וקנה להם ממתקים, ובכך שידר להם מסרים מבלבלים, ופגע באורח ממשי בבטחונם בבני משפחה, לרבות אלה המשדרים להם חיבה. 20. בית משפט קמא ציין, כי מעבר לפגיעות הפיזיות החמורות שנגרמו ל-א.ח., הוכח כי נגרמה לקטינים פגיעה נפשית לא קלה. מעדות ההורים עלה, כי ילדיהם נמצאים בטיפול פסיכולוגי בנצרת בתדירות של פעמיים בשבוע, טיפול הניתן להם על-ידי הגב' ג'נאן חדאד בולוס, עובדת סוציאלית, שאליה הופנו הקטינים על-ידי פקידת הסעד בבית ג'אן. האם העידה בבכי כי א.ח. אינו מוכן להפרד ממנה, הוא יושב כל הזמן מול הטלוויזיה ואינו מוכן שהיא תפתח את הדלת בפני אנשים זרים. א.ח. מסרב להתקלח, הוא מתעורר פעמים רבות בלילות וממרר בבכי. האב הוסיף כי בכל פעם ש-א.ח. מבחין ברכב שחור הוא צועק מפחד, מפני שהוא חושש כי מדובר ברכבו של המערער. העובדת הסוציאלית, הגב' בולוס, שהיא בעלת תואר שני בהתמחות קלינית בילד ובנוער, מצאה, לאחר כ-12 מפגשים על הקטינים והוריהם, כי המשפחה כולה נתונה בפוסט טראומה. לגבי א.ח. ציינה הגב' בולוס, כי הוא עבר אירוע טראומטי וקשה במיוחד, והוא סובל מפחדים ומסיוטים. במהלך הטיפול אמר לה א.ח. "הנה מפלצת... המפלצת לובשת כובע עם משקפיים... זה ג'יפ שחור שבו גבר נוהג... אני רוצה לכסח אותו". אשר ל-ר.ח. ציינה הגב' בולוס, כי הוא סובל מתחושות אשם ועצב על חלקו בארוע, שהביא להתעללות המערער באחיו. הוא הביע רגשות פחד אך גם רצון לנקום במערער. 21. בית משפט קמא הזכיר, כי המערער לא הסתפק בהתעללות בקטינים, אלא העז להתקשר אל ד"ר שאהין, באישון לילה, כדי לנזוף בו בשל הגשת התלונה למשטרה, ואף לאיים עליו. בנוסף, הדיח המערער את הורי הקטינים לבטל את תלונתם במשטרה, באיימו עליהם כי יחטוף את ילדיהם, אם לא יעשו כן. בית משפט קמא עמד על עברו הפלילי של המערער, אשר הורשע, בשנת 2007, בקשירת קשר לביצוע פשע ובהצתת רכב מנועי במזיד, ונדון לשתי שנות מאסר. משהוגשה התלונה נגדו, נמלט המערער מאימת הדין, ובמשך כחודש וחצי עבר מדירה לדירה וניתק כל קשר עם בני משפחתו, דבר המוסיף מימד של חומרה להתנהגותו בפרשה זו. כנסיבה לקולא ראה בית משפט קמא את העובדה כי המעשים החמורים נעשו במהלך תקופה קצרה יחסית. לאור האמור לעיל, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על הכרעת הדין 22. בהודעת הערעור שהוגשה על-ידי עו"ד דניאל כפיר, בא כוחו של המערער, נאמר כי הערעור על הכרעת הדין מתמקד בהרשעתו של המערער בעבירת החטיפה ובעבירה שעניינה התעללות בקטין או בחסר ישע. לחילופין, נטען כי העונש אשר הושת על המערער הינו "חמור וקיצוני". לטענת המערער, המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אינם מהווים עבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, ובעיקר אמורים הדברים ביחס לקטינים ר.ח. ו-י.ח.. לגישתו של המערער, המאשימה לא הוכיחה את העובדות הנטענות בכתב האישום ביחס לשני הקטינים האחרים "ולא הובא אבק ראיה כי המערער התעלל בקטינים [ר.ח. ו-י.ח.]. אשר לקטין א.ח., נטען כי התנהגותו הבוטה והתוקפנית של המערער כלפיו, שכללה "צביטות, הכאות והרטבות", מבססת מספר עבירות של תקיפה, אך היא אינה עולה כדי הגדרתה כעבירת התעללות. עוד נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי שבעבירה, כיוון שלא הוצגה כל ראיה לפיה המערער היה מודע למעשיו, שכן לא הוסבר כל מניע, רצון או כוונה להתעלל ב-א.ח.. עו"ד כפיר ציין, בהקשר זה, כי "לכל היותר דובר על חולי או מחלה, עניין שלמצער לא נבדק לעומקו". אשר לעבירת החטיפה, נטען כי הוריהם של הקטינים איפשרו בעבר למערער לשהות עמם ביחידות, ולכן טיול בן מספר שעות "הזוי ככל שיהיה", אינו מבסס את עבירת החטיפה "במשמעותה המשפטית והלשונית". הטיול לא נועד, כך נטען, לשלול את חירותם של מי מהקטינים. המערער הוסיף וטען, כי לא ניתן לייחס לו שלילה של רצון חופשי "כאשר מדובר בקטין בן 3 הנתון כל כולו למרות המבוגרים האחראים". עוד נטען, כי אין ראיה שמי מבין הקטינים ביקש לחזור הביתה והמערער סירב לכך. נטען בנוסף על-ידי המערער, כי לא היה מקום להרשעתו, במסגרת פרשה אחת, הן בעבירה של התעללות בקטין והן בעבירה של תקיפת קטין, שכן העבירה האחרונה נבלעת בתוך יסודותיה של עבירת ההתעללות. לדידו של המערער, "עבירת ההתעללות בה הורשע מהווה סדרה של מעשי תקיפה ובעצם האישום הכפול וההרשעה הכפולה הביאו להחמרה לא מוצדקת בעונשו". במסגרת הערעור על ההרשעה, מצא המערער גם להשיג על קבלת חוות דעתה של המומחית, הגב' בולוס, לתיק בית המשפט, שכן חוות דעת זו לא היתה ערוכה לפי פקודת הראיות, ולפיכך, כך נטען, לא היתה כל ראיה מקצועית קבילה לעניין הנזקים הנפשיים שנגרמו לקטינים. תגובת המשיבה לעניין הערעור על הכרעת הדין 23. בתגובתה לערעור על הכרעת הדין, טענה המשיבה כי יישומם של הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, ובעיקר בפסה"ד המנחה, ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 (להלן: עניין פלונית), "מובילים למסקנה ברורה שהמעשים שביצע המערער [ב-א.ח.] עולים כדי התעללות בו". אין מדובר באירוע בודד, אלא באירוע חמור ומשמעותי במיוחד, שקדמו לו שני אירועים נוספים, שבמהלכם גרם המערער ל-א.ח. לנפיחות בפנים ולדימומים מהאף. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אפילו היה מדובר באירוע בודד, די היה בו כדי להקים את עבירת ההתעללות, בשל מאפייניו החמורים. האירוע המרכזי מתאפיין בחומרה מיוחדת, ובאכזריות בוטה כלפי קטין בן 3 – דבר המעלה אותו, לשיטת המשיבה, לדרגת התעללות. המדובר באירוע שנמשך שעות לא מעטות, כאשר א.ח. היה נתון לשליטתו המוחלטת של המערער, מבלי כל יכולת להתנגד. כתוצאה ממעשיו של המערער נותר א.ח. חבול בכל חלקי גופו, רטוב עד לשד עצמותיו ורועד מקור. לגישת המשיבה, הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו ל-א.ח. מעידים על חומרת הפגיעה בו, על ריבוי הפגיעות "ועל עוצמת האימה והטראומה שחש". על מצבו הנפשי של א.ח. העידו הוריו, סבתו ודודתו אשר סיפרו על סערת הרגשות, הבכי והסירוב לעזוב את אימו, ולכן עדותה של המומחית, הגב' בולוס ניתנה למעלה מן הצורך. עם זאת, נטען על-ידי המשיבה, כי לא היתה כל מניעה לקבל את חוות דעתה של הגב' בולוס, הגם שזו לא היתה ערוכה לפי פקודת הראיות, שכן הגב' בולוס התייצבה לעדות ונחקרה אודות חוות דעתה, כך שלא נגרם למערער כל נזק. אשר לטענה כי לא הוכחה התעללות בקטינים ר.ח. ו-י.ח., גורסת המשיבה כי התנהגותו של המערער כלפיהם במהלך המסע ההזוי, מגעת כדי התעללות. עם זאת, ומאחר שמדובר בהרשעה בעבירה אחת של התעללות, מסכימה המשיבה לראות בעבירת ההתעללות כנוגעת ל-א.ח. בלבד. בהתייחס לעבירת החטיפה, נטען על-ידי המשיבה כי המערער לא היה בן משפחה תמים, אשר הזמין את אחייניו לטיול ברכבו. הוא היה מודע לאיסור שהוטל עליו לקחת את הקטינים ללא רשות ההורים, ולכן פעל במרמה על מנת לגרור את א.ח. לרכבו ולהכניסו לרכב בעל כורחו. המשיבה טענה בנוסף, כי המערער זוכה, אמנם, מהעבירה שעניינה חטיפה לשם חבלה חמורה, אך זאת רק משום שלא הוכחה כוונה מיוחדת לחבול ב-א.ח. חבלה חמורה, כאשר בית משפט קמא ציין כי הוכחה כוונתו של המערער לבצע חטיפה לצורך ביצוע "חבלה של ממש". לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור לעניין ההרשעה. הערעור על חומרת העונש 24. נטען על-ידי המערער כי העונש שהושת עליו הינו "עונש קיצוני וחריג", מתוך השוואה עם רמת הענישה שנקבעה במקרים דומים. עו"ד כפיר, בא כוחו של המערער, גורס כי באירועים חמורים לא פחות, כמו אלו שנדונו בע"פ 5398/12 פלונית נ' מדינת ישראל (11.7.2013); ע"פ 7527/12 פלוני נ' מדינת ישראל (8.1.2013); ע"פ 1138/11 מדינת ישראל נ' פלוני (14.9.2011); וע"פ 9507/11 סביליה נ' מדינת ישראל (4.4.2012), נגזרו של הנאשמים עונשים קלים בהרבה מעונשו של המערער. המערער הוסיף וטען, כי העבירות בהן הורשע מצויות ברף התחתון של העבירות מסוג זה, וזאת לאור אופיין ולאור משך הזמן בו הן בוצעו. עוד נטען, כי זוהי הסתבכותו השניה בלבד של המערער בפלילים, כאשר בעשור האחרון לא התרחשו אירועים פליליים נוספים, ולכן ניתן לראות את האירוע כמעידה זו כחד פעמית. לטענת המערער, נערכה בינו לבין הורי הקטינים "מעין סולחה", והם ביקשו מבית המשפט המחוזי להקל בדינו. המערער עצמו קיבל תעודות הערכה במהלך שירותו הצבאי והמשטרתי, והוא בן למשפחה שכולה. המערער אב לילדה קטנה "הממתינה לאביה", וגם מסיבה זו נטען כי יש להתערב בעונש ולהקל בו באורח משמעותי. 25. המשיבה מבקשת לדחות גם את הערעור לעניין העונש, לנוכח חומרת מעשיו של המערער, אשר פגע פגיעה קשה וכואבת באחייניו ובעיקר ב-א.ח., כאשר השפעת המעשים תלווה אותם עוד שנים ארוכות. נטען, כי עונשו של המערער הינו ראוי והולם את חומרת מעשיו, ובעיקר לנוכח העובדה כי המערער הורשע גם בעבירה של חטיפה ובעבירות נוספות כלפי ד"ר שאהין והורי הקטינים. עוד נטען, כי המערער לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה וצער על התנהגותו הנלוזה. לכך יש להוסיף את הרשעתו הקודמת של המערער, המצטרפת לשיקולים המצדיקים החמרה בעונשו. אשר לרמת הענישה בעבירות מסוג זה, הציגה המשיבה את ע"פ 9095/06 פלוני נ' מדינת ישראל (24.12.2007) (להלן: ע"פ 9095/06), שם אושר עונש של 4.5 שנים לריצוי בפועל, אשר נגזר על אב שהתעלל בבנו התינוק, וזאת חרף עברו הנקי. כמו כן, ביקשה המשיבה להסתמך על ע"פ 7438/03 פלוני נ' מדינת ישראל (29.3.2004), בו נדחה ערעור על חומרת עונש בן 45 חודשי מאסר, אשר הושת על מערער שהתעלל בבתו הקטינה. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין – התשתית הנורמטיבית 26. הערעור על הכרעת הדין מתמקד בשתי עבירות, התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ב לחוק העונשין; וחטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ולהלן אבחן את רכיביהן של שתי העבירות הללו. התעללות בקטין או בחסר ישע 27. סעיף 368ג לחוק העונשין קובע לאמור: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו – מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על הקטין או חסר ישע, דינו – מאסר תשע שנים". כעולה מסעיף זה, המחוקק מדבר בשלושה סוגי התעללות: התעללות גופנית, התעללות נפשית, והתעללות מינית. חוק העונשין אינו מגדיר את המונח "התעללות", ולפיכך נדרש בית משפט זה לתחום את גדרותיו של המונח, תוך התייחסות לסוגי ההתעללות השונים. נזכיר, כי סעיף זה נכלל בסימן ו'1 לפרק י' של חוק העונשין, שעניינו "פגיעה בקטינים ובחסרי ישע", אשר הוסף במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 26), התש"ן-1989. בעניין פלונית התייחסה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש למשמעות הביטוי "התעללות גופנית", בקובעה: "מה היא 'התעללות גופנית'? מה הוא המבדיל בינה לבין עבירת התקיפה והיכן עובר קו הגבול ביניהן? התשובה לשאלות אלה אינה פשוטה. ככלל, נראה כי התעללות, והתעללות גופנית בגדרה, מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם - המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד. היותה של ההתעללות התנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה – מקנה לה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית, שאינה נלווית בהכרח לכל מעשה עבירה הכרוך בהפעלת כוח" (שם, בעמ' 169). ועוד נקבע כי: "אף שככלל קל יותר לזהות מעשה התעללות כאשר הוא מורכב מסדרת מעשים, גם מעשה (או מחדל) חד-פעמי יכול ויהווה מעשה התעללות פיזית. כדי שהפעלת כוח חד-פעמית תיחשב התעללות פיזית, עליה למלא דרישה שתייחד אותה מתקיפה. בדרך-כלל היא תאופיין באחד או יותר מאלה: באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלה וביזוי בולטים של הקורבן, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה (פיזית או נפשית) בו" (שם, בעמ' 171, וראו גם ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72 (2000), וכן ע"פ 4698/06 פלוני נ' מדינת ישראל (24.9.2007), בו זוכה המערער ברוב דעות מעבירת ההתעללות בקטין, מאחר שדובר באירוע חד פעמי של טלטול בתו הפעוטה). בע"פ 405/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 247 (2004), ציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "...האם לא המצפון, הרגש והמוסר - אם תרצו: האיש הקטן שבליבנו פנימה, המוסר המקובל והשקפות החברה מעת לעת - הם שיורו אותנו הדרך להבנה ולסיווגם של מעשים או מחדלים אלה ואחרים כבאים במיסגרות של 'אכזריות' של 'השפלה' ושל 'ביזוי'?... בע"פ 6274/98... קבע בית המשפט, מפי הנשיא ברק, כי ככל שהקורבן חסר ישע הוא וככל שיש בהתנהגות הנאשם יסוד של השפלה כן ניטה לראות במעשים מעשי התעללות" (שם, בעמ' 252). 28. אמור מעתה, כי עבירת ההתעללות נבדלת מעבירות התקיפה והאלימות למיניהן, בשל סממני האכזריות, הביזוי, ההשפלה ואובדן צלם האנוש, הכרוכים בה. המקרה השכיח של התעללות גופנית, טומן בחובו ריבוי שיטתי, חוזר ונשנה של מעשי האלימות, כאשר ההתמדה והשיטתיות מקנה לסדרת המעשים אופי של התעללות. ואולם, נקבע, לא אחת, כי "די באירוע בודד זה של אלימות קשה, אכזרית ומשפילה כלפי המתלוננת כדי להרשיע את המערער בעבירת התעללות. כפי שכבר נפסק במקום אחר, עבירת ההתעללות אינה מחייבת קיומה של מסכת מתמשכת של אירועי אלימות" (ע"פ 558/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 14,1 (2000) (להלן: עניין פלוני)). 29. אשר לחלופה שעניינה התעללות נפשית, נאמר בעניין פלוני, כי: "בפסיקתנו ניתן למצוא לא מעט מקרים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה של התעללות נפשית. כך, למשל, הורשע שוטר בעבירה של התעללות נפשית לאחר שהכריח עצירים פלסטינאים שהיו נתונים למרותו לשיר שיר בערבית שמילותיו נועדו להשפיל ולבזות את הנביא מוחמד... במקרה אחר הורשע אב בעבירה של התעללות כיוון שנהג לכנס ילדיו בסלון ביחד, להשפיל ולהעליב את האם בנוכחותם ולאיים כי אם האם תתלונן ירצח אותה. הוא נהג לנעול את הילדים בחדרם למשך יום שלם. פעם נכנס לחדר בתו וירק עליה ופעם אחרת גזר את פאות בנו בניגוד לרצונו... הפסיקה הייתה נכונה להרשיע בעבירה של התעללות נפשית גם כאשר דובר במקרה חד-פעמי. כזה היה המקרה בע"פ 2696/96... שבו אב גזר אחת מפאות ילדיו הקטנים, בשנתם" (שם, בעמ' 7). ועוד נקבע כי "התעללות נועדה בדרך כלל להטלת מרות, להפחדה, לענישה או לסחיטה, וכי בדרך כלל נמצא המתעלל בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו, המצוי בעמדת נחיתות ללא יכולת הגנה" (שם, בעמ' 8). לאור מהותה ומאפייניה של עבירת ההתעללות, אין מקום להבחנה, מבחינה רעיונית, בין ההתעללות הגופנית לבין ההתעללות הנפשית, שגם היא מאופיינת באכזריות, הטלת אימה, השפלה, הכפשה וביזוי, כאשר סממנים אלה מטביעים עליה את "התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית של ההתעללות". יסודות עבירת החטיפה 30. עבירת החטיפה מוגדרת בסעיף 369 לחוק העונשין בזו הלשון: "הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו – מאסר עשר שנים". סעיף 369 לחוק העונשין בנוסחו דהיום, הינו תוצר של רפורמה בדיני החטיפה, שבמסגרתה נוסחו מחדש, בשנת תש"מ, סעיפים 369 עד 374 לחוק העונשין. (תיקון מס' 12 לחוק העונשין, התש"מ-1980). טרם התיקון, לא היתה בספר החוקים עבירה של "חטיפה סתם", להבדיל מחטיפה למטרה מסוימת. כיום, ובעקבות הרפורמה האמורה, הוספה עבירה שעניינה כפייתו של אדם, בכוח או באיומים, או באמצעי פיתוי בדרכי תרמית, ללכת ממקום הימצאו. סעיפים 370 עד 374 לחוק העונשין עוסקים בחטיפה למטרה מסוימת (לשם כליאה, לשם רצח או סחיטה, לשם חבלה חמורה או חטיפה ממשמורת). כפי שנקבע בע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל (11.8.2003) "היסוד המאבחן את עבירת החטיפה ממעשה שאינו עבירה ומעבירות אחרות, בא לכלל ביטוי בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, תוך כדי פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה". בע"פ 2281/09 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012) חזר בית משפט זה והדגיש את יסוד שלילת החירות בעבירת החטיפה, בציינו כי אין מניעה שיסוד זה "יושג באמצעים פסיכולוגיים, כגון: פחד, טרור ואיומים (מרומזים או ישירים)". בע"פ 6272/12 ויסמן נ' מדינת ישראל (1.5.2013), ציינה חברתי המִשְנָה לנשיא מ' נאור, כי: "...עבירת החטיפה אינה דורשת מטרה ספציפית לשם הרשעה בה... העדר דרישה לכוונה מיוחדת עולה מלשון ההוראה ומתכליתה, וכן מההיסטוריה החקיקתית... העדר דרישה לכוונה מיוחדת עולה גם מההקשר. חקיקת עבירת החטיפה 'סתם' לא ביטלה את עבירות החטיפה הספציפיות הדורשות, מלבד רכיב החטיפה ההתנהגותי (כמשמעו בסעיף 369 לחוק העונשין), יסוד מפורש של כוונה מיוחדת... בעוד שעבירת החטיפה 'סתם' מסתפקת במחשבה פלילית, ואינה כוללת יסוד של כוונה מיוחדת, העבירות הספציפיות מחייבות הוכחה של כוונה מיוחדת ספציפית" (שם, בפסקה 27). ומן הכלל אל הפרט 31. אפתח תחילה בערעור על הרשעתו של המערער בעבירה שעניינה התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ב לחוק העונשין. העובדות הנוגעות לעניין אינן שנויות במחלוקת, ומהן עולה כי בשתי הזדמנויות קודמות תקף המערער את הקטין א.ח., כאשר הלה היה כבן שנתיים וחצי, בכך שצבט את לחיו ותפס בחוזקה באפו, וגרם לו לנפיחות וכאב בפנים וכן לדימום באף. האירוע המרכזי התרחש ביום 19.1.2011, שעה שהמערער גרם להבאתו של א.ח. לרכבו, וזאת בעל כורחו וחרף בכיו והתנגדותו. במסע הזוי וחסר כל פשר, שנמשך עד לשעות הלילה המאוחרות, הוא התעלל בקטין, בן השלוש, באכזריות חסרת גבולות, בכך שסובב את אוזניו, צבט את לחייו, הטיח את ראשו בחלון הרכב, הכה אותו באמצעות בקבוק זכוכית, חסם את אפו ואת פיו עד כי הקטין התקשה לנשום, וכל זאת כשהוא מתעלם מבכיו ומתחושות החרדה והאימה שאחזו בו. המערער הפריד את א.ח. מאחיו ומבן דודו, אותם השאיר בתחנת אוטובוס חשוכה, ובמשך כחצי שעה היה א.ח. לבדו ברכב, והגם שאין לדעת במדויק מה התרחש באותו פרק זמן, אין חולק כי הקטין חזר לתחנה בה הורדו הקטינים האחרים, כשהוא חבול בכל חלקי גופו ורטוב עד לשד עצמותיו. גם בהמשך, לא חדל המערער ממסכת ההתעללות, האלימות, הביזוי וההשפלה של הקטין חסר האונים, כאשר הוא הוסיף להכותו, לצבוט אותו באכזריות, לשפוך עליו מים, לגרור אותו ממקומו, משל היה חפץ נטול רוח חיים ונשמה, ולהטיל עליו פחד ואימה. בנסיבות אלה, אין כל ספק כי הוכחו יסודות עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע, שכן המעשים חורגים מגדר מעשי תקיפה ואלימות גרידא, ומאופיינים בדרגה גבוהה של אכזריות, ביזוי, השפלה, והטלת אימה ופחד, עד כדי אובדן צלם אנוש, ולפיכך יש לראות בהתנהגותו זו של המערער משום התעללות גופנית ונפשית, כאחד. לאור האמור, יש לדחות את ערעורו על הרשעתו בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע. 32. זה המקום להתייחס לטענתו של המערער, לפיה לא היה מקום להרשיעו, הן בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע והן בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע. אין ממש בטענה זו, לאור הוראתו המפורשת של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק הסדר הדין הפלילי), שזו לשונו: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". עיון בפסיקה מלמד, כי כל אימת שמדובר בהתעללות גופנית, מיוחסת לנאשם גם עבירת תקיפה או אלימות, וכאשר מדובר במסכת עובדתית אחת, מצוות המחוקק היא כי יוטל על הנאשם עונש אחד, בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו, למשל, ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל (26.10.2003); ע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2008); ע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (10.11.2008)). הוא הדין גם בענייננו, ולא היתה כל מניעה להרשיע את המערער בשני הסעיפים, גם יחד. 33. אשר לעבירת החטיפה, הוכחו העובדות הבאות: הקטין א.ח. שהה בבית סבתו בישוב בית ג'אן, כאשר אחיו ר.ח. ובן דודו י.ח. שיחקו במקום אחר בישוב. המערער, בהיותו מודע לדרישת הורי הקטינים כי לא ישהה במחיצתם ביחידות, ובודאי שלא יסיעם ברכבו, דרש מ-ר.ח. להביא אליו את אחיו, תוך שהוא משדלו להונות את סבתו, אשר שמרה עליו, באמתלה שקרית. המערער אחז ב-א.ח., וחרף בכיו והתנגדותו, הוא הכניסו בכוח אל הרכב, ולאחר זאת הוא הסיעו ברכבו, באותו מסע סיוטים, תוך שהוא שולל ממנו, הלכה למעשה, את חופש התנועה שלו. במעשיו אלה, הוביל המערער את קורבן העבירה א.ח., במרמה ובכפייה, מהמקום בו הוא שהה בבית סבתו, לרכבו, כאשר במהלך הנסיעה ועד לחזרה לבית ג'אן, נשלל חופש התנועה של הקטין ונשללה חירותו. המערער אינו יכול להיבנות מהעובדה כי מדובר בקטין כבן 3, אשר התקשה להביע את דעתו במילים מפורשות ולבטא באורח מילולי את רצונותיו ואת התנגדותו למעשיו של המערער. גם בלא ביטוי מילולי, ניתן לרדת לעומקם של דברים, ובנסיבות שתוארו, אין כל ספק כי המערער ביקש, תוך שימוש בתואנות שווא, באיומים, ובאמצעי הפחדה אחרים, לגרום ל-א.ח. להגיע לרכבו, להכניסו לרכב חרף התנגדותו, ולהסיעו במשך שעות, תוך שלילת חירותו ורצונו להמצא במקום אחר. לאור האמור, דין הערעור על הרשעתו של המערער בעבירת החטיפה להידחות. הערעור על גזר הדין 34. בפתח הדיון בנוגע לערעור על מידת העונש, נחזור ונציין את ההלכה הידועה, לפיה ערכאת הערעור תמשוך את ידיה מלהתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28.11.2013)). לאחר בחינת כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על חומרת העונש להידחות. 35. המערער הורשע, לאחר שכפר באשמה וניהל משפט הוכחות, בעבירות של חטיפה, התעללות בקטין, ריבוי עבירות של תקיפת קטין, ריבוי עבירות איומים, הדחה בחקירה, והטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת. כפי שפורט בהרחבה, עיקרה של הפרשה נסב על התעללות קשה ואכזרית כלפי קטין כבן 3, בן משפחתו של המערער, אשר בנסיעה בת מספר שעות נחבל בגופו ובנפשו, תוך שהמערער מכה אותו ללא הרף, סותם את דרכי הנשימה שלו, מטיח את ראשו בחלון הרכב, פוגע בידו באמצעות בקבוק, מפריד אותו מאחיו ומבן דודו הקטינים, ומרטיבו עד לשד עצמותיו בתקופת החורף. קשה לבטא במילים את תחושת התיעוב והזעזוע ממעשיו הנפשעים של המערער, אשר בחר לו קורבן רך בשנים וחסר ישע, שאינו יכול להתנגד למעשיו ואף לבטא מילולית את התנגדותו. המדובר במעשים חולניים וחסרי כל פשר, הראויים להוקעה ולכל לשון של גינוי בצד ענישה הולמת, המשקפת את הסלידה החברתית ממעשיו. כתוצאה ממעשיו הנלוזים של המערער, נגרמו לקטין חבלות של ממש בכל חלקי גופו, וזאת בנוסף לפגיעה הנפשית שהיתה מנת חלקו. המעשים הותירו צלקות קשות בנפשו, הוא אינו מוכן להתרחק מאימו, מתעורר בלילות בבכי, חושש מאנשים זרים, וסובל מסיוטים קשים. הוא, וגם אחיו ר.ח., אשר חש תחושות אשם וצער על חלקו בהבאתו של א.ח. לרכבו של המערער, נזקקים לטיפול נפשי מתמשך, ולסיוע של אגף הרווחה בישוב. יצוין, כי ניתן ללמוד על הנזקים הנפשיים שנגרמו לקטינים, ובעיקר ל-א.ח., מעדות הוריו וקרובי משפחתו, ואולם לא היתה כל מניעה להתבסס גם על עדותה של העובדת הסוציאלית, הגב' בולוס, שהעידה בבית המשפט ונחקרה על תוכנו של מזכר ששלחה, בזמן אמת, לממונים עליה. בנסיבות אלה, לא היה כל צורך להגיש חוות דעת של מומחה ולא נגרם למערער כל עיוות דין (השוו לע"פ 6586/98 אלסיבצקי נ' מדינת ישראל (18.5.1999); וע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל (23.1.2012), פסקה 18 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן). המערער לא גילה כל אמפטיה לקורבן העבירה, וניהל את המשפט תוך הטחת שקרים ואשמות שווא על הורי הקטינים, ובעזות מצח הוא הטיל עליהם את האחריות למעשים. בנוסף להתעללות הקשה בקטין, הורשע המערער גם בעבירות נוספות שאין להקל בהן ראש. המדובר, בראש ובראשונה, בעבירת החטיפה שעונשה 10 שנות מאסר; כמו כן, הורשע המערער בריבוי עבירות של איומים, בהדחה בחקירה, ובהטרדה. עבירות אלה מוסיפות נופך משמעותי של חומרה למעשיו של המערער, אשר עשה כל שניתן בכדי למנוע את הגשת התלונה נגדו, במטרה להתחמק מאימת הדין ומקבלת אחריות על מעשיו. עוד יש לזכור, כי עברו של המערער אינו נקי והוא ריצה שתי שנות מאסר בגין ביצוע עבירה של הצתה, דבר המעיד על אופיו העברייני. 36. עו"ד כפיר, בא כוחו של המערער, הגיש לעיוננו מספר פסקי דין בהם הוטלו עונשים קלים יותר על עבריינים שהורשעו בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע. מעיון באותם פסקי דין עולה כי מדובר במקרים קלים יותר, ומבלי שהיתה תוספת העבירות הנלוות, כפי עניינו של המערער. על רמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה ניתן ללמוד מע"פ 9095/06, בו אושר עונש של 4.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין התעללות בקטין, שבאה לידי ביטוי בהכאתו של פעוט והטחתו אל הקיר, תוך גרימת שברים וחבלות שונות בגופו. אכן, המעשים המתוארים באותו מקרה חמורים יותר מאלו שבהם הורשע המערער, אך, כזכור, יש באמתחתו של המערער עבירות חמורות נוספות, דבר המשליך לחומרה על מידת עונשו. עוד יש להזכיר את ע"פ 1138/11 מדינת ישראל נ' פלוני (14.9.2011), בו התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על משיב, בעקבות הרשעתו בהתעללות בקטין, והעונש הוחמר מ-18 חודשי מאסר ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מבלי למצות את הדין. אף כאן, לא ייוחסו למשיב עבירות נוספות, כפי שהיה בעניינו של המערער. על יסוד האמור, לא נמצאה עילה להתערבותנו בגזר הדין, ונראה כי מדובר בעונש ראוי ומאוזן. סוף דבר 37. אציע לחברותיי לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ד (‏28.1.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12036820_I14.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il