בשארה ג'וזיף נ. עפיפה אנדראוס ג'רייס

פסק-דין בתיק ע"א 368/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 368/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: בשארה ג'וזיף נ ג ד המשיבים: 1. עפיפה אנדראוס ג'רייס 2. סעד אלדין גאנם ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 002028-12-12 שניתן ביום 27.11.2014 על ידי כבוד השופט יצחק כהן תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ו (01.02.2016) בשם המערער: עו"ד מטאנס פארס, עו"ד מוטי נבון ועו"ד יריב אזולאי בשם המשיבה 1: עו"ד ויקטור מנסור בשם המשיב 2: עו"ד עבד אליא ועו"ד אילנה ויגדור פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 2028-12-12 מיום 27.11.2014. במסגרת הערעור נדרשת הכרעה בין עסקאות נוגדות שנעשו במטע עצי זית המזוהה כגוש 18772 חלקה 18, בשטח של 3,136 מ"ר בכפר יאסיף (להלן: המקרקעין). רקע עובדתי 1. המקרקעין שבמחלוקת נרשמו בשנת 1968 בבעלותו של אנדראוס בשארה ג'רייס (להלן: אנדראוס). לטענתו של המערער, בשנת 1975 רכש אביו, ראיד בשארה (להלן: ראיד) את המקרקעין מידי אנדראוס על פי ייפוי כוח בלתי חוזר, תמורת הסך של 20,000 לירות. עסקה זו תכונה להלן: העסקה הראשונה, והיא מעולם לא נרשמה במרשם המקרקעין. נספר כי ראיד-הקונה התגורר בחוף השנהב, נפטר ביום 16.3.1988, והותיר אחריו צוואה מיום 6.3.1985, שעליה ניתן ביום 20.11.2009 צו קיום על ידי בית הדין של העדה היוונית, ומכוחה המערער הוא יורשו. בשנת 1979 נפטר אנדראוס ובִיתו, המשיבה 1 (להלן: המשיבה), ירשה את המקרקעין מכוח צוואתו משנת 1969, במסגרתה ציווה לה את המקרקעין ודירה בת 2 חדרים. בשנת 2012 פרץ סכסוך משפטי בין המערער לבין המשיבה והאירועים החלו להתפתח בקצב מהיר. ביום 10.9.2012 הגיש המערער לבית משפט השלום בעכו בקשה למתן צו פינוי של המשיבה שהתגוררה בדירה שבבעלותו. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 13.9.2012, רשמה המשיבה את המקרקעין על שמה, מכוח צו קיום הירושה של אנדראוס, אשר ניתן עוד בשנת 1981. לטענת המערער, ביום 19.11.2012 ניגש בא-כוחו לרשום את המקרקעין על שמו של ראיד, והופתע לגלות כי הם נרשמו על שמה של המערערת. ביום 21.11.2012 התקשרה המשיבה בהסכם למכירת המקרקעין עם המשיב 2 (להלן: המשיב), שמיהר לרשום הערת אזהרה לזכותו כבר למחרת היום (להלן: העסקה השניה). ביום 27.11.2012 נערכה פגישה שבמהלכה דרש המערער מהמשיב לסגת מהעסקה, אך המשיב החליט שלא לוותר על זכויותיו על פי ההסכם בינו לבין המשיבה. לפיכך פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי שייקבע כי הוא זכאי להירשם כבעל המקרקעין. פסק דינו של בית משפט קמא 2. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי המערער הוכיח את קיומה ואת תוקפה של העסקה הראשונה, שבמסגרתה נמכרו המקרקעין לראיד. נקבע כי המשיבה ידעה על כך והיתה נוכחת בעת ביצוע העסקה, ואף מכרה בעצמה לראיד דירה בכפר יאסיף תמורת הסך של 15,000 לירות, באותו יום בו מכר אביה את המקרקעין לראיד (כפי שעולה מיפוי כוח שנחתם על ידה ביום 16.9.1975). טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה – נדחתה, בנימוק שהמקרקעין הוחזקו על ידי אנדראוס-אביה ועל ידה במהלך השנים בנאמנות קונסטרוקטיבית, ועל כן מירוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד הכפירה בנאמנות – היינו בשנת 2012. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב, "זממה לגזול את זכויותיו של התובע [המערער] ופעלה להגשים את זממה", כנקמה על כך שהגיש תביעה לפינויה מהדירה בה התגוררה. לעומת זאת, בעניינו של המשיב ציין בית המשפט כי לא הוכח שהוא נהג בחוסר תום לב. בהתאם לכך החיל בית המשפט את הלכת ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (5.2.2003) (להלן: הלכת גנז) וקבע כי מאחר שהמערער נמנע מרישום הערת אזהרה אודות העסקה הראשונה במשך שנים ארוכות, העסקה השניה גוברת על העסקה הראשונה ויש להכיר בזכויותיו של המשיב במקרקעין. בשולי פסק הדין ניתן היתר פיצול סעדים כך שהמערער יוכל לתבוע את המשיבה בתביעה כספית. תמצית טענות הצדדים בערעור 3. בערעור שלפנינו טען המערער כי המקרקעין שבמחלוקת (חלקה 18) נמצאים בצמידות לחלקה שאין מחלוקת כי היא נמצאת בבעלותו ורשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין (חלקה 19), וכי גדר אחת מקיפה את מטע הזיתים שנמצא בחזקתו וכולל את שתי החלקות. הודגש בערעור כי המשיב נחשף לטענת הבעלות של המערער טרם נרשמה העסקה השניה, ונטען כי בנסיבות אלה העסקה הראשונה גוברת. המערער הטעים כי תוצאה זו נגזרת מהוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ויש לשמור על הלכת גנז כחריג לכלל ולא להפוך את היוצרות. המערער ביקש גם לאבחן את המקרה הנוכחי מהלכת גנז, אך עיקר טענותיו מתמקדות בנקודות המוכיחות, לטענתו, את חוסר תום ליבו של המשיב אשר התעלם מ"אורות אדומים" בעת שרכש את המקרקעין מהמשיבה. לפיכך טען המערער כי גם יישומה של הלכת גנז אינו יכול להועיל למשיב. המשיב, מצידו, טען כי המערער הוא שנהג בחוסר תום לב בכך שנמנע במשך שנים ארוכות מרישום הערת אזהרה וכך גרם ל"תאונה משפטית". לטענת המשיב, הוא רכש את המקרקעין בתום לב ותוך הסתמכות על המרשם, ולא הוכח שהוא ידע בפועל על העסקה הראשונה. לשיטת המשיב, יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, ותוצאה זו מתחייבת הן מסעיפים 10-9 לחוק המקרקעין והן מהלכת גנז. טענותיה של המשיבה מכוונות בעיקרן כנגד העסקה הראשונה. בין היתר, נטען כי העסקה הראשונה מבוססת רק על יפוי כח בלתי חוזר שנחזה כנחתם בפני הנוטריון הציבורי בשנת 1975, וכי החזקה במקרקעין מעולם לא הועברה לידי המערער. המשיבה הדגישה בטיעוניה כי גרסתו של המערער עלתה לראשונה לאחר שחלפו 37 שנים מיום העסקה הנטענת, ובכך היא לוקה בהתיישנות ובשיהוי ניכר, שגרם נזק ראייתי כבד, בפרט לאחר שהעדים המרכזיים הלכו לבית עולמם. דיון והכרעה 4. המסגרת הנורמטיבית לדיון ברורה. לפנינו שתי עסקאות נוגדות במקרקעין, ושתיהן לא נרשמו. על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, גוברת העסקה הראשונה, שכן העסקה השניה לא נרשמה בתום לב. לעומת זאת, ניתן לטעון כי על פי הלכת גנז העסקה השניה גוברת, שכן העסקה הראשונה נערכה לפני עשרות שנים ולא נרשמה לגביה הערת אזהרה. לשיטתי, יש לנקוט גישה מחמירה כלפי מי שלא פעל לרישום הערת אזהרה, וכבר הדגשתי בעבר כי עלות "אמצעי הזהירות" (רישום הערת אזהרה) היא מזערית בהשוואה לתוחלת הנזק ("תאונות משפטיות" בעסקאות מקרקעין) (ע"א 7113/11 עזבון המנוח עפיף מוחמד ביאד נ' עזבון המנוח חוסני אחמד לחאם ז"ל (27.2.2014) (להלן: עניין לחאם)). יחד עם זאת, הימנעות מרישום הערת אזהרה אינה מובילה בהכרח לתוצאה של העדפת העסקה השניה בזמן. כבר בעניין גנז הבהיר הנשיא ברק כי "לא תמיד תישלל זכותו של בעל העיסקה הראשונה בשל אי-רישום הערת אזהרה על-ידיו או בשל רישום הערת אזהרה על-ידי בעל העיסקה השנייה. הכול תלוי בנסיבות העניין ובנטל הנגזר מעקרון תום-הלב בנסיבות השונות" (שם, פסקה 27). כלל נוסף אשר רלוונטי לדיון, הוא כי במצב שבו הקונה השני לא ביצע את העסקה בתום לב, הוא לא יהיה זכאי ליהנות מהלכת גנז, והעסקה הראשונה בזמן תזכה למעמד הבכורה (ע"א 3099/10 אבו שקרה נ' חדאד, פסקה 11 (28.10.2008) (להלן: עניין אבו שקרה); ע"א 9767/08 קדמני נ' מולא, פסקה 9 (16.1.2011)). עמדתי על כך בעניין לחאם כי: "מקום בו השני בזמן פעל בחוסר תום לב, או ידע על הראשון בזמן, יגבר הראשון בזמן, גם אם חטא באי רישום הערת אזהרה. זאת, מאחר שמודעות השני בזמן לקיומה של עסקה נוגדת מנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדלו של הראשון בזמן, לבין 'התאונה המשפטית' בדמות שתי עסקאות נוגדות ביחס לאותם מקרקעין". מן הכלל אל הפרט 5. העסקה הראשונה נערכה בשנת 1975, וכראיה לכך הוצג יפוי כח בלתי חוזר שנחתם על-ידי אנדראוס וראיד, ששניהם הלכו לעולמם זה מכבר, בפני הנוטריון הציבורי בעכו. בית משפט קמא קבע כי תוקפה של עסקה זו הוכח כדבעי, ולא מצאתי עילה להתערב בקביעה עובדתית זו. הקושי העיקרי של המערער להיבנות מעסקה זו נובע מהמחדל באי השלמת העסקה ברישום, שלא לדבר על אי רישום הערת אזהרה לטובת ראיד. במשך עשרות שנים נמנעו ראיד ולאחריו המערער לרשום הערת אזהרה לזכותם, וגם אם נקבל את הטענה כי בנקודות זמן מסויימות עמדו בפניהם קשיים אובייקטיביים שהקשו עליהם לעשות זאת – עדיין מדובר במחדל משמעותי. התמיהה לגבי מחדלו של המערער מתגברת בשים לב לכך שבשנת 1986 הוא רשם על שמו את החלקה הסמוכה (חלקה 19), אך לא עשה כן לגבי החלקה מושא דיוננו, וכאמור אף הערת אזהרה לא נרשמה. לכך יש להוסיף תמיהות מסויימות שנותרו לגבי העסקה הראשונה: לטענת המערער הוא כלל לא ידע על העסקה עד שראיד-אביו נפטר (בשנת 1988) וניתן היה לצפות כי יספר לבנו כי רכש את המקרקעין; אביו הותיר אחריו צוואה בה צווה לבתו שטח של שני דונם בצרפת, לבנו אליאס בית שרכש בכפר יאסיף ולמערער צווה את כל הנכסים שיהיו בעזבונו, אך מבלי להזכיר בצוואה את המקרקעין שרכש בכפר יאסיף (אך גם לא נכסי נדל"ן נוספים, לרבות בניין שהקים בכפר יאסיף – י"ע); המשיבה החזיקה במקרקעין באופן בלעדי עד שנת 2005 לכל המוקדם; ועל אף שכבר בשנת 2007 הוצאו אישורי מס לרישום העסקה בספרי רישום המקרקעין, המערער לא טרח להשלים את העסקה ברישום, ואף לא לרשום הערת אזהרה לטובת אביו המנוח. כאמור, הגם שלא מצאתי עילה להתערבות בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לגבי תוקף העסקה הראשונה, ראיתי לציין כי גם לגביה נותר רושם כי רב הנסתר על הגלוי. 6. בשלב זה, נעבור לבחון את העסקה השניה, תוך התמקדות בשאלה אם התנהגותו של המשיב מעידה על חוסר תום לב מצידו. יודגש: בית משפט קמא קבע כי המשיבה (המוכרת) פעלה בחוסר תום לב אך אין להסיק מכך לעניין חוסר תום ליבו של המשיב (הקונה), שהוא הרלוונטי לצורך הכרעה בין העסקאות הנוגדות. לצורך בחינת תום ליבו של המשיב נשוב ונעמיד לנגד עינינו דברים שנאמרו בעניין לחאם: "לתום הלב הנדרש מהרוכש השני בזמן פן סובייקטיבי ואובייקטיבי. סובייקטיבי – במובן של אי ידיעה על העסקה הראשונה בעת עריכת עסקת המקרקעין. אין נדרשת ידיעה ממשית ודי ב'עצימת עיניים' בנסיבות בהן היה מתעורר חשדו של אדם סביר [...] אובייקטיבי – בדיקה של הקונה השני בזמן בלשכת רישום המקרקעין או בדיקת החזקה במקרקעין טרם עריכת העסקה [...] השורה התחתונה היא, כי אם הרוכש השני בזמן אינו עומד בחובת תום הלב, אזי אין באי רישום הערת אזהרה על ידי הקונה הראשון בזמן כדי להקנות לו עדיפות, באשר לא מחדל זה הוא שהוביל לתאונה המשפטית" (שם, פסקה 13 [ההדגשה במקור – י"ע]; ראו גם עניין אבו שוקרה, פסקה 13; ע"א 7643/06 אבו זיאד נ' בשיר, פסקה 8 (28.10.2010) (להלן: עניין אבו זיאד); ע"א 3180/05 זריק נ' ג'רייס, פסקה 23 (29.4.2007)). המשיב עמד בדרישה האובייקטיבית לבדוק את מרשם המקרקעין טרם ביצוע העסקה. לגרסתו, סיפר למר ח'טיב, הבעלים של אטליז בכפר, שהוא מעוניין לקנות קרקע להשקעה בכפר יאסיף. מר ח'טיב, שמכיר אותו מזה שנים, סיפר לו כי המשיבה מעוניינת למכור מקרקעין שבבעלותה, ולאחר שניהל בשמה מו"מ משך מספר ימים, נסגר מחיר העסקה. לדברי המשיב, הוסבר לו על ידי ח'טיב כי המקרקעין מגודרים יחד עם חלקה סמוכה של קרובי משפחה של המשיבה, בשיתוף פעולה, על מנת למנוע השגת גבול על ידי השכנים. לאחר שבדק ומצא כי המשיבה רשומה כבעלת המקרקעין ואף הוצג בפניו צו קיום צוואה של אנדראוס, החליט לבצע את העסקה. נוכח גילה המתקדם של המשיבה, שהיתה כבת 85, המשיב אף דרש כי במועד החתימה על ההסכם יהיו עדים שיתרשמו מצלילותה, ומכל מקום, החשש שלו התפוגג כאשר פגש במשיבה ונוכח לדעת כי היא "צלולה לחלוטין, נעימת הליכות ושקולה". טכס החתימה על ההסכם אף הונצח בתמונות (מוצג נ/14). הדיון בהיבט הסובייקטיבי של תום הלב מורכב יותר. האם נסיבות ביצוע העסקה היו צריכות לעורר אצל המשיב את החשד כי המשיבה מוכרת לו מקרקעין שאינם בבעלותה? האם המשיב עצם את עיניו והתעלם מנורות אזהרה מהבהבות שמאירות את העסקה באור מפוקפק? בערעור נמנו אינדיקציות אשר מעידות, כפי הנטען, על כך שהמשיב לא רכש את המקרקעין בתום לב. כך למשל, מר ח'טיב שמולו התנהל המשא ומתן לרכישת המקרקעין, לא החזיק במפתחות לשערים המובילים לחלקה, והמשיב נאלץ לטפס על קיר כדי להיכנס לשטח. המשא ומתן היה מזורז, ובמועד חתימת ההסכם נמסרה מלוא התמורה במזומן, על אף שהמשיב לא קיבל מפתח לשערים, לא נחתם יפוי כח בלתי חוזר ומס השבח היה אמור לחול על המשיבה-המוכרת. לעומת זאת, טענות נוספות מצידו של המערער נטענו ללא ביסוס מספק. בין היתר נטען כי התמורה שנקבעה בהסכם - 500,000 ₪ "ברוטו" - איננה משקפת את שווים האמיתי של המקרקעין, אך טענה זו לא נתמכה בחוות דעת שמאית. כמו כן נטען על-ידי המערער כי המשיב לא יכול היה לזהות בשטח את גבולות החלקה שהוא רוכש מתוך השטח המגודר, אלא שעיון בפרוטוקול מלמד כי המשיב לא נחקר על כך, מה גם שחלק מן העדים הזכירו את האפשרות להבחין ויזואלית בין חלקים שונים של השטח המגודר (עצים מסומנים בצבע; הבדלי גובה בין מפלסים). 7. מסקנתו של בית משפט קמא היתה כי "לא הוכח במידת ההסתברות הדרושה, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב" ולכן "לא מצאתי עילה לקבוע, שהנתבע פעל בחוסר תום לב" (פסקה 39). המשיב העיד כי הוא היה משוכנע בזכויותיה של המשיבה במקרקעין, וכאמור אף וידא זאת באמצעות עיון במרשם. על פי עדותו, הוא שאל לפשר הגדר המקיפה את שתי החלקות וקיבל תשובה שהניחה את דעתו (עמ' 68-67 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). חרף טענתו של המערער, בענייננו "אין מדובר במצב בו פלוני רוכש נכס, שלצד אחר יש בו חזקה ושימוש בלעדיים, מבלי שהוא טורח לברר את זכויותיו של המחזיק בנכס" (עניין לחאם, פסקה 28; עניין גנז, עמ' 407; עניין זריק, פסקה 26). אכן קשה לקבל את הטענה כי בביקורו בשטח יכול היה המשיב להיווכח שהמערער הוא המחזיק במקרקעין, ועוד ראוי להזכיר כי הוכח שהמשיבה היא זו שנהנתה ממסיק הזיתים במקרקעין לאורך השנים. בנוסף, המשיב הציג ראיה אובייקטיבית לתשלום התמורה (נ/17); והאופן בו הגיב לטענות הבעלות של המערער כאשר שמע אותן לראשונה – אינו מלמד על אדישות מעוררת חשד. גם בהיבטים אלה, נבדל המקרה דנא מן המקרים מהם ביקש המערער ללמוד לענייננו וכן ממקרים אחרים שבהם נקבע כי הרוכש לכל הפחות עצם את עיניו (ע"א 1217/03 קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ נ' ח'אזן, פ"ד נח(1) 224, פסקאות 28-23 (2003); עניין אבו זיאד, פסקאות 13-11; ע"א 1117/06 חברת אלקודס קורפוריישן נ' יורשי המנוח מוחמד עלי עבד אלרחמן, פסקאות 35-33 (14.4.2010); עניין אבו שקרה, פסקה 13). בשים לב למכלול נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ומשלא מצאתי בטענותיו של המערער נתון חד-משמעי שבכוחו ללמד על חוסר תום לב של המשיב, לא ראיתי להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, אשר התרשם באופן ישיר מעדותו של המשיב. מאזן ההסתברויות נוטה אפוא למסקנה כי המשיב שמע לראשונה אודות העסקה הראשונה רק לאחר ששילם למשיבה את מלוא התמורה ולאחר שנרשמה לטובתו הערת אזהרה (לדיון במצב דברים שונה, שבו עוד לפני רישום הערת אזהרה נודע לרוכש על קיומה של עסקה קודמת בזמן, ראו מיגל דויטש "נטל הרישום של הערת אזהרה במקרקעין – הלכת גנז והשלכותיה" הפרקליט מז 181, 203 (תשס"ד-תשס"ה); מיגל דויטש קניין – כרך ג 465-462 (2006); מיגל דויטש "שיקול-דעת שיפוטי בדיני העסקאות הנוגדות – מגמות והרהורים" ספר אור, 305, 321-320 (2013) (להלן: דויטש: ספר אור); והשוו לסעיף 511(ב) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 ולדברי ההסבר שם. והערה נוספת בהקשר זה: אינני שולל את האפשרות כי במקרים המתאימים תינתן משמעות גם למשך הזמן שחלף מאז ביצוע העסקה השניה עד למועד שבו התוודע הקונה לקיומה של עסקה קודמת, ותוצאתו של המקרה הנוכחי לא נועדה לקבוע מסמרות בעניין זה). בהעדר הערת אזהרה, לא היתה למשיב אפשרות לדעת על העסקה הראשונה לפני ביצוע העסקה השניה, ומשלא הוכחה התנהגות בחוסר תום לב – העסקה השניה עומדת בתוקפה בהתאם להלכת גנז. 8. בשולי הדברים יוער כי במקרים שבהם ניכר חוסר תום לב בהתנהגותם של שני הרוכשים המתחרים בעסקאות נוגדות, יש המצדדים בהכרעה גמישה או "יחסית" ומעדיפים אותה על פני הכרעה חדה או "בינארית". עמדה זו מבטאת נטייה להחיל על דיני הקניין את דיני הנזיקין, ובנסיבות העניין אינני נדרש להביע עמדה בנושא (בהקשר זה ראו: ע"א 4856/07 חוסני אחמד לחאם ז"ל נ' רבחי אחמד לחאם, פסקאות ט-יג (1.12.2009); דויטש: ספר אור; נילי כהן "שניים אוחזים: קניין, אחריות, חלוקה" משפט ועסקים יח 177, 212-205 (2014); וכן ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 918-915 (2012)). כאן המקום להזכיר, כי לא נחסמה דרכו של המערער לתבוע את המשיבה בתביעה כספית. 9. לסיכום: ראיד ובנו, המערער, הם שנמנעו במשך עשרות שנים מלהשלים את העסקה הראשונה ברישום, לא כל שכן לרשום הערת אזהרה, ומחדל זה הוביל לתאונה המשפטית שנגרמה בסופו של דבר. התוצאה היא, על פי הלכת גנז, כי העסקה השניה בזמן גוברת, שכן לא עלה בידי המערער להוכיח שהמשיב, הרוכש בעסקה השניה, נהג בחוסר תום לב בביצוע העסקה. התוצאה במקרה זה ממחישה פעם נוספת את החשיבות ברישום הערת אזהרה, ויידע כל רוכש ועורך-דין המטפל בעסקאות מקרקעין, כי אי-רישום הערת אזהרה במהירות האפשרית עלול לגרור סיבוכים משפטיים ולעיתים אף אבדן זכויות. נוכח האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ד' בניסן התשע"ו (12.4.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15003680_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il