אחמד חסן אסדי נ. נציבות שירות המדינה

פסק-דין בתיק עש"ם 3666/06 בבית המשפט העליון עש"ם 3666/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: אחמד חסן אסדי נ ג ד המשיבים: 1. נציבות שירות המדינה 2. משרד החינוך התרבות והספורט ערעור על גזר דינו של בית הדין המשמעתי של שירות המדינה מיום 2.4.06 בבד"מ 70/04 שניתן על-ידי כבוד החברים: עו"ד י' תלרז – אב"ד, גב' נ' סובוביץ ומר מ' חיג'אזי בשם המערער: עו"ד אורלי שושני בשם המשיבים: עו"ד בת-אור כהנוביץ פסק-דין 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (כב' עו"ד י' תלרז – אב"ד, גב' ניצה סובוביץ ומר מחמוד ח'ג'אזי). בגזר הדין הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה, ופסילה למילוי תפקיד למשך שנתיים. כן חויב המערער בהשבת סך של 6,413 ש"ח לקופת המדינה שינוכו מהמענק שישולם לו עם פיטוריו. גזר הדין הוטל בעקבות הרשעת המערער בעבירות משמעת על סעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, ביחד עם סעיף 4(1) להודעה על שינויים בהחלת החוק על עובדי הוראה. רקע עובדתי 2. המערער, יליד שנת 1957, הועסק כמורה במשרד החינוך מאז שנת 1978. בשנת 1999 נרשם המערער ללימודי תואר שני בחינוך באוניברסיטת לטביה. עם תחילת לימודיו, הגיש למשרד החינוך ביום 17.11.99 בקשה להשתתפות בשכר לימודיו באוניברסיטה, וזאת על פי נוהל משרד החינוך במסגרת מדיניותו להעניק תמריצים לעובדי הוראה לצורך לימודים. במשרד החינוך הוחלט להעניק למערער הטבה אחרת תחת השתתפות בשכר לימוד אותה ביקש: במשך שנה, בין החודשים ספטמבר 1999 ואוגוסט 2000, קיבל המערער תשלומים בעבור שעתיים השתלמות בשבוע, בסך כולל של 6,413 ₪, וכן הופרשו בעבורו סכומי כסף עבור קרנות השתלמות בגין שעות השתלמות אלה. 3. במסגרת לימודיו האוניברסיטאיים, נדרש המערער להגיש 8 עבודות וכן עבודת גמר. הוא הגיש לאוניברסיטה 9 עבודות שרכש בכסף מבן משפחתו, באופן שהעבודות נחזו כעבודותיו שלו. על בסיס עבודות אלה העניקה האוניברסיטה למערער תואר שני בחינוך, וזאת בלא שקיים כל מטלה אקדמאית הנדרשת לצורך השגת התואר. נוכח החקירה המקיפה שהחלה באותה תקופה באשר לצרכי השגת תארים באוניברסיטת לטביה, נמנע המערער מהצגת התואר שקיבל מהאוניברסיטה לועדה לשקילת תארים במשרד החינוך, וכתוצאה מכך גם לא זכה בכל הטבה בגינו. המערער הועמד לדין משמעתי בגין המעשים האמורים, והורשע בדין. גזר הדין הראשון 4. בגזר הדין, עמד בית הדין על החומרה במעשיו של המערער, ועל הפגיעה שיש בהם בשירות הציבורי ובתדמיתו. חומרה זו מתעצמת, לטעמו של בית הדין, לאור המעילה באמון משרד החינוך, ונוכח היותו של המערער עובד הוראה. כן קבע בית הדין כי עבירות המערער עומדות ברף חמור יותר מעבירות של אחרים בפרשת קבלת התארים במרמה מאוניברסיטת לטביה, שכן בעניינו לא שררו יחסי חוטא ומחטיא בין המערער לבין האדם שהכין בעבורו את העבודות. בית הדין בחן גם את נסיבותיו האישיות של המערער, ובהן שירותו רב השנים במשרד החינוך, במשך 25 שנה. עם זאת, צויין כי מאז שנת 2002 נקט המערער בדפוס התנהגות בעייתי לאור ראיות שהובאו, לפיהן הוא אינו מציית להוראות הממונים עליו, נעדר ללא רשות מבית הספר, אינו נוטל כל חלק בפעילויות בלתי פורמאליות במוסד החינוכי, ואינו מגלה נכונות ללמד מקצועות מסוימים על-פי הנחיות הדרגים הממונים. כמו כן צויין כי המערער לא יישם הנחיות שניתנו לו בדבר דרכי הוראת המקצועות, נעדר מישיבות המועצה הפדגוגית, ואף איים בשימוש באלימות נוכח הערות ביקורת שקיבל; נוצרה מערכת יחסים עכורה בין המערער לבין שני מנהלי בית הספר האחרונים שהיו ממונים עליו בבית הספר. 5. קביעותיו של בית הדין בעניין התנהלותו הבעייתית של המערער בתפקידו התבססו על שניים: באשר לתקופת כהונתו של המנהל הנוכחי בבית הספר, התבסס בית הדין על דברי נציג המשרד בפני בית הדין. עם זאת, נוכח השעיית המערער, ביקש בית הדין כי נציג המשרד יבדוק את רמת תפקודו של המערער גם בתקופות שקדמו לכהונת המנהל הנוכחי. נציג המשרד ערך בירור נוסף, והעביר את ממצאיו במכתב לבית הדין מיום 5.7.06, בו הסתמך על מכתבים של מפקח קודם במשרד החינוך (ד"ר עומר) בעניינו של המערער, ועל מכתבים של מנהל בית הספר הקודם, אשר נמצאו בתיקו האישי של המערער במשרד החינוך. הערעור הראשון 6. המערער ערער לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל וגזר הדין של בית הדין (עש"מ 7219/05). במסגרת הערעור טען, בין היתר, כי מכתבו של נציג המשרד לא הועבר אליו, כדי שיוכל להיערך לטעון לגביו, בעוד שמהחלטת בית הדין עולה כי למכתב זה היתה השפעה על גזר הדין. לאחר דיון בטענות הערעור, ניתן ביום 9.10.05 פסק-דיני ובו נקבע: "בהמלצת בית המשפט, חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין. אשר לגזר הדין, מאחר שמטעמם של המשיבים הוגשו לבית הדין מסמכים שונים הנוגעים למערער בלא שאלה הוצגו בפניו, ומבלי שיוכל להגיב ולטעון לגביהם, ומשעולה מגזר הדין כי תוכן מסמכים אלה היווה גורם התייחסות בשיקול דעת בית הדין לענין גזירת עונשו של המערער, אני מחליטה על ביטול גזר הדין. בהסכמת הצדדים, הענין יחזור לבית הדין למשמעת לצורך דיון מחודש בענין העונש. המסמכים שבית הדין הסתמך עליהם והמאוזכרים בעמ' 3 ו-4 לגזר הדין (בסעיף "גישת המשרד") יועברו לעיונו של המערער טרם מועד הטיעון לעונש. לצדדים תינתן הזדמנות לטעון מחדש לענין העונש בלא הגבלה כלשהי. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, יתן בית הדין גזר דין חדש". גזר הדין השני 7. לאור פסק הדין בבית משפט זה, הועבר מכתבו של נציג המשרד לעיון המערער, והתקיים דיון מחודש באמצעי המשמעת בפני בית הדין. על יסוד הטיעונים וכלל החומר שהונח בפניו, נתן בית הדין גזר-דין חדש בעניינו של המערער. בית הדין עמד גם הפעם על החומרה היתירה במעשיו של המערער, ועל הפגיעה שיש בהם במשמעת בשירות המדינה. הוא הדגיש כי השגת תואר בדרכי מרמה וקבלת הענקה כספית לצורך לימודים שלא היו אלא פיקציה, מהווים מעשים בלתי מוסריים ובלתי ראויים שיש בהם משום מעילה באמון כלפי הנהלת משרד החינוך ופגיעה בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה. בצד היסודות המחמירים, בחן בית הדין את הנסיבות האישיות ובהן – את תרומתו רבת השנים של המערער למערכת החינוך. בית הדין שינה את קביעתו בהיבט תקינות תיפקודו של המערער בבית הספר וזאת לאחר ששמע את השגותיו למכתב נציג המשרד, ואת עדותו של עד הגנה נוסף, מנהל אגף החינוך בסאג'ור. בסופו של יום, ראה בית הדין לקיים את עיקרי גזר הדין הראשון, בכפוף להקלה מסוימת על ידי מתן תוקף רטרואקטיבי לתחילת תקופת הפסילה לשירות מיום 10.7.05. כן צורפה המלצה למשרד החינוך לאפשר את חזרתו של המערער לתפקיד הוראה במערכת החינוך לקראת חודש יולי 2007. הערעור השני טענות הצדדים 8. לטענת המערער, שגה בית הדין כאשר לא הוציא את מכתבו של נציג המשרד מן התיק, נוכח אי צירוף התכתובת המוזכרת בו, ואי העברתה לעיונו של המערער ושל בית הדין. כן הוא טוען, כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות, ובהן שירותו הארוך והראוי בשירות המדינה, והזמן הרב שעבר מאז הצטרף לשירות המדינה ועד למעידתו הראשונה. עוד נטען, כי בית הדין איבחן שלא בצדק ולהחמרה את עניינו מענייני משמעת של עובדי מדינה אחרים הקשורים אף הם לפרשת התארים של אוניברסיטת לטביה, וכי בפועל, לא ניתן משקל ראוי לנימוקים לקולא אותם מנה בית הדין בגזר דינו. לבסוף, טוען המערער כי היה על בית הדין להקל בעונשו גם מאחר שעבירת המשמעת שביצע נעשתה שלא בקשר ישיר עם מילוי תפקידו כמורה, וכן כי לא הגיש את התואר למשרד החינוך לצורך אישור שקילות לצרכי שכר, וממילא לא ניתנה לו כל הטבת שכר בגינו. 9. טוענת המדינה, כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער הם מקלים ביחס לעבירות המשמעת שביצע, המצויות ברף גבוה של העבירות הנוגעות לפרשת תארי אוניברסיטת לטביה בשירות המדינה. כן נטען, כי ממילא יוכל המערער לשוב בקרוב לשמש בתפקיד מורה, משתקופת פסילתו נמנית עתה מיום 10.7.05 ועתידה להסתיים ביולי 2007. אשר לשאלת הידרשות בית הדין למכתבו של נציג המשרד, טוענת המדינה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין בענין זה. הכרעה 10. הלכה היא, כי בית משפט זה לא בנקל יתערב בהכרעותיו של בית הדין למשמעת, שהוא הטריבונל האמון על דיני המשמעת בשירות הציבורי, ועל קביעת הנורמות במסגרתו, בשים לב לאופיו הייחודי ולנורמות ההתנהגות שראוי להטמיע בעובדיו (עש"מ 2168/01 חמני נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נה(5) 949, בעמ' 960; עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פד"י נו(1) 463, בעמ' 479; עש"מ 11025/02 אייזנר נ' מדינת ישראל, פד"י נז(5) 541, בעמ' 555). בית משפט זה יתערב ויסטה מאמצעי המשמעת שהשית בית הדין על עובד ציבור במסגרת דין משמעתי רק במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית, או מקום שחלה בו חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות, או שנגרם עוול ממשי אחר המחייב תיקון (עש"מ 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1576, פיסקה 4; עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פד"י נה(2) 830, בעמ' 837; עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פד"י נז(3) 817, בעמ' 843-844). בענייננו, לא נפל פגם בגזר הדין המצדיק התערבותו של בית משפט זה. אם בכלל, נטה בית הדין לקולא באמצעי המשמעת שגזר על המערער, בשים לב לחומרת עבירות המשמעת שעבר. 11. תכליתם העיקרית של דיני המשמעת הינה לקבוע נורמות התנהגות ראויות לעובדי מדינה ולמנוע סטייה מנורמות אלה העלולה לפגוע בתיפקודו התקין והיעיל של שירות המדינה, ולערער את האמון שהציבור רוחש לשירות הציבור ולעובדיו (עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 96(1) 144, פיסקה 5; עש"מ 5547/00 בנית נ' מדינת ישראל, פד"א 00(3) 374, פיסקה 6; עש"מ 8273/05 שרעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3961, פיסקה 6). קיים קשר גומלין בין תכלית ההגנה על התיפקוד היעיל של השירות הציבורי לבין ערך ההגנה על אימון הציבור בשירות. אמון הציבור הוא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל של השירות, ואילו השמירה על אמון הציבור מותנית, בין היתר, בתיפקודם היעיל וההוגן של עובדי הציבור (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פד"י נב(5) 87, בעמ' 93; עש"מ 6470/99 תרשיש נ' מדינת ישראל (רשות הדואר), תק-על 2000(1) 71, פיסקה 6; עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פד"י נז(1) 920, בעמ' 927-926; עש"מ 5626/05 אוחנה נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה, תק-על 2005(1) 5123, פיסקה 5). 12. נוכח תכליות אלה, ובשונה מן הדין הפלילי, מטרת דין המשמעת אינה מכוונת להענשת העובד; היא נועדה להגן על השירות הציבורי מבחינת רמת תיפקודו ומהיבט השמירה על דמותו ותדמיתו בעיני הציבור. תכליות אלה מושגות באמצעים שונים, וביניהם - הרחקת עובדים שתיפקודם פוגע בשירות הציבורי; הרתעת שאר עובדי השירות הציבורי מפני התנהגות החורגת מהנורמות הראויות; והעברת מסר כללי לציבור הרחב בדבר הקפדתה של מערכת אכיפת החוק ודיני המשמעת על יושרתו של השירות הציבורי ורמת תיפקודו. תכליות אלה מכוונות את אמצעי השמעת הנגזרים בדין המשמעת (עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פד"י נד(3) 649, בעמ' 703; עש"מ 7549/98 רייכמן נ' נציב שירות המדינה, תק-על 99(1) 715, פיסקה 6; פרשת פודלובסקי, בעמ' 479; עש"מ 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2002(1) 19, פיסקה 3; פרשת אשואל, בעמ' 926; עש"מ 3789/04 ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נט(1) 721, בעמ' 725). בחירת אמצעי המשמעת מושפעת, בד בבד, גם מנסיבותיו האישיות המיוחדות של העובד שדינו מתברר (עש"מ 581/00 בן ארי נ' נציבות שרות עובדי המדינה, תק-על 2000(1) 264, פיסקה 5; עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבויים, תק-על 2003(1) 632; ער"מ 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל-אביב-יפו - מחלקה משפטית, תק-על 2006(1) 3716, פיסקה 6; עש"מ 4193/06 כהן נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2006(4) 191, פיסקה 4). נוכח תכליתו המיוחדת של דין המשמעת, באיזון שבין האינטרס הציבורי באכיפת נורמות המשמעת בשירות הציבורי, לבין ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העובד, יינתן בדרך כלל משקל מיוחד לאינטרס הציבורי (פרשת כתב, בעמ' 93; עש"מ 7778/00 ועקנין נ' נציב שירות המדינה, תק-על 2000(4) 428; פרשת ברוכין, בעמ' 703, 718; עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נ' גניש, תק-על 2002(1) 492, פיסקה 3; פרשת שילה, בעמ' 370; פרשת לוי, בעמ' 846; עש"מ 5271/03 סדיקוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 1076; ע"א 10979/04 לאור נ' שר הבריאות, פד"י נט(6) 357, בעמ' 362). 13. במסגרת בחינת התאמתם של אמצעי המשמעת להשגת תכליות דיני המשמעת, יש לייחס משקל לשיקולים שונים, וביניהם – טיבה של עבירת המשמעת, מיהות העובד, ואופייה של המערכת אליה הוא משתייך, ככל שהדבר מקרין על נורמות ההתנהגות שהוא חייב בשמירתן (פרשת נוימן, פיסקה 4; עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף, תק-על 2001(3) 1266, פיסקה 3; פרשת אשואל, בעמ' 928; פרשת לוי, בעמ' 845; פרשת ציפורי, בעמ' 727). באשר לאופייה של העבירה, נבחנים, בין היתר, חומרתה של העבירה, היקפה, האם מדובר באירוע חד פעמי או במעשים שהם בבחינת שיטה, ומידת הקשר בין העבירה לבין תפקידו של העובד (פרשת אשואל, בעמ' 928; פרשת מוכתרי, פיסקה 2; עש"מ 6526/03 סאלח נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נז(6) 278, בעמ' 283) כן ניתן משקל להיות העבירה חלק מתופעה רחבה יותר שפשטה בשירות הציבור, אותה יש לבער (פרשת זרזר, בעמ' 836; פרשת ברוכין, בעמ' 710-709; עש"מ 978/03 בנדקובסקי נ' נציבות שרות המדינה, תק-על 2003(2) 608, פיסקה 7; עש"מ 10006/04 חג'אזי נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, תק-על 2005(1) 3501). בשקילת מיהותו של העובד, נבחנים אופי התפקיד בו הוא משמש; מידת בכירותו של העובד בשירות הציבורי, והיקף אחריותו על עובדים אחרים, העשויים להשפיע על חומרתם של אמצעי המשמעת (פרשת חמזה, בעמ' 82-83; פרשת בנית, פיסקה 7; עש"מ 1827/02 ספיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 691; פרשת פודלובסקי, בעמ' 480; פרשת בן סימון, פיסקה 3; עש"מ 3446/05 מדינת ישראל נ' דראושה, תק-על 2005(2) 4278, פיסקה 5). כן מובאת בחשבון מיהותה של המערכת בשירות המדינה אליה משתייך העובד, במקום שעשוי להיות לדבר משקל מיוחד המקרין על נורמות ההתנהגות החלות על העובד. 14. נורמות הגינות, יושר, נקיון כפיים וטוהר מידות הן אבן יסוד בפעולתו של השירות הציבורי. בלעדיהן, שירות ציבורי לא ייכון, ואמון הציבור בשירות לא יישמר. נורמות אלה חייבות להישמר בידי עובד הציבור בביצוע תפקידו בשירות הציבורי ובחייו הפרטיים. עובד שאינו ישר-דרך לא יוכל להימנות על השירות הציבורי. חומרה מיוחדת נודעת להתנהגות בלתי ישרה של עובד ציבור במסגרת ביצוע תפקידו בשירות הציבור, או בענין הכרוך בתפקיד בין במישרין ובין בעקיפין. חובת השמירה על נורמות של טוהר מידות ונקיון כפיים, ככל שהיא מחייבת בשירות הציבורי כולו, חלה ביתר שאת על עובדי ציבור הנימנים על מערכת החינוך ועל עובדי הוראה ומחנכים שתפקידם לחנך את הדור הצעיר ולטעת בו לא רק ידע והשכלה רחבה, אלא גם מידות טובות וערכי יושר והגינות. בשל מהות תפקידם, ונדרשים מחנכים להקפדה מיוחדת על התנהגותם האישית, בהיותם דוגמא אישית ומופת לתלמידיהם. כשלון אתי בהתנהגותם מטביע כתם לא רק על דמותם שלהם אלא על מערכת החינוך כולה, ואף על השירות הציבורי בכללו. עבירות משמעת של אנשי חינוך שדבק בהם כתם מוסרי מצדיקות נקיטה באמצעי משמעת שיהא בהם מסר ברור המוקיע תופעות של התנהגות שיש בה קלון, כדי להגן על מעמדה של מערכת החינוך, ועל סמכותם המוסרית של עובדי ההוראה כלפי תלמידיהם (פרשת חמזה, עמ' 83; עש"מ 6198/99 מדינת ישראל נ' הייב, פ"ד נה(1) 145, 154; פרשת בנדובסקי, פסקה 7; עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל, תק על 2001(2) 1172 פיסקה 4; עש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו עסבה, פ"ד נו(5) 6, עמ' 11; עש"מ 8180/05 מדינת ישראל נ' וליד; תק על 2006(2) 1238, פיסקה 6). הנורמות הערכיות המיוחדות החלות על איש חינוך בשירות הציבורי מצדיקות החמרה מיוחדת באמצעי המשמעת המוטלים על עובד הוראה שכשל. 15. השגת תואר אקדמי באמצעות מצגי כזב היא עבירה חמורה ביחס לכל אדם, ובאשר לאיש חינוך, על אחת כמה וכמה. היא מהווה מעשה של קניית דעת במרמה, ופוגעת פגיעה עמוקה בנקיון-הדעת שהוא גרעין הליבה של ההשכלה, התרבות, וחיי הרוח. אופייה של עבירת המשמעת הוא שיקול בעל משקל, ומקום שמדובר בעבירה שעניינה מעילה באימון לשם זכייה בטובות הנאה כספית שלא כדין, נודעת לדבר חומרה מיוחדת. מעילה באימון שיש עימה טובת הנאה כספית עומדת ברף חומרה גבוה במיוחד (פרשת ספיר, שם; פרשת אלקריף, פיסקאות 3 ו-4; פרשת גניש, פסקה 3). חומרת העבירה של הוצאת כספי ציבור שלא כדין על בסיס מצגי שווא, תוך הפרת האמון שחב העובד לשירות, גוברת כאשר העובד החורג מן הדין הוא מורה ומחנך. שילוב יסודות אלה בעבירת המשמעת משווה לה חומרה יתירה. "ישנם תפקידים שבהם להפרת הנורמה המשמעתית נודע מישנה חומרה בשל המעמד המיוחד של בעל התפקיד בשירות המדינה. כזה הוא תפקיד המורה והמחנך, המופקד מטעם המדינה על חינוך הדור הצעיר. עובד ההוראה אינו עובד מדינה מן השורה. הוא דמות שהתנהגותה ורמתה המוסרית משמשת אמת מידה ודוגמא לציבור התלמידים המתחנכים לאורה. הפרת נורמות ההגינות והאתיקה בידי עובדי הוראה טומנת בחובה חומרה מיוחדת על שום המעמד המיוחד הנלווה לתפקיד זה, והציפיות הגבוהות שהחברה מציבה להתנהגותם של נושאי משרה אלה על שום השפעתם על בני הנוער בחברה הישראלית. לאור זאת, הוצאת כספים בטענות שווא מהמדינה והצגת מצגי כזב כדי להפיק רווחים מכספי ציבור, על כל החומרה הנלווית להם ביחס לכל עובד מדינה, מקבלים גוון מחמיר במיוחד כאשר הם נלווים להתנהגותם של אנשי הוראה וחינוך" (עש"מ 8622/05 עלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 4819, פיסקה 9). 16. משקל נוסף לחומרה נודע למצב שבו עבירת המשמעת של עובד הציבור מהווה חלק מתופעה פסולה כללית שפשטה בשירות, ומקיפה עובדים רבים. לקיומה של "מכת שירות המדינה", בדומה ל"מכת מדינה", יש ערך מוסף של חומרה, מקום שבית הדין נדרש לשקול הטלת אמצעי משמעת; שהרי אמצעי משמעת אלה תכליתם לא רק לטפל בעניינו של העובד האינדיבידואלי שחרג מן השורה, אלא לבער תופעה כללית פסולה שפשטה, ולשקם את שירות המדינה מנגע מקיף שפשט בו. אכן, "דבר רגיל הוא שבית המשפט מחמיר את האמצעים שהוא נוקט כאשר עבירה מסוימת מתפשטת ופגיעתה גוברת. אמצעים חמורים יותר אמורים להעביר מסר מרתיע, לעצור את התפשטות העבירה ואף להפחית את שכיחותה ככל שניתן" (פרשת ברוכין, בעמ' 710-709). 17. הפרשה המכונה פרשת אוניברסיטת לטביה, התאפיינה בהשגת תארים אקדמיים תוך שימוש באמצעי כזב שונים והקיפה עובדי ציבור רבים; היא היוותה בשעתה תופעה נרחבת בקרב המגזר הציבורי. במסגרתה, השיגו עובדי ציבור רבים תארים אקדמיים תוך שימוש בדרכי רמייה וגניבת דעת, לצורך קבלת הטבות כספיות שלא כדין. 18. הרקע לפרשה פורט בהרחבה בבג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פד"י נח(3) 865, בעמ' 873-871, 878-877. בקצרה ייאמר, כי חקירת משטרה העלתה כשלים לכאורה בתפקודה של שלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ, הן באשר לרמת הלימודים וטיבם והן באשר לקבלת תארים שלא כהלכה "אם בשל מעשי הונאה ומרמה של אחדים מנושאי המשרות בנציגות ואם בשל מעשים כאמור של הסטודנטים עצמם" (שם, בעמ' 884). בין מעשי ההונאה האמורים, התגלתה תופעה של קבלת תארים בלא לעמוד בחובות אקדמיות הנדרשות כתנאי לצורך קבלת התואר, וזאת באמצעות ניהול "'תעשייה' ענפה של מכירת עבודות וקנייתן" בשלוחת האוניברסיטה, בין עובדי השירות הציבורי (שם)). על בסיס התואר, ביקשו וקיבלו עובדים רבים הטבות כספיות לא מבוטלות, המוקנות לעובדי מדינה בעלי תואר אקדמי (פרשת מוסטקי, בעמ' 872). כמו כן, זכו עובדים להטבות כספיות גם בטרם השלימו את למודי התואר, בדרך של תמריצים שהעניקה המדינה לעובדים כדי לעודדם לרכוש השכלה אקדמית, כגון השתתפות בשכר לימוד, או תשלומי השתלמות והפרשות של סכומי כסף לקרנות השתלמות. יש להדגיש, כי אין הדברים מכוונים כלפי כלל בוגרי שלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ. אדרבא, בית משפט זה חייב את רשויות המדינה לבחון כל מקרה לגופו, ולבדוק האם הושג התואר האקדמי במירמה או בדרכים לא כשרות אחרות (שם, בעמ' 911). מאז, מתקיימים בירורים פרטניים כאלה (בג"ץ 3487/03 נתן נ' משרד החינוך - הגף להערכת תארים אקדמיים, תק-על 2005(2) 3572). אחת הדרכים בהם פעלה המדינה כדי לבער את התופעה של השגת תארים אקדמיים באמצעי כזב היתה העמדה לדין משמעתי של עובדי ציבור שהיו מעורבים בכך. ואכן, במקרים רבים הועמדו עובדי מדינה לדין משמעתי בקשר עם קבלת תוארי כזב מאוניברסיטת לטביה ושימוש בתארים אלה לקבלת טובות הנאה כספיות מהמדינה. פרשת לטביה היא דוגמא מובהקת לתופעה נרחבת של חריגה מהנורמה שהיה צורך לבער, בין היתר, באמצעות הדין המשמעתי (פרשת בנדקובסקי, פיסקה 7; פרשת מוכתרי, פיסקה 2; עש"מ 119/02 מדינת ישראל נ' אדרי, תק-על 2002(1) 214). דברים אלו נכונים ביתר שאת נוכח ממדי הפרשה האמורה:"פרשת לטביה הייתה לתופעה רחבת היקף, בה נטלו חלק רבים, והיא בגדר ליקוי מאורות של עובדי מדינה ועובדי ציבור, לרבות בכירים, שלא עמדו בפיתויים שהונחו לפתחם" (פרשת דראושה, פיסקה 7). "ליקוי מאורות" זה שארע בקרב עובדי השירות הציבורי מחייב מתן מסר ברור ומרתיע מצד מערכות המשפט והמשמעת שיופנה לעובדי הציבור ולציבור הרחב בדבר הפסול והדופי שבקניית דעת ותארים באמצעי כזב. 19. בצד מכלול שיקולים מערכתיים אלה, הפועלים לחומרה, יש לתת את הדעת לנסיבות האינדיבידואליות לנאשם, על כל היבטיהם. בצד השיקולים הכלליים המשותפים לנאשמי פרשת לטביה בהיבט המערכתי הכללי, על רקע הדופי המובנה שבהשגת תארים אקדמיים באמצעי כזב, יש לשקול כל מקרה לגופו ולנסיבותיו המיוחדות, וההבדלים בין הנאשמים מבחינת נסיבות אלה עשויים להוליד שוני מוצדק באמצעי המשמעת המוטלים ממקרה למקרה (פרשת דראושה; פרשת מנצור, שם). מן הכלל אל הפרט 20. עניינו של המערער נמנה על פרשת תארי אוניברסיטת לטביה שהושגו באמצעי כזב, ואיננו מן הקלים שבמקרים שהתבררו בפרשה זו. הוא הגיש באופן שיטתי, במהלך שנתיים ימים, 9 עבודות – 8 עבודות רגילות, ועבודת גמר אחת – שהתחזו להיות פרי עבודתו, אף שהוכנו על ידי אדם אחר, ונקנו ממנו תמורת תשלום כסף. הוא קיבל עבור לימודיו, שלא נתקיימו למעשה, כספים מהמדינה כגמול השתלמות, אף שבפועל לא ניצל אותם ללימודים אמיתיים. מעשים אלה של גניבת דעת, מעילה באימון והפרת חובת האימון שאיש חינוך חב למערכת החינוך ולשירות המדינה בכללו, מחייבים ענישה מחמירה. בביצוע העבירות האמורות העיד על עצמו המערער כי הוא אינו מבין את משמעותן של אמות המידה הבסיסיות הנדרשות מאיש חינוך, האמור לשמש דוגמא ומופת לציבור תלמידיו. בית הדין למשמעת נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן לותק הרב שצבר לו בשירות המדינה העומד על 25 שנים, לעברו הנקי, ולמצבו המשפחתי – נשוי ואב לשני ילדים. בית הדין גם היה ער לכך שהמערער לא הציג את התואר לצורך קבלת הטבת שכר נוכח פתיחת החקירה אותה עת. יש להעיר במאמר מוסגר, כי אין להיזקק לטענות המערער בשאלת קבילותו של מכתב נציג המשרד בענין התנהגותו, שכן בית הדין לא נתן לו משקל שלילי כלשהו, ואף קבע כי תיפקודו הכללי של המערער בעבודת ההוראה היה תקין וראוי, פרט לכשלון שארע בפרשת השגת התואר מאוניברסיטת לטביה. במכלול הנסיבות האמורות שנשקלו על ידי בית הדין, הוא קבע כי יש להטיל על המערער אמצעי משמעת של פיטורין משירות המדינה. אין להתערב בקביעה זו, שהיא ראויה בנסיבות הענין. חסד עשה בית הדין עם המערער כאשר הורה על פסילתו לפרק זמן של שנתיים בלבד מלמלא תפקיד במשרד החינוך בתוקף רטרואקטיבי מ-10.7.05, ותוך המלצה למשרד החינוך להחזירו לעבודה במערכת החינוך לאחר חלוף תקופת הפסילה. המדינה לא ערערה על הוראה זו, ולפיכך לא נייחד לכך דברים. סוף דבר, אין יסוד להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער בדרך של הקלתם, ודינו של הערעור להידחות. ניתן היום, כ"ו בחשון תשס"ח (7.11.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06036660_R01.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il