מוד אידאה אינטרנשיונל בע"מ נ. ארלינגטון בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 3681/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3681/05 ע"א 8860/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערערת: מוד אידאה אינטרנשיונל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ארלינגטון בע"מ 2. מר בועז וקסמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1280/05 שניתן ביום 2.3.05 ע"י כבוד השופט י' זפט תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.07) בשם המערערת: עו"ד אורלי גיא, עו"ד עודד אופק ועו"ד שירי מזרחי בשם המשיבים: עו"ד חגי שלו, עו"ד מייק ביטון ועו"ד מאיה קובי פסק-דין השופט י' אלון: 1. ערעורים אלה עניינם בסכסוכים שנתגלעו בין שתי קבוצות בעלי העניין (על דרך השרשור) בחברת אופיר טורס בע"מ (להלן: אופיר). עובר לסכסוך היתה אופיר חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה. 79.8% ממניות אופיר הוחזקו בידי חברה פרטית – יופיטר בע"מ (להלן: יופיטר), אשר המחזיקים במניותיה היו המערערת – 25% והמשיבה מס' 1 – 75% (להלן: המשיבה). בעל השליטה המלאה במשיבה הינו המשיב 2. כמו כן החזיקה המשיבה, ישירות, ב-8.67% נוספים ממניות אופיר. נמצא איפוא, כי המניות של אופיר שהוחזקו בידי הציבור, עובר לסכסוך, הסתכמו בכ-12%. ביום 16.2.05 פירסמה המשיבה הצעת רכש מלאה לפי סעיף 336 לחוק החברות, ובה הציעה למחזיקי מניות אופיר מקרב הציבור לרכוש מהם את מניותיהם במחיר 300 אגורות למניה. המועד האחרון לקיבול הצעת הרכש נקבע בה ליום 3.3.05. עוד נקבע בהצעת הרכש, כי אם זו תעלה יפה, תימחקנה מניות אופיר מהמסחר בבורסה ואופיר תהפוך לחברה פרטית בהתאם לסעיף 339 לחוק החברות (להלן: הצעת הרכש). 2. ימים ספורים לאחר פרסום הצעת הרכש הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לצו מניעה קבוע ולסעד הצהרתי נגד המשיבה. לטענתה, פרסום הצעת הרכש ע"י המשיבה עומד בסתירה להסכם שנערך ביניהן ביום 27.5.98 (להלן: ההסכם). אותו הסכם נערך ערב הנפקתה של אופיר בבורסה, ונקבעה בו "מערכת היחסים המשפטית והעיסקית ביניהן בכל הקשור לאחזקותיהם במניות יופיטר (המערערת-25% והמשיבה-75%) למקרה שאופיר תהפוך לחברה ציבורית שנירות הערך שלה ייסחרו בבורסה" (מצוטט מהמבוא להסכם הנ"ל). לטענת המערערת בתביעתה, הצעת הרכש תוביל לשינוי דרסטי במעמדה של אופיר, מחברה ציבורית לחברה פרטית, ומהלך שכזה יפגע לטענתה בזכויותיה ביופיטר (בעלת השליטה באופיר) על פי ההסכם. לאור זאת, עתרה המערערת בתביעתה לבית המשפט המחוזי לצו שימנע את מימוש הצעת הרכש והפרטת אופיר טורס, ולצו המצהיר כי אם בכל זאת תושלם הצעת הרכש "תהיה זכאית התובעת (המערערת) לכל נזק אשר ייגרם לה בעקבות כך". ביום 2.3.05, יום לפני המועד האחרון לקיבול הצעות הרכש, דחה בית המשפט קמא (סגן הנשיא י' זפט) את התובענה. נקבע בפסק הדין, כי ההסכם שבין הצדדים (ממאי 1998) כולל הסדרים מפורטים וממצים לעניין אחזקותיהם של הצדדים בחברת יופיטר לקראת הנפקתה של אופיר כחברה ציבורית, לרבות הגבלות בדרך זכות סרוב ראשונה בהעברת מניות הדדית ביופיטר. בהסכם המפורט הנ"ל לא כללו הצדדים הוראה כלשהי בדבר הגבלת מי מהם מפרסום הצעת רכש למניות הציבור באופיר, או התניית הצעה שכזו בהפנייתה גם למחזיקי מניות יופיטר. בנסיבות הדברים, כך נפסק, הצעת הרכש שפירסמה המשיבה אינה נוגדת את הסכם 1998. נקבע בנוסף, כי הצעת הרכש והפיכת אופיר לחברה פרטית, אינה מנוגדת לאינטרס של יופיטר באופיר. משנדחתה תביעת המערערת ומשנדחתה בקשתה לעיכוב ביצוע פסק דין, הושלמה הצעת הרכש, ובעקבות כך נמחקו מניות אופיר מהמסחר בבורסה והחברה "הפכה" עקב כך לחברה פרטית. 3. בע"א 3681/05 משיגה המערערת כנגד פסק הדין קמא, ועותרת היא לביטולו (להלן: הערעור הראשון). 4. בהסכם שבין הצדדים ממאי 1998 ניתנה למערערת אופציה (מסוג "פוט") למכירת כל מניותיה ביופיטר לידי המשיבה. המחיר בו התחייבה המשיבה לרכוש מהמערערת את מניותיה (ביופיטר) נקבע במסגרת אחת משתי החלופות שנקבעו לעניין זה בסעיף 13 להסכם, על פי בחירתה של המערערת. לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה והשלמת הצעת הרכש דרשה המערערת מהמשיבה את מימוש האופציה לרכישת כל מניותיה. לטענתה, סכום הרכישה שחייבת היתה המערערת לשלם לה הסתכם ב-7,874,995 ש"ח (וזאת למועד הדרישה אשר לשיטת המערערת היה ביום 24.7.05). המשיבה, לעומת זאת, טענה כי דרישת מימוש האופציה מצד המערערת היתה כבר ביום 28.3.05, וכי סכום הרכישה מסתכם ב-5,715,935 ש"ח. המשיבה אף הפקידה מלוא סכום זה בנאמנות עבור המערערת ביום 31.5.05. לאור מחלוקת זו שבין הצדדים לעניין מחיר הרכישה בה חייבת היתה המשיבה לרכוש מהמערערת את מניותיה ביופיטר, הוגשו על ידם לבית המשפט המחוזי שתי תובענות בדרך של המרצת פתיחה. המשיבה (בה"פ 829/05 מיום 6.7.05) תבעה סעד הצהרתי לפי מחיר הרכישה, היינו 5,715,9.5 ש"ח, וצו עשה המחייב את המערערת להעביר לידיה את מלוא מניותיה (25%) ביופיטר תמורת הסכום הנ"ל. המערערת (בה"פ 122/06 מיום 8.1.06) תבעה צו הצהרתי, לפיו היא מימשה את האופציה רק ביום 24.7.05, כי מחיר הרכישה שעל המשיבה לשלם לה (תמורת מניותיה ביופיטר) הינו 7,874,995 ש"ח, וכי למחיר זה תצטרף "ריבית בשיעור המקובל על הלוואות עסקיות בבנק לאומי לישראל בע"מ החל מיום 21.11.05". 5. בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ישעיה) דן בשתי התובענות במאוחד. בפסק הדין (מיום 3.9.06) נתקבלה תובענת המשיבה ונדחתה תובענתה של המערערת. נפסק, כי המערערת אמנם דרשה את מימוש האופציה (מסוג PUT) שהיתה לה על פי ס"ק 13.1.1 להסכם, אולם אין יסוד לטענתה בדבר מחיר המימוש של האופציה. מחיר המימוש הנכון הוא זה אותו חישבה המשיבה, דהיינו 5,715,973 ש"ח. נקבע, כי משסרבה המערערת לקבל התשלום הנכון ולהעביר כנגדו את מניותיה (ביופיטר) למשיבה, יצאה המשיבה ידי חובתה בהפקידה את מלוא הסכום האמור בנאמנות לטובת המערערת. הסכום הופקד תוך המועד הקבוע לעניין זה בסעיף 13.1.1 (סעיף האופציה) שבהסכם, ועל כן אין המערערת זכאית לריבית פיגורים הקבועה באותו הסעיף למקרה בו לא תשלם המשיבה את סכום האופציה במועד. 6. בע"א 8860/06 מערערת בפנינו המערערת כנגד פסק הדין (להלן: הערעור השני). דנו בשני הערעורים במאוחד. הערעור הראשון 7. המשיבה פרסמה את הצעת הרכש ביום 16.2.05 והמועד האחרון להגשת ההצעות – מקרב הציבור – נקבע בה ליום 3.3.05. המערערת הגישה תביעתה לסעד של צו מניעה כנגד הצעת הרכש ביום 24.2.05 ופסק הדין הדוחה את התביעה ניתן ביום 2.3.05. בקשתה של המערערת לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה. הצעת הרכש הושלמה במועדה (3.3.05) והחל מיום 20.3.05 הפכה אופיר טורס בע"מ לחברה פרטית שמניותיה אינן נסחרות יותר בבורסה. בנסיבות אלה, הפך הערעור על פסק הדין קמא לערעור תיאורטי ואקדמי גרידא; שכן המדובר, ומזה שנים, במעשה מושלם ועשוי. ערכאת ערעור לא תדון בערעור שהסעד הנעתר בו הינו אקדמי ובלתי ניתן לביצוע. "אקדמיות" זו בענייננו נובעת מכך שגם אם היינו מניחים אפשרות של צדקת טענות הערעור, בלתי ניתן יהיה ליישם תוצאה שכזו בדרך של "צו מניעה" כנגד מעשה שהושלם כבר לפני כשלוש שנים עם השלמת הצעת הרכש, ורכישת כל מניות אופיר טורס שהיו בידי הציבור ע"י המשיבה. וכדברים שנפסקו ברע"א 8129/02 ארגיל שרותי הובלה (1993) בע"מ נ' הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ, פ"ד נז(5) 481 (2003), בעמ' 488: "... מאז שבית המשפט אישר את המכירה חלו התפתחויות שונות שאין אפשרות להתעלם מהם. אילו היה מדובר אך בפעולות שמעורבים בהם הנאמן והרוכשים, דומה שלא היתה מניעה להחזיר את הגלגל לאחור והיתה מתקבלת הטענה העיקרית של המבקשים. כך, למשל, אילו שולמה תמורה לנאמן וזו נותרה בידיו, ניתן לכאורה להחזיר את הסכום לידי הרוכשים, ובאופן זה להשיב את המצב לקדמותו. דא עקא, במקרה זו ננקטו מאז יום 3.9.02 מהלכים שונים שמעורבים בהם צדדים שלישיים, למשל אלה שהנאמן התחייב כלפיהם. אותן פעולות אפשר שגררו פעילות מצידם של צדדים שלישיים כלפי צדדים רביעיים וכן הלאה. כלומר, אפילו היתה מתקבלת טענתם של המבקשים כי לא היה ניתן לאשר את המכירה, הרי נסיבות המקרה מונעות החזרה של מצב הדברים להוויה של יום 3.9.02. אם כן, זו סיטואציה המוגדרת כ'מעשה עשוי'. כאשר כך קורה, אין מנוס אלא לדחות את ההשגה הערעורית אף אם לכאורה יש בה ממש לגופה". בענייננו, לאחר דחיית התובענה (הראשונה) בפסק הדין מיום 2.3.05, הושלמה הצעת הרכש וכל בעלי המניות מהציבור מכרו את מניותיהם באופיר – מיד לאחר מכן – למשיבה. המדובר איפוא ב"מעשה עשוי" שתוצאותיו חורגות בהרבה מד' אמותיהם של שני הצדדים למחלוקת וחלות על כל בעלי המניות מקרב הציבור שנענו להצעת הרכש שפרסמה המשיבה ומכרו לה את מניותיהם. די איפוא בנתון זה לדחות הערעור ככל שהוא מכוון כנגד פסק הדין הדוחה את התובענה לצו המניעה. 8. למעלה מן הצורך נוסיף ונציין, כי גם לגופן של הטענות לא מצאנו פגם בתוצאת פסק הדין קמא (הראשון) ובעיקרי הנמקותיו. הסכם בעלי המניות שבין הצדדים ממאי 1998 – לעניין אחזקותיהם ביופיטר – הינו הסכם מפורט, ממצה ובהיר. הצדדים הסדירו בו אהדדי את התחיבויותיהם ההדדיות לעניין אחזקותיהם בחברה (יופיטר) ובחברת אופיר טורס הנשלטת על ידה. נקבעו בהסכם הוראות ברורות בדבר המגבלות שיחולו בין הצדדים לעניין העברת מניות בחברה ובכל הקשור להתנהלותם במחזיקי המניות ביופיטר – בעלת השליטה בחברה הציבורית אופיר. ההסכם קבע מנגנוני הגנה מוסכמים על המערערת, כבעלת מניות המיעוט ביופיטר. זאת, הן בדרך של דרישת שריון לרוב מיוחס בנושאים מהותיים, והן בדרך הענקת האופציה מסוג PUT שיאפשר למערערת למכור מניותיה למשיבה בכל זמן נתון – על פי בחירתה – באחד מהמנגנונים שנקבעו לכך בהסכם. עורכי ההסכם והצדדים לו לא קבעו בהסכם מיגבלה כלשהי על מי מהצדדים שיבקש לצאת בהצעת רכש לציבור בעלי המניות באופיר, וגם לא לאפשרות שבה תהפוך אופיר לחברה פרטית כתוצאה מהצעת רכש שכזו. בית המשפט קמא קבע – ובדין – כי אין יסוד או סברה לטענת המערערת כי היה מקום "לקרוא מכללא" סעיפים שכאלה לתוך ההסכם וליצור יש מאין, ובדרך שיפוטית, תניות והסכמים שלא היו ולא נבראו בגופו של ההסכם, בנוסחו, ברוחו ובמסגרתו. 9. המערערת עתרה לסעד הצהרתי נוסף בתובענתה, ולפיו היא תהיה זכאית לתבוע מהמשיבה כל נזק שייגרם לה כתוצאה מפרסום הצעת הרכש, ביצועה, והפיכת החברה (אופיר) לפרטית. לסעד נעתר זה לא היה מקום מלכתחילה, שכן המדובר על פניו ב"סעד" אמורפי ונטול תוכן ומשמעות. כמו כן, וככל שהדברים כוונו לסעד הצהרתי הנועד כתחליף לתביעה כספית (כמובנה בחוק ובפסיקה), דינה של עתירה לסעד הצהרתי שכזה להדחות על הסף (ראו, לדוגמה, ע"א 279/82 פרידברג נ' עירית תל אביב, פ"ד לט(2) 502). 10. לאור זאת, דין הערעור הראשון להדחות. הערעור השני 11. לאחר מתן פסק הדין הראשון והשלמת הצעת הרכש, דרשה המערערת מהמשיבה את ביצוע אופציית ה-PUT שעמדה לזכותה על פי ההסכם ממאי 1998. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היתה באיזו מבין שתי החלופות למימוש האופציה בחרה המערערת. בפתח הדברים נפנה לנאמר לעניין זה בהוראות ההסכם. בסעיף 13.1 נקבעה זכותה של המערערת לדרוש מהמשיבה לרכוש ממנה את מלוא אחזקותיה במניות יופיטר, וזאת: "... תמורת סכום שיחושב על פי אחת החלופות המתוארות להלן, ולפי בחירתה של מוד אידאה (המערערת – י"א): 13.1.1 – מחיר מניות (המערערת) ייקבע לפי אחוז הבעלות שמיצגות המניות, אילו היתה (המערערת) מחזיקה במישרין במניות אופיר, לפי ממוצע מחיר הבורסה של מניות אופיר ב-90 ימי המסחר האחרונים בבורסה לני"ע בתל אביב, שקדמו לתאריך הוצאת הדרישה למימוש האופציה, ובניכוי 5% מן המחיר כאמור. 13.1.2 – מחיר מניות (המערערת) ייקבע בהתייחס לשיעור אחזקותיה של (המערערת) ביופיטר, לפי ערכה הכלכלי של יופיטר, כפי שיוערך על ידי רואה החשבון של יופיטר ...". בסעיף 13.2 נקבע מנגנון המאפשר למערערת לחלוק על הערכת רואה החשבון ומינוי מומחה אחר מטעמה, וזאת למקרה בו תבחר המערערת במימוש האופציה על פי החלופה השניה שבס"ק 13.1.2 לעיל. 12. ביום 28.3.05 שלח בא כוחה של המערערת מכתב אל המשיבה, ובו הודיע, בין היתר, כי המערערת "מתכוונת לממש את זכותה מכוח סעיף 13 להסכם להפעיל את אופציית ה-PUT", וכן כי "שולחתי (המערערת) מתכוונת לממש את אופציית ה-PUT, בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 13.1.1 להסכם". בתגובה, במכתב מיום 25.5.05, הודיע ב"כ המשיבה לב"כ המערערת, כי "עד ולא יאוחר מיום 26.7.05 תעביר מרשתי למרשתך את תמורת מניותיה...". במכתב נוסף מ-1.6.05 מודיע ב"כ המשיבה, כי תמורת המניות (של המערערת) בסך 5,716,000 ש"ח מופקדת בידו בנאמנות עבור המערערת, והיא תשוחרר לידה כנגד חתימתה על מסמכי העברת המניות לזכות המשיבה. בו ביום הודיע ב"כ המערערת, כי מכתבה הנ"ל מיום 28.3.05 למימוש האופציה היה חלק מניהול המו"מ בינה לבין המשיבה ו"בגילוי נאות על כוונתה לממש בעתיד את אופציית ה-PUT". אולם אין לראות באותו המכתב דרישת מימוש האופציה. כעבור כחודשיים, ביום 24.7.05, שבה המערערת בדרישה חדשה אל המשיבה למימוש אופציית ה-PUT. בדרישתה זו נדרש על ידה מחיר של 313 אגורות למניה, וזאת בהתאם למחיר רכישת המניות שנקבה המשיבה בהצעת הרכש שפירסמה למחזיקי מניות אופיר מבין הציבור. המחיר הכולל למניות המערערת עפ"י דרישה זו הינו 7,874,998 ש"ח. באותו מכתב דרישה נאמר ע"י המערערת: "נראה בלתי סביר בעליל כי מניות (המערערת) תימכרנה (למשיבה) במחיר הנמוך מהמחיר אשר נרכש מהציבור. כל עוד נסחרו מניות אופיר בבורסה, מעמדן של מניות (המערערת) היה בעל עדיפות רבה מהמניות שנסחרו, ואילו כיום אמנם מעמדם נפגע אך כל בר דעת הגון היה מוסיף למניות (המערערת) פרמיה, ולא מפחית משוויין ביחס למחזיקי מניות אחרים". 13. בבית המשפט קמא טענה המערערת (בה"פ 122/06) כי אכן דרשה את מימוש האופציה – בהתאם לזכותה הקבועה בסעיף 13.1 להסכם – אולם דרישתה ברת התוקף הינה מיום 24.7.05 ומחיר מימוש המניות הינו לפי שער של 313 למניה, בהתאם להצעת המשיבה (לבעלי המניות מבין הציבור) בהצעת הרכש. המשיבה, לעומת זאת, טענה (בה"פ 829/05) כי דרישת המערערת למימוש האופציה היתה במכתבה הראשון מ-28.3.05, וכי באותה הדרישה בחרה המערערת בחלופת התמורה הקבועה בסך 13.1.1 להסכם. דהיינו, מחיר המניה יהיה כממוצע מחיר המניה בבורסה ב-90 ימי המסחר שקדמו לדרישה. גם בדרישתה הנוספת של המערערת, מיום 24.7.05, היא מפנה כאמור לדרישתה הראשונה. עוד נטען על ידי המשיבה, כי מחיר המניה שבדרישה (313 אגורות) אינו עולה עם אף אחת מהחלופות הקבועות לעניין זה בסעיף 13.1 להסכם. 14. בפסק הדין קמא נדחתה תובענת המערערת ונתקבלה תובענת המשיבה ועמדתה. נקבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת אכן דרשה את מימוש האופציה, וזאת בדרישתה מ-24.7.05, כי החלופות לאותו המימוש הן שתי אלה הקבועות בסעיף 13.1 להסכם ואלה בלבד, וכי המערערת בחרה בחלופה שבס"ק 13.1.1. בסיכומיה בכתב ובטיעוניה על פה משיגה המערערת על קביעותיו אלה של בית המשפט קמא. נטען על ידה, כי משקבע בית המשפט כי דרישת מימוש האופציה היתה במכתב מ-24.7.05, הרי שבאותו המכתב דרישת המחיר למניה היתה 313 אג' ולא כנוסחת המחיר הקבועה בס"ק 13.1.1 להסכם (ממוצע המחיר של 90 ימי המסחר הקודמים). לחלופין, טוענת המערערת, יש לראות בדרישתה מ-24.7.05 משום חזרתה בה מדרישת המימוש הקודמת מיום 28.3.05. 15. דין הערעור להדחות. המערערת לא חלקה בבית המשפט קמא על כך שדרשה מהמשיבה את מימוש האופציה. אדרבא, בתובענה שהוגשה על ידה (ביום 8.1.06) הסעד שנעתר היה להצהרה כי אכן האופציה מומשה על ידה. די בכך לדחות מניה וביה את טענתה (המועלית לראשונה בערעור זה), כי במכתבה השני למשיבה (24.7.05) חזרה בה כביכול מדרישת מימוש האופציה. איש אינו חולק, גם לא המערערת, כי זכותה לאופציית ה-PUT נקבעה והוגדרה בסעיף 13.1 להסכם, וכי נקבעו בו שתי חלופות בלבד למימוש האופציה, על פי בחירת המערערת. המערערת אינה טוענת, ומעולם לא טענה, כי ביקשה לממש את אופציית ה-PUT על פי החלופה השניה הקבועה בסעיף 13.1.2 להסכם, דהיינו קביעת שווי מניות יופיטר עפ"י הערכת רואה החשבון של יופיטר. היא מעולם לא פנתה לרואה החשבון לקבלת הערכת שווי שכזו. כיוון שכך, חזקה על המערערת כי בחרה בחלופה האחרת למימוש אופציית ה-PUT, דהיינו זו הקבועה בס"ק 13.1.1 להסכם. על פי חלופה זו, שווי מניותיה של המערערת (בחברת יופיטר) ייקבע לפי "אחוז הבעלות שמייצגות מניות אלה במניות אופיר". שווי מניות אופיר ייקבע בנוסחה אריתמטית פשוטה של ממוצע מחיר מניית אופיר ב-90 ימי המסחר הקודמים בבורסה. המערערת ציינה במפורש בדרישתה הראשונה (28.3.05), כי זו החלופה שבחרה בה למימוש האופציה. בדרישתה השניה (24.7.05) היא מפנה בתחילה לדרישה הראשונה הנ"ל. אולם, בהמשך מכתבה היא עורכת את חישוב שווי מניית אופיר לא לפי הנוסחה הברורה הקבועה בס"ק 13.1.1 (ממוצע המחיר בתשעים ימים), אלא לפי מחיר מניה שנקבה בו על דעת עצמה, דהיינו מחיר רכישת מנית אופיר שבהצעת הרכש לציבור שפירסמה המשיבה. בדין קבע בית המשפט קמא, כי "קביעת" מחיר מנית אופיר (על ידי המערערת) בדרך האמורה, מנוגדת להגדרת האופציה שנקבעה בהסכם ולמחיר מימושה, וכי למערערת לא היתה זכות למימוש אופציית ה-PUT במחיר שלפתע נדרש על ידה. לעומת זאת, משנמצא כי המערערת דרשה את מימוש אופציית ה-PUT, כי לא בחרה לשם כך בחלופת הערכת שווי מניות יופיטר (ס"ק 13.1.2) אלא בחלופת שווי מניות אופיר, כי היפנתה בדרישתה במפורש (28.3.05) ועל דרך ההפניה (24.7.05) לחלופה הקבועה בס"ק 13.1.1 – די בכל אלה והותר לביסוס מסקנתו של בית המשפט קמא לקבלת תובענתה של המשיבה ודחיית תובענתה של המערערת. פועל יוצא מכך הינו, כי לא קמה למערערת הזכות ל"ריבית הפיגורים" עפ"י סעיף 13.3 להסכם. זכותה לריבית הפיגורים היתה קמה, כאמור באותו הסעיף, אילו נמנעה המשיבה מתשלום הסכום "בתוך 120 ימים מיום שנקבע מחיר הרכישה וכנגד קבלת שטרי העברת המניות החתומים...". דא עקא, המשיבה העמידה לרשות המערערת, ובנאמנות עבורה, את מלוא תמורת המניות זמן רב בטרם חלפו 120 הימים. המערערת היא זו שנמנעה מליטול מהנאמן את תמורת המניות בכפוף לחתימתה על שטרי העברת המניות, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. 16. סיכומם של דברים, אציע לחברי כי נדחה את שני הערעורים ונחייב את המערערת בהוצאות המשיבה בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ט' באייר תשס"ח (14.5.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05036810_A17.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il