בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 97 /
בפני: כבוד השופט א' מצא
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיבים: 1.
וליד אבו אחמד
2.
מוסטפא אבו אחמד
בקשה
להארכת מעצר מעבר לשנה לפי
סעיף
54 לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח
משולב], התשמ"ב1982-
תאריך
הישיבה: ט"ו בסיון תשנ"ז (20.6.97)
בשם
המבקשת: עו"ד אביה אלף
בשם
המשיבים: עו"ד תמר אולמן, עו"ד משה
גלעד
החלטה
ביום 20.6.96 הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת
כתב אישום נגד שני המשיבים ונאשם נוסף. לנאשם הנוסף יוחסה עבירת רצח בכוונה תחילה
ואילו שני המשיבים הואשמו בהריגה. עם הגשת כתב האישום נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת
המאשימה והורה על מעצרם של שלושת הנאשמים עד לתום בירור משפטם. ערר שהוגש מטעם
המשיב 2 כנגד מעצרו לבית-משפט זה (בש"פ 5029/96) נדחה. הנאשם הנוסף, מי
שהואשם בעבירת רצח, נפטר לפני מספר חודשים בבית המעצר. משפטם של שני המשיבים נמשך.
משחלפה שנה מיום הגשת כתב האישום נגדם מבקשת המדינה כי אעשה שימוש בסמכותי לפי
סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ואאריך את מעצרם של
המשיבים בשלושה חודשים נוספים.
מתיאור ההשתלשלות הדיונית בכתב הבקשה קל
להיווכח כי עד היום לא התנהל המשפט ברצף וביעילות הראויים לו וכן שהמשפט עוד רחוק
מלהסתיים בעתיד הנראה לעין. נראה שיש טעם לעמוד על הפרטים: רשימת עדי התביעה מונה
תשעה-עשר עדים. בישיבת ההוכחות הראשונה (ביום 30.10.96) נשמעו עדויותיהם של שלושה
מן העדים. בישיבה השניה (ביום 19.2.97) העידו שני עדים. בישיבה השלישית (ביום
12.3.97) העיד עד אחד, וכך גם בישיבה הרביעית (ביום 30.4.97), שגם בה העיד עד אחד
בלבד. בשלב זה הסתמנה אפשרות לסיומו של המשפט בדרך של הסדר מוסכם. לבקשת באי-כוח
הצדדים, וכדי ליתן להם שהות לבדוק אפשרות זו, הועיד בית-המשפט תזכורת למעקב.
בתזכורת מיום 28.5.97 הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי לא הגיעו לכלל הסדר. במעמד זה
ביקשה באת-כוח המאשימה לקבוע מספר מועדים לשמיעת המשך ההוכחות במטרה לקדם את שמיעת
הראיות בטרם תכלה שנת המעצר. נראה שבית-המשפט התקשה להיענות לבקשה זו ובהתחשב בלוח
המשפטים שלפניו הועיד למשפט ישיבה אחת נוספת להוכחות וזו קבועה ליום 17.9.97.
יצוין שגם במהלך שמיעת הראיות וכן גם לאחרונה ביקשה המדינה הקדמת מועדי הדיון, אך
גם לבקשות אלה, כמסתבר, התקשה בית-המשפט להיענות. מתיאור ההשתלשלות ומן המצב הנתון
עולה, כי עד כה עלה בידי התביעה להשמיע רק שבעה מתוך תשעה-עשר עדיה. כדי לסיים את
פרשת הראיות של התביעה בלבד, מעריכה באת-כוח המדינה, תידרשנה עוד כארבע או חמש
ישיבות. כרגע קבועה למשפט רק ישיבה אחת נוספת, כאמור ליום 17.9.97. משמע שגם אם
יוארך מעצרם של המשיבים בשלושה חודשים נוספים כפי שמבקשת המדינה, הרי שמועד הדיון
הבא במשפט יחול יומיים לפני תום תקופת המעצר המוארכת. בהנחה שהמשפט יוסיף להתנהל
באותו קצב שבו התנהל עד כה, התחזית היא שגם הארכה נוספת אחת מעבר להארכה המבוקשת
עכשיו, ספק אם תספיק לסיום פרשת הראיות של התביעה, ובוודאי לא תספיק לסיום המשפט
כולו.
נראה בעליל שניהולו של המשפט נתקל בקשיים.
יצויין כי איש מבעלי הדין איננו תולה את האחריות לכך ברעהו או בבית-המשפט. שני
הצדדים שיתפו פעולה כמיטב יכולתם בניהולו של המשפט, אלא שבית-המשפט, בשל העומס הרב
הרובץ עליו, התקשה להקצות לשמיעתו של משפט זה את הזמן הדרוש לכך מבלי לפגוע
בצורכיהם של משפטי נאשמים אחרים, שאף הם נתונים במעצר, המתנהלים והולכים בפניו
במקביל.
אומרת באת-כוח המדינה, כי התמשכות ההליך
כשלעצמה, הגם שאין לזוקפה לחובת המשיבים או סניגוריהם, אינה ממעטת את הצורך להוסיף
ולהחזיק את המשיבים במעצר. הצורך בכך, מוסיפה היא וטוענת, הוא חיוני. המעשה האלים
שהמשיבים השתתפו בו, ושהסתיים בקיפוח חייו של המנוח, התרחש על רקע סכסוך דמים בין
משפחתם של המשיבים ובין משפחתו של המנוח. ראשיתו בכך שמי מבני משפחתם של המשיבים
נדקר על-ידי מי מבני משפחתו של המנוח ובתגובה לכך יצאו המשיבים, ביחד עם הנאשם
הנוסף ואחרים מבני משפחתם, לנקום בבני משפחתו של המנוח, כשהם מצויידים בגרזינים,
באלות ובחרב. אין חולקין, כי מי שהנחית את המכה הקטלנית, בעזרת גרזן, על ראשו של
המנוח היה הנאשם הנוסף, שהואשם ברצח והלך לעולמו במהלך בירור המשפט. ברם, לדעת
באת-כוח המדינה, גם למשיבים היה חלק, הן בליבוי התקרית והן בביצוע התקיפה האלימה,
ומעורבותם בהתרחשות כה חמורה מצביעה על-כך ששחרורם ממעצר כרוך בסיכונים כבדים
להתחדשות סכסוך הדמים שבין המשפחות.
אני מודה שאילו נוכחתי שמשפטם של המשיבים קרוב
לסיום, ושאם יוארך מעצרם כבקשת המדינה עשוי המשפט להסתיים בתוך תקופת ההארכה, כי
אז הייתי נוטה להיענות לבקשת המדינה. אך לא אלה הם פני הדברים. הכלל הוא, שמשפט של
נאשם הנתון במעצר יש לסיים בתוך שנה מיום הגשת כתב האישום. סמכותו של בית-המשפט
העליון להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לשנה נתונה ושמורה בידו למקרים מיוחדים,
ובסמכות זו יש לעשות שימוש מושכל וזהיר לבל חלילה נגלוש למצב שבו החריג יהפוך
לכלל. הכלל, לכן, חייב להישמר: השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא
בהכרח ולא תמיד, כוחם יפה להצדיק את מעצרו גם מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 53. גם
מקום שהשיקולים עצמם תקפים, משקלם שוב איננו כשהיה. אכן, האיזון בין כיבוד זכותו
של מי שנעצר שחירותו לא תיפגע, לבין הצורך להגן על אינטרסים מנוגדים שלשמם ולמענם
מתיר בית-המשפט את הפגיעה בזכות האמורה, הוא לחם חוקו של בית-המשפט בכל החלטה
למעצר. ברם, משחלפה שנה מיום הגשת כתב האישום והמשפט טרם הסתיים, משקלם היחסי של
האינטרסים הנגדיים הללו משתנה, באופן בולט, לטובת כיבוד זכות הנאשם שחירותו לא
תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף 53, שככלל היא המידה הראויה. חריגה ממנה
מוצדקת רק במקרים שבהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשם ממעצרו וההתחשבות במכלול
השיקולים האחרים, לרבות אופן ניהול המשפט עד כה והתחזית הקיימת לסיומו בעתיד הנראה
לעין, מכריעים את הכף בבירור להצדקת המשך המעצר.
אינני סבור שאיזון השיקולים הללו במקרה שלפני
מצדיק הארכת המעצר. הטעם העיקרי הוא, שאין כל אפשרות מעשית להעריך כיום מתי יסתיים
המשפט. הסיכון שהצדיק את מעצרם של המשיבים מלכתחילה בוודאי לא נמחה אבל את משקלו
של הסיכון הזה יש לבחון על רקע מצבו של ההליך וכלל הנסיבות האחרות. כפי שכבר
ציינתי לעיל, אילו נוכחתי שהמשפט עשוי להסתיים בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת,
נוטה הייתי להיענות לבקשה. שונים פני הדברים כאשר התחזית היא שהמשפט עוד עלול
להימשך תקופה ארוכה. הארכת המעצר בנסיבות אלו עשויה היתה להתקבל כמוצדקת רק אילו
הובא בפני חומר היכול להצביע על קיומה של סכנה ממשית. חומר כזה לא הובא בפני
על-ידי המדינה. באת-כוחה הסתמכה על אותו סיכון שבעטיו החליט בית-המשפט המחוזי
בראשית הדרך כי ראוי לעצור את המשיבים; ובכך אין די כדי להצדיק את המשך המעצר כאשר
ברור מראש שתידרשנה הארכות נוספות של המעצר מעבר לתקופה המבוקשת עכשיו.
באת-כוח המדינה סברה שבידי בית-משפט זה להורות
לבית-המשפט המחוזי לייחד לבירור המשפט הזה מועדים קרובים נוספים כדי שאפשר יהיה
לסיימו. ואכן, מפעם לפעם נוטים אנו לבקש מבית-המשפט המחוזי לבדוק את האפשרות להחיש
את קצב שמיעתו של משפט מסוים. בכך יש טעם כאשר נדמה שבידי בית-המשפט המחוזי לעשות
לקידומו של המשפט יותר ממה שנעשה עד כה. המקרה שלפני הוא שונה מפני ששני הצדדים
תמימי דעים שבית-המשפט המחוזי, אף שנתבקש פעמים אחדות לקצוב למשפט זה מועדים
נוספים, לא יכול היה להיענות לבקשות בשל העומס הרב הרובץ עליו. אינני סבור שבידי
שופט של בית-המשפט הזה להנחות את בית-המשפט המחוזי שיעדיף משפט פלוני על משפטים
אחרים הקבועים לפניו. הדרך שבה מחלקים הרכבי בית-המשפט המחוזי את משאבי הזמן
המוגבלים שלהם, בין המשפטים הרבים הרובצים לפתחם, מותווית בוודאי על-ידי נשיא
בית-המשפט המחוזי על-יסוד שיקולים ענייניים ותוך התחשבות בכלל הנתונים של המצוי
והרצוי.
על יסוד נימוקים אלה הגעתי למסקנה שאין להאריך
את מעצרם של המשיבים לתקופה נוספת. לנוכח מסקנה זו, ובהתחשב במהותה ורקעה של
העבירה שבגינה הואשמו המשיבים ונעצרו עד לתום ההליכים, הנני מחליט ששחרורם ממעצר
יותנה במילוי כל התנאים הבאים:
א. כל אחד מן המשיבים יפקיד ערבות עצמית
וערבות שני צדדים שלישיים להנחת דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בנצרת בסך 40,000
ש"ח, וכן ערבון במזומנים (או מכתב ערבות בנקאי) בסך 10,000 ש"ח.
ב. מעת שחרורו יימצא כל אחד מן המשיבים בבית
משפחתו בשפרעם בתנאים של "מעצר-בית" מלא, ולא ייצא מפתח הבית אלא לצורך
התייצבות בבית-המשפט המחוזי במועדים בהם יוזמן על-ידי בית-המשפט.
ג. כתובת המשפחה שבה יימצא כל אחד מן המשיבים
תימסר למשטרה ולפרקליטות המחוז לפני מימוש השחרור בפועל. ראש המשפחה שבביתו ישהה
יהיה אחד הערבים לשחרור ויצהיר בכתב הערבות על התחייבותו לפקח על קיום תנאי השחרור
ולדווח מיד למשטרה על הפרתם.
ד. מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד כל
אחד מן המשיבים ויש לוודא ביצוע הצו לפני מימוש השחרור בפועל.
ה. משטרת שפרעם תהא מוסמכת להיכנס לבית המשפחה
שבה שוהה כל אחד מן המשיבים, בכל שעה משעות היממה, במטרה לבדוק אם תנאי השחרור
מקוימים.
ו. הפרת תנאי מתנאי השחרור תהווה עילה מספקת
לחילוט הערובות שהופקדו לשחרורו של המשיב שהפר את התנאים ולמעצרו המיידי.
ניתנה היום, ט"ו בסיון תשנ"ז
(20.6.97).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97036690.F03