אורן שימוביץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3682/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3682/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער: אורן שימוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ב-ת"פ 983/01 מיום 23.2.2004 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו-ר' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: ט' בסיון התשס"ה (16.06.05) בשם המערער: עו"ד מ' גלעדי-ז'ולסון בשם המשיבה: עו"ד ר' מטר פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור חלקי על הכרעת הדין, וערעור על גזר הדין. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' פלפל, השופט מ' הנדל והשופטת ר' יפה-כ"ץ) הרשיע את המערער בשלל עבירות: עבירות אינוס ומעשה סדום (להלן – עבירות המין) כליאת שווא, היזק בזדון, שתי עבירות של איומים, שתי עבירות של החזקת רכוש גנוב. הערעור על ההרשעה נסוב רק על עבירות המין. הדיון הוא ממוקד: באת כוח המערער טענה בערכאה הראשונה והיא שבה וטוענת לפנינו כי בשל מצבו הנפשי של המערער, שהוא חולה נפש הוא לא הבין כי המתלוננת איננה מסכימה למעשים המיניים. 2. על המערער הוטלו בגין העבירות בהן הורשע ובגין עבירות נוספות שאותן צרף עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. הופעלו גם שני מאסרים על תנאי של 12 חודשים באופן חופף והוטל עונש של שלוש שנות מאסר על תנאי. הערעור (החלקי) על הכרעת דין 3. כדי להבין את טענת המערער בעין העדר יסוד נפשי לגבי עבירות המין יש לעמוד תחילה, ולו בקצרה, על רקע הדברים, ועל ממצאיו של בית המשפט, לגבי מה שהתרחש בין המערער והמתלוננת ב-4.12.2001. המערער והמתלוננת עשו ביניהם "עיסקה" ולפיה מכר המערער למתלוננת מערכת סטריאו גנובה. המתלוננת קראה למערער לדירתה ב-02:30 בלילה ודרשה לבטל את העיסקה. במהלך ויכוח ביניהם ביקשה המתלוננת להתקשר למשטרה. המערער שלף אקדח (שמאוחר יותר הסתבר שהוא אקדח גז), הצמיד אותו לראשה של המתלוננת, צעק שיירה בה ושלף גם סכין יפנית שהיתה עמו. המתלוננת ברחה לעבר הדלת, המערער תפס אותה והכניס אותה לדירה נעל את הדלת, הורה למתלוננת ולבנה (יליד 1984) לשבת על הספה ואיים להורגם. המערער דרש מהבן שיסגור את עצמו בשירותים ולא ייצא משם. הוא הגביר את הקול בטלוויזיה ודרש מהמתלוננת "להחליט" אם יחוס על חייה שלה או על חיי בנה. המתלוננת ניסתה להתקרב אל המערער ולהרגיעו. היא ליטפה אותו ועבדה עליו "פסיכולוגית". לבסוף אמר לה המערער כי מה שירגיע אותו זה "זיון". בלית ברירה ומתוך חשש לחייה וחיי בנה קיימה עימו המתלוננת יחסי מין אוראליים ואנאליים ומעשי סדום. הארועים הללו נמשכו כארבע שעות. המערערת התחננה בפני המערער שיחוס עליה ועל בנה ולא יפגע בהם. כל אותה עת האקדח היה בסמוך למערער. 4. אחר הדברים האלה שחרר המערער את הבן מן השירותים, דרש את הכספומט שלו, ויחד נסעו השלושה במונית לכיוון אחד הבנקים באזור. בהזדמנות זו הראה המערער למתלוננת כי האקדח שברשותו הוא אקדח גז. בסופו של דבר הסיע נהג המונית את המתלוננת ובנה למשטרה, והם הגישו תלונה. 5. המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית בתשובה לשאלות הסנגורית עו"ד גלעדי-ז'ולסון כי אמרה למערער שהיא מזמן "דלוקה עליו" ואישרה כי ליטפה אותו. כל זאת עשתה – כך הסבירה – כדי לחלץ את עצמה ואת בנה. בפנינו לא היתה עוד מחלוקת על כך שהמתלוננת פעלה כפי שפעלה כמי שכפאה שד, מתוך פחד מהמערער. אין מחלוקת כי המתלוננת ידעה שהמערער הוא חולה נפש. בית המשפט קבע שהמתלוננת נתנה את "הסכמתה" לקיום יחסי המין תוך ניצול המצב בו היתה שרויה, ובשל איומי האקדח. עו"ד גלעדי-ז'ולסון אינה חולקת עוד על כך שהמתלוננת לא רצתה ביחסי מין עם המערער ופעלה כפי שפעלה מתוך פחד ואימה. הדיון בפנינו התמקד בשאלת היסוד הנפשי של המערער. 6. בפני בית המשפט המחוזי היו גרסאות סותרות לגבי אירועי הלילה. מחד גירסת המתלוננת לפיה כשנסתה להרגיע את המערער הוא הודיע לה כי "זיון" (כלשונו) ירגיע אותו. היא נאלצה לקיים עמו יחסי מין, בשל איומים לרבות איומי אקדח, והכל כדי שהמערער לא יפגע בה ובבנה. מן הצד האחר עמדה גרסת המערער ולפיה יחסי המין קויימו ביוזמת המתלוננת. המתלוננת הסבירה לו, לגרסתו, שזמן רב לא היתה עם גבר והיא רוצה שהוא יהיה חבר שלה ולא יבגוד בה. הוא נשכב ראשון, והמתלוננת היא שבאה אליו. בית המשפט העדיף את גרסת המתלוננת. לענין היסוד הנפשי קבע בית המשפט כי "הנאשם היה מודע לאי הסכמתה החופשית של המתלוננת לקיום יחסי המין או לפחות 'עצם את עיניו' מפני קיומן של נסיבות לפיהן הסכמתה של המתלוננת לאו הסכמה היא". עוד נקבע כי מצבו הנפשי של המערער לא מנע ממנו להבין את שהתרחש - שלא ניתנה לו הסכמה מצידה של המתלוננת. 7. הממצאים לגבי היסוד הנפשי של המערער ממצאים שבעובדה הם, ואין לדעתי מקום להתערב בהם, ולו מחמת הספק. 8. בצדק ציין בית המשפט כי אי קבלת גרסתו העובדתית של המערער לגבי הארועים אוצלת גם על היסוד הנפשי שהיה לו. כזכור, טען המערער שהמתלוננת היא שפיתתה אותו, כיוון שרצתה בו לאחר שלא קיימה יחסי מין תקופה ארוכה. בחלק מ"גרסת הפיתוי" טען המערער שהמתלוננת היתה זו ששלחה את בנה להסתגר בשירותים. בית המשפט העדיף את גרסת המתלוננת לגבי התפתחות הדברים. בית המשפט קבע כאמור כי המערער הוא זה ששלח את הבן לשירותים. המערער אישר במשטרה טענה זו. הוא סיפר כי לא רצה שהבן ייכנס לחדר השני בדירה כדי שלא יברח דרך החלון. דחיית "גרסת הפיתוי" שהעלה המערער אוצלת על מחשבותיו של המערער בזמן אמת. ועוד: המערער אישר, בתשובה לשאלה כי אם אשה מקיימת יחסי מין עם גבר כדי שהאחרון "יירגע" – אז אין היא מסכימה ליחסי המין. מכאן שהבנה זו היתה גם נחלתו. לענין זה יש לזכור את הרקע שאינו שנוי עוד במחלוקת: המערער עשה שימוש באקדח דמה, לגביו חשבה המתלוננת כי הוא אקדח אמיתי; המערער שבר את מנעול הדירה והגביר את קולות הטלוויזיה כדי ששכנים לא יישמעו. לבן הורה להסתגר בשירותים הוא איים על חיי המתלוננת ובנה. המתלוננת התחננה בפניו שלא יפגע בהם. כמכלול הנסיבות הללו לא קיבל בית המשפט את טענת המערער לפיה סבר שהמתלוננת מעוניינת ביחסי מין עמו. בית המשפט קבע, ובצדק שעם דחיית גרסתו העובדתית של המערער "ניטל העוקץ" מטענתו הבסיסית כי פירש את העובדות פירוש תמים וללא מודעות. 9. גם הנסיון לתלות את הקולר באי ההבנה הנטענת במחלת הנפש של המערער לא יצלח. אכן, לפי עדות ד"ר שיבר מטעם המערער, המערער סובל ממחלה ממושכת – סכיזופרניה פרנואידלית, אולם הוא מסוגל לעמוד לדין והיה אחראי למעשיו. בקצרה נציין כי בעיותיו הפסיכיאטריות של המערער קשורות במחשבות שווא שלו לגבי המוסד הישראלי. לדברי ד"ר שיבר "לא קיים קשר ישיר בין המעשים המיוחסים [למערער] ובין התכנים הפסיכוטיים האופייניים לו. . . מעשיו לא נבעו ישירות מעצם מחלתו הנפשית גם אם קיימת אפשרות שהושפעו ממנה". ד"ר שיבר השיב, בתשובה לשאלה, שההסברים של המערער לגבי הדברים בהם כפר לא היו פסיכוטיים. "התיאורים שלו לגבי הדברים שהוא לא מודה בהם היו עם טיעונים הגיוניים ולא טיעונים פסיכוטיים". כך היה גם בין כותלי בית המשפט. המערער טען – וטענתו נדחתה – כי המתלוננת פיתתה אותו; זהו טיעון המבקש להסביר את יחסי המין, שלא היו שנויים במחלוקת, בטענה "הגיונית": המתלוננת חפצה ביחסי מין. ד"ר שיבר לא ראה קשר בין המחלה לבין מה שיוחס למערער, ולדעתי לאחר שעיינתי בעדות כל נסיון ללמוד מדבריו אחרת – לא יצלח. מכל מקום בית המשפט דחה את הטענה בענין העדר יסוד נפשי: מחלתו של המערער לא מנעה ממנו להבין מה שכל אדם היה מבין בנסיבות הענין: שיחסי מין תחת איומי אקדח, לאחר שבירת מנעול הדלת, כשהטלויזיה מופעלת בקולי קולות כדי ששכנים לא ישמעו, והכל תוך איומים על חיי המתלוננת ובנה – אינם יחסי מין בהסכמה. בממצאיו של בית המשפט בענין זה – אין כאמור, יסוד להתערב. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. הערעור על חומרת העונש 10. משך שעות קיים המערער עם המתלוננת יחסי מין אוראליים ואנאליים ומעשי סדום והכל באווירת טרור ופחד, ואיומים באקדח, לבן הורה להיסגר בחדר השירותים, את מנעול הדירה – שבר. המתלוננת ובנה היו אחוזי אימה. כפי שציין בית המשפט בגזר הדין הבן לקח עמו לשירותים ספר תהילים; המתלוננת ובנה בקשו זה מזו סליחה ומחילה. הם חששו שזה לילם האחרון. אפילו לאחר מעצרו שב המערער ואיים על המתלוננת. המערער צירף שני תיקים של בית משפט השלום – עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירות איומים ועבירה של היזק בזדון. הופעלו גם בחופף שני מאסרים על תנאי העומדים יחד על 12 חודשים. סה"כ על הנאשם לרצות, כאמור, 10 שנות מאסר. 11. בית המשפט הביא בחשבון את העובדה שהמערער הוא חולה נפש. מדובר באדם בודד. יש לו אם נכה, אחיו היחיד נרצח, אין לו חברים. המערער מקבל כיום טיפול במב"ן. 12. בית המשפט הביא בחשבון את המעשים הקשים של המערער מעשים שהצטברותם מצביעים על מסוכנותו לציבור, אך גם את אומללותו, מחלתו ונסיבות חייו הקשות. גזר הדין אינו קל, אך מעשיו של המערער חמורים הם. התנהגותו מדברת בעד עצמה ומצביעה על דרגת מסוכנות גבוהה. גם לענין העונש – אין מקום להתערבותנו. לסיכום 13. אציע לחברי לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכים. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ב בסיון, תשס"ה (29.6.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _____________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04036820_C03.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il