סאם ארתור סילברמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3680/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3680/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: סאם ארתור סילברמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 2.4.09, בב"ש 5462/08, שניתנה על ידי כבוד השופט נעם סולברג תאריך הישיבה: י"ג בתשרי התש"ע (01.10.09) בשם המערער: עו"ד ברוך בן יוסף בשם המשיבה: עו"ד טל ורנר קלינק פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בפנינו ערעור כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, להכריז על המערער כבר-הסגרה. 2. המערער שימש בעבר כעובד סוציאלי ופסיכולוג בארצות-הברית, ובמסגרת תפקידו טיפל בילדים ובני נוער. בשני כתבי-אישום שהוגשו נגדו לבית-המשפט של מדינת אורגון בשנים 1996 ו-1997, יוחסו לו מספר עבירות של התעללות מינית ומעשי סדום, אותם ביצע על פי הנטען בקטינים בהם טיפל. לאחר משא ומתן שהתקיים בין המערער לרשויות התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, בגדרו הודה המערער בשתי עבירות של התעללות מינית (Sexual Abuse in the First Degree), והתביעה עתרה להשית עליו מאסר בן 75 חודשים – הוא העונש המינימאלי הקבוע במדינת אורגון לעבירות מסוג זה. מאידך, טען המערער כי העונש לו עתרה התביעה הנו "אכזרי ובלתי אנושי" (Cruel and Inhuman). בית-המשפט קיבל טענה זו, ובעקבות כך דן את המערער לארבעה חודשי מאסר. ערעור שהגישה התביעה כנגד החלטה זו התקבל, ובית-המשפט שלערעור ביטל את גזר-הדין והורה להחזיר את התיק לערכאה הדיונית במטרה לשוב ולגזור את העונש. המערער ערער על החלטה אחרונה זו בפני בית-המשפט העליון של מדינת אורגון, אולם ערעורו נדחה. ערעור נוסף שהגיש לבית-המשפט העליון של ארצות-הברית, נדחה אף הוא. או אז, ועוד לפני שהערכאה הדיונית הספיקה לגזור מחדש את העונש – הוא נמלט לישראל, קבע בה את מקום מושבו וזכה לאזרחות מכח היותו יהודי. במהלך שנת 2007, שבע שנים לאחר שהשתקע בישראל, הגישה ממשלת ארצות-הברית בקשה להסגיר לידיה את המערער. יצוין, כי בעת שעלה לישראל לא נכללה העבירה בה הורשע המערער ברשימת העבירות שבאמנת ההסגרה בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות-הברית. רק בחודש ינואר 2007 נכנס לתוקפו הפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה, ורשימת העבירות הנכללות בה הורחבה וכללה גם את זו בה הורשע המערער. הבקשה להסגיר את המערער לארצות-הברית הוגשה אפוא זמן קצר לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. 3. כאמור, בית-המשפט המחוזי בירושלים נעתר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, והכריז על המערער כבר-הסגרה. נמצא, כי מעשיו של המערער הם עבירה גם על פי דיני העונשין של מדינת ישראל, וכי העבירה בה הורשע נכללת ברשימת העבירות שבאמנת ההסגרה. נגד החלטה זו מופנה הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור 4. המערער העלה בפנינו שלוש טענות כנגד הכרזתו כבר-הסגרה. ראשית, כי הסגרתו לידי ארצות-הברית פוגעת בתקנת הציבור, הואיל והחוק במדינת אורגון קובע עונש "אכזרי ובלתי אנושי" לעבירות בהן הורשע. ועוד נטען, כי העובדה שהמחוקק הישראלי נמנע מלקבוע עונש כה כבד על העבירה של מעשה מגונה, מצביעה על כך שהדבר נוגד את "הנורמות ועקרונות הצדק של מדינת ישראל" (פסקה 25 לערעור). טענה אחרת שבפי המערער היא כי יש מקום לחייב את המשיב לנמק מדוע לא יפעיל סמכותו מכח סעיף 10א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ויאפשר לו לשאת בעונש בישראל. נטען, כי מצב בריאותו הלקוי – כפי שעולה מחוות-דעת שהוגשה בעניינו והעובדה שהוא שומר מצוות – מחייבים לנקוט בדרך זו. בהקשר זה נטען עוד, כי תופעות של אנטישמיות נפוצות בבתי-הסוהר שבמדינת אורגון, וגם מטעם זה נכון לאפשר לו לשאת בעונשו בישראל. לבסוף, נטען כי בקשת ההסגרה שהוגשה בעניינו של המערער, לוקה בכך שנחתמה על-ידי פרקליט במשרד המשפטים האמריקאי, הגם שאינו בעל סמכות חוקית לכך. עם זאת, נמנע המערער מלפרט מיהו, לטעמו, בעל הסמכות לחתום על בקשות מסוג זה, שכן לגישתו הנטל להוכיח זאת מונח על כתפי המשיבה. דיון 5. טענת המערער כי יש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להפעיל בעניינו את הסמכות הקבועה בסעיף 10 לחוק העונשין – דינה להידחות, ולו מאחר שמדובר בטענה בעלת אופי מנהלי שמקומה אינו במסגרת ההליך הפלילי. דין הטענה להידחות גם לגופה, הואיל וסעיף 10 לחוק העונשין כלל אינו חל בעניינו של המערער, כפי שיובהר מיד: 10. עונש שהוטל בחוץ לארץ (א) נמצא בישראל אדם שנידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל בפסק דין חלוט; בצו כאמור בסעיף זה רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובלבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש; סעיף 10 לחוק העונשין מאפשר אפוא לבית-המשפט להורות, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, על נשיאת העונש שהוטל בחוץ לארץ בבית-סוהר בישראל. הוראה ברוח זו היא חלופה להעמדה לדין בישראל. אלא שתנאי להפעלת הסמכות הוא כי העבריין "נידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט", לשון הסעיף, ולא זה המקרה בעניינו של המערער – שנמלט לישראל בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדו, ושעה שעונשו טרם נגזר. אך ברור הוא כי בנסיבות אלו לא ניתן להורות על ריצוי בישראל של "העונש שהוטל בחוץ לארץ". המסקנה היא כי הוראת סעיף 10 לחוק העונשין אינה רלוונטית בעניינו של המערער. יצוין, כי על-פי האמור בסעיף 1א לחוק ההסגרה, אשר במתכונתו הנוכחית הוסף לחוק בתיקון משנת תשס"א, תנאי להסגרתם של מי שהיו אזרחים ישראלים בעת ביצוע העבירות, הוא כי המדינה המבקשת תתחייב להשיבם ארצה בתום ההליכים, כדי שישאו בישראל בעונש שהושת עליהם. הוראה זו אינה חלה על המערער, הואיל והוא זכה באזרחותו הישראלית שנים לאחר שביצע את העבירות. 6. יחד עם זאת, הנימוקים עליהם סמך המערער את עתירתו להחיל בעניינו את האמור בסעיף 10 לחוק העונשין, היינו, שהעברתו לידי הרשויות בארצות-הברית תחמיר את מצב בריאותו; שנשיאה בעונש במדינה זרה לא תאפשר לו לקיים מצוות; ושקיים חשש כי יאונה לו רע משום שהוא יהודי – עשויים להיות רלוונטיים לעניינה של טענה אחרת שהעלה, והיא כי הסגרתו לידי ארצות הברית נוגדת את תקנת הציבור, ולכך אפנה עתה. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 קובע כי אין להורות על הסגרתו של אדם, מקום בו "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". הפסיקה שעסקה בפרשנותו של סייג זה, ובייחוד הביטוי 'תקנת הציבור', קבעה שהכוונה היא לפגיעה חמורה בערכים יסודיים עליהם מושתתת שיטת המשפט, כזו שהחברה בישראל לא תוכל להשלים עימה, כמו פגיעה בעקרונות בסיסיים של צדק, מוסר והגינות. עניינה של תקנת הציבור, קבע השופט מ' חשין באחת הפרשות, היא "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם שנדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003); וראו גם ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 59 (2005); בג"צ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 301 (2004)). כך למשל, תקנת הציבור תחייב להימנע מהסגרתו של אדם מקום שמעשה זה יביא להתעמרות קשה ולסבל בל יתואר או כאשר ברור על פניו כי הוא לא יזכה להליך הוגן במדינה המבקשת (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד ס(3) 353, 425 (2005) (להלן: "פרשת רוזנשטיין")). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הדגישה כי הגם שהביטוי 'תקנת הציבור' הוא ביטוי גמיש ובעל רקמה פתוחה, יהיה זה אך במקרים חריגים שתקנת הציבור תחייב להימנע מהסגרתו של אדם (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 585 (2002) (להלן: "פרשת יגודייב")). 7. על רקע דברים אלה מתחוורת המסקנה, כי בהסגרתו של המערער לידי ארצות הברית לא כרוכה כל פגיעה בתקנת הציבור. באשר לטענה בדבר חומרת העונש הקבוע במדינת אורגון לעבירות בהן הורשע המערער: העובדה כי העונש הקבוע בישראל לצד העבירות המקבילות פחות חמור אינה מביאה מניה וביה למסקנה כי אין להורות על הסגרתו. שוני בין שיטות משפט, כשלעצמו, אינו מצדיק הימנעות מהסגרה מחמת פגיעתו בתקנת הציבור. "טרם נמצאו שיטות המשפט המקיימות זהות דיונית ומהותית מוחלטת, אפילו מדובר במדינות בעלות מסורת משפטית משותפת" (פרשת רוזנשטיין, בעמ' 425). כדי להימנע מהסגרה צריך בית-המשפט להיווכח כי התוצאה המשפטית לה יהא המערער חשוף במדינה הזרה תביא להתעמרות קשה, או שתעמוד בניגוד לעקרונות בסיסיים של צדק והגינות. כזאת לא הצליח המערער להראות. יתרה מכך, גם בישראל קובע הדין עונש מינימום לעבירות המקבילות לאלו בהן הורשע המערער (ראו סעיף 355 לחוק העונשין, הקובע כי "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו"). דבר זה הוא ראיה לכך שגם המחוקק הישראלי ראה חומרה מיוחדת בעבירות מן הסוג בהן הורשע המערער. ולא רק זאת, שכן העונש המרבי הקבוע אצלנו לעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין – היא העבירה המקבילה לזו בה הורשע המערער – היא שבע שנות מאסר. בנסיבות אלה, וגם אם הערכאות בישראל ממעטות לעשות שימוש בעונש מרבי זה, לא ניתן לטעון כי עונש של 75 חודשי מאסר העלול להיות מוטל על המערער בסופם של הליכים "נוגד את ערכיה של מדינת ישראל". 8. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו טרח בא כח המבקש והגיש לנו את פסק דינו של בית-המשפט העליון במדינת אורגון מחודש נובמבר 2008 (State v. Rodriguez, 287 Or. (2008)). נטען, כי מדובר בפסק-דין תקדימי, בו הכיר בית-המשפט בכך שעונש של 75 חודשי מאסר הקבוע לעבירה בה הורשע, הוא "עונש מקומם ובלתי מוסרי" (דברי בא כח המערער בפרוטוקול הדיון). בא כח המערער סבור כי התפתחות זו מחייבת לקבוע כי הסגרת שולחו לארצות הברית אלו כרוכה בפגיעה בתקנת הציבור. אולם, עיון בפסק-דין זה מעלה כי לא כך הם פני הדברים. בית-המשפט עמד באותה פרשה, על כך שהגדרת העבירה בה הורשע המערער – Sexual Abuse in the First Degree – לוכדת ברשתה מגוון רחב של התנהגויות, מהן חמורות יותר וחמורות פחות. משכך, בית-המשפט הכיר באפשרות כי בנסיבותיו הפרטניות של מקרה מסוים תהא בהפעלתו של עונש החובה הקבוע בחוק משום תוצאה בלתי צודקת. מטבע הדברים, בדיקה כזו צריכה להיעשות לגופו של מקרה, ועל כן הכיר בית-המשפט בכך שנאשם רשאי לעורר טענה חוקתית באשר לחומרת העונש. יחד עם זאת, הודגש כי עונש של 75 חודשי מאסר הוא מידתי במרבית ההרשעות בעבירה זו (“The 75-month sentence is not disproportionate for most of the conduct that constitute first-degree sexual abuse”). בית-המשפט קבע במפורש כי עונש החובה הקבוע לצד העבירה בה הורשע המערער אינו בלתי חוקתי (“These cases … illustrate the specific, limited circumstances in which we may conclude that a statute that is constitutional on its face nevertheless may be unconstitutional as applied to particular facts”). זאת ועוד, אפילו הייתה תוצאתו של פסק-הדין כפי שביקש בא כח המערער להציגה בפנינו – לא ברור לנו מדוע רלוונטי הדבר לסוגיית ההסגרה, ובפרט לשאלה כלום יש בהסגרתו של המערער משום פגיעה בתקנת הציבור כמשמעה בסעיף 2 לחוק ההסגרה. אכן, המונח 'תקנת הציבור' מתייחס למטען של עקרונות וערכים בשיטת משפט מסוימת. תוכנה של תקנת הציבור היא בבואה נאמנה להשקפות המקובלות בקרב הציבור שבקרבו היא נוצרת. זוהי תקנת ציבור ישראלית, מקומית ולא אוניברסאלית. יציקת פרשנות למונח תקנת הציבור, ציין השופט שמגר באחת הפרשות, היא "מלאכתה העצמאית והייחודית של כל שיטת משפט" (ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פ"ד לא(3) 85, 94 (1977)). "תקנת הציבור משתרעת על ערכים, מטרות ואינטרסים נוספים, המשקפים את מדיניותה של החברה הישראלית (ה-Public Policy שלה)", קבע הנשיא ברק במקום אחר (ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער פ"ד נד(3), 850, 861 (2000)). אך ברור הוא כי "תוכנה של תקנת הציבור משתנה מחברה לחברה" (שם, בעמ' 860). לא ניתן לקבל אפוא את דרך הילוכו של בא כח המערער, המבקש לרתום פסק-דין שניתן בארצות-הברית של אמריקה כדי להוכיח שהסגרת מרשו פוגעת בתקנת הציבור בישראל. לסיום הדיון בפסק-הדין בעניין Rodriguez אזכיר, כי שיטת התקדים המחייב נוהגת גם בארצות-הברית. חזקה על המערער שיוכל להסתמך על פסק-דין זה, שניתן על-ידי בית-המשפט העליון במדינת אורגון, בפני הערכאה הדיונית העומדת לגזור את דינו, ככל שהוא סבור כי יהיה בכך כדי לסייע לו. 9. ראשה הנוסף של הטענה בדבר פגיעה בתקנת הציבור, היא כי הסגרתו של המערער לארצות הברית תביא לפגיעה בבריאותו ובחופש הדת שלו, ותחשוף אותו לפעילות עוינת מצד גורמים אנטישמיים. מחוות-דעת רפואית שצורפה לערעור ניתן ללמוד כי המערער, כבן 70, אינו בקו הבריאות. הוא עבר לאחרונה ניתוח מעקפים, סובל מלחץ דם גבוה ומטופל באופן קבוע בתרופות. רופאו של המערער העריך בחוות-דעתו כי המשך מעצרו יהיה כרוך בסכנה לשלומו. צר לי שאלה הם פני הדברים, אולם זו אינה עילה להימנע מהסגרתו של המערער, שכן מצב בריאות רופף אינו יכול לחסן אדם מנשיאה בתוצאות הנובעות ממעשיו. חסינות מהסגרה אינה יכולה להתבסס על הטעם ש"המבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית. כאשר מתייחסים לתוצאה בלתי צודקת בעליל או להתעמרות קשה, הרי הכוונה לנסיבות שבהן אין המדובר עוד בתוצאות המקובלות של ההסגרה, אלא, למשל, במסירתו של המבוקש למרצחים, אשר בכלל אינם מתכוונים לקיים הליך משפטי כדין, או לידי מענים, המפעילים שיטות חיסול או עינוי שאינן נוהגות, כמובן, במדינות בנות תרבות" (דברי הנשיא שמגר בבג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 47 (1987)). דברים אחרונים אלה אמנם לא נאמרו בהקשר לתקנת הציבור שבסעיף 2 לחוק ההסגרה, אולם הם יפים גם לענייננו. כמעט מיותר לציין, כי המערער יוכל לקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק בין כתלי בית הסוהר בארצות-הברית, וכי הרשויות שם – כמו גם הרשויות בישראל – ערוכות להעניק טיפול כזה לאסירים שתחת השגחתן. לא מצאתי ממש גם בטענותיו הנוספות של המערער – בדבר פגיעה בחופש הפולחן והחשש כי יהיה מופקר לפעילותם של גורמים אנטישמיים. טענות אלה – שאם היה בהן ממש היו עשויות למנוע את הסגרתו – נטענו בעלמא, ולא גובו בנתונים כלשהם. כדי לבסס את חששותיו היה על המערער להראות כי קיים סיכון של ממש, אשר מעבר לאפשרות תיאורטית בלבד, כי הסגרתו לידי הרשויות בארצות הברית תהיה כרוכה בכל הרעות שעליהן הוא הצביע (שם, בעמ' 52; פרשת יגודייב בפסקה 88). כזאת לא עלה בידי המערער להראות. בהקשר זה מקובלת עלי תשובת המדינה, כי ארצות-הברית היא מדינה מתוקנת, אשר מקיימת משך עשרות שנים יחסי הסגרה עם ישראל, והניסיון מלמד כי לחששות אשר העלה המערער אין בסיס. המדינה הוסיפה ופנתה לגורמים המתאימים בארצות-הברית, ובררה אם יש בסיס לחששו של המערער, ונענתה כי רשויות הכליאה האמריקניות נוקטות בצעדי הגנה בעניינם של אסירים לגביהם מתעורר חשש כי ייפגעו. עוד הובהר, כי אסירים הכלואים בארצות-הברית זכאים לקיים את מצוות דתם; אסיר המעוניין בכך זכאי לקבל אוכל כשר; ובחלק מבתי-הסוהר אף פועלים רבנים (מכתבו של התובע Mark Huddleston אשר צורף כנספח לעיקרי הטיעון מטעם המדינה). תגובה זו שנמסרה על-ידי הגורמים המוסמכים בארצות הברית, הניחה את דעתי. (וראו בהקשר זה גם את דבריו של הנשיא ברק בבג"צ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3) 282, 286 (1993)). 10. טענתו האחרונה של המערער היא בדבר פגם טכני שנפל בבקשת ההסגרה – בכך שלא נחתמה על-ידי בעל הסמכות החוקית. טענה זו נבחנה גם על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחתה. סעיף 10 לאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית עוסק בנהלים להגשתה של בקשת הסגרה ובמסמכים שיש לצרף אליה. הסעיף אינו קובע כל הוראה באשר לחתימה על בקשות ההסגרה, ומסתפק בקביעה כי "כל הבקשות להסגרה יוגשו בערוץ הדיפלומטי". כן קובע הסעיף כי המסמכים המתלווים אל בקשת ההסגרה יהיו קבילים כראיה בהליך הסגרה אם – (א) במקרה של בקשה מישראל, הם מאומתים ע"י החותם הרשמי של משרד המשפטים; (ב) במקרה של בקשה מארצות הברית, הם מאומתים ע"י החותם הרשמי של משרד החוץ; או (ג) הם מאושרים או מאומתים בדרך אחרת כלשהי המקובלת ע"י חוקי הצד המתבקש. בקשת ההסגרה שהוגשה בעניינו של המערער הועברה למשרד החוץ, בהתאם לאמור באמנה, באמצעות שגרירות ארצות-הברית בישראל. אל הבקשה צורפה אסופת המסמכים הרלוונטיים, והם נחתמו על-ידי הפרקליט האמריקאי David Warner, שתוארו הוגדר כ- Associate Director, Office of International Affairs, Criminal Division, Department of Justice, United States of America. לבקשה צורף אישור רשמי נוסף, שנחתם על-ידי ראש התביעה הכללית (Attorney General). כל אלה נחתמו ואושרו על-ידי משרד החוץ האמריקאי (Department of State), בדיוק כפי שנדרש בסעיף 10 לאמנה. 11. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי בהכרזה על המערער כבר הסגרה לא נפל פגם. אכן, העברתו של המערער לידי ארצות-הברית היא בבחינת תוצאה קשה עבורו. אולם היה זה המערער – שכזכור הודה והורשע בביצוע עבירות חמורות – שהביא תוצאה זו על עצמו. מדינת ישראל לא תהפוך לארץ מקלט לעבריינים אשר מבקשים למלט את נפשם מאימת הדין. עם זאת, לאחר שייגזר דינו עומדת לו למערער האפשרות להגיש בקשה לשאת את עונשו בישראל, על-פי האמור בהוראות החוק לנשיאת עונש במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996. אולם דבר זה הוא בבחינת מעבר לדרוש לעניין העומד לבחינתנו. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ב בחשון התש"ע (09.11.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09036800_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il