בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3668/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערת: בסט ביי רשתות שיווק בע"מ
נגד
המשיבות: 1. פידיאס אחזקות בע"מ
2.
אייס ישראל (מוצרי עשה זאת בעצמך) בע"מ
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 17.5.98 בת.א. 1412/97
שניתן
על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבה: י"ט בטבת תשנ"ט
(7.1.99)
בשם
המערערת: עו"ד גבריאל טימיאנקר
בשם המשיבה 1: עו"ד רבקה ברוט
בשם
המשיבה 2: עו"ד איל אקוניס
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, מפי השופטת ה' גרסטל, שעניינו תביעה בגין הפרת תניית בלעדיות בהסכם
שכירות ובגין גרם הפרת ההסכם האמור על ידי צד שלישי. הערעור סובב בעיקרו סביב
השאלה האם היה לצד השלישי צידוק מספיק לגרם הפרת החוזה, אם לאו.
2. אפתח בעובדות הצריכות לעניין. למשיבה 1,
פידיאס אחזקות בע"מ (להלן: "פידיאס") זכויות חכירה במקרקעין
באזור המסחרי בצומת בילו. המערערת, בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (להלן: "בסט-ביי")
והמשיבה 2, אייס ישראל (מוצרי עשה זאת בעצמך) בע"מ (להלן: "אייס")
שכרו מפידיאס שטחי מסחר בצומת בילו, לשם ניהול עסקיהן.
3. אתחיל בשכירות שטח המסחר על-ידי בסט-ביי: ביום
12.6.95 נחתם בין פידיאס לבין בסט-ביי (תחת שמה הקודם - "האחים שטראוכלר
(כדאיון) בע"מ") הסכם שכירות למשך כעשר שנים, של שטח מבונה בצומת בילו.
מטרת השכירות נקבעה בסעיף 5(א) להסכם:
מטרת
השכירות היא לשם הפעלה במושכר של עסק למסחר במוצרי חשמל, תקשורת ואלקטרוניקה,
לרבות מכירה, תצוגה ואחסנה של כל מוצרי החשמל, תקשורת והאלקטרוניקה הביתיים ולרבות
מחשבים ביתיים ו/או טלפונים סולולוריים ו/או כלי מוזיקה על ידי השוכר
בלבד..."
בסעיף 5(ב) להסכם התחייבה פידיאס להעניק לבסט-ביי בלעדיות
בתחום עסקה. וזה נוסח הסעיף:
המשכיר
מתחייב כי במשך תקופת השכירות כאמור בהסכם זה לא יתאפשר בדרך כל שהיא, לרבות
באמצעות הפעלה בעצמו ו/או השכרה ו/או מתן זכות שימוש ו/או בכל דרך אחרת, לקיים
בשטח החלקה עסק אשר יעסוק על פי מטרת השכירות של השוכר כהגדרתה לעיל, כולה או
חלקה, למעט כלי מוזיקה ומחשבים (להלן - "הבלעדיות").
אין
באמור לעיל בכדי לגרוע מזכותו של המשכיר להשכיר לשק"מ או למשביר לצרכן וכל
עוד הם מנהלים מחלקה של מוצרי חשמל במסגרת העסק העיקרי.
4. יצוין, כי נושא הבלעדיות היה מהותי מאוד
מבחינתה של בסט-ביי. על נוסח זה של תניית הבלעדיות (סעיף 5(ב) להסכם) הוסכם בתום
משא-ומתן ממושך בין הצדדים להסכם, במהלכו העלתה פידיאס כמה גרסאות מצומצמות יותר
לנוסח תניית הבלעדיות, אשר לא התקבלו על דעתה של בסט-ביי.
5. עוד קודם להתקשרות בהסכם עם בסט-ביי, התקשרה
פידיאס ביום 1.3.93 בהסכם שכירות עם חברת אייס, להשכרת מבנה בשטח של כ2,000-
מ"ר בצומת בילו. סעיף 5 להסכם מפרט את מטרת השכירות:
מטרת
השכירות היא ניהול עסק של מכירה בקמעונאות ושיווק סיטונאי של מוצרי בית ובנין
במושכר על ידי השוכר, בכפוף לאמור בסעיף 18(ב) להלן. השוכר מתחייב, בהתחייבות
יסודית, שלא להשתמש במושכר משך כל תקופת השכירות לכל מטרה אחרת.
גם בהסכם זה נכללה תניית "בלעדיות", אשר זו לשונה
(סעיף 12(ד) להסכם):
המשכיר
מתחייב שלא להשכיר בחלקה שטחים לבתי עסק אשר עיקר פעילותם הינה בתחום של "עשה
זאת בעצמך" כגון "הום סנטר", "קנה ובנה" וכיוצא באלו.
בסעיף 3(ב) נקבע, כי תקופת השכירות תסתיים ביום 31.3.97.
יצוין, כי בסעיף 6(ה) נקבע כי, בנסיבות מסוימות, ניתן יהיה להאריך את השכירות עד
ליום 28.2.2003.
6. בעקבות חילופי שליטה בחברת אייס, נחתם ביום
21.9.95 הסכם שכירות חדש בין פידיאס, אייס, ובעליה החדשים של אייס, לגבי הנכס
הנ"ל, למשך כעשר שנים. בסעיף 1 להסכם החדש נאמר:
חוזה
השכירות מיום 1.3.93 (להלן - החוזה הראשון) יבוטל ובמקומו יבוא חוזה זה, המאמץ את
נוסח החוזה הראשון, למעט השינויים הבאים שיפורטו להלן. [שינויים אלה אינם
רלוונטיים לענייננו - י'א'].
7. בסט-ביי מנהלת בנכס המושכר עסק של מסחר ושיווק
מוצרי חשמל, אלקטרוניקה ותקשורת. אייס מפעילה במושכר שלה עסק למסחר במוצרים שונים,
ובעיקר במוצרים בשיטת "עשה זאת בעצמך". החל בשנת 1993 נמכרו בחנות אייס
גם מוצרי חשמל "קטנים", כגון שואבי אבק, מגהצים, ורדיאטורים. בשנת 1996
הורחב קו מוצרי החשמל של אייס על-ידי הוספת טלויזיות ומכשירי וידאו. בשנת 1997 חל
"שינוי מהותי" באופי הפעילות של אייס בתחום מכירת מוצרי חשמל, ובמגוון המוצרים
הנמכרים על ידה. בחודש יוני 1997 הוקמה מחלקה למכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה,
שניהולה הועבר לזכיינית - אייס אלקטרו-דיפו. במחלקה החדשה החלו במכירת מכשירי חשמל
"גדולים", כגון מקררים, מכונות כביסה, ומדיחי כלים, המכונים מוצרי
"הקו הלבן". יודגש, כי כבר בשנת 1996 ידעה אייס על הבלעדיות שהובטחה
לבסט-ביי בהסכם השכירות עם פידיאס.
8. אין מחלוקת, כי בסט-ביי ידעה כבר בחודש יוני
1996 על כך שבאייס נמכרים מכשירי טלויזיה ומכשירי וידאו. היא מחתה על-כך מיידית,
אך מעבר לזה לא עשתה כל מהלך להפסקת המכירות, ככל הנראה מפני שמדובר היה בהיקף קטן
של מכירות, אשר לא היווה תחרות ממשית לעסקיה. לעומת זאת, עם "השינוי
המהותי", שחל באופי עסקיה של אייס ביוני 1997 לא יכלה בסט-ביי להשלים. כבר
במהלך חודש יוני פנתה בסט-ביי לפידיאס בדרישה, כי תקויים תניית הבלעדיות, שהובטחה
לבסט-ביי בהסכם השכירות וכי לא יתאפשר לאייס למכור בחנותה מוצרי "קו
לבן". פידיאס, מצידה, תמכה תחילה בעמדתה של בסט-ביי, והודיעה לאייס, כי היא
אינה מתירה לה מכירת מוצרי "קו לבן" שכן הדבר נוגד התחייבות מוקדמת שלה,
כלפי בסט-ביי (ראה מכתב מפידיאס לאייס מיום 17.6.97). מעיון בהתכתבות בין פידיאס,
אייס, ובסט-ביי מתברר עוד, כי פידיאס הייתה בדעה, כי החדרת מוצרי "הקו
הלבן" מהווה הפרה של ההסכם בינה לבין אייס (מכתבי פידיאס מיום 23.6.97,
30.6.97, 2.7.97, 16.7.97, 14.8.97). כך למשל כתבה פידיאס לאייס ביום 14.8.97 כי:
"מכירתם
בחנות האמורה של מוצרי 'קו לבן' על-ידי זכיין מטעמכם, היוותה ומהווה הפרה בוטה
וגסה של הסכם השכירות שנכתב ביננו - מחד, וכן כנטען על-ידי נציגי 'בסט-ביי', גורמת
לדייר אחר בפרויקט - 'בסט ביי' - לנזקים כבדים".
למרות פניותיה של פידיאס המשיכה אייס במכירת מוצרי "קו
לבן" באמצעות הזכיין, למרות שבשלב מסוים הובעה נכונות להפסיק לזמן מה את
המכירות. בשלב מאוחר יותר שינתה פידיאס את עמדתה, והתנגדה לטענותיה של בסט-ביי.
לשיטתה, מכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה בחנות אייס אינה מפרה את תניית הבלעדיות בה
התחייבה פידיאס כלפי בסט-ביי. כמו כן, במכירת המוצרים האמורים אייס אינה מפרה את
הסכם השכירות, שכן "מטרת השכירות" שבהסכם כוללת גם מכירה של מוצרים
כאמור. יוער, כי במהלך השנים חלו חילופי תפקידים של נושאי משרה ועובדים שונים של
בעלי הדין. כך למשל, נושא משרה בבסט-ביי עובר לחתימת הסכם השכירות הפך למנהל הזכיינית
אלקטרו-דיפו; מנהל תפעול ופיתוח באייס החל בשנת 1997 לנהל את "בילו
סנטר" מטעם פידיאס ועובד נוסף של בסט ביי עבר לעבוד אצל הזכיינית.
9. בין שלושת הצדדים נוהלו מגעים ליישוב הסכסוך
מחוץ לבתי המשפט. משכשלו מגעים אלה הגישה בסט-ביי, בספטמבר 1997, תביעה לבית משפט
השלום ברחובות כנגד פידיאס ואייס, בה נתבקש מתן צו אכיפה של הסכם השכירות כנגד
פידיאס ומתן צו מניעה בגין גרם הפרת חוזה כנגד אייס. בסט ביי ביקשה כי בצווים
האמורים יאסר על הנתבעות להפעיל, או לאפשר להפעיל, עסק של ממכר מוצרי חשמל,
אלקטרוניקה ותקשורת. כן ביקשה בסט-ביי לחייב את הנתבעות בפיצויים. הדיון בתביעה
הועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו והתביעה צומצמה, בהסכמה, לסוגיית האכיפה
ולצו מניעה קבוע, תוך שבסט-ביי שומרת לעצמה את הזכות לתבוע סעדים כספיים לאחר מתן
פסק-הדין.
10. בית המשפט קמא קיבל את עמדתה העקרונית של
בסט-ביי, לפיה פידיאס הפרה את תניית הבלעדיות שבהסכם השכירות עימה. עם זאת הוא
פסק, כי אין מקום להטיל על אייס אחריות בעוולה של גרם הפרת חוזה, כיוון שיש לה
"צידוק מספיק" במובן סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כנגד קביעה
אחרונה זו מופנה עיקר ערעורה של בסט-ביי בהליך שלפנינו. המשיבות בערעור, פידיאס
ואייס, מאמצות אמנם את מסקנתו האופרטיבית של בית המשפט קמא, אך מעלות השגות שונות
ביחס לממצאים עובדתיים ולמסקנות משפטיות מסוימות של בית המשפט. אומר מיד, כי דין
ערעורה של בסט-ביי להתקבל, וזאת מכמה נימוקים, אשר יפורטו בהמשך. אך תחילה אעמוד
ביתר פירוט על פסק דינה של הערכאה הראשונה.
11. השאלות שעמדו בפני בית המשפט קמא נגעו, בעיקרן,
לארבעה מישורים. המישור האחד הוא פרשנות תניית הבלעדיות בהסכם בסט-ביי. מישור שני
הוא טענת הויתור שהועלתה כנגד בסט-ביי, לפיה בהתנהגותה המאוחרת ויתרה על הפעלת
תניית הבלעדיות. מישור שלישי הוא מתן סעד של צו מניעה כלפי פידיאס, לאכיפת החוזה
בינה לבין בסט-ביי. המישור האחרון הוא קיומו של צידוק מספיק לגרם הפרת חוזה במסגרת
סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין.
12. באשר לפרשנות תניית הבלעדיות (סעיף 5(ב)
להסכם): בנקודה זו בית משפט קמא אימץ את הפרשנות של בסט-ביי (פרשנות שהייתה מקובלת
בזמנו גם על פידיאס) וקבע, כי תניית הבלעדיות בהסכם השכירות בין פידיאס לבין
בסט-ביי משתרעת גם על מכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה באייס. הוא דחה את טענת
פידיאס, לפיה כוונת הצדדים הייתה שהבלעדיות תחול רק בקשר לחנויות שמטרתן העיקרית
היא מכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. נפסק, בהתבסס הן על כוונת הצדדים עובר לחתימת
חוזה השכירות, הן על נוסח התנייה, כי הפרשנות המצמצמת, המוצעת על-ידי פידיאס, היא
מגמתית ומעוותת את הכתוב. המסקנה של בית המשפט היא כי פעילותה של אייס נתפסת על
ידי תניית הבלעדיות. בערעור זה, פידיאס שבה וטוענת לפנינו לפרשנות שונה של ההסכם.
לדעתי, הקביעה של בית המשפט מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין מקום לסטות ממנה.
13. באשר לטענת ה"ויתור", לפיה השלימה
בסט-ביי עם הפרת תניית הבלעדיות בקשר למכירת מוצרי "הקו-הלבן", בית
המשפט קמא קבע, כי בהתנהגותה השלימה בסט-ביי עם מכירות מוצרי חשמל קטנים,
טלוויזיות ומכשירי וידאו. ויתור זה היה מודע ומחושב, אך אין להרחיבו למכירות של
מוצרי "קו לבן". בסט-ביי אינה חולקת על "הוויתור הקטן". גם
כאן מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט, כי אין כל יסוד לראות בוויתור זה השלמה עם
הפרה כבדת משקל בנושא מוצרי "הקו הלבן". עמידתה המיידית של בסט-ביי על
זכויותיה בנושא זה מעידה כמאה עדים על כך, שלא הייתה מוכנה להשלים עם ההפרה.
14. על יסוד קביעותיו אלה, הגיע בית המשפט למסקנה
המתחייבת, כי פידיאס הפרה את תניית הבלעדיות, בכך שאפשרה לאייס לקיים בנכס עסק
מסחר במוצרי חשמל ואלקטרוניקה. הפרה זו נמשכת כל עוד מסחר זה נמשך. בית המשפט מצא,
כי בסט-ביי זכאית לתבוע פיצויים על הפרה זו. כאמור לעיל, שאלת הפיצויים הופרדה,
בהסכמה, מדיון זה, ולכן שאלה זו לא נדונה בבית משפט של דיון, ובכך פטורים גם אנו
מלגעת בה. עם זאת, עמדה בפני בית המשפט קמא שאלת הסעד של צו מניעה נגד פידיאס,
לאכיפת תניית הבלעדיות. בית המשפט סרב להוציא צו מניעה, בנימוקים הבאים:
(א)
[אייס] מוכרת מכשירי-חשמל קטנים כבר משנת 1993 וב- 1996 החלה למכור גם טלויזיות
קטנות ומכשירי-וידאו. אכיפת סעיף הבלעדיות, ככתבו וכלשונו, יביא להפסקה כוללת של
המכירות הללו, אלא ש[בסט-ביי] עצמה אינה עותרת לכך ובסיכומי בא-כוחה היא מצמצמת
הסעדים רק למוצרים מסויימים. זהו פתרון שאפשרי במסגרת פשרה, אך אינו אפשרי במסגרת
פסק-דין הבא לפרש התקשרות חוזית.
(ב)
משקבעתי כי [אייס] לא ביצעה עוולה של גרם הפרת חוזה ופעלה על-סמך המצב שנראה לה
נכון - לא יהיה זה צודק לאכוף את סעיף הבלעדיות באופן שיפגע בה.
(ג)
קיומה של זכיינית שהיא חברה נפרדת - [בסט-ביי] לא צירפה חברה זו כנתבעת נוספת
בתביעה, למרות הידיעה על קיומה, ומשמעות הדבר היא, שצו אשר ינתן, אם ינתן, כלפי
הנתבעות לא יחייב את הזכיינית.
15. לא השתכנעתי כי שלושת הנימוקים מצדיקים אי מתן
צו מניעה במקרה הנדון. יצוין, כי צו המניעה כאן הוא בבחינת אכיפת חוזה במובן סעיף
2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, לו זכאי הנפגע, בכפוף
לסייגים המנויים בסעיף 3 לחוק זה. המסגרת היחידה לשלב את נימוקי בית המשפט בסעיף 3
לחוק התרופות מצויה בהוראת סעיף 3(4) לחוק, המסייגת את מתן אכיפת החוזה בכך שאכיפת
החוזה אינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. הנימוק השני מתבסס על מסקנה כי יסודותיה של
עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין לא נתמלאו בשל קיום צידוק. אקדים
ואעיר, כי מסקנתי הסופית בדבר התקיימות יסודות העוולה שונה: לדעתי, קמה אחריותה של
אייס, משום שמעשיה אינם חוסים בצילו של צידוק. נמצא, כי הנימוק השני נופל. באשר
לנימוק הראשון, לא ירדתי לסוף דעתו של בית המשפט לפיה סעד למוצר מסוים הוא פתרון,
שאפשרי רק במסגרת פשרה, אך אינו אפשרי במסגרת פסק-דין הבא לפרש התקשרות חוזית.
איני רואה כל קושי בהוצאת צו מניעה למוצרים מסויימים, כגון מוצרי "קו
לבן". צו כזה אינו דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט והוא נראה
מוצדק בנסיבות העניין. באשר לנימוק השלישי, הרי שאכיפת החוזה בדרך של צו מניעה
מכוונת נגד פידיאס. בהקשר זה, מציאותו של גורם נוסף בשטח אינה מעלה ואינה מורידה
מבחינתה של פידיאס. התחייבותה של פידיאס הייתה, כי לא תאפשר בדרך כלשהי, לרבות
השכרה או מתן זכות שימוש או בכל דרך אחרת, לקיים בשטח החלקה עסק אשר יעסוק במסחר
במוצרי חשמל. התחייבות זו, על פידיאס לקיימה כלשונה וכרוחה.
16. לאחר שנקבע כי פידיאס הפרה את התחייבותה כלפי
בסט-ביי, השאלה הנוספת היא האם אייס, בפעילותה המסחרית בשטח המושכר, גורמת להפרת
תניית הבלעדיות בהסכם בין פידיאס לבין בסט-ביי. בית המשפט קמא הגיע למסקנה
שנתקיימו היסודות של עוולת גרם הפרת חוזה, כהגדרתה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, למעט
היסוד של "העדר צידוק מספיק". ראשית, פעילותה של אייס גורמת, כאמור, להפרת
החוזה בין פידיאס לבסט-ביי. שנית, באשר לידיעה, בית המשפט מגיע למסקנה, כי לפחות
משנת 1996 הובהר לאייס שבסט-ביי רואה במכירת מוצרי חשמל הפרת חוזה השכירות בינה
לבין פידיאס. כן מדגיש בית המשפט כי יש לתת משקל לעובדה שמנהל הזכיינית היה מעורה
בעבר, בתור נושא משרה בבסט-ביי, בפרטי חוזה השכירות של בסט-ביי, לרבות סעיף
הבלעדיות.
17. עם זאת, שלל, כאמור, בית המשפט קמא את אחריותה
של אייס בשל קיום צידוק מספיק לגרימתה של הפרת החוזה. וכך אומרת השופטת ה' גרסטל:
אלא
שנראה לי, שלהתנהגות זו של [אייס] היה צידוק וניתן לומר אף צידוק מספיק. אמנם,
מטרת השכירות של [אייס] אינה כוללת כדבר מובן מאליו מכירה של מוצרי-חשמל. לגישה זו
היתה שותפה גם [פידיאס] בשלבים שלפני הגשת התביעה, ולמעשה, אף [אייס], אשר הסכימה,
לכתחילה, להפסיק מכירת מוצרי הקו הלבן. אלא ש[אייס] מוכרת מוצרי-חשמל קטנים החל
מפתיחת חנותה ב- 1993 ומוכרת טלויזיות ומכשירי-וידאו מ- 1996, כך שניתן היה להניח,
מבחינתה, שמוסכם כי מוצרים אלה הם חלק מההסכם שלה.
18. אודה על האמת, כי הנמקתה זו של בית המשפט קמא
אינה נהירה לי די צורכה. לא ברור לגמרי במה מצוי הצידוק, שהוא לדעתו צידוק מספיק
במובן סעיף 62 לפקודת הנזיקין. הקטע המובא נפתח בכך שמטרת השכירות של אייס אינה
כוללת כדבר מובן מאליו מכירה של מוצרי חשמל. בסיפא של הקטע נאמר כי מאחר
שהחל בפתיחת חנותה של אייס בשנת 1993 נמכרו מוצרי חשמל קטנים והחל ב- 1996 גם
טלוויזיות ומכשירי וידאו, הרי "ניתן היה להניח, מבחינתה, שמוסכם כי מוצרים
אלה הם חלק מההסכם שלה". לא נהיר לי כיצד מגיע בית המשפט למסקנה, כי בכך קיים
צידוק לגרם הפרת החוזה. קושי מרכזי בהבנת דברי בית המשפט נעוץ בכך, שלא ברור אם
הכוונה היא לתוכן החוזה או שמא להבנתה של אייס את תוכן החוזה.
19. אניח תחילה את החלופה השניה באשר לכוונת בית
המשפט, והיא כי ההסכם, על פי פרשנותו, אינו כולל מכירת מוצרי חשמל, אלא שלאייס היה
יסוד להניח מבחינה סובייקטיבית, כי מכירת מוצרים אלה כלולה בהסכם. טענה זו,
משמעותה, אמונה בקיום צידוק מצד האדם הגורם להפרת החוזה. כלומר, שעה שאייס התחילה
בפעילותה המסחרית, הנוגדת את תניית הבלעדיות של בסט-ביי, היא גרסה כי יש לה זכות
חוקית למכור מוצרי חשמל. אמונה זו, כך נראה, מתייחסת לשתי הנחות מצטרפות: האחת, כי
תוכן ההסכם בינה לבין פידיאס מרשה לה למכור מוצרי חשמל, והאחרת, כי זכותה זו קודמת
לזכותה של בסט-ביי. הנחה שניה זו מבוססת מצידה, על הנחה נוספת והיא כי ההסכם
מ1993- - אשר קדם להסכם בין פידיאס לבין בסט-ביי - לא עבר מן העולם עם כריתת ההסכם
ב1995-, אלא מגולם בהסכם המאוחר, כך שקיים רצף בין שני ההסכמים. בסיכומו של דבר,
טענה זו היא טענת תום לב של הגורם להפרת חוזה באשר לקיומו של צידוק. הטענה של טעות
בצידוק נדונה בספרות המשפטית בקשר לקיומה של זכות על-פי חיקוק. והנה, באשר למקומה
של טעות מעין זאת נחלקו דעות המלומדים. יש הגורסים, כי אם הטעות היא סבירה, זכאי
המפר להנות מצידוק, ויש הגורסים שטעות בצידוק איננה מהווה הגנה. (עיין, פ' פרידמן
"מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני
משפט ו' 625, 636-635; Salmond & Heuston, On the Law of Torts (21st ed., 1996) p. 348; J.G. Fleming, The Law of Torts (9th ed.,
1998) p. 765). במקרה שלנו, הטעות נוגעת לטענת צידוק המבוסס על זכות
חוזית קודמת.
20. בנסיבות המקרה הנדון אין לנו צורך להכריע
בסוגיה של טעות בדבר קיום צידוק ונוכל להשאירה בצריך עיון. במקרה שלנו, אין לקבל
את ההנחה, כי אייס יכלה להאמין, באופן סביר, כי ההסכם התיר לה למכור מוצרי
"קו לבן". לפי דברי בית המשפט עצמו, כל מה שאפשר היה להסיק מן ההוראה
החוזית הוא, כי מוצרי חשמל קטנים ואולי גם טלוויזיות ומכשירי וידאו, כלולים במטרת
השכירות. הסכסוך הנדון סובב סביב מוצרי "הקו הלבן", שלגביהם אין כל בסיס
עובדתי לכך כי פידיאס ואייס האמינו בשלב כלשהו, שמוצרים אלה כלולים בהסכם. נהפוך
הוא, כפי שבית המשפט קובע, גם פידיאס וגם אייס גרסו, לאחר מחאתה של בסט-ביי, כי
אין לאייס רשות למכור מוצרי "קו לבן". על אף הטענות הנוגדות של אייס
בערעור, איני רואה מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא. המסקנה העולה
מן האמור היא, כי הטענה של טעות בקיום הזכות החוזית אינה תופסת לגבי מוצרי
"הקו הלבן".
21. אדון כעת בחלופה הראשונה באשר לכוונת בית
המשפט, לפיה הפרשנות של ההסכם - בהבדל מסברותיה של אייס - אמנם מתירה לאייס לסחור
במוצרי חשמל, כולל מוצרי "קו לבן". חלופה זו כפופה מצידה לשני מצבים
אפשריים. האחד, כי יש רצף בין שני ההסכמים הנזכרים, והאחר כי ההסכם השני בא במקום
ההסכם הראשון. אצא תחילה מן ההנחה כי קיים רצף בין שני ההסכמים, כך שהחוזה של אייס
קודם לחוזה של בסט-ביי. לטענת אייס, הדיבור "ניהול עסק של מכירה בקמעונאות
ושווק סיטונאי של מוצרי בית ובנין" רחב דיו כדי לכלול מכירת מוצרי חשמל
ואלקטרוניקה לבית. על כך מעיר בית המשפט:
ספק
בעיני אם כך הדבר. הגדרת מטרת השכירות של [אייס] מתאימה יותר למוצרים לבית שאינם
מוצרי-חשמל ואלקטרוניקה, אלא מוצרים בשיטת "עשה זאת בעצמך". [אייס] אף
דאגה להבטיח לעצמה בלעדיות בתחום זה של מטרות השכירות, כאמור בסעיף 12(ד) להסכם
השכירות שבינה לבין [פידיאס].
22. לטעמי, אין כל ספק, כי הגדרת מטרת השכירות
בהסכם בין פידיאס לאייס אינה מכוונת למוצרי חשמל באופן כללי ולמוצרי "קו
לבן" באופן מיוחד. לכל היותר מאפשר ההסכם מכירת מוצרי חשמל הכלולים במוצרי
"עשה זאת בעצמך", כגון מקדחות, מסורים חשמליים וכלי עבודה חשמליים
נוספים. על כל פנים, אין כל בסיס להנחה, כי פידיאס הבינה את ההסכם כמתיר את מכירתם
של כל מוצרי החשמל. העובדה, כי ב1995- היא התחייבה לתניית בלעדיות כלפי בסט-ביי
שוללת הנחה מעין זאת. ואמנם, כך עולה גם מעמדתה המקורית של פידיאס בסכסוך הנדון.
נראה בעליל, כי הרעיון שאפשר להכניס מכירה של מוצרי חשמל תחת נוסח ההסכם נולד בשלב
מאוחר למדי של הסכסוך. מסקנתי היא, איפוא, כי על פי כללי הפרשנות המקובלים, ההסכם
בין פידיאס לאייס לא כלל במטרת השכירות מוצרי חשמל, שאינם מיועדים ל"בנה
ביתך"; בוודאי לא מוצרי חשמל גדולים, וכל שכן שלא מוצרי "קו לבן".
לטעמי, התנהגותה של בסט ביי לגבי מוצרי החשמל "הקטנים", טלוויזיות
ומכשירי וידאו הייתה בבחינת השלמה לאחר מעשה, שאינה גורעת מן המשמעות המקורית של
ההסכם בין פידיאס לאייס. מסקנתי, כי אין בהסכם המקורי משנת 1993 כל היתר לאייס
למכור את מוצרי החשמל הנדונים, מייתרת את הדיון בסוגיית רצף ההסכמים.
23. באשר לטיב הסעדים, אין אנו נזקקים, כאמור,
לשאלת הפיצויים, אשר נפרדה מדיון זה בהסכמת בעלי הדין. בהנחה כי בסט-ביי זכאית
לפיצויים, שאלה היא האם מן הראוי להעניק לה גם סעד אכיפה כלפי פידיאס וצו מניעה
כלפי אייס. חסידי הגישה הכלכלית גורסים, באופן עקרוני, כי בכל המקרים האלה מן
הראוי להסתפק בתרופת הפיצויים. השקפתם היא, כי מבחינת המבחן של הקצאת משאבים
נכונה, יש לאפשר את הפעילות הכלכלית היעילה יותר, תוך חסכון בהוצאות עסקה. במסגרת
זו נוצר המושג של "הפרת חוזה יעילה". הרעיון הוא, בעקבות התאורימה של Coase , כי בשוק משוכלל, שאין בו הוצאות עסקה,
התוצאה הסופית תהיה ממילא המשך הפעילות הכלכלית היעילה יותר. על רעיון "ההפרה
היעילה" נמתחה ביקורת ע"י פרופ' פרידמן במאמר ”The
Efficient Breach Fallacy”, Leg. Stud. (1989) 1.
בית משפט זה הסתייג מגישה טהרנית כלכלית, תוך הדגשה, כי יש ערך מוסרי
לעצם קיום ההבטחה החוזית. (ראה ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ'
הרלו את ג'ונס, פ"ד מב(1); ע"א 4012/90, 3666 עירית נתניה נ'
מלון צוקים בע"מ, פ"ד מו(4) 45). אין ספק, כי השקפת המחוקק היא כי
יש מקום לאכיפת חוזה ולצווי מניעה בנוסף לתשלום פיצויים. כך עולה בבירור מסעיפים 2
ו3- לחוק התרופות ומן המסורת המשפטית של עוולת גרם הפרת חוזה, כביטויה בסעיף 62(א)
לפקודת הנזיקין. ואמנם, לטעמי, גם אם יש משקל לשיקולים הכלכליים, אין הם בבחינת
חזות הכל במסגרת המשפט הפרטי שבמרכזו רעיון הצדק המתקן.
24. באשר לשאלה של מתן צו מניעה מכוח פקודת
הנזיקין, אפשר ותועלה הטענה, במקביל לקביעת בית המשפט קמא במישור החוזי, כי אין
להוציא צו מניעה כזה, משום שהוא לא יחייב את הזכיינית הפועלת בחנות אייס, אשר לא
צורפה כצד למשפט. עובדה זו אינה יכולה לגרוע ממתן צו נגד אייס, אשר במעשיה גרמה
להפרת חוזה, והיא אשר נתבעת על כך. בית המשפט עוסק בבעלי הדין המצויים לפניו
והאפשרות שקיים צד מפר נוסף אינה יכולה להשפיע, במקרה שלפנינו, על זכותה של בסט
ביי לצו מניעה נגד אייס, החייבת להביא דבר הצו לידיעת כל מי שפועל בחנות אייס
לרבות הזכיינית, ועל אלה לכבד צו כזה (באשר לתחולתו של צו המניעה כלפי הזכיינית,
השווה את האמור בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח',
פ"ד לד(4) 232 בעמ' 244-243).
אי לכך, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שניתן
צו מניעה כנגד פידיאס, המשיבה 1, האוסר עליה למכור או לאפשר מכירה של מוצרי חשמל
המכונים מוצרי "קו לבן". נקבע בזה כי אייס, המשיבה 2, אחראית לגרם הפרת
חוזה, וניתן צו מניעה, המופנה כלפיה, והאוסר עליה למכור או לאפשר מכירה של מוצרי
חשמל המכונים מוצרי "קו לבן". המשיבות תשלמנה למערערת הוצאות ושכ"ט
עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98036680.Q04 /שב