גורנלר נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 36721-03-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: הילה גורנלר נגד המשיבים: 1. לשכת הגיוס ירושלים – יחידת מיטב 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד יוסף סייר בשם המשיבים: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט יחיאל כשר: במסגרת העתירה דנן נתבקשנו להורות על דחיית מועד גיוסה של העותרת. בתמצית, העותרת החלה את לימודיה האקדמאיים במקביל ללימודיה התיכוניים, ומשכך ביקשה כי מועד גיוסה יידחה לצורך השלמת לימודיה במסגרת מסלול אקדמיזציה בצה"ל. ביום 17.9.2024 נשלח לעותרת מענה מטעם המשיבה 1, לשכת הגיוס ירושלים ביחידת מיטב בצה"ל, שלפיו הבקשה נבחנה ואושרה על ידי הגורמים המוסמכים. עוד נאמר במכתב כי: "במסגרת האישור, ידחה גיוסך למשך שנה אחת לצורך סיום התואר", וכי "צו גיוס עדכני לחודש נובמבר 2024 ישלח לביתך" (ההדגשה הוספה – י' כ'). ביום 25.2.2025 נשלח לעותרת צו גיוס ליום 16.3.2025. עם קבלת צו הגיוס פנתה העותרת מספר פעמים למשיבה 1, ללא הועיל. משכך, ביום 14.3.2025 הגישה העותרת את העתירה דנן בה עתרה כי יידחה מועד גיוסה עד לסיום לימודיה בהתאם לאישור שקיבלה מהמשיבה 1 ביום 17.9.2024. בהחלטתי מיום 14.3.2025, הוריתי על מתן צו ארעי הדוחה את מועד התייצבותה של העותרת לשירות בצה"ל עד להחלטה אחרת, וכן הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה למתן צו ביניים ובמידת הצורך גם תגובה מקדמית לעתירה. כמו כן התבקשה המשיבה 1 לבחון שמא במכתבה מיום 17.9.2024 נפלה טעות סופר (כך שנכתב חודש נובמבר 2024 תחת חודש נובמבר 2025). ביום 19.5.2025 הוגשה תגובה מטעם המשיבים בה עדכנו כי לאחר בחינה הוחלט לקבל את בקשתה של העותרת לדחייה גיוסה, וכי מועד גיוסה העדכני נקבע ליום 3.3.2026. משכך, לטענת המשיבים העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות ללא הוצאות. בו ביום (19.5.2025) הוריתי לעותרת להודיע האם היא מסכימה לדחיית עתירה ללא צו להוצאות. בתגובה שהוגשה מיום 27.5.2025, הודיעה העותרת כי העתירה אכן התייתרה אך ביקשה כי ייפסקו הוצאות לטובתה. בתוך כך, טענה העותרת כי היא שילמה שכר טרחת עורכי דין בסך 20,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, ולשם כך צירפה חשבונית התומכת באמור. לטענתה של העותרת לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש את העתירה דנן, יומיים לפני מועד הגיוס שנקבע לה, מאחר שהמשיבים חזרו בהם מהחלטתם לאשר את דחיית גיוסה, ופניותיה הרבות למשיבים לא נשאו פרי. בתגובתם מיום 9.7.2025, שהוגשה לאחר שניתנו מספר ארכות, טענו המשיבים כי ההחלטה להיעתר לבקשת דחיית הגיוס של העותרת התקבלה "לפנים משורת הדין, מטעמים פרקטיים ונוכח השגגה שנפלה במכתב שנשלח לעותרת ביום 17.9.2024", ועל כן, לשיטתם, העותרת לא הייתה זכאית לקבל את הסעד המבוקש. עוד טוענים המשיבים כי העתירה דנן התייתרה בלא צורך במתן פסק דין מנומק או בקיום דיון בפני הרכב, ואף לפני הגשת תגובה מקדמית לגופה של העתירה, ויש לשקול זאת בקביעת גובה ההוצאות. לבסוף, טוענים המשיבים כי סכום ההוצאות שהתבקש על ידי העותרת הינו סכום גבוה אשר אין לו הצדקה. בשים לב להסכמת הצדדים כי העתירה מיצתה את עצמה נוכח החלטה של המשיבה 1 לדחות את מועד גיוסה של העותרת ליום 3.3.2026, דין העתירה להימחק. השאלה הטעונה הכרעה אפוא היא האם יש מקום לפסוק הוצאות משפט לטובת העותרת, ובאיזה שיעור. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לשם הכרעה בשאלת ההוצאות יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים בטרם הגיש את עתירתו; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד (ראו: בג"ץ 842/93 אל-נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 (1994); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010), להלן: עניין איוונוב). בהקשר זה, נקבעה בפסיקה חזקה שלפיה אם העותר קיבל את הסעד לו עתר הרי שהעתירה שהגיש הייתה מוצדקת, והנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעד (בג"ץ 79191-12-24 מיוחס נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.4.2025); בג"ץ 4649/24 התעוררות בירושלים (ע"ר) נ' שר הפנים, פסקה 6 (29.1.2025); עניין איוונוב, פסקה 5; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 468-464 (כרך ד', 2017)). בענייננו, פניותיה המוקדמות של העותרת למשיבה 1 לא הביאו למתן הסעד המבוקש, ורק בעקבות הגשת העתירה, אשר הוגשה יומיים לפני מועד הגיוס שנקבע, נתקבל הסעד המבוקש. על כן, חזקה כי העתירה שהוגשה הינה מוצדקת. המשיבים טוענים כי אף שהסעד ניתן בעקבות הגשת העתירה, הרי שהוא ניתן לפנים משורת הדין, והעותרת כלל לא הייתה זכאית לקבל את הסעד המבוקש. להשקפתי, המשיבים לא הרימו את הנטל לסתור את החזקה עליה עמדתי לעיל, שכן לא ניתן הסבר המניח את הדעת לכך שהסעד אכן ניתן אך ורק לפנים משורת הדין: במכתבה של המשיבה 1 מיום 17.9.2024 נכתב במפורש כי הבקשה לדחיית מועד הגיוס אושרה, וכי במסגרת האישור הגיוס יידחה למשך שנה אחת, וזאת לצורך סיום התואר האקדמי. נראה על כן, על פניו, שהשאלה אינה האם הייתה מוקנית לעותרת, מלכתחילה, זכות לדחות את גיוסה לצה"ל, אלא האם, לאחר שאושרה אותה דחיה, נקבע מועד גיוס מוטעה. ודוק, במקרים מעין אלו, בהם הצדדים חלוקים האם הסעד ניתן לפנים משורת הדין, יש קושי מובנה בהכרעה בדבר הצידוק שבהגשת העתירה, ויש להיזהר ממצב שבו לשם ההכרעה בשאלת ההוצאות, נדרש בית המשפט להכריע מה עתיד היה להיות גורלה של העתירה, אלמלא ניתן הסעד על ידי המשיבים. על כן, די בכך שהמשיבים לא הרימו את הנטל לסתור את החזקה האמורה, כדי להכריע את הכף אל עבר פסיקת הוצאות לטובת העותרת. בנסיבות העניין, לאחר ששקלנו את הוצאותיה של העותרת, שנדרשה לשכירת שירותים משפטיים, אך גם בשים לב לכך שהעתירה לא הגיעה לכלל דיון בפני הרכב, העתירה תימחק תוך פסיקת הוצאות בסך של 15,000 ש"ח לטובת העותרת. ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ה (10 אוגוסט 2025). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט