אהרון גמליאלי נ. מגשימים-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 3680/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 3680/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי המבקש: אהרון גמליאלי נ ג ד המשיב: מגשימים – כפר שיתופי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.4.200 בע"פ 200575/98 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' שטיין תאריך הישיבה: כ"ט בטבת תשס"ב (13.01.02) בשם המבקש: עו"ד אליהו זהר, עו"ד אפרת ואש ועו"ד עמית קריספין בשם המשיב: עו"ד בעז בן צור ועו"ד יוסי אשכנזי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. הליך זה מעלה את שאלת אופן יישומם של גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק בורר. הבקשה שהוגשה לפנינו הינה בקשת רשות ערעור שאני מציעה לקבלה ולדון בה כבערעור על שום ההיבט העקרוני הנילווה לענין, החורג אף מעבר לעניינם הפרטני של הצדדים להליך. העובדות 2. המבקש, אהרן גמליאלי, מבקש הכרה בכך כי הוא חבר באגודה השיתופית מגשימים (להלן – "האגודה") וכי הוא זכאי לנחלה במסגרת אגודה זו מכח חברותו בה. הורי המבקש, המבקש עצמו ושמונת אחיו היו חברי האגודה ובעלי זכויות במשק מס' 48 באגודה. עם הגיע הבנים לבגירות, הם עזבו את האגודה בזמנים שונים, וההורים נותרו לחיות במקום. בשנת 1967 הלכה האם לעולמה ובשנת 1978 נפטר האב. המבקש חי עם משפחתו בפתח תקוה וב-1975 חזר להתגורר במושב במשק 48 ביחד עם אביו עד לפטירתו. לאחר שהלך האב לעולמו המשיך המבקש להתגורר במקום. ביום 6.1.76 הודיע האב לאגודה על החלטתו כי המבקש יהיה ל"בן ממשיך" במשק וביקש את אישור האגודה לכך. לבקשה זו לא ניתן מענה, ביום 15.5.78 לאחר מות האב, פנה המבקש לועד האגודה בבקשה להתקבל "כבן ממשיך". עמדת האגודה לבקשה זו הוצגה במכתב מיום 1.6.78 ולפיה ועד האגודה החליט בישיבתו מיום 22.5.78 לקבל את המבקש כחבר באגודה "בהנחה שהמשק החקלאי שהיה שיך לאב יעבור אליו כדין". בהחלטת הועד הוסף עוד כי "אין בהחלטה זו משום הכרה בזכויותיך לגבי המשק הנ"ל, ושאלה זו תצטרך לפתור בעצמך, יחד עם היורשים". לאחר פטירת האב, ביקש המבקש לקיים את צוואתו, בה העניק את הזכויות במשק למבקש בלבד. בקשה זו נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי האב ביטל את הצוואה בחייו. בעקבות זאת, נתגלעה מחלוקת בין המבקש לאחיו: המבקש טען כי משק 48 באגודה אינו מהווה חלק מנכסי העזבון. אחיו, היורשים האחרים של העזבון, טענו כי המשק מהווה חלק מהעזבון, והזכויות בו נכללות בצו הירושה שניתן בעקבות פטירת האב. לאור המחלוקת שנתגלעה בין האחים, פנה המבקש לרשם האגודות השיתופיות כדי שימנה בורר להכריע בשאלה האם משק 48 הינו חלק מנכסי העזבון, אם לאו. הרשם עשה כן ומינה את הבורר קריצ'מן לפסוק בענין. לאחר מהלכים דיוניים שונים בפני הבורר ובפני בג"צ, תוקנה התביעה בפני הבורר והוגבלה לתביעה נגד האגודה בלבד, בה נתבקש הבורר להצהיר כי המבקש הוא בעל הזכויות במשק 48 מכח חברותו במושב, ולצוות על המושב להביא לרישום הזכויות במשק על שמו. בפסק הבורר (מב/16) נפסק כי המבקש הינו חבר אגודה עוד מ-1962 ודינו כדין יתר חברי האגודה, אולם לא נאמר דבר לגבי זכויותיו במשק 48. פסק הבורר אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות והפך סופי. אחיו של המבקש פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה על פי סעיף 114 לחוק הירושה ובקשו לקבוע למי ימסר המשק או מה שוויו לצורך חלוקה בין היורשים. בענין זה נפסק כי המשק הינו חלק מנכסי העזבון ובחלוקת הנכסים יימסר המשק למבקש אך הוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מהעזבון. שאלת שווי המשק לצורך תשלומי איזון נדונה בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי, אשר קבע כיצד יחושב שווי המשק ומה שווי ההשקעות של המבקש במשק שיש לקחתם בחשבון. במסגרת אותה החלטה, ניתנה למבקש אופציה לבחור בין רכישת חלקם של יתר היורשים והשארת המשק בידיו, או מכירתו של הנכס וחלוקת תמורתו בין היורשים הזכאים. החלטה זו הפכה סופית. בעקבותיה, המשק הועמד למכירה ונמכר ב-1.2.95. ביום 12.6.95 פנה המבקש לאגודה וטען כי מאחר שבבוררות קריצ'מן נפסק כי הוא חבר באגודה משנת 1962 ובעל זכויות בנחלה 48, חייבת האגודה להמשיך ולדאוג לכך שתוקצה לו נחלה חלופית או שווה ערכה, לאחר שנחלה 48 נמכרה. משבקשתו לא נענתה פנה לרשם האגודות השיתופיות כדי שזה ימנה בורר על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות לצורך הכרעה בסכסוך בינו לבין האגודה. בעקבות זאת מונה עו"ד פז כבורר. האגודה התנגדה לסמכות הבורר פז בטענה כי דרך המינוי שלו היתה שגויה ותובענה שהגישה בענין זה נדחתה (החלטה בה.פ. 696/96 מיום 11.7.96, מב/9) בתובענה נוספת של האגודה נתבקש פסק הצהרתי כי לבורר פז אין סמכות לדון בתובענה מהטעם שהמבקש לא התקבל כחבר באגודה ולכן אין סמכות לכפות עליה בוררות – בין על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות ובין על פי תקנון האגודה (הפ 90/97, מב/12). בהחלטה מיום 19.6.97 נדחתה גם תובענה זו. בית המשפט (כב' השופטת ר. אליעז) דחה את התובענה בנימוק כי האגודה מיצתה את זכותה לטעון כנגד מינוי הבורר בהליך הקודם, כאשר צמצמה את השאלה שבמחלוקת שם לאופן מינויו של הבורר ולא הרחיבה אותה לשאלה האם היתה מלכתחילה סמכות למנות בורר באותו ענין. משהניחה בהליך הקודם כי מדובר בסכסוך בין האגודה לבין חבר או מי שהיה חבר, מנועה היא מלטעון עתה טיעון נוגד לעמדתה הקודמת באותו ענין . בית המשפט קבע בהמשך להחלטה בהליך הקודם כי הבוררות תתנהל על פי סעיף 149 לתקנון האגודה. ערעורה של האגודה על החלטה זו נמחק. פסק הבורר פז 3. פסק הבורר פז ניתן בשני שלבים: בשלב ראשון פסק בטענת האגודה כי לא חלה עליה חובת בוררות מאחר שהמבקש אינו חבר באגודה ולא היה חבר בה; בשלב השני פסק בתביעה לגופה. פסק הבורר: שלב ראשון 4. בפסק בורר חלקי מיום 8.12.97 (מב/5) דן הבורר בטענת האגודה כי הבוררות אינה חלה על הסכסוך בין המבקש לבינה מפני שלא היה חבר באגודה במועד הרלבנטי או קודם לכן. הבורר קבע, ראשית, כי פסק הבורר קריצ'מן לפיו המבקש הפך חבר באגודה מ-1962 עומד בעינו ומעולם לא בוטל, והאגודה אף פעלה על פיו והודתה כי היא רואה במבקש ובאשתו בעלי המשק. די בכך כדי לקבוע כי המבקש הינו חבר באגודה. שנית, הוא קבע כי המבקש הינו חבר באגודה מכח תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973. על פי תקנה זו, אם נהג אדם ונהגו בו כחבר אגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, יראו אותו כחבר באגודה. הבורר קבע כי לפחות משנת 1978, לאחר מות האב, האגודה ראתה במבקש את חליפו של האב והתייחסה אליו כאל חבר, הכניסה אותו לרשימת חברי האגודה, וחשבונות האגודה הוסבו על שמו, דרישות לתשלום חובות המשק הופנו אליו, והוא זכה ברווחים שהושגו באגודה. על יסוד כל אלה הוא קבע כי ניתן להחיל על הענין הליכי בוררות לפי תקנה 149 לתקנון האגודה, ומכוח התקנון חלה על האגודה חובת בוררות. האגודה עתרה לביטול הפסק החלקי אולם הבקשה לביטול נמחקה בהסכמה. פסק הבורר: שלב שני 5. הבורר תחם את גדר המחלוקת לגופה לשתי שאלות: האחת – האם חברותו של המבקש באגודה נמשכת גם לאחר פסיקת בית המשפט בענין העזבון, ואם כן, מהן הזכויות הנובעות מחברותו; השניה, ובהנחה שהמבקש אכן חבר באגודה, האם חברותו מקנה לו זכות לנחלה בתחומי האגודה. אשר לשאלה הראשונה, הבורר קבע כי בענין חברותו של המבקש באגודה, שרירה וקימת החלטתו של הבורר קריצ'מן לפיה המבקש חבר באגודה מאז 1962. הוא דחה את טענת האגודה לפיה אישור רשם האגודות לפסק הבורר קריצ'מן בענין חברותו של המבקש באגודה הוכפף להחלטת בית המשפט המחוזי בענין. הוא קבע כי הרשם אמנם סייג את אישורו לפסק קריצ'מן באומרו כי קביעתו ניתנת "לכאורה, אותה אשנה בהתאם לפסק דין הצהרתי של בית המשפט המוסמך, אם יתעורר בכך הצורך". אולם בעקבות פסק המחוזי לא נעשה דבר לשינוי האישור שניתן על ידי רשם האגודות, ולפיכך קבע הבורר כי פסק הבורר קריצ'מן עומד בעינו. עוד קבע הבורר, בפרשו הוראות שונות בתקנון האגודה, כי חברותו של המבקש באגודה לא פקעה מאליה עם מכירתו של המשק, אלא כדי שיחדל להיות חבר באגודה לאחר מכירת המשק היה צורך בנקיטת הליכי הוצאה מיוחדים על ידי האגודה – הליכים שלא ננקטו. הוא מצא כי האגודה לא פעלה לביטול חברותו של המבקש, והוא היה ונשאר חבר בה, והאגודה אף השלימה עם כך. כתוצאה מכך קבע הבורר כי המבקש הינו חבר שווה זכויות וחובות באגודה ושמו צריך להיכלל בפנקס החברים. הוא קבע אף מעבר לכך כי אילו היתה האגודה פועלת על פי הוראות האב עוד בחייו וזכויות הבן היו נרשמות במוסדות המיישבים, היו נחסכים מהמבקש כל המאבקים שבאו עליו בהמשך. אשר לשאלה אם זכאי המבקש לסעד שתבע כי תוקצה לו נחלה בישוב, קבע הבורר כי, מצד אחד, נקבע כי המבקש הינו חבר באגודה והדבר עולה מקביעתו בת-התוקף של הבורר קריצ'מן. מצד שני, משק 48 נמכר ותמורתו חולקה בין היורשים. נוצר בכך מצב בלתי שגרתי ובלתי רצוי שבאגודה נמצא חבר שמעמדו אינו מוסדר, ואשר לא הוצא מהאגודה. מכח עקרון השוויון, שהוא מיסודות פעולתה של האגודה השיתופית, ו"מהטעם של צדק אנושי ושמירה על עקרונות של שוויון בין החברים, חייבת האגודה להסדיר את מצבו של התובע, כך שיהיה במעמד שווה לשאר חברי האגודה". הבורר הצביע על כך שבישוב מתוכננות 90 נחלות והוקצו למתיישבים רק 86 נחלות, ובידי האגודה אדמות שטרם חולקו. לפיכך פסק כי על האגודה להקצות למבקש נחלה בדומה לאלה המוחזקות על ידי שאר חברי האגודה תמורת התשלום המקובל על פי מסמך הוראות אגף מספר 31 של מינהל מקרקעי ישראל. כן נתן הוראות לגבי תשלום מיסי האגודה. הבורר מסיים את פסקו באומרו: "לשולי הפסק עלי לציין שפסקתי לפי מיטב הבנתי ויושר לבי, לאור עקרונות הקואופרציה ועקרונות התנועה אשר לה משתייכים הנפשות הפועלות בבוררות זאת ואשר מוניתי בורר מטעמה." לבית המשפט המחוזי הוגשו בקשות לאישור פסק הבורר ובקשה נגדית לביטולו בעילות שונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 6. עילות הביטול שנדונו בבית המשפט נגעו בשאלות של חריגה מסמכות הבורר, אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, ואי עמידת פסק הבורר באמות מידה של תקנת הציבור. בית המשפט החליט לפסול את פסק הבורר על שני חלקיו. (א) חריגה מסמכות הבורר: (סעיף 24(3) לחוק הבוררות): הבוררות נוהלה מכח סעיף 149 לתקנון האגודה, ועל פיו כל הסכסוכים הנובעים מעיסקי האגודה בין חברים או חברים לשעבר ובין האגודה חובה ליישבם על ידי בוררות. גדרו הספציפי של הסכסוך הוגדר בכתבי הטענות ובו נדרש הבורר להכריע האם האגודה הפרה את חובותיה כלפי המבקש בכך שלא הקצתה לו נחלה חלופית לאחר מכירת משק 48. פסק הבורר ניתן ללא קשר לשאלה אם האגודה הפרה את התחייבותה כלפי המבקש, ואם יש לכפות עליה התחייבות כלפי המבקש, אלא ניתן על בסיס שיקולי "צדק אנושי ושמירה על עקרונות שוויון בין החברים"... וכו'. הבורר לא התבקש לדון בעקרונות הקואופרציה במנותק מהתחייבויות האגודה למבקש. בפוסקו על פי עקרונות כלליים כאמור, ובלא קשר לתקנון האגודה ולכתבי הטענות פעל בלא סמכות ופיסקו ניתן בלא סמכות. (ב) אי מתן הזדמנות לטעון טענות ולהביא ראיות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות): במנותק משאלת חבות האגודה כלפי המבקש, לאגודה לא ניתנה הזדמנות לטעון טענותיה ולהביא את ראיותיה לגבי עקרונות הקואופרציה שהיוו בסיס לפסק הבורר. לעקרונות הקואופרציה והתנועה אין זכר בתקנון האגודה ובכתבי הטענות של הצדדים, ויש בהם משום יצירת יש מאין על ידי הבורר, אשר לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן בפניו, ולהביא ראיות בעניינו, וגם זו עילה לפסול את פסקו. (ג) הסתמכות על ידיעה אישית של הבורר: בהסתמכו בפיסקו על ידיעתו האישית בתחום הקואופרציה, חרג הבורר מסמכותו ושלל מהאגודה הזדמנות להעלות טענותיה בענין זה. הוא חרג בכך מתפקידו המעין-שיפוטי, המחייבו לדון בסכסוך רק על פי החומר והנתונים שבפניו. בית המשפט מצא כי די בשתי עילות הביטול – חריגה מסמכות הבורר ואי מתן הזדמנות למשיבים לטעון טענותיהם בפניו בנושאים מהותיים לפסק הבורר כדי לבטל את הפסק. (ד) בשולי הפסק קבע בית המשפט כי אפילו התקבל המבקש כחבר באגודה, חברות זו פקעה עם מכירת משק 48, שכן אחד התנאים לחברות באגודה על פי התקנון הוא היות אדם בעל זכויות בנחלה באגודה, ומרגע שחדל להיות בעל זכויות כאמור, פקעה חברותו. בקשת רשות הערעור טענות המבקש: 7. עיקר טענות המבקש הוא כי הבורר לא חרג מסמכותו ולא נפגעה זכות האגודה לטעון את טענותיה. בתביעתו, נתבקשה אכיפת התחייבות האגודה, על פי סעיף המטרה שלה, לארגן את חבריה כ"איכרים בעלי רכוש פרטי" והוזכר ערך השוויון בין החברים ובכך היפנתה התביעה מפורשות לעקרונות הקואופרציה. האגודה לא התנגדה לקו טיעון זה, והיתה צריכה להניח כי תהיה התייחסות לכך במסגרת הבוררות. משכך, הבורר לא חרג מסמכותו ולא פגע בכללי הצדק הטבעי. הוא הכריע פוזיטיבית בשאלת הפרת חובות האגודה כלפי המבקש, וקבע ממצאים לגבי קיומן של חלקות פנויות זמינות להקצאה, ועל כך אין לערער. האגודה לא הוכיחה כי אין אפשרות לבצע את הפסק וממילא בית המשפט לא התייחס לכך כלל. טענות האגודה 8. עיקרי טענות האגודה הן: הבורר לא הוסמך לבחון את התביעה לאור עקרונות הקואופרציה; הוא הסתמך בענין זה על ידיעתו האישית ולא נתן לאגודה הזדמנות לטעון בענין זה, ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי בבטלו את הפסק על בסיס טיעונים אלה. כן נטען כי המבקש אינו חבר באגודה בהווה, ובקביעה כי האגודה הפרה את התחייבויותיה כלפיו חרג מסמכותו ופגע בכללי הצדק הטבעי. כן נטען כי הפסק נוגד את תקנת הציבור בכך שהוא פוגע בזכויות קנייניות של החברים באגודה להם הוקצו חלקות. הפסק אף אינו בר-ביצוע שכן נותרו בידי האגודה רק שטחים חקלאיים ציבוריים המעובדים על ידי האגודה, ואין עוד נחלות זמינות לחלוקה. מתן רשות ערעור 9. רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשות אישור וביטול פסק בורר אינה ניתנת על דרך השיגרה. היא שמורה למקרים בהם עולה שאלה בעלת היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק, תק' על' 2000(2), 319. רע"א 1370/02 בובליל נ' שלינגר, תק'-על' 2002 (2), 813; רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ) במקרה זה עומדת השאלה מהו מרחב ההתערבות השיפוטי בפסק בורר שניתן. שאלה זו אוצלת במישרין על מעמדו של מוסד הבוררות במערכת ההסדרים המוכרים שנועדו לפתור מחלוקות בין צדדים מחוץ לבית המשפט, ועל הגדרת תחום ההתערבות השיפוטי בהליך הבוררות ויישומו הראוי. נוכח חשיבותו הרבה של היבט זה ומשמעותו הציבורית הכללית, נראה לי כי יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור לגופו. הכרעה גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק הבורר 10. הנחה היא לצורך ענייננו, ולא נטען אחרת, כי על הליכי הבוררות כאן, אף שהתנהלו על פי פקודת האגודות השתופיות ותקנון האגודה השיתופית, חלים עקרונות חוק הבוררות, בשינויים המתחייבים מהוראות הפקודה והתקנון. מושכלות – יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין, ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, ומאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר; אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהד' 3, עמ' 1; בר"ע 125/68 שחב נ' שחב, פד"י כג(1) 16, 20; ע"א 241/81 שמן תעשיות נ' חב' תבלין, פד"י לט(1) 561, 574-5). מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור. פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול (אוטולונגי, שם, עמ' 425, 457-8 ; ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חב' ישראלית לביטוח, פד"י לו(3) 543, 547; ע"א 393/79 סטלה, שירות מכוניות נ' חב' נתיבי אילון, פד"י לו(1) 713, 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור, ועוד שורה של ענינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות. הבוררות נשוא הליך זה התנהלה מכח תקנון האגודה ובהתאם לחוק הבוררות. תקנון האגודה מהווה הסכם בין חברי האגודה והוא כולל הוראות בדבר יישוב סכסוכים במסגרת הליך בוררות. על פי סעיף 150 לתקנון האגודה, התקנון מהווה שטר בוררים כללי ומיוחד, ואין צורך בשטר בוררין נפרד (ראה גם אוטולנגי, עמ' 29). סעיף 151 לתקנון מורה: "הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות או החוק המהותי והוא יהיה רשאי לפסוק לפי שיקול דעתו הגמורה ואף ליתן צווי ביניים". הוראה זו מגדירה את דרך פעולתו של הבורר ופותחת בפניו כר נרחב להפעלת שיקול דעתו בלא כפיפות לחוק המהותי, לסדרי הדין ולדיני הראיות. על פי סעיף 149 לתקנון, הבוררות בין האגודה השיתופית לבין חבר תיעשה, בין על ידי פנייה לרשם האגודות על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, ובין על ידי פנייה לברית פיקוח של האגודות השיתופיות בישראל לצורך מינוי בורר. הסדר זה מצביע על כך שהבורר המתמנה להכריע בסכסוך בין החבר לאגודה נמנה בדרך כלל על הגורמים המעורים בענייני המיגזר החקלאי וההתיישבות השיתופית. נתון זה, בצירוף העובדה כי הבורר משוחרר מכבילות לדין המהותי, מצביעים על המגמה ליתן לבוררות במיגזר החקלאי אופי של הכרעה המבוססת על שיקולי מדיניות כלליים וטעמים של צדק והגינות במקרה הפרטני, תוך התחשבות באופי הייחודי של ההתיישבות החקלאית השיתופית. על אופייה המיוחד של הבוררות באגודות השיתופיות עמד בית המשפט ברע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פד"י מח(1) 775, 782 (מפי השופט אור): "יש לתת משקל לכך שלא מדובר בהסכם בוררות בין שני צדדים "רגילים" להסכם בוררות. מדובר בהסכם בוררות שמצא את ביטויו בתקנון של אגודה, המחייב כל חבר באגודה מעצם חברותו באגודה, וללא שנדרשה הסכמתו הנפרדת לו. מדובר גם בהסכם שבא לקבוע דרך לפתרון סכסוכים בין החברים והאגודה בהתחשב ביחסי הקירבה המיוחדים ושותפות האינטרסים בין חברי האגודה, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האגודה". האופי המיוחד של יחסי החברים עם האגודה הצדיקו מתחילת דרכן של האגודות השתופיות קיום מנגנונים מיוחדים של בוררות לפתרון סכסוכים והוצאתם ממסגרת התדיינות בבית המשפט. מגמה זו מחזקת את הצורך בהצרת ההתערבות השיפוטית בהליכי הבוררות במיגזר החקלאי והשארת ההכרעות בענינים אלה ככל האפשר בידי הבורר. על רקע הגדרה רחבה זו של סמכות הבורר ושיקולי המדיניות המשפטית שהובהרו לעיל, יש לבחון האם נתקיימה עילה מוכרת לפסילת פסק הבורר פז בענייננו. עילות הביטול חריגה מסמכות הבורר 11. לסוגיית החריגה מסמכות של הבורר שני היבטים: האחד – האם חל על הענין תקנון האגודה, על סעיף הבוררות שבו, אשר במסגרתה נוהלה הבוררות נשוא ענייננו. השני – האם פסיקת הבורר מצוייה בגידרן של הסוגיות שבמחלוקת כפי שהוגדרו על ידי הצדדים בכתבי הטענות שהגישו בבוררות. אשר לסוגיה הראשונה – תנאי לחלות תקנון האגודה על סעיף הבוררות שבו הוא כי מדובר בסכסוך הנובע "מעיסקי האגודה בין חברים או בין חברים לשעבר או בין מי שתובע מכח חבר מצד אחד ובין האגודה"... כאמור בסעיף 149 לתקנון האגודה. היה מקום לבחון האם מתמלאים תנאים אלה לחלות הסדר הבוררות על פי התקנון. הליכי הבוררות במקורם כרכו את השאלה האם המבקש הינו בגדר חבר או חבר לשעבר של האגודה, עליו חל סעיף 149 לתקנון המורה על יישוב המחלוקות בינו לבין האגודה במסגרת בוררות. סוגיה זו נדונה לגופה והוכרעה על כל היבטיה. בראש וראשונה, היא הוכרעה בפסק הבורר קריצ'מן, אשר קבע כי המבקש הינו חבר אגודה מאז 1962. פסק זה הפך סופי עם אישורו על ידי רשם האגודות השיתופיות. בבוררות פז נבחנה לאחר מכן השלכתן של ההחלטות השיפוטיות המאוחרות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בנושא חלוקת העזבון בין היורשים על קביעת הבורר קריצ'מן, ונמצא כי הן לא גרעו מסופיות הכרעתו בשאלת חברותו של המבקש ומאישור רשם האגודות שניתן לפסק זה. משכך, נקבע גם בבוררות פז כי המבקש הינו חבר אגודה ולפיכך חל עליו תקנון האגודה, על הסדר הבוררות הקבוע בו. קביעה זו של הבורר פז באשר לחברותו של המבקש באגודה עומדת בעינה, ואינה בת-ביטול על פי אחת מעילות הביטול של פסק בורר. זאת, בין אם קביעה זו של הבוררים קריצ'מן ופז עולה בקנה אחד עם הוראות הדין המהותי, שהם אינם כפופים לו, ובין אם לאו, בין אם צדקו בקביעתם זו ובין אם טעו. הפן האחר של טענת חוסר הסמכות נוגע לקביעותיו של הבורר בדבר חובותיה של האגודה כלפי המבקש לאחר שהוכרה חברותו באגודה (עוד משנת 1962) על פי פסק קריצ'מן, ומשנותר בלא נחלה, לאחר שזו נמכרה על ידי היורשים לאחר. הבורר פז מצא כי בנסיבות הענין הבלתי שגרתיות כפי שנוצרו, בהן, מצד אחד, המבקש הינו חבר אגודה מזה שנים רבות ומעולם לא הוצא ממנה, ומצד שני הוא נותר בלא נחלה, זכאי הוא שהאגודה תקצה לו נחלה במושב בתנאי הקצאה הנהוגים לגבי מתיישב ראשון המתקבל לראשונה כחבר באגודה. הוא קבע כי הקצאה זו תיעשה בכפוף לנוהל מינהל מקרקעי ישראל המסדיר דרכי מסירת זכויות של נחלה פנויה למתיישב ראשון, המגדיר את התנאים לכך, לרבות התשלומים שהאגודה רשאית לגבות מן המתיישב עבור קבלת הזכויות בנחלה (סעיף 4 לנוהל מס' 31(מב/26)).קביעה זו התבססה על תפיסת הבורר בדבר משמעותם של עקרונות השוויון והצדק העומדים ביסוד ההתיישבות החקלאות השיתופית, וכך הוא נימק את דעתו: "ללא קשר לשאלה אם הפרה הנתבעת את התחייבויותיה כלפי התובע, אלא מהטעם של צדק אנושי ושמירה על עקרונות של שוויון בין החברים, חייבת האגודה להסדיר את מצבו של התובע, כך שיהיה במעמד שווה לשאר חברי האגודה". בהחליטו כך, פעל הבורר פז בגדרי סמכותו על פי תקנון האגודה וגדר השאלות שהונחו בפניו על פי כתבי הטענות של הצדדים, ולא חרג מסמכותו על פי אמות המידה הקבועות לכך בדיני הבוררות. נקודת המוצא בענייננו היא כי בוררות המתנהלת על פי תקנון האגודה הינה משוחררת מכבילות לדין המהותי והבורר מוסמך לפסוק על פי "שיקול דעתו הגמור" כלשון תקנה 151, ולהפעיל בכך מבחני צדק והגינות הנראים בעיניו ראויים, ובלבד שהחלטתו תימצא בגדר השאלות שנתבקש להכריע בהן, ובתנאי שתעלה בקנה אחד עם אמות מידה של תקנת הציבור. פיסקו של הבורר פז ניתן, אכן, על פי שיקול דעתו הגמור ולא התבסס על ניתוח משפטי פורמלי של זכויות וחובות משפטיים של הצדדים למחלוקת. עם זאת, קביעותיו מצויות בגידרה של הסוגיה המרכזית שעמדה במחלוקת והיא – האם ראוי בנסיבות המיוחדות של הענין כי האגודה תקצה למבקש נחלה בתנאים של מתיישב ראשון, לאחר שנותר בלא משק חקלאי ובשים לב לכך שהוא חבר באגודה מאז 1962. הבורר פסק בשאלות שהועמדו להכרעתו בלא להשען על הדין המהותי, כפי שרשאי היה לעשות, ותוך שפעל בגדרי כתבי הטענות של הצדדים. כתב התביעה של המבקש בבוררות מושתת על טענה כי האגודה הפרה את התחייבויותיה כלפיו, והסעד המבוקש בו הוא אכיפת התחייבות האגודה כלפיו וזאת, כלשון כתב הטענות, "לפי סעיף המטרה שלה, לפי מטרתה, בין השאר, לארגן את חבריה כ"איכרים בעלי רכוש פרטי". לשם כך היא מוסמכת לפי סעיף הסמכויות בתקנונה... בין השאר "לרכוש, למכור, ולהחכיר... להעביר בכל דרך ולנהל קרקעות ובנינים...". ניסוח זה אינו מעמיד את תביעת הזכות על מקור משפטי צר אלא על תביעה בעלת אופי מוסרי הנגזרת מתכליות האגודה השיתופית והבסיס המושגי עליו נשענת התאגדות זו. הבורר בפיסקו פעל בגידרה של תביעה זו ועל פי מושגיה, וקביעותיו מעוגנות במסגרת הדיונית שנתחמה בבוררות על פי כתב התביעה המבקש הכרעה במחלוקת על בסיס העובדות והנתונים שהוצגו בו ועל פי שיקול דעת הבורר בהתאם לחוש הצדק ומבחן ההגינות שיפעיל. הבורר אכן הפעיל שיקול דעת רחב במסגרת ההכרעה שנתן לאחר שבחן את התחייבויות האגודה כלפי החבר במושגים כלליים הלקוחים מתורת השיתוף בהתיישבות החקלאית ומעוגנים בפקודת האגודות השיתופיות ותקנונה של האגודה. הוא יישם בדרך שנראתה בעיניו ראויה את התפיסה העומדת ביסוד האגודה השיתופית, המבקשת לאגד בני אדם לחיים בשיתוף תוך שוויון בזכויות ובטובות הנאה, על בסיס קשר אישי ועזרה הדדית (ע"א 934/91 כהן נ' בית נקופה, פד"י מז(3) 592). הוא פעל בתחומי הסמכות שהוקנתה לו וקבע את אשר קבע על פי שורת הצדק בדרך שנראתה בעיניו ראויה. שלא כדעת בית המשפט המחוזי, דעתי היא, איפוא, כי פסק הבורר ניתן בסמכות, ולא נתקיימה עילה לביטולו בגין חריגה מסמכות על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. אין צריך לומר, כי בקביעה שהפסק ניתן בסמכות אין כדי להביע עמדה ערכית לגבי תוכנו של הפתרון שנקבע על ידי הבורר, האם הוא צודק וראוי על פי כל נקודת מבט או שמא טעה בתפיסתו את הענין, או שיקלל שלא כהלכה את מכלול השיקולים הרלבנטיים לצורך ההכרעה. כאמור, טעות אפשרית של בורר אינה עילה מוכרת להתערבות בשיקול דעתו ובהכרעתו בפסק שנתן, בין אם קשור הוא בדין המהותי וטעה בהחלתו, ועל אחת כמה וכמה כך הוא כאשר אינו קשור בדין כלל. הפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ושימוש בידיעה אישית של הבורר 12. טענה נוספת, שלובה עם קודמתה היא, כי לא ניתנה לאגודה הזדמנות לטעון בענין מהות העקרונות הכלליים של הקואופרציה עליהם התבסס הבורר, וכי הוא השתמש בידיעתו האישית בענין זה בלא מתן הזדמנות נאותה לקיים בענין זה דיון, טיעון, והבאת ראיות. אינני מוצאת ממש בטענות אלה. הכרעתו של הבורר במחלוקת על דרך הסתייעות בין היתר, בתפיסתו את העקרונות הכלליים העומדים ביסוד התפיסה הרעיונית של הישוב החקלאי השיתופי, הינה פועל יוצא מהסמכות שניתנה לו להכריע בסכסוך על פי שיקול דעתו ובלא כבילות לדין המהותי. עקרונות כלליים אלה הם בבחינת משוכלות-יסוד העומדים ברקע הווייתו של הישוב השיתופי, וברי כי במחלוקת העוסקת ביחסי האגודה והחבר יעמדו עקרונות אלה בבסיס הדיון, בבחינת הנחות-יסוד. הרובד הרעיוני העומד בתשתית קיומה ותכליותיה של האגודה השיתופית טבוע ושזור מאליו במסגרת הדיונית המיוחדת של הבוררות המעוצבת על פי תקנון האגודה, והוא מהווה מקור פרשני מתחייב להבנת יחסי הצדדים ומערכת החבויות והזכויות ההדדיות שלהם לא רק במישור המשפטי אלא גם במישור החברתי, הכלכלי והמוסרי. הישענות על עקרונות אלה לצורך הכרעה בסכסוך הנתון לבוררות אינו מחייב טיעון מיוחד של הצדדים וטיעון כזה אינו תנאי לתקפותו של הפסק. ממילא זכות הטיעון של הצדדים, לא נפגעה ולא נפגם עקרון של צדק טבעי. עוד נטען על ידי האגודה כי זכויותיה הדיוניות נפגעו בכך שהבורר, בבססו את הכרעתו על כללי השיתוף באגודה השיתופית, עשה שימוש שלא כדין בידיעתו האישית, ולא היה רשאי לעשות כן. אין ממש בטענה זו. הכלל האוסר שימוש בידיעה אישית על ידי ממלא תפקיד שיפוטי מתייחס בעיקרו לנושאים ששלובים בהם ענינים עובדתיים הטעונים, דרך כלל, הוכחה. אין הוא נוגע להחלת עקרונות כלליים הנובעים ומשתמעים מהתשתית הראייתית שהוצגה, או המצויים ברקע מערכת היחסים בין הצדדים, בבחינת מושכלות ראשונים הידועים לכל. במקרה שלפנינו החלת עקרונות הקואופרציה על ידי הבורר נבעה במישרין מתקנון האגודה שעמד ביסוד התשתית הראייתית. שנית, עקרונות אלה הם בבחינת מושכלות ראשונים בבסיס מערכת היחסים בין האגודה לחבר ואוצלת על מערכת הזכויות והחובות ביניהם. מעבר לכך, דרך מינויו המיוחדת של הבורר בסכסוכי אגודה עם חבריה נועד לענות על הצורך שהגורם המכריע ייבחר דוקא משורות הבקיאים בכללי פעולתה של האגודה השיתופית ובתפיסה החברתית העומדת ביסודם. הידיעה האישית בדבר התפיסה הרעיונית העומדת ביסוד קיומה ופעולתה של האגודה היא נתון חשוב במסגרת הפעלת שיקול הדעת של הבורר וכך הדבר בענייננו. הפעלת ידיעה זו, לא רק שאינה פסולה אלא יש בה כדי לקדם את רמתם של הדיון וההכרעה בנושא בעל אופי ייחודי (ראה ע"א 91/50 מדור, חברה לבנין נ' ביק, פד"י ה' עמ' 792, 796; אוטולנגי, שם, עמ' 349-350; ע"א 186/56 פאלק נ' שביל, פד"י י"א 1272; ע"א 218/78 ליננברג נ' מנהל מס שבח, פד"י לג(2) 423). ממילא, אין בטענות אלה כדי לפסול את פסק הבורר. פגיעה בתקנת הציבור 13. עוד נטען על ידי האגודה כי פסק הבורר נוגד את תקנת הציבור ולכן הוא פסול ויש לבטלו מכח סעיף 24(9) לחוק הבוררות. עילה זו מתמקדת בטענה כי חיוב האגודה להקצות למבקש נחלה פוגע בזכויות הקניניות של יתר חברי האגודה ולכן הדבר מנוגד לתקנת הציבור. גם בטענה זו איני רואה ממש. על פי הקביעות העובדתיות בפסק הבורר במועד שניתן, הרי מתוך 90 נחלות שהוקצו לאגודה על ידי המינהל, 86 הוקצו בפועל למתיישבים וארבע נחלות נותרו פנויות. מתוך נחלות פנויות אלה חוייבה האגודה להקצות קרקע למבקש. המדובר בקרקע מינהל המוקצית לאגודה וזו מקצה לחבריה נחלות בתורת "ברי רשות" על פי קריטריונים ותנאים המוכתבים על ידי המינהל. תנאי הקצאת הנחלה למבקש על פי פסק הבורר הם כאמור בהוראת אגף 31 של מינהל מקרקעי ישראל הנהוגה לגבי נחלות המוקצות לראשונה למתיישב הראשון במסגרת מושב עובדים. על המבקש למלא אחריהם כתנאי לקבלת הנחלה, משל כאילו היה מועמד חיצוני המבקש להתקבל לישוב לראשונה. קשה לראות איזו זכות קנין של בעלי נחלות קימים נפגעת עקב החלטה זו, ומדוע הקצאת נחלה למועמד חיצוני זר, שזה עתה הוכר לראשונה כחבר האגודה, הינה אפשרית, ואילו הקצאה באותם תנאים כספיים למי שמוגדר כחבר אגודה מ-1962, ונותר בלא משק חקלאי, הינה פגיעה בזכויות קנין של החברים. יצויין בהקשר זה כי לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית כלשהי לגבי טובת ההנאה שהמבקש קיבל בעקבות מכירת משק 48 לצורך חלוקתו בין היורשים, ובאיזו מידה עשויה היתה טובת הנאה כזו להיות רלבנטית לטענת הפגיעה בחברי האגודה עקב חיוב האגודה להקצות למבקש נחלה על פי פסק הבורר. כללו של דבר: פגיעה בתקנת הציבור משמעותה סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פד"י לא(3), 85, 94; ע"א 294/91 חב' קדישא נ' קסטנבאום, פד"י מו(2) 464, 535). לא הוכחה פגיעה ממין זה בענייננו. פסק הבורר אינו בר-ביצוע 14. נטען על ידי האגודה כי פסק הבורר אינו בר ביצוע מאחר שאין עוד ברשות האגודה נחלות זמינות לחלוקה. אין לקבל גם טענה זו. פסק הבורר קבע קביעות עובדתיות בענין מצאי הנחלות באגודה שטרם הוקצה ועשה כן על יסוד נתונים שהובאו בפניו במועד הרלבנטי. לא ניתן לערער על קביעות כגון אלה בבקשה לביטול פסק בורר, ואין להיזקק לטיעון זה כדרך עקיפה לקעקע את יסודות הפסק. אם חל שינוי במצב בשטח מאז ניתן פסק הבורר, האחריות לענין זה רובצת כולה על האגודה, ועליה יהא למצוא את הפתרון המתאים על מנת לקיים את חובתה על פי פסק הבורר. 15. סיכומם של דברים: לא מצאתי עילה להתערבות שיפוטית לביטולו של פסק הבורר במקרה זה. פסק הבורר ניתן כדין בהליך תקין במסגרת סמכויותיו של הבורר בלא שנפגעו זכויות הטיעון של הצדדים. השאלה העומדת איננה אם פסיקת הבורר הינה נכונה וצודקת על פי כל אמת מידה וכל נקודת-ראות, או שמא טעה בפסיקתו. השאלה היא אם חרג מכללי ניהול הבוררות המוגדרים בדיני הבוררות באופן הפוסל את הפסק, והתשובה המתבקשת לכך היא בשלילה. דיני הבוררות בנויים על מדיניות משפטית שעיקרה חיזוקו של מוסד הבוררות וצמצום ההתערבות השיפוטית במהלכיו. ראוי להכיר במדיניות זו וליישמה הלכה למעשה. מכאן שהתערבות שיפוטית לביטולו של פסק בורר הינה בבחינת צעד חריג, רב משמעות והשלכות שיש לנקוט בו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן. אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור הוא כי טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, וגם אם על פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה. הצדדים קבלו על עצמם מראש את הכרעת הבורר גם אם יטעה, וגם אם צד זה או אחר לא ישבע נחת מההחלטה (ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפר חפץ, פד"י לז(3) 292, 298; אוטולנגי, שם, עמ' 440). "על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כך קיבלוהו הצדדים עליהם". (ע"א 388/81 תימורים נ' משתלות ויצמן, פד"י לו(4) 253, 264); ראה גם רע"א 8176/98 דריה בע"מ נ' חירם בע"מ; רע"א 6130/98 ח.ק.ל.י. נ. ר.ט.מ; ע"א 835/93 איגנט נ' אגד בע"מ, פד"י מט(2) 793). 16. על יסוד האמור, אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור, נבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונאשר את פסק הבורר. אציע לחייב את המשיבה בהוצאות המבקש בשתי הערכאות בסך כולל של 30.000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא לוא עמדנו להכריע בצדקת הכרעתו של הבורר לגופה, נוטה הייתי לקבל את עמדת המשיבה, כי משהמבקש ואחיו מכרו את המשק שירשו מהוריהם, פקעה זכותו של המבקש לחברות באגודה, שמעיקרה נקנתה לו אך מכוח מינויו כ"בן ממשיך" ולפיכך הייתה צמודה למשקם של מורישיו. אך מקובלת עליי קביעתה של השופטת פרוקצ'יה, כי משהעמידו הצדדים את מחלוקתם להכרעתו של הבורר, לא היה בית-המשפט רשאי לבטל את פסקו של הבורר שלא על-פי איזו מעילות הביטול המוכרות. אינני מתעלם מכך שהמשיבה לא נזקקה להתדיינות לפני הבורר מבחירתה החופשית, והיא אף ניסתה לתקוף את חוקיות מינויו בשתי בקשות שהגישה לבית-המשפט המחוזי. עם זאת נראה, כי היא לא השכילה לנקוט, מבעוד מועד, בהליך מתאים שמטרתו להעמיד לבירור את טענתה כי משמכרו המבקש ואחיו את המשק שירשו מהוריהם, פקעה זכותו של המבקש לחברות באגודה מכוח היותו "בן ממשיך". בנתון להערה זו אני מסכים לפסק-דינה של חברתי הנכבדה, השופטת פרוקצ'יה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ה באלול תשס"ג (22.9.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00036800_R07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il