עזיה מסארוה נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 3665/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3665/05 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר העותרים: 1. עזיה מסארוה 2. תגריד מסארווה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ח בסיון תשס"ו (14.6.06) בשם העותרים: עו"ד צ' ששון בשם המשיבים: עו"ד א' אמיר פסק-דין השופטת ע' ארבל: בפנינו עתירה שבמוקדה בקשתה של העותרת 1 לקבל אזרחות ישראלית. 1. העותרת 1 הינה תושבת האזור שנישאה בשנת 1980 לאזרח ישראלי, לו ילדה ארבעה ילדים. בשנת 1991 ניתן לעותרת 1 רשיון לישיבת קבע בישראל וביום 8.1.02 הגישה בקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. הבקשה סורבה ביום 15.10.02 נוכח התנגדות המשטרה שנבעה מקיומם של תיקים תלויים ועומדים נגד העותרת 1 בגין עבירות של קבלת דבר במרמה, התחזות ותקיפה. זמן קצר עובר לדחיית הבקשה, ביום 22.9.02, התגרשה העותרת 1 מבן זוגה הישראלי. לאחר גירושיה נרקמה בין העותרת 1 לפלסטיני תושב האיזור מערכת יחסים שהובילה ללידתה של העותרת 2 בשנת 2004. בעתירה שבפנינו מבקשות העותרות שלושה סעדים. האחד, כי נורה למשיב להעניק לה אזרחות ישראלית מכוח נישואיה בעבר לאזרח ישראלי. השני, כי ירשום את העותרת 2 בתעודת הזהות של העותרת 1 ובמרשם האוכלוסין. השלישי, כי יוענקו להן זכויות המגיעות להן על פי כל דין כישראליות, מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). 2. בא כוח העותרת, עו"ד ששון, טוען כי העותרת 1 היתה זכאית לאזרחות ישראלית מכוח נישואיה לבעלה הישראלי, בהתאם לסעיפים 7 ו- 5(א) לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952 (להלן: חוק האזרחות). לטענתו, משנמנע המשיב שלא כדין מליתן לה אזרחות כאשר ביקשה אותה בעת נישואיה לבעל הישראלי, אין הוא רשאי להימנע מלתיתה כעת בגין עילה שלא היתה קיימת בשעתו. בא כוח העותרות מלין על סירובו של המשיב 1 לרשום את העותרת 2 בתעודת הזיהוי של העותרת 1 ועל סירובם של המשיבים להעניק להן את הסעדים המבוקשים, לאחר שהוכיחו בפניהם, לטענתו, כי מרכז חייהן בישראל. לטענתו, העותרות מופלות לרעה מטעמים פסולים. 3. עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להידחות. בהתייחס לראשה הראשון של העתירה - הענקת אזרחות לעותרת 1 - מציינים המשיבים כי לאחר שהעותרת 1 נמנעה מלערער על ההחלטה לדחות את בקשתה להתאזרח משנת 2002 ולא פנתה לערכאות בעניין זה אלא כעבור כשנתיים וחצי, עם הגשת עתירה זו, הרי שמשך הזמן שחלף, כמו גם השינוי בנסיבותיה האישיות מאז, מלמדים, על כך שזנחה את בקשתה וככל שברצונה בכך, באפשרותה להגיש בקשה חדשה שתתאם את נסיבותיה העדכניות. המשיבים אף סבורים כי דין העתירה להידחות לגופה, באשר בעת הגשת הבקשה לקבלת אזרחות היתה העותרת גרושה ובהתאם למדיניות משרד הפנים אין להמשיך ולטפל בבקשה להתאזרחות מכוח קשר נישואין מקום שקשר זה פקע. אשר לראשה השני של העתירה – רישום העותרת 2 בתעודת הזהות של העותרת 1 – טוענים המשיבים כי העותרת 1 אכן פנתה בבקשה שכזו והתבקשה להמציא מסמכים על מנת להוכיח כי מרכז חייה בישראל, אולם לא עשתה כן ומשכך דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים. המשיבים מוסיפים כי דין העתירה להידחות גם מפאת קיומו של סעד חלופי, היות שאפשרותה של העותרת 1 לרשום את העותרת 2 במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות שלה, בכפיפות לכך שתוכיח כי היא עודנה תושבת קבע, מוסדרת בתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד – 1974, אשר הערכאה המוסמכת לדון בהחלטות המשיב לפיהן הינו בית המשפט לעניינים מנהליים. אשר לראשה השלישי של העתירה – קבלת זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי – המשיבים טוענים, כי העותרת 1 התבקשה לסור אל משרדי המשיב 2 ולהמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל, על מנת שתתקבל החלטה האם היא תושבת הזכאית למענק אשפוז בעקבות לידת העותרת 2, אך היא לא עשתה כן. אי לכך סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים. לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994. המשיבים גם סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי, מאחר שהסמכות הייחודית לדון בתובענות של מי אשר טוען כי הינו מבוטח על פי חוק הביטוח הלאומי או חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי) נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. 4. ביום 12.6.06 הודיעו המשיבים כי בעקבות תגובתם המקדמית הגישו העותרות עתירה מנהלית בבקשה לרשום את העותרת 2 במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות של העותרת 1 (עת"מ 3665/05). לצורך העתירה המנהלית הגישו העותרות את המסמכים שנדרשו מהן ולפיכך בקשתן נבחנה על ידי המשיב 1 ובסופו של דבר נרשמה העותרת 2 בתעודת הזהות של העותרת 1 ובמרשם האוכלוסין. משכך התייתר הצורך לדון בראש זה של העתירה. 5. בקשתה של העותרת להתאזרח בישראל נדחתה ביום 15.10.02, אולם מאז ועד להגשת העתירה הנוכחית – משך למעלה משנתיים - לא עשתה דבר על מנת להעלות השגותיה ולתקוף את ההחלטה. בחינתה של בקשה לקבל מעמד בישראל צריכה להיעשות, מטבעם של דברים, לאורן של עובדות עדכניות ושל נסיבותיו הקונקרטיות של אותו עותר. פניה לבית המשפט בחלוף פרק זמן ניכר מאז ניתנה ההחלטה הנתקפת אינה מאפשרת אפוא ביקורת שיפוטית של ממש על ההחלטה בשל האפשרות של שינוי במצב הדברים העובדתי (בג"ץ 6647/05 ג'בארין נ' שר הפנים (לא פורסם, 24.5.06); בג"ץ 2187/04 מחאמיד נ' שר הפנים (לא פורסם, 5.3.04); בג"ץ 8571/04 סעיד נ' שר הפנים (לא פורסם, 16.2.05)). מכאן, יש לראות את העותרת 1 כמי שזנחה את בקשתה להתאזרחות וכעת אין עוד היגיון וטעם בבחינתה של החלטת המשיב 1 שניתנה לאורן של העובדות והנסיבות שהיו נכונות לאותה עת. דין העתירה להידחות אם כן מטעם זה. 6. גם לגופם של דברים לא ראינו להתערב בהחלטת המשיב 1. העותרת ביקשה להשתית זכאותה לאזרחות ישראלית על הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות שעניינו התאזרחות מכוח נישואין לאזרח ישראלי. סעיף זה בא להקל על התאזרחותו של בן זוגו של ישראלי בכך שאין הוא נדרש לעמוד בתנאים הנקובים בסעיף 5(א) לחוק האזרחות לצורך קבלת אזרחות ישראלית. יחד עם זאת – והדבר שב ונקבע בפסיקת בית משפט זה – אין בן זוגו של אזרח ישראלי זכאי לאזרחות ישראלי באופן "אוטומטי" אך מכוח הנישואין, אלא ההחלטה על הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו (6) 289, 292 – 293 (2002); בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' משרד הפנים – שר הפנים (לא פורסם, 30.10.03)). קיומו של תא משפחתי הינה תנאי יסוד להענקת האזרחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, שהרי ביסוד ההקלה המגולמת בסעיף עומד הרצון לאפשר קיומו של התא המשפחתי ולהגן עליו. פשיטא שרצון זה הופך ריק מתוכן, משולל יסוד ממש, מקום שהתא המשפחתי אינו קיים עוד (בג"ץ 4156/01 הנ"ל, בעמ' 293; בג"ץ 259/03 שבצוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 15.7.03)). כעולה מן החומר שבפנינו, במועד הגשת הבקשה להתאזרחות בשנת 2002 היתה העותרת כבר גרושה מבן זוגה הישראלי. מכאן, במועד זה לא היתה לה כבר זכאות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. נוסיף, כי טענותיה של העותרת 1 לפיהן היה על המשיב 1 להיעתר לבקשתה כיוון שלו היתה הבקשה מוגשת שנים מספר קודם לכן היא היתה מאושרת, אין להן יסוד. ראשית, אין יסוד לדברים היות שהבקשה סורבה בשל תיקים פליליים תלויים ועומדים נגד העותרת מהשנים שקדמו להגשת הבקשה. שנית, הגם שקיומם של התיקים הפליליים הוא שהביא לדחיית הבקשה, הרי שברי כי ההחלטה צריכה להתקבל לא על סמך נתוני העבר אלא על בסיס העובדות שבהווה, ואלה, כאמור, אינן מצמיחות לעותרת זכאות לאזרחות. דין ראש זה של העתירה להידחות איפוא. 7. אשר לבקשה לקבל זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי, גם ראש זה של העתירה דינו להידחות. סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובעים שניהם כי הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעניינן טענות מעין אלה המועלות על ידי העותרות נתונה לבית הדין לעבודה. מכאן, קיים לעותרות סעד חלופי ומטעם זה דין העתירה להידחות. בנוסף, כפי שהוברר במהלך הדיון, לא המציאה העותרת 1 למשיב 2 את המסמכים שהתבקשה להמציא לצורך מימוש זכויותיה ומשכך הרי שהעתירה הינה עתירה מוקדמת אשר הוגשה בטרם מיצו העותרות את ההליכים הנדרשים לצורך מימוש זכאותן הנטענת, ודינה להידחות גם מטעם זה. סוף דבר, אנו דוחים את העתירה. העותרות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ש"ח ובהוצאות משפט. ניתן היום, י"ט בסיון תשס"ו (15.6.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05036650_B09.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il